יום שלישי- ואל דה נוריה
בערב היום השני ישבנו שלושת זוגות ההורים לסיכום ארועי היום, החלפת חוויות והפקת לקחים:-)
משפחת ש עשתה ביום השני את המסלול היורד מואל דה נוריה val de nuria אל העיירה קראלבס Queralbs. המלצותיהם היו לחשוב טוב אם רוצים לעשות את זה...ולא כי המקום לא מהמם ביופיו חלילה. אבל הדרך ארוכה וקשה ולא בטוח שמתאימה לשני הקטנים הבכיינים שלנו (לא נעלבנו).
טוב, לאחר מחשבה קצרה החלטנו להתעלם מההמלצה. נעשה את זה כמו גדולים. קצת הכנה נפשית והכל יהיה בסדר…
מה אני אגיד לכם?
היה ארוך
היה קשה
הקטנים בכו
גם חלק מהגדולים
אבל היה מקסים ולא הצטערנו לרגע שהתעקשנו לא לוותר.
ואל דה נוריה זה כבר פירנאים. נכון שזה לא הפסגות הכי גבוהות והכי מדהימות (שעדיין מחכות לנו ליום יבוא), אבל לצורך הטיול הזה, שבשלב מוקדם בתכנון כבר הבנתי שהוא לא יהיה “טיול לפירנאים”, גם בגלל אילוץ הלינת כוכב, וגם בגלל גיל הילדים שדורש יותר אטרקציות וטבע ידידותי ופחות טיולי מיטיבי לכת, ראפטינג וקניונינג (קניונינג= לא טיול לקניון...וגם טיול לקניון זה לא לילדים בני 4 ו6, בכל מקרה), ואל דה נוריה היה מבחינתי דגימה של פירנאים. אז ממש לא רציתי לוותר על זה.
נוסעים עם הרכב עד העיירה queralbs, שם חונים בחניה המרכזית וניגשים לרכוש כרטיסים לרכבת, שיוצאת משהו כמו כל חצי שעה, למעלה אל העמק ובו מלון, מרכז מבקרים, ואגם (מלאכותי אגב) טבול בין ההרים. מהפסגה יוצאים גם מסלולים קצרים, היקפיים, אבל אנחנו אנשים אתגריים. היום. חוץ מזה, יש בפיסגה שלל אטרקציות לילדים מסוג רכיבה על פונים, שיט באגם, מתנפחים...יש מצב שזה הרגע שבו היינו צריכים לחשוב על פיצול, או אולי אפילו לעשות יחד כמה מסלולים קצרים יותר למעלה ולחזור למטה ברכבת. אבל, כאמור, באנו מוכנים לאתגר, ואחרי פיקניק חטיפים קצר על שפת האגם יצאנו לדרך.
המסלול לקח לנו כחמש שעות, וגם זה אחרי שאדיר וילד מספר אחת רצו את הסוף עד האוטו ואספו אותנו מהנקודה בה השביל סוף סוף מתחבר לכביש של העיירה (קיצר לנו את הדרך בחצי שעה בערך).
הקושי במסלול נובע לא רק מאורכו, אלא מתוואי הדרך. מדובר בשעות של הליכה בשביל שכולו אבנים, כל צעד צריך להיות מדוד, לשים לב איפה שמים את הרגל, וזה מתיש את הגוף ואת כפות הרגליים. אל!!!! תעיזו להגיע לכאן עם סנדלי הרים, טובות ככל שיהיו. נעליים סגורות. זה מה שהיה חסר לנו. במיוחד לאומללה מספר שתיים, שאשכרה נחתכה לה כמעט חצי בוהן מאבן, ואפשר להבין למה היא המשיכה את המסלול בבכי וקיטורים...וכדאי גם מכנסיים ארוכים, כי הדרך רצופה בסירפדים. וזה שורף. במיוחד כשבכיין מספר חמש מועד ישר לתוך אחד כזה. ידיים ורגליים. ובפיצול, קחו את הדרך שממשיכה למטה בנחל, למרות שזה מפתה לעלות וללכת על הגדה ולזכות לפחות בחלק מהדרך בשביל שטוח וחלק ללא אבנים. בדיעבד כנראה הדרך בתוך הנחל יותר נחמדה, ומרויחים אפשרות טבילה קלה ומרעננת.
בכל מקרה שיא העניין של המסלול (מבחינת נופים אני מתכוונת) מגיע הרבה לפני האמצע, ואח”כ אתה פשוט ממשיך וממשיך וממשיך רק כדי להגיע לסוף. כשאני כותבת את זה אז כן, אני נזכרת כמה זה היה קשה ושוב תוהה אם זה כדאי. אבל בסוף, כשמסיימים את זה, אז כן, היה כדאי. בודאי אם מגיעים עם ילדים שיודעים ואוהבים ללכת, ועם הציוד הנכון.
פחות משעה נסיעה חזרה, וסיימנו את היום בבריכה שלנו, הפסטורלית להחריד.
יום רביעי- גיחה לצרפת, ובדרך חזרה פארק חבלים קצת מאכזב...
אנחנו שוב בדרכנו בפירנאים, חולפים על פני העיירות קמפרודון ומויו, וחוצים את הגבול לצרפת מתישהו בלי להרגיש, אל העיירה פראטס דה מויו prats de mollo.
הדרך מ ה מ מ ת! הכי יפה עד היום בטיול הזה. ההרים הולכים ומגביהים יחד איתנו, הכביש מפותל להחריד, והופ, בין אוראו אחד למשנהו, בכיין מספר חמש מקיא את נשמתו, על הבגדים, על הבוסטר, על האוטו השכור... אמא המחוננת לא הביאה בגדי החלפה היום. לא שאתמול היא הביאה. מחר היא כבר תביא.
עוצרים בצד, מחסלים על האוטו חבילת מגבונים ומצליחים איכשהו להציל את עצמנו מרכב מצחין להמשך הטיול. אבל הילד ערום. צריך בגדים. אין ברירה. נכנסים לעיירה, אני יורדת ורצה לחפש בתוך העיירה העתיקה המוקפת חומה. הם בינתיים מסתובבים עם האוטו מחוץ לחומה. העיירה מנומנמת והמוכרת, כיאה למוכרת בצרפת, לא יודעת מילה אנגלית. אבל בסוף אני יוצאת משם עם חולצת טריקו חמודה (עם ציור המבצר שאנחנו בדרכנו אליו) ומכנסיים קצרים, ב32 יורו…
אל המבצר פורט לה גראד עולים רק הבנים. אני אחרי כמה צעדים מרגישה טוב טוב את המסלול של אתמול ומחליטה לוותר. הבנות בוחרות להשאר איתי. מהמבצר נשקף נוף מרהיב, ולמרות שהם טיפסו בטעות בשמש בחום בדרך הארוכה במקום דרך מנהרה שמקצרת את הדרך הם יורדים מרוצים. אני והבנות מטיילות בינתיים בסימטאות, אוכלות גלידה, ונחות:-)
אחרי האיחוד שנחגג בעוד גלידה, אנחנו חוזרים לספרד, עם עצירה לתצפית נוף בנקודת הגבול, שהפעם מצאנו אותה, ואחרי התלבטות קצרה בין פארק החיות לפארק החבלים, שניהם סמוכים לעיירה מויו mollo, נכנסים לפארק החבלים, ואני יכולה לומר בוודאות שאנחנו הישראלים הראשונים במקום אי פעם. הם לא יודעים לאכול אותנו. הם גובים שם לפי מסלול. אם רוצים עוד פעם צריך להוסיף כסף. (בניגוד לפארק שהיינו בהולנד, בו התשלום הוא חד פעמי לשעתיים). היתרון במקום היה שהיה מסלול לקטנים, כך שהם לא נאלצו לשבת שעתיים לחכות לגדולים. אבל המסלולים לגדולים היו מאוד מאכזבים והרבה פחות מאתגרים ממה שהילדים כבר חוו בהולנד. אבל מכיון שלא היתה לנו כוונה לנסוע במיוחד לפארק חבלים אלא לשלב את זה במסלול, זה הפארק שבחרנו. והוא אכן היה ממש על הדרך.
מכיון שכבר נהיה מאוחר, ויתרנו לצערי על נסיעה הלוך וחזור לראות את העיירה בגט Beget.
במקום זה נכנסנו לסופר בקמפרודון camprodon להצטיידות, והביתה.
(עוד פארקי חבלים, כנראה יותר שווים, יש בקוסטה בראווה, בצרפת מצאתי כמה, ובאזור הר פדרפורקה pedraforca.)
יום חמישי- מארינלנד (פארק מים ודולפינריום בכרטיס אחד), ועצירה בבסאלו בדרך חזרה
היו לי כמה אופציות של פארקי מים, כולן בטווח של שעה ורבע- וחצי נסיעה. בחרנו ברחוקה מכולן, מארינלנד marineland barcelona שבדרום קוסטה בראווה, מכיון שהוא כולל בתוכו גם מופעי כלבי ים, דולפינים ותוכים.
האופציות הנוספות היו אקווה בראווה שברוזס roses שנראה לי כמו סתם מימדיון, או לעבור את הגבול לצרפת, שם, באזור החוף הדרומי, ליד עיירה בשם Argeles Sur Mer מרוכזות כמה אטרקציות- גם פארק מים, גם פארק חבלים וגם קניונינג (טיפוס על סלעים וקפיצות למים), מלאכותי אמנם אבל נראה מגניב.
בדיעבד הייתי הולכת על האופציה הצרפתית, ורואה עוד אזור. (אפשר לשלב עם טיול בעיירת החוף קוליור).
במארינלנד אכן הרגשנו קצת יותר מדי בארץ. אולי זה הנוער המקומי, וגם הצרפתי, שתכלס' מאוד מזכירים אותנו. אולי זה העישון בכל מקום. אבל אז התחיל לרדת גשם!!!!! ואנשים המשיכו לעלות על המגלשות ולשחות כאילו כלום. העובדים עומדים עם מעילים, וכולם במים, חוץ מהישראלים. שבחרו במיוחד לנסוע לספרד כי פה חם, ונדיר מאוד שיורד פה גשם באוגוסט. בכלל הזהירו אותנו שנמות מחום. מה גשם עכשיו???
לגבי המופעים, מופע הדולפינים היה ברמה גבוהה. על כל היתר אפשר לוותר, בודאי אם כבר הייתם באקווריומים ודולפינריומים ברחבי העולם.
אני קיויתי להספיק ביום הזה גם את טוסה דה מאר. זו עוד אחת הסיבות שבחרתי בפארק הזה. אבל כמובן שברגע שהפסיק הגשם הילדים חזרו למים, וכבר היה ברור שנגמור שם את היום.
ובכ”ז, בדרך חזרה, מג'וייפים ומיוזעים בבגדי הים, עצרנו ספונטנית לעת שקיעה בעיירת ימי הביניים היפה בסאלו Besalu. סיור קצר ופסטורלי, קרפ עם נוטלה לארוחת ערב, חרב עץ לבכיין מספר חמש (לא זוכרת אם היא נשברה והפכה לרוגטקה כבר באותו ערב או למחרת), ויאללה לישון.