דרום אמריקה – ארגנטינה , צ'ילה וברזיל – 22 יום - 2012

תכנון הטיול נמשך זמן רב, הכל על הכתפיים של  זהר, אשר בדק, תכנן, השווה מחירים, התווכח, הוריד עלויות ובסוף הצליח ל השיג דיל יוצא מן הכלל.

בזכות התכנון הקפדני, הכל, הכל דפק כמו שעון: טיסות, אוטובוסים, מדריכים ממתינים בכל שדה תעופה, בתי מלון איכותיים, ספינות, מדריכה מעולה מהארץ  והעיקר, העיקר צוות משתתפים שאין כמותו.

17 זוגות אשר בקושי מכירים אחד את  השני, תוך זמן קצר נוצרו חברויות חדשות, לכולם היה איכפת מכולם, עמדנו בזמנים בדיוק של שעון אטומי, לא היו קיטורים (לא היה על מה לקטר) והאוירה הייתה נפלאה.

וזה עוד לא הכל, באושואיה – מקום בו לא ניתן להשיג מזג אויר טוב בשום מחיר, זרחה לנו השמש כל הזמן. כך גם בקלפטה המעוננת רוב ימות השנה. שדה התעופה של ברילוצ'ה אשר היה סגור בגלל התפרצות הר געש בצ'ילה, נפתח ממש לקראת בואנו וחסך מאיתנו נסיעה של שעות רבות, המפל הגדול בשמורת הטורס אשר לא התאפשר להגיע אליו (עקב השריפה הגדולה אשר השתוללה באזור זמן קצר לפני בואנו), נפתחה הגישה אליו יום אחד לפני שהגענו.

זהר סידר לנו מפולות קרח גדולות בקרחון מורנו ובקרחון השחור,  מפלי מים אדירים באיגואסו, גשם בשיט בריו דה ג'נרו, ורקדנית כושית חצי ערומה. נופי בראשית, הרים עטורי קרח ואגמים אינסופיים, חיות משונות וציפורים נדירות, ריקודי טנגו ברחובות והמוני פינגווינים מדדים מצד לצד, מסיבה במועדון לילה והרבה הרבה קניות, במיוחד של כפכפיי Havaianas.

אך בעיקר ייזכר לטובה בזכות  הלומו שאכלנו אצל דון אלברטו (עד היום, כל פעם שפכטר פוגש אותי בחדר האוכל הוא שואל – מה עם הלומו?).

וזה מה שהיה לנו:

 יום 1  ו- 2

נחתנו בשעות הבוקר בבואנוס איירס, אחרינו טיסה ארוכה מישראל  עם נחיתת ביניים בפריז.

ההיכרות בין חברי הקבוצה בשלב זה שטחית מאד.

המדריכה אשר הגיעה אתנו מהארץ ותלווה אותנו לכל  אורך הטיול שמה שרית, עוד רבות ידובר עליה.

לאחר המרת כספים יצאנו מהשדה, בחוץ  המתינה לנו המדריכה המקומית, בחורה נחמדה, האנגלית שגורה בפיה וברורה לחלוטין.

עלינו בזריזות לאוטובוס והתחלנו בסיור בעיר.

 תוך כדי נסיעה באוטובוס לא התרשמנו במיוחד מהעיר.

בואנוס איירס נמצאת במחוז הנקרא בואנוס איירס. מס'  התושבים בעיר  כ- 12 מליון ובמחוז מעל 14 מליון.  העיר נוסדה בשנת 1536 ע"י משלחת מחפשי זהב ספרדיים. חיים בה כ- 250 אלף יהודים,  העיר שוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי, על גדות נהר RIO SE LA PLATA ונמלה הינו מהגדולים בעולם.

המצב הכלכלי מעט דחוק, מספר רב של  מובטלים ומידי יום מתקיימות הפגנות מחאה של  מובטלים. במקביל, הרבה מועדוני לילה, מסעדות, בארים וחיי לילה תוססים.

נסענו לאורך שדרת  ה- 9 ביולי (יום העצמאות הארגנטינאי) שרוחבה 140 מטר, על אחד הבתים מתנוססת תמונת ענק של אוויטה פרון, המשכנו לשדרת מאי, ככר מאי (המכונה כיכר אוויטה פרון) , האובליסק אשר הוצב בשנת 1936 לציון 400 שנה לייסוד העיר, בית הקונגרס המרשים, בית המושל (הבית הוורוד) ועוד.

בדרכנו חלפנו על פני גנים ציבוריים  רחבי ידיים ומטופחים, חנויות מפוארות, משטחי דשא  עם הרבה נופשים והמון תיירים. בקיצור – עיר מערבית לכל דבר.

ברובע ריקולטה (ricoleta), עצרנו במקום נפלא עם בתי קפה יפהפיים להפסקה קצרה לשתיית קפה. זהו הרובע המהודר ביותר של בואנוס, פאר ארכיטקטוני  מסוף המאה  ה- 19  המאכלס חלק ניכר מהשגרירויות  הזרות.

ישבנו בכיף מתענגים חלק על עוגה, חלק על גלידה ורובם על גלידה ועוגה.

הזמן ששרית הקציבה לנו היה קצר, בקושי הספקנו להנות. 

כולם ממושמעים, מתכנסים בדיוק בזמן  שנקבע.

נסענו לבית הקברות  המקומי, בו טמונים גדולי האומה ובעלי הממון.

אולי זה נשמע קצת מוזר להגיע עד דרום אמריקה ולבקר בבית קברות, אך זה בית קברות מיוחד במינו, קברים מפוארים של משפחות עשירות  המשלמות דמי שכירות גבוהים מאד עבור קבר (במקום נמצא גם  קברה של אוויטה פרון).

בין הצלבים הרבים הבחנו במנורה עם 7 קנים, כנראה של יהודי כלשהו.

נסענו לשכונה הרבגונית  לה בוקה (LA BOCA), שכונת  עוני השוכנת בקרבה לנמל, שיכוני פחונים צפופי דיירים.

השכונה צבעונית מאד (התושבים אשר עבדו בנמל  צבעו את בתיהם בשאריות הצבע של האוניות), גיבוב של צבעים מלאי חיים המהווה מוקד משיכה לתיירים. כאן אכלנו לראשונה אמפנדוס, בצק ממולא בבשר, היה טעים מאד, חזרנו לאכול שוב.

טיילנו ברחוב קמיניטו (הרחוב בו נולד הטנגו) בין הבתים, החנויות והמסעדות, ליד כל מסעדה זוג רקד טנגו במטרה למשוך תיירים, היו כאלה שסתם רקדו ברחוב, כך הפך הרחוב כולו לרוקדי טנגו דבר אשר הישרה אוירה מיוחדת.

בכל דוכן מציעים למכירה "מטה" (mate - כלי העשוי מקליפת דלעת והמשמש לשתיית החליטה המקומית הנודעת)

כולם התלהבו, לא הפסיקו לצלם, אפשר להסתובב כאן ערבים שלמים וליהנות מארוחה טובה באוירה נעימה, אך אנחנו בטיול מאורגן, חייבים לעמוד בתכנית שנקבעה מראש, שרית יושבת לנו על הוורידים וצריך להתקדם.

לעת ערב הגענו לבית המלון (שרית הדביקה מספרים על כל המזוודות על מנת שלא נצטרך לסחוב והן יגיעו ישר לחדרינו במלון,  שיטה מצוינת שלוותה אותנו לאורך כל הטיול).

אחרי התארגנות בחדרים ולפני יציאה לבילוי לילה באחד המועדונים בעיר, יצאנו לטיול קצר בסביבה.

המלון שלנו ממוקם ליד רחוב פלורידה. מדרחוב השופע בחנויות ומוצגים, חנויות יוקרה ליד חנויות מזכרות, בגדי מעצבים  צמודים לחנויות  זולות, הכל צבעוני ועשיר.

בעת הסיור ברחוב נתקלנו בהפגנת מחאה ענקית של בעלי דוכנים אשר גורשו מהרחוב, ההפגנה לוותה בתופים וכלי הקשה מוזרים, הרבה רעש, שוטרים מפוזרים בכל מקום בכדי למנוע התפרצויות אלימות.

התרחקנו במהירות, זמננו היה קצר (כל הזמן זמננו קצר), הנשים נשארו באחד המולים  (המיקרו סנטר MICRO CENTRO) ואנו הגברים המשכנו עד סוף הרחוב (הליכה של סתם, העיקר לא להסתובב בסנטר).

בערב התייצבנו בלובי, מדויק בשעה היעודה. נסענו למסעדה לארוחת ערב ארגנטינאית ולמופע טנגו.

שמענו הרבה על הבשר בארגנטינה, חיכינו לרגע הזה (כשנפגשנו לפני הנסיעה, כבר אז דיברנו על הסטייקים שנאכל), כמעט כולם הזמינו סטייק (גם הצמחונים), למה כמעט?  כי ארצי לא אוכל סטיקים, בעצם ארצי לא אוכל כלום, אבל  אף פעם הוא לא יוצא רעב ממסעדה. 

הארוחה הייתה על הכיפק, הסטייק היה בסדר (אבל לא כמו אצל דון אלברטו בברילוצ'ה), סה"כ נהנינו מהארוחה.

לאחר הארוחה החל מופע של ריקודי טנגו, היה מיוחד מאד, טנגו מעולם אחר, עשיר בסגנונות ובצבעים, המקצב גורם לך להזיז את הרגליים בקצב מבלי שתשים לב,  אך הנסיעה  הארוכה שעברנו (כמעט יומיים בלי שינה סדירה) נתנה את אותותיה ופה ושם אפשר היה לראות  כאלה ש"מנקרים".

חזרנו למלון לשינה נורמאלית, לילה ראשון בדרום אמריקה.

יום 3

ארוחת בוקר, התארגנות מהירה, המזוודות כבר באוטובוס לפי השיטה היעילה של שרית וכולנו ממתינים לתזוזה.

עוד במפגש שלפני הנסיעה והרבה במהלך הנסיעה, גם שרית וגם המדריכה המקומית הזהירו אותנו מפני גנבים וכייסים.

בעת השהייה הקצרה בלובי, מישהו גנב באלגנטיות את התיק של שרית, כל חומר ההדרכה, דיסקים וציוד פרטי, הכל נעלם (מזל ששרית מכירה היטב את המסלול ואיננה תלויה בחומר כתוב). עם כל העצב והרוגז שבעניין הטיול חייב להמשיך.

נסענו לטיגרה (TIGRE) בשפך נהר  ה- RIO SE LA PLATA, זוהי שרשרת של איים אשר נוצרה כתוצאה מחדירת הים ליבשה,  באיים הקטנים שנוצרו הוקמו בתי נופש מפוארים, גשרונים קטנים מובילים לנקודת מעגן סירות, כרי הדשא והעצים שלפני הבתים ממש נושקים לנהר, כאשר קו המים עולה חלק מהמדשאות מוצפות במים.

עלינו על סירה אשר שייטה לאורך הנהר בין האיים הקטנים, כל אחד חלם איך והיכן היה מקים את בית הקיט שלו אילו היה גר בארגנטינה, המקום ממש חלומי, שקט, שלווה, הרבה מים, הכל ירוק ופורח, מדי פעם ראינו מישהו מתרחץ בנהר (הלא כל כך נקי), משפחות משחקות בחצר, ואת סירת המכולת המשייטת בין הבתים ומוכרת מוצרי מזון למתגוררים במקום.

השייט התארך, עוד ועוד בתי קיץ, חלקם מדהימים יותר וחלקם פחות, אך  אי אפשר להתעלם מהשלווה.

בסיום השיט ערכנו הפסקה קצרה לקפה ומעט קניות והמשכנו בנסיעה לשדה התעופה.

בדרך עברנו לא רחוק מרחוב גריבלדי, בו התגורר הצורר אדולף  אייכמן, אשר בשנת 1960 נחטף ע"י המוסד והובא למשפט בישראל.

אנחנו בשדה, לפנינו  טיסה לעיר הדרומית ביותר ביבשת – אושואיה.

בשדה המתנו כשעה לקראת הטיסה וניצלנו את הזמן לארוחת צהריים קלה, רציתי סטייק אך בתיה לא נתנה (לא הרשתה) לאכול, מהסיבה שנאכל סטיקים בערב (בשביל מה לך פעמיים ביום סטייק????).

הסתפקתי כמו רובם באמפנדוס ממולאים בתירס, אין מה לדבר טעים מאד, אבל חשבתי על הסטייק (לעומת זאת פכטר  לא ויתר, לא מפריע לו סטייק בצהריים ובערב, אכל סטייק ועשה בשכל, בהרבה שכל).

נחתנו לאחר טיסה של 3 שעות מעל הרי האנדים – זהו, אנחנו בארץ האש.

ארץ האש היא הנקודה היבשתית הדרומית ביותר בכדור הארץ פרט לאנטארקטיקה, האזור מחולק בין צ'ילה וארגנטינה ומצויים בו אחדים מהקרחונים הגדולים ביותר בחלקו המערבי של כדור הארץ. מקור השם "ארץ האש" הוא במדורות הילידים הרבות שראה מגלן  בעת מסעו. זוהי ארץ של ניגודים, אזורים שוממים לעומת שטחים הצפופים ביערות, אזורים מרוביי גשמים ואזורים בהם הגשמים מועטים. חלקו הצפוני ערבות שטוחות לעומת חלקו הדרומי  שהינו הררי,  עם רצועות חוף המכוסות ביערות.

אין ויכוח – אזור זה נחשב לאחד המקומות המדהימים והיפים בעולם.

יצאנו מבית הנתיבות, מכת רוח אדירה הכתה בנו בפתאומיות, אי אפשר היה לצעוד, אי אפשר לעמוד זקוף, על מנת להתקדם חייבים להתכופף כנגד הרוח, האוטובוס אליו הלכנו התנדנד מצד לצד כאילו עומד להתהפך. היה קשה מאד להעמיס את המזוודות ברוח הנוראה. מי שהצליח להרים מעט את הראש הבחין במישור רחב ללא צמחיה למעט עשבים מוזרים פה ושם.

התמקמנו באוטובוס, הכרנו את המדריך המקומי, בחור צעיר נחמד ומתולתל, נראה כמו ישראלי לכל דבר. שיחת היכרות והסבר על המקום ואנחנו בדך לבית המלון.

הרוח ניקתה הכל, כל מה שלא עגון היטב – עף, עברנו דרך מגרש משחקים, מספר ילדים והוריהם שחקו במגרש כאילו אין רוח, כנראה שככה זה כשחיים במקום.

הרחובות בהם נסענו היו חשופים מצמחיה, מעט פרחי תורמוס צבעוניים קישטו את החצרות. הבתים צבועים בשלל צבעים, בתים פשוטים, לא נתקלנו במבנה מפואר,  לכל הבתים גגות פח. למעט הילדים שראינו במגרש המשחקים לא נתקלנו בנפש אדם. ברקע מרחוק הרי האנדים האדירים בעלי הפסגות הצבועות בלבן.

המלון נחמד מאד, חמים, החדרים מרווחים ונאים.

התארגנו בחדרים, המזוודות הגיעו לפי השיטה היעילה של שרית ואנחנו מוכנים לארוחת ערב.

למרות השעה המאוחרת (2200) השמש האירה כמו בצהרי היום, היה צורך להזיז את השולחנות מהחלונות הרחבים מאחר והשמש סינוורה, כאן גם בשעות מאוחרות עדיין יש אור.

השולחנות המסודרים יפה הבטיחו ארוחה טובה, המתנתי לסטייק (זכרתי שבתיה הזהירה מפני פעמיים סטיק באותו יום), הארוחה הוגשה, וכאן באה המהלומה, לא סטייק ולא בטיח, משהו בלתי מזוהה טבוע ברוטב בלתי מזוהה, לא נגענו בכלום, היחיד שאכל היה ארצי, הוא הזמין מראש רק עגבניות ומלפפונים.

מילא הארוחה שלא אכלנו, הקשה ביותר היה הלגלוג של פכטר  על הסטייק שלא אכלנו בצהריים.

לאחר הארוחה יצאנו לסיור קצר באזור המלון, הרוח שככה, מזג האויר היה נעים, אמנם קצת קריר אך לזה היינו מוכנים.

הסתובבנו בין הבתים הצנועים, צבעוניים באופן מדהים, גגות הבתים אכן עשויים מפח גלי אך מתחתם שכבת עץ. העצים  האמורים לעמוד בפגעי הטבע יקרים מאד, הרבה יותר זול לבנות עם עצים פשוטים ולכסות אותם בפח, כך זה גם חזק וגם זול.

עכשיו הבחנו בהרבה פרחי תורמוס, בשלל צבעים,  אדומים, כחולים ירוקים וצהובים, יש כאלה הפורחים במספר צבעים – מדהים.

מתברר כי התורמוס איננו צמח מקומי, הוא יובא למקום במאה ה-16, התנאים התאימו לו והוא התפתח מאד, השתלט על הצמחיה המקומית  והפך לפרח הנפוץ במקום.

הסיור לא הוביל אותנו לשום מקום מיוחד, שכונת מגורים צנועה, אך אי אפשר היה להתעלם משרשרת ההרים שבאופק.

חזרנו למלון, צריך גם קצת לישון.

יום 4

ארוחת בוקר בשעה 0730, ארוחה נורמאלית, השכיחה קצת את ארוחת הערב שלא נאכלה (התברר לנו כי שרית לא עברה על כך לסדר היום, נזפה במנהל המלון ודרשה ארוחה משופרת להיום בערב).

מי שהתעורר בשעה 0400 (שעת הזריחה) והתכונן לראות את  הקרח בראשי ההרים הנצבע בזהב, לא הצליח לראות כלום בגלל הערפל, אין דבר, יהיו לילות ומקומות נוספים בהם נשכים בשעת הזריחה לראות זהב – ולא נצליח).

ההשכמה לוותה בגשם חזק, אך כאשר יצאנו לדרך הגשם פסק ומזג האויר נפלא, בכלל - בכל עת שהותנו באושואיה מזג האויר נטה לנו חסד, מספר הימים היפים באזור זה הינו כ- 16 ימים בשנה,  היומיים שלנו היו חלק מימים אלה, בדרך כלל מזג האויר ערפילי וגשום.

מבעד לחלון האוטובוס נשקף נוף מרהיב. מצד אחד  הרים גבוהים מכוסי קרח בפסגות, מצד שני מי  תעלת ביגל הסוערים מהרוחות.

נסענו בדך עפר המתפתלת בין ההרים הגבוהים, הצמחייה הגדלה על מורדות ההרים משנה את אופייה בכל שלב של עליה בגובה, מעצים גבוהים למרגלות ההרים, לאחר מכן שיחים צפופים, בהמשך צמחיה דלילה  ואח"כ  הר החשוף לחלוטין מצמחיה ועליו רק כתמים לבנים גדולים של קרח עד.

הגענו לפארק לאומי טיירה דל פיגו (TIERRA DEL FUEGO).

השמורה משתרעת על שטח של 630 קמ"ר, עשירה בצמחיה מגוונת, חיות ייחודיות כמו גוואנאקו, קונדור ואלבטרוס שחור, נהרות אגמים יערות וקרחונים.

רק ירדנו מהאוטובוס התחילו הצילומים, בפוזה כזו, בפוזה אחרת, ליד העץ הזה או השיח ההוא, מצלמים כל עץ, כל פרח (כל אחד מנסה את המצלמה שלו בהגדלה בהקטנה או השד יודע מה), שרית לוחצת להתקדם, לבסוף מתקדמים.  בסה"כ טיול רגלי קצר על מנת "לחוש את הפארק". עצים גבוהים, סבוכים מאד, ציפורים מוזרות,  אך בלטה במיוחד כמות העצים המתים שבפארק, זוהי תוצאה של הרס סביבתי אשר נעשה ע"י הביברים (בונה) אשר הגיעו אף הם לכאן בייבוא, ללא אויבים טבעיים הצליחו להתרבות באין מפריע, בנו סכרים רבים בנהרות ובאגמים והשמידו כמות עצים עצומה על מנת לבנות לעצמם מושבות.

המשכנו לחלק אחר של הפארק, אזור המהווה בסיס לטיולים, טרקים ותצפיות על הסביבה.

מקום זה משמש  לקמפינג, פזורים בו עשרות אוהלי מטיילים, מקום כייפי במיוחד, עצים ומים, הרבה מים. עצרנו עצירה קצרה לקפה  ויצאנו משטח הפארק לכיוון הנמל של אושואיה.

במגרש החניה ליד הנמל נשבה רוח חזקה, אמנם השמש זרחה ללא עננות כלשהי אבל היה קר. לפנינו כשעה וחצי עד להפלגה בתעלת ביגל, התחלקנו לקבוצות, אחדים רצו לשוטט ברחוב הראשי (סן מרטין) ואחרים רצו לאכול.

לפי המלצת הדריך הלכנו למסעדת בשר, אכול כפי יכולתך, על משטח הצלייה היו מונחים נתחים רבים של בשר, תבחר מה וכמה שאתה רוצה ואח"כ תחזור.

אמרו לאכול, אכלנו.

ושוב בשעה היעודה התאספנו כולנו, עלינו על ספינה לשייט למושבת הפינגווינים.

זו צריכה להיות האטרקציה של הטיול באזור זה.

עלינו לספינה במצב רוח מרומם,  לפנינו כ- 3 שעות שייט , הרוח הרימה גלים גבוהים אשר טלטלו מעט את הספינה, אך כפי שצינתי לנו היה מצב רוח. רובם עמדו בחוץ על הסיפון, מצפים לראות כלבי ים או אריות ים, הרוח היכתה בפנים, היה קר.

הספינה התקרבה לאי  המאוכלס בצפיפות ע"י  כלבי ים, כולם נדחקו למעקה הסיפון, לראות ולצלם, בעיקר לצלם. הגלים הגבוהים מנעו מבעד הקפטן לקרב את הספינה לאי, אך בכל זאת ראינו בברור את כלבי הים.

הספינה המשיכה, היה לנו זמן רב להעמיק את ההיכרות בין חברי הקבוצה, שוחחנו על כל הנושאים  שיש ואפילו דנו בתהליכים פיסיקליים, לא סתם הספינה מלאה במהנדסים.

האי הבא אליו התקרבנו היה מושבה של קורמורנים. מאות, מאות שכנו על האי, התעופפו, שכשכו במים וצללו, גם כאן הקפטן לא לקח סיכון ולא התקרב.

בשלב זה הגלים התגברו, הים סער, רבים לא הרגישו בטוב והקיאו, לאכזבתנו הקפטן החליט לחזור ולא להסתכן.

הגענו עד לכאן, עברנו חצי עולם במטרה לראות פינגווינים ורגע לפני – חוזרים.

שרית ניסתה לנחם, אמרה שנראה פינגווינים בהמשך, אבל האכזבה ניכרה בפנינו.

בדרך חזרה עצרנו (כמחווה של הקפטן) באחד האיים אשר התגלו בו ממצאים ארכיאולוגיים הנוגעים לתושבי האזור, מקום מוזר להתגורר בו, שטח חשוף לחלוטין לרוחות, ללא כל צמחיה, אך מתברר כי אכן גרו כאן תושבים,  אולם האדם הלבן והמחלות  השמידו אותם לחלוטין.

במלון ניסינו לשכנע את כולם לשנות את המסלול המתוכנן למחר ולשוט שוב לפינגווינים, אך הטענה כי מי מבטיח שמחר לא יהיה סוער כמו היום ונפסיד גם תכנית אחרת, גרמה לרוב להחליט כי לא משנים מסלול.

ארוחת הערב לא הייתה משופרת למעט גלידה שניתנה כמנה אחרונה וארצי שאכל גם גלידה וגם עגבניות.

לאחר ארוחת הערב התכנסנו לערב הווי. כל אחד סיפר מעט על עצמו ועל מקום מגוריו, לא הייתה התלהבות מרובה  למעט סיפוריה של יהודית על אמו של אברשה, זה היה באמת מצחיק.

לילה טוב.

 יום 5  - יום שבת

נקבעה יציאה מהמלון בשעה 0930

ישבנו בחדר לפני היציאה, הטלפון צלצל, רותי מודיעה שמתארגנת קבוצה לשייט לפינגווינים באישורה של שרית.

זינקנו החוצה, הודענו לינקל'ה ואורנה, 2 דקות לאחר מכן היינו 11 חבר'ה בדרך לנמל.

המדריך המקומי פגש אותנו במקום, הלך להשיג כרטיסים, חזר ואמר שיש מקום רק ל- 6 .

התאכזבנו, אבל ישראלים לא מוותרים, המדריך הלך שוב וחזר עם בשורה כי ניתן לעלות 11 אבל יש מקומות ישיבה רק ל- 6, השאר יעמדו.

גם אם היה אומר יעמדו על הראש היינו מסכימים.

הים היה חלק כמו ראי, היה נעים לעמוד בחוץ, מושבות גדולות של צמחי ים צפו על המים, הרוח נשבה בנעימות.

עצרנו שוב ליד אי כלבי הים, הקפטן קרב את הספינה קרוב מאד, שמענו את קולותיהם, במרכזה של קבוצת כלבי ים ישב אריה ים ענק, בעל רעמה גדולה ושאגה חזקה, מידי פעם דחף את אחד מכלבי הים שהתקרב אליו.

גם לאי של הקורמורנים התקרבנו מאד, ראינו אותם צוללים למים בחיפוש אחרי מזון ושמענו את קריאותיהם.

השיא של השיט היה מושבת הפינגווינים, הספינה ממש עלתה על החוף, לא הרשו לנו לרדת (200 נוסעים בספינה, זו כמות גדולה בבת אחת של מבקרים) קבוצות קטנות אשר הגיעו באופן פרטי ירדו לחוף. אבל באמת לא היה משנה, הפינגווינים היו בכל מקום, סביב הספינה , קרוב ורחוק, על החוף ובמים, לא שבענו מלראות ולצלם (בטח לצלם איך אפשר שלא). יצור קטן לבוש בחליפה ומדדה בחשיבות, יורדי ים שנתקלו בהם לראשונה חשבו שאלה ברווזים בלי נוצות.

בדרך חזרה ירדה קבוצה גדולה של מטיילים באחד האיים והיה לכולנו מקום לשבת, אבל לא היה צורך, מהסיפון ניתן היה לראות להקות של קורמורנים צוללים לחפש דגים, ושחפים גדולים עוקבים אחריהם  לגנוב את השלל.

שטנו בתעלת ביגל, משני הצדדים הרי האנדים הגבוהים מכוסי יערות וצמחיה ירוקה. הספינה שטה במרכז התעלה (עם הזרם שטים במרכז, נגד הזרם שטים קרוב לחוף), עמדתי על הסיפון, הרוח החזקה שנשבה ממולי דחפה אותי לאחור בכח שלא יתואר , היה קר, נכנסתי לאולם הסגור והחמים.

כולנו שמחנו על שקיבלנו החלטה מהירה מאד לבצע את השיט שנית אפילו ע"ח התכנית המקורית שהייתה טיפוס על הר לצפייה בקרחון.

לאחר העגינה, הצטרפנו לקבוצה לארוחת צהריים, הייתה ארוחה טובה והמורל גבוה.

אי אפשר שלא לציין כאן כי להפתעתנו, ביוזמתה של שרית, הגישו לארצי סלט גדול מלא ירקות, סלט מושקע מאד, והוא, לאט לאט, דלה את העגבניות מהסלט, אחת אחת, הניח אותן בצלחת אחרת ואכל רק אותן.

לאחר  הארוחה הסתובבנו בעיר, ביקרנו במוזיאון תולדות ההתיישבות במקום, סיירנו ברחוב סן מרטין (לא משהו רציני), אכלנו שוקולד ועזרנו לעדנה למצוא את פכטר שהלך לאיבוד.

חזרנו לאוטובוס לנסיעה לשד"ת. נפרדנו מאושואיה, לא נראה לי שנחזור לכאן אי פעם (אולי כנקודת מוצא לשייט לאנטארקטיקה).

אנו בטיסה של שעה וחצי לקלפטה, הראות מחלון המטוס מצוינת, שטחים עצומים, הכל חום ללא כתמי צבע ירוק, למעט מעט בגדות הנחלים העצומים החוצים את המרחבים. פה ושם ניתן לראות בתים בודדים במרחק רב זה מזה. קשה להסיר את העין מהמראה המרהיב.

המטוס  נחת ממש בקצה העולם.

אין כלום מסביב, מרחבים אדירים ריקים, אין עצים, רק עשבייה מסוג לא מוכר מכסה את הקרקע לכל השטח הנראה לעין.

הרי האנדים הגבוהים מונעים מבעד רוב ענני הגשם להגיע לאזור זה והגשם יורד מעבר להרים בשטחה של צ'ילה.

הרי האנדים הינו רכס הרים יבשתיים הארוך בעולם ומשתרע לאורך 8000 ק"מ. גובהם הממוצע הינו 4000 מטר. בהרים שפע גיאולוגי וביולוגי המהווה את עיקר הכלכלה במדינות האנדים . הפסגות המושלגות מהוות את מקור המים לרוב הנהרות באמריקה הדרומית, נהרות ענק ואגמים ללא סוף, חוקרים סבורים שבעקבות ההתחממות הגלובלית 80%  מהקרחונים שבפסגות האנדים ייעלמו תוך 15 שנה. לצד כמויות המים המרובות, יוצרים הרי האנדים גם את המדבר הצחיח ביותר על פני כדור הארץ , מדבר אטקמה, בו כמות המשקעים כ- 1 מ"מ בשנה, המדבר נוצר בזכות ההרים הגבוהים המקיפים אותו ומונעים חדירת ענני גשם.

מדריך ואוטובוס המתינו לנו מחוץ לטרמינל, נסענו למלון, הרים גבוהים ממלאים את האופק, השעה 2130 והשמש במרום השמים, הרגשה של שעה 1400 אצלנו ביום אביבי.

מלון פטגוניה פארק, מלון מפואר, חדרים מרשימים, כרגיל אין מיזוג רק חימום רדיאטור.

לאחר  התארגנות מהירה בחדרים יצאנו לארוחת ערב במסעדה שהוזמנה מראש ע"י שרית, מסעדה מפוארת, גם הארוחה הייתה כזו (וגם התשלום), הארגנטינאים החזירו לנו את האמונה ביכולתם להכין סטייק טוב (ארצי אכל  שניצל).

לאחר הארוחה יצאנו לטייל בעיר קלפטה. 

זוהי עיר המהווה שער לשטחי הקרחונים הגדולים, קטנה וציורית מאד, נחמד לטייל ברחובותיה במיוחד ברחוב הראשי סן מרטין.

העיר שוכנת ליד אגם ארגנטינו (אותו נבקר מחר), מקור שמה מפרי שיח הקלפטה הצומח במקום, פרי חמצמץ וטעים. העיר מתויירת מאד ורבים בה המטיילים הישראלים.

הלכנו בכיף ברחוב הראשי על מנת לנסות ולהוריד קצת מכמות המזון שהעמסנו על עצמנו, מזג האויר האיר לנו פנים למרות שגם בעיר זו מעטים ימי השמש.

חנויות יפות, מסעדות מלאות בתיירים, חנויות מזכרות, כמעט כל מסעדה הינה מסעדת בשר, בחלון הראווה מוצגים נתחי הבשר הניצלים על האש והריח מושך אותך למרות שאינך רעב. 

אולי על הבשר התגברנו אך לא על הגלידה, הזמנו מנה גדושה של גלידה מטעמים רבים במיוחד של פרי הקלפטה (היה טעים, כל פעם שנזכרים בגלידה מלקקים את השפתיים מבלי משים).

אחרי טיול ממושך  חזרנו למלון, הגברים הולכים קדימה, מסתכלים על הסביבה ומידי פעם משמיעים הערה כלשהי, הנשים מאחור, כולן מדברות עם כולן, מידי פעם נעצרות לויכוח ואח"כ ממשיכות קדימה, על מה יש להן לדבר כל כך הרבה?

הגענו למלון, צריך לכבות את הרדיאטור ולפתוח חלון, רק כך ניתן לישון 

יום 6

היום השכמה מוקדמת, תכנית יומית צפופה מאד. יצאנו לדרך כבר בשעה  0715 .

הראות מצויינת, ניתן לראות  מאופק לאופק, הרים משוננים עטורים בשכבות קרח מתנשאים אל השמים מכל עבר.  הדרך עוברת במקביל לנחלים רבים בהם משייטים ברווזים, ברבורים שחורים ולבנים ולהפתעתנו גם הרבה פלמינגו המעניקים לרקע צבע ורדרד.

 אנחנו בדרך לאגם ארגנטינו  lago argentine, האגם שוכן בפארק הקרחונים los glaciares national park , זהו פארק ענק, 600,000 הקטאר (6 מיליון דונם, תחשבו על זה, כל משפחה בישראל מקבלת במתנה דונם ועוד נשאר  למינהל יותר מחצי השטח).

באגם עלינו על ספינה אשר תוביל אותנו לקרחון אופסלה.

השייט נמשך כשעתיים, בדרך נתקלנו בעשרות קרחונים אשר ניתקו מקרחון אופסלה ועשו דרך ארוכה עד כאן בהשפעת הזרם באגם. קרחונים גדולים וקטנים, חלקם לבן, חלקם כחול ולבן  וכאלה שהם כחולים במלואם (הצבע הכחול הינו החזר מאטומי החמצן שנלכדו בקרח), הספינה שטה במהירות והרוח הקרה הכתה בפנינו, אך למרות זאת כולם יצאו לסיפונים החיצוניים על מנת לראות ולצלם.

המדריך העיר את תשומת לבנו ל- 3 קונדורים אשר דאו מרחוק מעל ראשי ההרים הגבוהים.

למרות המרחק הרב מאיתנו, ניתן היה לראות  כי מדובר בעוף גדול  משקלו כ- 12 ק"ג, מוטת כנפיו כ- 3 מטר חי בממוצע 50 שנה ונמצא בסכנת הכחדה עקב ציד בלתי חוקי וזיהום סביבתי. (מטיילים רבים מסתובבים באזורי האנדים ולא יוצא להם לראות קונדור, אנחנו ראינו 3 ביחד ולמשך זמן רב, הם עקבו אחרינו היו להם תכניות לגבינו, על זה נדבר בהמשך).

השייט המשיך, עוד ועוד קרחונים, כולם מצלמים, לכל קרחון עשו book.

מאגם ארגנטינו השייט מוביל  לאגם אופסולה, אך הכניסה לאגם חסומה מאחר והקרקע בשפך האגם גבוהה, קרחונים רבים נתקעים בקרקע ויוצרים מחסום אשר לא ניתן למעבר.

הספינה פנתה לאגם קריסטינה, בקצה האגם ירדנו מהסירה ועלינו על ג'יפים אשר המתינו לנו, לא בדיוק ג'יפים, אולי משהו שהיה פעם ג'יפ אבל עכשיו בהחלט לא.

נסענו בדרך לא דרך, שביל עפר מפותל, עליות וירידות תלולות, לפעמים בדרך סבוכה משיחים ולפעמים בשטח פתוח, הרכב עצמו פתוח משני צדדיו, את הדלת האחורית לא ניתן לפתוח מבפנים – רק מבחוץ ?! , מלכודת במקרה של תאונה, כאן אין טסט או ביטוח.

הדרך נפלאה, פשוט נפלאה, נוף מדהים, אזורים מיוערים במקביל לסוואנות.

מצד אחד הרים גבוהים מצד שני עמקים רוויי מים בצבע כחול או טורקיז. הרים גבוהים מכוסי קרח ומולם הרים מיוערים בצפיפות.

הדרך הצרה נפתחה לשטח פתוח עצום, מיוער, אך כל העצים מתים, כן מתים.  מתברר כי  לפני שנים רבות התרחשה כאן שריפה, עצים רבים נשרפו ואלה שנותרו התייבשו מהחום ונשארו עומדים, זקופים אך מתים. הארץ מכוסה בגזרי עצים יבשים, המראה עצוב, עצוב מאד, ההתחדשות כאן איטית מאד בגלל הקור העז ולמרות שהשריפה התרחשה מזמן היער עדיין לא התחדש.

ירדנו מהרכב על מנת לחצות גשר עץ, בני אדם חוצים בנפרד והרכבים בנפרד.

אחרי הגשר חזרנו שוב לרכבים ונסענו לכיוון קרחון אופסולה.

אחרי נסיעה בנוף שומם ירדנו מהרכב והתחלנו במסלול רגלי, המבנה הגיאולוגי של האזור מדהים, סלעים מוזרים מסוגי אבן שונים ומשונים בצורות מוזרות ושלל צבעים, שטחים עצומים של סלע חלק כאילו עבר ליטוש מדוייק, מאובנים רבים, והרבה צבע.

ממעל בשמים ריחפו 2 קונדורים, זהו הגדול בעופות הדורסים, הם עוקבים אחרינו כבר זמן רב,  העופות ירדו נמוך יחסית על מנת שנוכל לצלם אותם, כאילו שזה משהו מתוכנן.

לפתע הצטרפו ל- 2 עוד 4, כולם ריחפו מעלינו בסיבובים, 6 קונדורים זה באמת משהו יוצא דופן.  מתחילת השיט הם הבחינו בפכטר, אין, אין עוף בעולם אשר יוותר על ארוחה כמו פכטר.
6 עופות מרחפים סביב פכטר, לגביהם זוהי ארוחת מלכים.  הם עקבו אחרי המעיל השחור והבולט שלו,  אבל מה, הם לא ידעו שפכטר חכם, כאשר הבין שהוא הולך להיות ארוחה, הוריד את המעיל  השחור אשר צידו הפנימי היה לבן, לבש את הלבן והתמזג בסלעים, הארוחה נעלמה וגם הקונדורים. אנחנו הרווחנו צילומים מדהימים של עוף זה.

המסלול הרגלי קרב אותנו לאגם אופסולה החסום, נקודת התצפית קרובה לקרחון.

זהו הקרחון הגדול ביותר בדרום אמריקה, אורכו 60 ק"מ ורוחבו 10 ק"מ, למרות גודלו של הקרחון ולמרות הקרבה, היינו רוצים להתקרב יותר.

קרחון ענק, בצבעים כחול ולבן, המים אשר נמסו מהקרחון ממלאים אגם אשר צבעו  טורקיז בוהק (יש צבע כזה? גם אם אין זה הצבע שראיתי לנגד עיניי). יפה , נפלא, מדהים, מרהיב, מה לא.

מעניין  מאד  שכל האזור שומם למרות אגמי המים, גם בקרבת האגם ולחופיו אין צמחיה ולא נראה צבע ירוק. הסיבה לכך היא שאגמים אלה מקורם בקרח  שהומס  ואין במים מינרלים הדרושים לקיום חיים, מי הקרח כמוהם כמים מזוקקים, רק מים הזורמים באגמים או בנחלים וסופחים אליהם סחף, מעושרים במינרלים ועל גדותיהם צמחיה רבה.

אחרי הרבה הרבה צילומים חזרנו ברגל לאגם קריסטינה ומשם כלי הרכב  החזירו אותנו לנקודת ההתחלה ליד מעגן הספינה. במקום חווה עם קפיטריה, בה נחנו ואכלנו ארוחת צהריים ארוזה מהמלון.

בשטח החווה מוזיאון פרטי המספר את תולדות המתיישבים במקום (אין טעם להרחיב כי זה משעמם),  סיירנו מעט בשטח החווה ולאחר מכן עלינו חזרה לספינה אשר הובילה אותנו חזרה לקלפטה.

בדרך חזרה (באותו מסלול) השעה 1700, שעת צהריים, למרות שהמסלול לא השתנה צבעי הרקע השתנו, דבר אשר נתן הרגשה כאילו אנחנו במסלול שונה. הקרחונים, מי האגם ואפילו צבע השמים השתנה. מזג האויר היה נפלא, חם, הרוח נחלשה, אפשר לעמוד על הסיפון ללא מעיל וליהנות מהנוף.

הגענו לקלפטה, סידורים מהירים במלון וכל אחד לדרכו לחפש את מנת הבשר שלו.

מסעדות בשר רבות ברחוב הראשי, קשה לבחור. נכנסנו לאחת שמצאה חן בעיננו, אכלנו כיד המלך, ארוחת בשר כבדה, בתיה נשבעה שלא תאכל יותר בשר (עד המסעדה הבאה , ועוד לא הגענו לדון אלברטו).

לאחר הארוחה הסתובבנו בעיר, להקל על העיכול. ברור שלא החמצנו את הגלידרייה הגדולה, מנה גדושה של גלידה עם כדור גלידה קלפטה.

טיול ברחוב הראשי וחזרה למלון.

כאן, במקום הזה, נמאס לי לכתוב, אני עושה הפסקה של מספר ימים.

יום 7

היום שרית הרשתה לנו ברוב טובה השכמה מאוחרת.

אחרי ארוחת בוקר טובה אנחנו חוזרים לשמורה  los glaciares n.p.  , הפעם לבקר ולחזות בקרחון  perito Moreno  הידוע בשם "הקרחון המתנפץ".

לפנינו נסיעה של כ- 80 ק"מ, הדרך ברובה מקבילה לחופיו של אגם ארגנטינו עליו שטנו אתמול. זהו אגם ענק בכל קנה מידה (אם בארץ קוראים לכינרת אגם,  לארגנטינו הינו קוראים אוקיינוס), למרות גדלו ומימיו המתוקים כמעט ואין צמחיה על גדותיו והם בעיקר שוממות.

לעומת זאת בצד השני בו הגדה נושקת לשיפולי ההרים, קיימת צמחיה רבה ושטחי יער מרובים.

קבוצות עופות מים שכשכו באגם, ביניהם ברבורים לבנים עם ראש שחור המכונים "שחורי הצוואר".  

הדרך מתפתלת בין החוות הפטגוניות הרבות שבאזור. בכניסה לשמורה הנוף השתנה, השטח מיוער בצפיפות, עצים רבים עבי גזע מכוסים בשכבה של אזוב שעיר ולבן.

הנסיעה בשמורה הענקית נמשכה לא מעט זמן, עד שלעיננו נגלה  מרחוק הקרחון פוריטו מורנו.

ושוב, המצלמות תקתקו בלי הכרה.  כולם התנפלו על הצד השמאלי של האוטובוס (מזל שלא התהפך), חבל על הצילומים, עוד רגע נגיע קרוב לקרחון וניתן יהיה לצלם יפה וברור, אבל לך תדבר עם צלם יהודי.

ככל שהתקרבנו המראה התמלא הוד יותר ויותר, הקרחון כאילו הלך וגדל לנגד עיננו.

מיד עם החניה קפצנו מהאוטובוס ורצנו למרפסת תצפית ראשונה (יש עוד הרבה כאלה וכל אחד קרוב יותר לקרחון).

התיישבנו על ספסלים ממול הקרחון  והבטנו על הפלא שמולנו.

זהו קרחון ענק, אורכו 30 ק"מ ועומקו מגיע עד 700 מטר. בחזית מולנו רוחבו כ- 5 ק"מ גובהו מעל פני המים 60 מטר ועומקו 170 מטר. זהו אחד הקרחונים הבודדים אשר שטחו אינו נמצא בנסיגה, הקרחון מתקדם לכיוון אגם ארגנטינו  בקצב של 2 מטר ליום (כ- 700 מטר בשנה), חלקים ממנו נופלים ומתנפצים והוא נבנה מאחור מחדש באותו קצב.

בכל פעם שנופל גוש קרח מהקרחון, נשמע רעש חזק ורסיסי מים ניתזים לגובה בנקודת הפגיעה במים. העיניים רצות כל הזמן לכל רוחב הקרחון  הגלוי לעיננו על מנת לחזות בנפילה, מידי פעם נשמע רעש אך לא נראים נתזים, לפעמים מאוחר מידי לקלוט נפילה אך הרעם נשמע והנתזים נראים.

אין סיכוי שנזוז מהמקום מבלי לראות נפילה רצינית.

שרית האיצה בנו, יש לפנינו מסלול ארוך (1800 מטר) של שבילים ומרפסות הנשקפות לקרחון וקרובות אליו יותר מהמרפסת הנוכחית.

קמנו, התחלנו ללכת, הראש כל הזמן מופנה לאחור, לאזור אשר ניראה לנו כי ממנו ייפול גוש קרח עצום. השבילים הבנויים מעץ מתפתלים בתוך היער , הקרחון נראה לפעמים מבעד לעצים, כל רגע נשמע מפץ של נפילה, ראינו לא מעט התנפצויות  אבל נפילות של גושים קטנים, לא משהו רציני, אנחנו רצינו משהו ענק.

בכל מרפסת נתקענו, שרית ממש דחפה אותנו, הנוף מרהיב,  יער עבות של עצים גבוהים ושיחים צפופים, גם כאן גזעי העצים מכוסים בשכבת אזוב לבנה שעירה, העצים והשיחים הסתירו מידי פעם את הקרחון ובכל קטע כזה הלכנו מהר ועצרנו בכל מרפסת, לא רצינו להפסיד התנפצות.

המרפסות קרובות מאד לקרחון, מראות מוזרים מתקבלים ע"ג הקרח משבירת קרני האור, ומשילוב הצבעים של לבן וכחול. בתיה הבחינה בעיצוב של מגן דוד ענק, כחול ולבן, כולם צילמו וצילמו אבל נפילה גדולה לא התרחשה.

הזמן בורח, הקבוצה התקדמה, נשארנו מאחור מספר קטן של מטיילים שלא מוכנים להתקדם בלי מפץ גדול, באחד המרפסות ראינו אדם עומד בלי תזוזה, הוא עומד כבר יומיים ומחכה להתנפצות, עורבים כבר התעופפו מעל ראשו.  בלית ברירה פנינו לעזרתו של זהר, זהר הפעיל קשרים, וממש ברגע האחרון לפני עזיבת המקום ניתק גוש סלע כחול ענק מהקרחון, השמיע "בום" חזק ונתזי המים טסו לגובה רב. מראה מרהיב, קשה לתאר את המראה ואת ההתלהבות שלנו, עכשיו אנחנו מוכנים להמשיך במסלול שקבעה שרית.

עדיין לא נפרדנו מהקרחון המתנפץ. עזבנו את מסלול ההליכה ועברנו לשייט בסירה.

הסירה קרבה אותנו מאד לקרחון, נראה כאילו הוא במרחק נגיעה,  כולם הצטופפו על הסיפון, לראות מכאן התנפצות זו כנראה חוויה מיוחדת.

גם כאן, הרבה נפילות קטנות, לא עוזבים את המקום בלי משהו מרשים.

לבסוף, כאשר הסירה עמדה לעזוב את המקום, לא הייתה ברירה ושוב היה צריך להפעיל את הקשרים של זהר. מה אגיד לכם – גוש קרח ענק,  לא גוש – קיר שלם של קרחון ניתק ממקומו וצנח למים. רעש עצום, נתזים עד השמש וגלים שהרעידו את הסירה.  האירוע התרחש ממש מול עיננו, כולם ראו אותו, המצלמות היו מוכנות (כבר שעה הן בהיכון), והופ. הרבה הרבה צילומים. זהו אנחנו מרוצים.

חזרה לאוטובוס, חזרה למלון, מנוחה קצרה ושוב אנחנו ברחוב הראשי של קלפטה.

הרבה תיירים, הרבה ישראלים, נחמד לשמוע עברית ולהגיד לחבר'ה הצעירים  "אל תשכחו להתקשר הביתה".

עכשיו זמן לארוחה, ערב של סטקים ואסאדו, ברור שלא ויתרנו על הגלידה, כאן אי אפשר רק בשר, בלי נשנוש מתוק הבשר לא מתעכל.

חזרנו למלון, יום נסיעה ארוך מצפה לנו מחר. שלום לקלפטה, היה כיף.

יום 8

השכמה מוקדמת, ארוחת בוקר טובה ולאוטובוס.

היום אנחנו עוזבים למספר ימים את ארגנטינה ועוברים לצ'ילה בדרכנו לשמורה  TORRES DEL PAINE ( זו השמורה שחלק ניכר ממנה נשרף כביכול ע"י ישראלי).

הדרך מובילה במישורים רחבים פתוחים מאופק לאופק, אלה מישורי הפמפס המכוסים בעשב וללא עצים. אזורים עצומים מוקפים בגדר (מי בנה את זה? בטח לקח שנים), מעבר לגדר  פרות רועות בניחותא בודדות או בעדרים, גם עדרי כבשים נראים מידיי פעם.

כאן שיטת הגידול היא חופשית, הפרות חופשיות במרחבים העצומים לכל אורך השנה (קוראים להן רק כאשר רוצים לאכול אותן), אך הן לא חופשיות לחלוטין,  הגאוצ'ו – בוקרי מישורי הפמפס, משגיחים עליהם.

הגאוצ'ו הוא הסמל הלאומי של ארגנטינה וצ'ילה, רכוב על סוס, עוטה פונצ'ו, חמוש בסכין ומקלע ( לא מקלע של אש חיה, מקלע כמו של דוד המלך, מספר אבנים הקשורים בחוט המושלכות לאחר סיבוב אל רגלי הפרה להפילה) .

במהלך הנסיעה ראינו לעיתים בוקרים כאלה דוהרים במרחבים הפתוחים.

בהמשך צבע הנוף השתנה, הצמחייה הירוקה שינתה צבעה לחום, נוף כמעט מדברי.

חוות ובתים, בקושי ראינו, מידיי פעם  נתקלים בבית בודד, כתם ירוק בתוך הצבע החום. המרחק בין חווה אחת לשנייה  רב מאד, לא נראה כל סממן לקשר ביניהם, כל אחד לעצמו.

הצמחייה מועטה, הכל יבש בגלל חוסר גשמים באזור, למרות הנחלים העצומים המקבלים את מימיהם מהפשרת הקרחונים.

באוטובוס שקט, חלק ישנים והאחרים בוהים בנוף החד גוני. הנהג  שותה מטה ( המשקה כבר הוזכר, זהו התה הארגנטינאי, מר מאד, מעורר כמו גת). באוטובוס יש 2 נהגים (לכל אחד זמן מוקצב לנהיגה), 2 מדריכים ותיכף יצטרף אלינו מדריך מקומי נוסף.

הצבע החום משתנה שוב לירוק, כאילו מעשה קסם, צמחיה, גדרות פרות וכבשים. שוב מראה חד גוני, רק ההרים הגבוהים המכוסים בקרח הנראים באופק, שוברים את החדגוניות.

הנהג ירד מהדרך הראשית לשביל עפר המוביל לנקודת מעבר הגבול. זה מדהים, בשביל עפר זה עוברים מידיי יום מאות מכוניות ואוטובוסים, למרות זאת הדרך איננה סלולה.

מגיעים לנקודת ביקורת ראשונה, כאן מחתימים את הדרכון על יציאה מארגנטינה, ממשיכים לנסוע עד נקודת ביקורת שנייה שהיא מהווה את הכניסה לצ'ילה (בין נקודה אחת לשנייה אתה בעצם לא בארגנטינה ולא בצ'ילה), החתימו את הדרכונים וזהו אנחנו בצ'ילה.

יא אללה, לפני שבוע היינו בתל אביב, עכשיו אנחנו בחצי השני של כדור הארץ, הולכים לראות נוף קדומים, הרי בראשית אשר רובם בלתי מתויירים ואין כל דרך להגיע אליהם.

אנחנו בדרך לשמורה TORRES DEL PAINE, פארק לאומי בפטגוניה הצ'ילאנית.

הפארק משתרע על שטח של 2400 קמ"ר, מקור השם נבחר בשל 3 מגדליי (צוקי) גרנית (טורס – מגדל) המתרוממים לגובה של  יותר מ- 2500 מטר, צוקים אלה נוצרו שלא מהתרוממות הרי האנדים והם דיי ייחודיים, ההר הגבוה באזור נקרא פיינה גרנדה והוא מתנשא לגובה של 3050 מטר. נהר הפיינה שאורכו 15 ק"מ מקבל את מימיו  מהפשרת הקרחונים הענקיים, חוצה את הפארק, עובר דרך אגמי קרחונים ויוצר את המפל הגדול.

מסלול הנסיעה מקרב אותנו להרים הגבוהים, גם כאן חלקם התחתון יבש וללא  צמחיה, קצת יותר גבוה מתחיל ה צמחיה ירוקה (עשבים) לאחר מכן עצים ושוב שממה עד הפסגה.

חיה הנקראת גואנקו (דומה ללמה) חצתה את השביל,  באוטובוס מהפכה, כל הצלמים רצים לחלונות לצלם את הגואנקו, דקה לאחר מכן ראינו אותם בעדרים שלמים, בודדים, משפחות, מה לא, בכל פוזה אפשרית, על גבעה, מתחת לגבעה, מול השמש, על השמש, 5000 גואנקו חיים כאן בפארק וכולם רצו לצלם את המסכן שחצה את השביל.

האמת היא שזוהי חיה יפה, צוואר ארוך וגאה, צבעה חום בהיר, משקלה כ- 100 ק"ג. פעם חיו באזורים אלה כ- 500 מיליון גואנקו, היום הצטמצם מספרם ל- 500 אלף, וכאן בשמורה כפי שכבר הזכרתי חיים כ- 5000 פריטים.

בנוסף לגואנקו נתקלנו בעוף מוזר בשם ננדו הדומה ליען, כאן כבר לא הייתה התפרצות לצילום מאחר והאוטובוס נוסע לאט בגלל הדרך המשובשת ויש הרבה עופות בסביבה.

עדרים גדולים של כבשים סגורים במכלאות ענקיות, זה דבר מעט יוצא דופן, אך המצב כאן קצת שונה ממה שראינו עד כה, כבשים אלה יובאו במיוחד מניו זילנד, אך לא נקלטו כי אין להם צמר להגנה מפני הרוח, וכאן בחורף קר, קר מאד.

לפנינו אגם אמרגה (Amarga), אגם מוזר, אין לו כניסה ואין לו יציאה של  מים, אך בכל זאת אגם מלא.

מי הקרחונים המפשירים ממלאים את האגם, שעור המילוי וההתאיידות פחות או יותר זהה וכך האגם שומר על מימיו.

שלושת מגדלי הגרניט נראים היטב מכל מקום, בכל התקדמות של האוטובוס  נגלה לעיננו פרופיל אחר שלהם, המראה מרהיב, הצלמים לא מפסיקים לצלם, נשאר לצלם את הרי הגרניט האלה רק מלמעלה.

לשמאלנו נהר הפיינה הזורם בשצף קצף ומתחפר עמוק עמוק באדמה הסלעית ויוצר מפלונים מרהיבים, מימיו התקבלו מהפשרות השלגים וצבעם לבן. סביבנו עצים שרופים, יער שלם שרוף (בשנת 2005 תייר צ'כי גרם לשריפה שכילתה 155 קמ"ר של עצי יער, ממשלת צ'כיה השתתפה בשיקום הפארק, אך אותות השריפה עדיין ניכרים, בשל הטמפ' הנמוכה באזור קצב גידול העצים הינו איטי וייקח להם 80 שנה עד שיגיעו לגודלם שלפני השריפה).

נסענו בשטח השרוף עד ללגונה כחולה (AZUEL), כחול עמוק ומרהיב , הלגונה סגורה בינות להרים גבוהים וצבעה הכחול בולט לעין על רקע הסביבה. ברור שירדנו לצלם, מסביב רעו בנחת הגואנקו, שברחו רק כשהצלמים התקרבו. ממול רכס הרים גבוה עם קרחוני ענק, קשה להסיר את המבט.

אנו מתקדמים לאזור בו ממוקם המלון שלנו, שטח שרוף נוסף נגלה לעיננו, כאן השריפה ממש "טרייה", לפני חודש פרצה כאן שריפה שכילתה 128 קמ"ר משטח השמורה, מתוכם 36 קמ"ר של חורש טבעי, מטייל ישראלי נעצר בחשד לרשלנות אך בסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום.

הדרך המשיכה בינות לאגמים, נחלים והרים גבוהים, הגענו למלון הממוקם כמו באגדות, בקתות עץ מפוזרות בשטח על שפת אגם, לבקתות חלונות גדולים המשקיפים לעבר האגם וההרים הגבוהים המכוסים קרח, סוסים רועים במשטחי העשב שמסביב, שקט ושלווה.

ושוב, התארגנות קצרה בחדרים ואח"כ ארוחת ערב. חדר האוכל מקסים (כמו כל הסביבה) וגם האוכל ברמה, מתאים לנו, היינו רעבים לאחר יום ארוך של נסיעות.

יום 9

(הסיור היום היה קצת מורכב, חזרנו על אותה דרך מספר פעמים. על מנת לשחזר היטב את המסלול גם למי שרוצה להביט במפה, יש צורך להגדיר במדויק את מיקומנו.

לכן  הקפדתי לציין באיזה צד של הנהר נסענו ואת כיוון הנסיעה כגון צפונה או דרומה)

השכמנו  מעט מאוחר, היום מתוכנן לנו טיול לאזור קרחון גריי.

עזבנו את פינת גן עדן שלנו, נהר הגריי העצום בצבע טורקיז זורם לימיננו, חותר עמוק בקרקע.

מראה הנוף מסביב  עצוב מאד, הכל שרוף, נהר הטורקיז זורם בשטח שהיה פעם מלבב מעצים וצמחיה, עכשיו אין בו אף נקודה ירוקה.

המשכנו צפונה במקביל לנהר גריי, עצרנו בנקודות תצפית מעניינות על מנת להתרשם מהנוף ולהצטלם.

המשכנו עם הנהר לכוון צפון מערב , מרחוק נראה לעינינו קרחון גריי (Grey) הענק, לאט לאט הוא תפס את כל האופק.

עצרנו בנקודה בה אגם גריי (האגם נוצר מקרחון גריי) משיק לנהר  פינגו (Pingo)  היוצא מאגם פינגו אשר נוצר מקרחון פינגו המקביל לקרחון גריי (מסובך – לא).

ירדנו מהאוטובוס והלכנו ברגל בתוך יער צפוף, השביל הסתיים על שפת האגם, בין אגם גריי לנהר פינגו מבדילה רצועת חוף חולית ברוחב של כ-20 מטר.

צעדנו על רצועת החוף החולית, לפתע ירד גשם קל, כל מי שהיה לו מעיל בתרמיל מיהר ללובשו, אך הגשם פסק מהר מאד.

הדרך החולית (הארוכה) הסתיימה בשביל המוביל במעלה הר לנקודת תצפית  על  אגם גריי ועל הקרחון. מראה יפה להפליא ושובה עין, ספסלים מפוזרים בנקודת התצפית, ניתן לשבת, להתרווח  וליהנות מהנוף.

על האגם צפו גושי קרח אדירים בצורות שונות ומשונות בצבעי כחול כהה ובהיר, מזג האויר היה נעים ואפשר היה לשבת במקום ולצפות על הנוף במשך שעות.

כמו בכל המקומות היפים שרית האיצה בנו,  חזרנו שוב את כל הדרך הארוכה עד האוטובוס. כעת מטרתנו להגיע למפל הגדול על אגם פיאו.

חוזרים באותה דרך בה נסענו בבוקר, נחלים, אגמים ויער שרוף.

עצרנו לתצפית על אגם פיאו ( Pehoe) , התצפית מנקודה גבוהה, ממנה ניתן לראות את האגם רחב הידיים ואת הנחלים שסביבו, בעבר הצופים מכאן כנראה התפעלו מהיערות שלא קיימים היום.

עצרנו להפסקת צהריים במסעדה בשמורה, מאחר והייתה מסעדה מבודדת , הרשו לעצמם הבעלים לקחת כל מחיר אשר נראה להם, אכלנו ארוחה קלה והמשכנו.

נסענו לאורך נהר  Pehoe הרחב  עד שהגענו למפל הגדול, רק לפני ימים בודדים נפתח אזור זה למבקרים, מאחר והאזור היה סגור עקב השריפה.  המפל (יותר נכון – מפלים) מרהיב בעוצמתו, זרמי מים אדירים זורמים מאגם Pehoe לאגם  nordenskjold  הממוקם נמוך ממנו ויוצרים שרשרת מפלים עזה ומקציפה, נתזי מים מתרוממים לגובה רב והרוח מעיפה רסיסי טיפות לכל עבר, מי שמתקרב למפל סופג מבול של רסיסים.

היה אחד שאני לא רוצה  לנקוב בשמו, אשר התקרב מאד למפל וגרם לכולנו הקפצת דופק, שרית נשבעה שלא תיתן לו בערב עגבניות.

זהו, אנחנו חוזרים למלון, היה לנו יום של הרבה מים וקרחונים ועדיין לא סיימנו.

בדרכנו חזרה אגם  Pehoe לימיננו, לאחר נסיעה קצרה חצינו את האגם  כאשר אגם Toro  לא רחוק משמאלנו.

ארץ של אגמים, אף פעם לא יבינו אותנו, את מצוקת המים שלנו.

פיח השריפה עדיין באויר ונדבק לבגדינו, למרות שהזכרתי זאת הרבה פעמים אי אפשר להתעלם מהאסון שהתרחש כאן.

אנחנו במלון, משטחי הדשא על גדות האגם, ההרים מכוסי הקרח באופק ועדר הסוסים הרועה בנחת, משרים על המקום שלוה ורוגע.

התכנסנו בחדר האוכל הגדול לשתיית קפה, פטפטנו מעט וחזרנו לחדרים.

אח"כ ארוחת ערב טובה מאד, דרך חלונות חדר האוכל הבחנו  בסוסים  המתקרבים בנחת ומתחילים לאכול מהפרחים שמסביב, הדבר הפריע לאליעזר אשר  חימם את עצמו עד שלא יכול יותר להתאפק ויצא לגרש אותם.

עוד קצת פטפוטים וחזרה לחדרים בין הסוסים שלא מתרגשים מנוכחותנו.

יום 10

 השכמנו למזג אויר  אביבי חמים ונעים.

אחרי ארוחת בוקר טובה יצאנו לדרך, למרות  מזג האויר הנעים לבשנו בגדים חמים, ממתינה לנו הרפתקת שייט  בסירות זודיאק.

אוטובוס הוביל אותנו לתחילת המסלול, כולם קיבלו חליפות להגנה מקור ורטיבות (חרמוניות), בצבע כתום בוהק וחגורות הצלה.  רעש הסב את תשומת ליבי, במקום הייתה התקהלות וכל הצלמים נדחקו קדימה, האטרקציה הייתה פכטר, לבוש במעיל החם שלו, מעליו החרמונית ועל כל זה חגורת הצלה. מראה שאי אפשר לשכוח, אם היה גובה 1 דולר על כל צילום היה לבטח מממן את הנסיעה לכאן.

התחלקנו למספר קבוצות, כל קבוצה התיישבה בסירת זודיאק וקדימה לשייט על נהר  Serrano.

 השייט התגלה כחוויה מלהיבה, הרוח הקרה מכה בפנים, נתזי מים מסביב, אנחנו אמנם מוגנים היטב אך  רסיסים פוגעים בפנים החשופות.

פה ושם ברווז בודד שוחה בנהר או להקת אווזים הממהרת להמריא לפני שאנחנו מספיקים לצלם.  המראה השגרתי של  ההרים מכוסי הקרח  על רקע השריפה משתנה כאן לירוק ירוק, העצים צומחים על קו המים ואחריהם יערות עבותים.

מרחוק ראינו את קרחון  ה- Tyndell הענק, גובהו 90 מטר, רוחבו 3 ק"מ ואורכו 18 ק"מ. למרות ששטנו במהירות ורסיסי מים נתזו לכל עבר, הצלמים שבינינו לא הפסיקו לצלם.

נהג  הזודיאק ביצע מעט תעלולים למורת רוחנו (למה למורת רוחנו – כי רצינו הרבה ולא מעט), השיט את הסירה בניצב לגלים ובצע סיבובים חדים, החליפות שלבשנו הגנו עלינו מנתזי המים, סה"כ היה נחמד.

הגענו לקצה שמורת ה- TORRES, מכאן והלאה אנו מחוץ לשמורה למרות שאנו עדיין על נהר  ה- Serrano, המשכנו עם הנהר  עד לקרחון  ה- Serrano, התקרבנו עד כמה שאפשר ועצרנו לתצפית, המשכנו בשייט על הנהר עד  לאזור בו מי הנהר המתוקים מתערבבים עם המים המלוחים המגיעים מהאוקיאנוס.

עצרנו להפסקת קפה ועוגה במקום מקסים, בקתת  עץ גדולה הבנויה באזור עשיר  בפרחים כאשר מכל חלון ניתן לראות את הקרחון – נהדר!!!

לאחר הפסקה קצרה (במהלכה החזרנו את  חליפות ההגנה) התחלנו בהליכה לנקודת תצפית קרובה לקרחון  Serrano, הדרך מתמשכת במקביל לאגם אשר נוצר מהפשרת הקרחונים, על פני האגם צפו מאות קרחונים קטנים וגדולים, זה הפך לנוף נדוש אך למרות זאת  אינך יכול שלא להתלהב. מעברו השני של האגם יער עבות עם עצים בגובה 20 או 30 מטר. כל הסביבה מכוסה בצמחיה של  צמח הקלפטה, פטל ותותים קטנים, פרחים אדומים נפלאים בתפרחת מוזרה ופרחים סגולים גבוהים (לא תורמוס), צבע מי האגם משתנה מכחול לטורקיז ככל שמתקרבים לקרחון.

הדרך היפה הסתיימה ממש מול הקרחון, מכאן ואילך לא ניתן להתקדם.

בעוד אנו עומדים מול הקרחון, הופיעו מעלינו 2 קונדורים, ראש לבן וגוף שחור, מראה המזכיר את העיט האמריקאי. המדריך הסביר שזה קונדור לפי פרישת האצבעות בקצה הכנף, מאחר והקונדור צעיר הראש שלו עדיין לבן.

בדרך חזרה הבחנו בעצים מוזרים, הענפים שלהם מתעבים כמו כדור והענף ממשיך לצמוח מהכדור, המדריך הסביר שזה גידול בעץ שנוצר כתוצאה מפטריה (בהמשך הטיול נתקלנו בתופעה בלא מעט מקומות ואף הוסבר לנו כי התושבים שואבים מתוך הכדור נוזל מתוק המשמש לאכילה).

עלינו על ספינה אשר תוביל אותנו לפורטו נטאלס.  אנו שטים בפיורד  "התקווה האחרונה", שם שניתן לפיורד זה ע"י מלחי  אוניה אשר  חיפשו מזון ונתקלו בלהקות של ננדו.

המים באזור זה מלוחים למרות שפע המים המתוקים הזורמים בפיורד.

אנו מתקדמים לכוון ארוחת הצהריים שלנו, נוף הקרחונים מלווה אותנו  כאשר ביניהם מפלים אדירים הן בעוצמה והן בגובה נפילתם, גם כאן היערות העבותים מגיעים קרוב מים.

עצרנו במקום נחמד על שפת האגם לארוחת צהריים – אסדו (מעניין – לא רשום לי כלום על המקום הזה ואין לי כל זיכרון ממנו, אם מישהו מכם זוכר משהו – שיגיד).

לאחר הארוחה המשכנו בשייט, היה כבר משעמם לראות את שפע המים, הקרח  והמפלים, ישבנו באולם הספינה המוגן מרוח  ושמענו מבוריס ופליקס הרצאה מעניינת על ההיסטוריה של ברה"מ, פרטים מדהימים שלא רשומים באף ספר היסטוריה, 2 החברה האלה  הם אינציקלופדיה אנושית.

בשעה טובה הגענו לעירה פורטו נטאלאס, מזג האויר אפרורי, וכך גם נראתה העיירה מחלון האוטובוס.

הגענו לכיכר אשר במרכזה פסל ענק של  המילודון. זהו בעל חיים ממשפחת העצלן, נכחד מהעולם לפני כעשרת אלפים שנה, אורכו 3 מטר ומשקלו כ- 200 ק"ג. דמותו  מהווה את סמל העיירה מאחר ועצמות החיה נמצאו במערה בפאתי העיירה.

הגענו למלון, התארגנו בחדרים, יצאנו לרכישות קלות בסופר המקומי.

כפי שכבר כתבתי, העיירה דיי אפורה, שוכנת על גדות האגם, הרחוב הראשי לא מרשים במיוחד ובשעה בה הסתובבנו רוב  החנויות היו סגורות, באלה שביקרנו המחירים היו בשמיים. העיירה מהווה נקודת מעבר למטיילים החונים בה יום או יומיים לפני הכניסה לשמורת הטורס, או ביציאה מהשמורה, וכן נקודת מוצא לשמורת פינגווין מגלן.

כאן מצטיידים לפני ביצוע טרקים בשמורה, ולכן המחירים הגבוהים.  

פסלים בדמותו של המילודון  נמצאים בכל פינה.

מצאנו סופר פתוח, הצטיידנו במזון וממתקים וחזרנו למלון.

אופירה ניצלה את הזמן לכתיבת מכתב תמיכה לרותם זינגר (אשר נאשם בגרימת השריפה בשמורת הטורס  ונמצא במעצר בית בפורטו נטאלאס) והצליחה להחתים על המכתב  את כל משתתפי הטיול.

לעת ערב יצאנו כולנו לארוחת ערב במסעדת דגים מפוארת (ארצי לא בא, נשאר בחדר לאכול את מה שקנינו בסופר), מסעדה ברמה, הרבה מלצרים, אוכל טוב ואוירה טובה.

בזה הסתיים ביקורנו בפורטו נטאלאס.

יום 11

השכמנו קום.

אנחנו בדרך של 3 שעות נסיעה לאגם seno otway  לראות את פינגווין מגלן.

{אח"כ נסיעה לפונטה ארנס  (punta arenas) ומשם טיסה לפורטו מונט (purto montt)}.

שוב אנחנו בדרך חדגונית, משטחים עצומים של עשב המשנה את צבעו מידיי פעם מירוק לחום, ולפעמים צהוב ממשטחי פרחים צהובים דמוי חרצית. 

נוסעים עשרות ק"מ עד שנתקלים  בבית חווה בודד, עדרים של כבשים ופרות ומידיי  פעם צץ גואנקו בודד, להקות ציפורים מוזרות ממריאות  או נוחתות. לעיתים השטח מיוער אך רוב הזמן מישוריי עשב, לפעמים רואים גאוצ'ו דוהר על סוס וכלבים מלווים אותו.

למרות העניין בנוף לפעמים זה משעמם, המדריכה ניסתה לארגן שירה באוטובוס, אך ניסיונה לא צלח.

ירדנו מהכביש הסלול ונסענו על דרך עפר לאזור דגירת פינגווין מגלן (הדרך לא סלולה מאחר והשטחים שייכים לחוות פרטיות).

עצרנו במגרש חניה רחב ידיים המלא באוטובוסים ומכוניות פרטיות, נכנסנו לשטח  שמורת  turis-otway , שבילי ההליכה מגודרים בכדי למנוע כניסה לאזורי הדגירה. השטח מכוסה בעשב גבוה, בינות העשבים מקננים הפינגווינים.

פינגווין מגלן – גובהו כ- 61-76 ס"מ ומשקלו 2.7-6.5 ק"ג. למבוגרים גבות  שחורות, בטן לבנה ושני פסים שחורים מהראש ומהחזה כלפי מטה. צבע הגוזלים אפור כחול וכתמים על רגליהם. אורך החיים של הפינגווין כ- 25 שנה. יש מיליונים מהם בחופי ארגנטינה וצ'ילה, אך קיים איום על השתמרותם בעיקר עקב כתמי דלק המגיעים אל מושבותיהם , 20 אלף בוגרים ועשרים ושתיים אלף צעירים מוצאים מותם מדיי שנה מכתמי דלק.

הפינגווינים מסתובבים בשטח להנאת התיירים המצלמים ללא הרף, המסלול ארוך  וניתן לראות קבוצות ובודדים.

בהתחלת ההליכה לא נתקלנו באף פינגווין, חשבנו לעצמנו שלא הגענו בזמן מתאים, ככל שחדרנו יותר לשטח השמורה הלכו ורבו הפריטים.  ראינו שיירה של פינגווינים צועדים מעדנות בטור, הליכה מתנדנדת וגוף זקוף, הראשון הגיע לפס של גדר תיל, מתכופף באלגנטיות ועובר, וכך אחד אחרי השני, בתנועה חלקה – מדהים.

הדרך מובילה לאגם, שם מתקבצות קבוצות קבוצות על החוף ובמים. מתרס גבוה עם חורי הצצה מפריד בין הפינגווינים לבני האדם בכדי למנוע הפרעה לפעילות הטבעית.

נחמד להציץ על "הברנשים" האלה, דמויות מוזרות לנו כל כך, ראינו אותם רק בסרטים או בגני חיות וכאן אנחנו אתם באזור הטבעי שלהם, משכשכים במים או פוסעים על החוף.

אחרי ששבעה עינינו מפינגווינים חזרנו לאוטובוס, לפנינו שעה של נסיעה לפונטה ארנס.

מפונטה ארנס טסנו 3 שעות לפורטו מונט (עם עצירת ביניים) , הנוף שנשקף מהמטוס במבט מלמעלה היה מרשים מאד, נחלי ענק מתפתלים כמו נחש בערבות צחיחות, הרים מכוסי שלג וקרח ומרחבים עצומים.

לאחר הנחיתה (ברור שהמתין לנו אוטובוס  ומדריך) נסענו לעיר מונט, עיר לא מרשימה, דיי משעממת ולא יפה.

אין טיפוח סביבתי, הבתים מוזנחים מצופים בפח, לא רואים גנים ציבוריים וגינות הבתים ללא צמחיה או פרחים

חצנו את העיר לכיוון העיירה  purto varas , השוכנת על גדות אגם  llanquihue.

כשמתקרבים ל purto varas הטיפוח קצת יותר קפדני, גם הסביבה נראית יפה יותר, בצידי הדרכים שתולים הרבה צמחי וורדים והבתים יותר מטופחים.

העיירה נחמדה מאד, מקום ריכוז של תיירים, מסעדות ובתי קפה מלאים והרבה תיירים ברחובות. על שפת האגם נופשות משפחות ורבים רוחצים במים.

שני הרים מופלאים  בולטים באופק. הר  ה- osorno, הר חרוט חום אשר פסגתו מכוסה קרח במעין חרוט לבן, גובהו 2652 מטר.  במקביל אליו ההר puntiagudo המתנשא לגובה 2498 מ'.

שני הרים אלה הינם הרי געש פעילים המתפרצים מידיי פעם.

המלון שלנו שכן בצמוד לאגם, מלון נפלא, מרשים, מפואר, משקיף לנוף מלא הוד, 2 הרי הגעש במרחק נגיעה. חדר אוכל מפואר וחדרים מרווחים (מלון – cabana del lago).

התארגנו בחדרים וקדימה לחדר האוכל.

הארוחה לא איכזבה, ערבה לחיך, אינספור של מנות עיקריות ומנות קינוח.

(באחת הפינות פרטה בחורה על פסנתר להנאת הסועדים, בעת הארוחה לא כל כך שמנו לב אליה, היינו מרוכזים בלאסוף מנות קינוח מתוקות, אחרי הארוחה התקרבנו יותר ודיי נהנינו)

לאחר הארוחה יצאנו לטייל במרכז העיירה יחד עם כל התיירים שהיו במקום, החנויות עדיין פתוחות, הכל מואר ויפה – היה נחמד מאד.

יום 12 – יום שבת

 לפניי שהלכנו לישון סימנתי לעצמי מקום על מרפסת המלון ממנה ניתן לראות את ההר osorno, בכוונתי לקום השכם בבוקר לפני הזריחה ולצפות בקרן האור הראשונה הפוגעת בחרוט הקרח שבראש ההר וצובעת אותו בזהב.

התעוררתי 3 פעמים, אך בכל פעם ההר היה מכוסה בעננים ואף קרן אור לא חדרה אותם. מתברר שגם ינקל'ה וטורקו השכימו לראות את הזהב, אך התאכזבו כמוני.

היום אנחנו עוזבים את צ'ילה לכוון ארגנטינה בדרך לא שגרתית: אוטובוס, ספינה, אוטובוס, ספינה, אוטובוס. בקיצור – קריעת תחת (תרתי משמע).

בקטע הראשון, הנסיעה באוטובוס  במקביל לאגם  llanquihue, עצים גבוהים, צמחיה רבה ופרחים בשלל צבעים.  הנסיעה נמשכה זמן רב  באותו סוג של נוף,  רק ההרים הגבוהים (שהזכרתי אתמול) נראים ברורים יותר מאחר הם ממוקמים בכוון הנסיעה שלנו.

הגענו למפלי  ה- petrohue  , עובדי השמורה סללו שביל גישה בצמוד למפלים, ממש קרוב. המראה מרהיב של הנהר הנשפך מאגם todos los santos  בזרימה מהירה בקניון צר. במרחק מה הקניון מתרחב, אך הזרימה ממשיכה בעוצמתה מאחר ומיד יש מפל נוסף.

צבע המים ליד המפלים ירוק בהיר , הצבע הולך ונעשה כהה יותר ככל שמתרחקים מהמפלים. תחשבו על זה כשאתם יושבים בבית וקוראים את התיאור, שפע של מים בעוצמה אדירה, עם צבעים טבעיים המשתנים כל הזמן, איך זה נשמע?

היה קשה לעזוב את המקום, אבל בלית ברירה עזבנו.

בדרך חזרה לאוטובוס חלפנו ליד חנות מזכרות, הגברים המשיכו כאילו החנות לא קיימת, הנשים נעצרו, כולן, אין כח בעולם שימנע בעדן.

אחרי נסיעה קצרה הגענו לספינה, עלינו לחצות איתה את אגם todos los santos  .

ספינה גדולה המתינה לנו, חוץ מהקבוצה שלנו עלו על סיפונה עוד קבוצות אחרות, ביניהן גם מישראל. הציוד כולו הוכנס לתוך ארגזים והועמס על הסיפון,  חוץ ממזוודה אחת שעמדה בודדה בצד – המזוודה שלנו.

לפנינו שייט של לפחות 2 שעות, בהתחלה זה נעים ומעניין, אך מהר מאד הנוף היפה  הופך לחדגוני ואף משעמם.

כרגיל, התחלת השייט הייתה נעימה, הרים יערות וכו, במרכז האגם חלפנו ליד אי גדול  ומקסים בשם margarita , במרכז האי הרים גבוהים וכולו מכוסה בצמחיה עבותה ויערות. בשטח האי נראו וילות בודדות ומעגני סירות, כמה כיף צריך להיות לגור או לנפוש במקום כזה.

הזמן חלף בעצלתיים, נכנסנו ויצאנו מהאולם שבקומה הראשונה, עלינו לסיפון הספינה וירדנו, מה לא עשינו על מנת להעביר את הזמן.

שחפים רבים עקבו אחרי הספינה בתקווה לתפוס מזון שנזרק. עמדתי על הסיפון, הרמתי יד עם פרוסת לחם, בין רגע עטו עליה שחפים, טסו במהירות כאשר מקוריהם הגדולים מכוונים כמו חץ לעבר ידי, הורדתי את היד במהירות. מדריך שהיה לידי אמר לי להרים את היד אך לא להסתכל. עשיתי כדבריו,  הרמתי את היד עם פרוסת לחם והשפלתי מבט, הפרוסה נחטפה מידי מבלי שהרגשתי, המשכתי במשחק עוד ועוד, הרבה אנשים החלו להתקהל מסביב וניסו לתפוס במצלמה את המטס והחטיפה של הפרוסה ע"י השחפים. הסיפון התמלא ובקושי היה מקום לעמוד. מי שהצליח להנציח את החטיפה במצלמה, צהל והראה לאחרים. ככה העברנו עוד קצת מהזמן.

הספינה חנתה במעגן, עלינו על אוטובוס שהעביר אותנו לעיירה בשם peulla , במקום הוקם מלון גדול, מטופח מאד ושמור היטב, חדר אוכל רחב, עם חלונות גדולים הפונים לחצר מטופחת היטב ועשירה בצמחיה רבה וצבעונית, נחל זורם בקרבת המלון חלקו מכוסה בצמחיית מים. מקום מקסים (למלה מקסים נעשה שימוש רב, אבל מתאים בכל מקום).

אכלנו ארוחת צהריים במלון, היה לנו גם מעט זמן לטייל בקרבתו.

המשכנו עם האוטובוס  לעבר נקודת הגבול בין ארגנטינה וצ'ילה.

כמו בכניסה לצ'ילה כך גם ביציאה. קודם החתמת דרכונים בנקודה הצ'יליאנית אח"כ נסיעה של כשעה וחצי עד הנקודה הארגנטינאית. הדרך לא סלולה ועוברת ביער עד של עצי ענק בגובה של 30 ו- 40 מטר, בצידי הדרך פרחים סגולים וצהובים ענקיים (הכל  טבעי, לא ביוזמת אדם, אין סיכוי) חלק מאיתנו ישן והאחרים בהו בנוף.

בנקודת הגבול  שוב פעם החתמת דרכונים, כאן היו עם קצת יוזמה ובקשו לפתוח מזוודות לבדיקה (מה לבדוק?), ברור שפתחו את המזוודה שלנו (אלא מה).

האוטובוס הוביל אותנו לנקודת מעגן  ב- Puerto frias על אגם frias , ומשם המשכנו בספינה מרחק קצר ל- Puerto alegre. משם באוטובוס ל- Puerto blest , שוב בספינה ל- purto panuelo ,  ולבסוף באוטובוס עד העיר ברילוצ'ה bariloche.

חיכינו הרבה לעיר הזאת, עוד מהארץ תכננו עליה, העיר המפורסמת בשוקולד, גלידה והכי הכי בסטיקים, ואיפה – אצל דון אלברטו.  

מיד כשהאוטובוס  נכנס בשערי העיר  שאלנו את המדריך המקומי – איפה אוכלים גלידה ואיפה המסעדה של דון אלברטו, את שאר הדברים נגלה לבד.

התארגנו בבית המלון ויצאנו לשוטט בעיר, המלון ממוקם קרוב לרחוב הראשי mitre .
התחלנו את הטיול הרגלי ממבנה קשתות מרשים, אך מהר מאד הפסקנו להסתכל על הארכיטקטורה והתמקדנו יותר ויותר בחנויות הגלידה. כמה מאתנו לא יכלו להתאפק והלכו לאכול סטיקים אצל אלברטו, השאר הסתפקו בגלידה או שוקולד או שניהם ביחד, מה שבטוח – כולם נהנו.

  יום 13

בארוחת הבוקר היו חסרים כמה חבר'ה, מתברר כי במסעדת תחנת הדלק שליד בית המלון יש wi-fi לגלישה, אבל כדי  לנצל את ה- wi-fi צריך לקנות משהו,  מה עושה ישראלי  שיוצא לטיול בעלות 50 אלף ₪ ? מה הוא פרייר שיקנה משהו? עומד  מחוץ למסעדה, ליד הדלת ומנצל את ה- wi-fi מבלי לקנות כלום, אח"כ נזכר שחסר לו מים ואז נכנס לחנות וקונה מים.

בקרבת  ברילוצ'ה  נמצא אחד הפרקים היפים בארגנטינה nahuel huapi  (נאוול  וואפי), אנו בדרכנו לביקור בפארק זה. שטח הפארק כ- 7500 קמ"ר  ויש בתוכו הכל: אגמים, נהרות, קרחונים, מפלים, יערות, בתוכם סוגים שונים ורבים של חיות ועופות.

יצאנו לדרך ב-2 כלי רכב, הכיוון שלנו בפארק  הינו שמורת pampa linda אשר  בתוכה מתנשא ההר הגבוה באזור -  הר  טרונדור  tronador שמשמעו ההר הרועם, גובהו 3554 מטר ופסגתו מכוסה קרח, למרגלותיו נמצא  הקרחון השחור.

הנהג דיבר הרבה, סיפר ותאר את המקום בהרבה התלהבות (יש ממה להתלהב).
 הדרך בה נסענו שופעת יערות אך מתברר כי כמות הגשמים משתנה באזור בצורה חדה מאד. בקרבת ברילוצ'ה כמות הגשמים כ- 3000 מ"מ, וככל שמתרחקים (ולא מרחק רב) הכמות יורדת ל- 1500 ואף ל- 400 מ"מ גשם, זאת בשל השפעת גובהם של הרי האנדים.

נוף השמורה מרשים מעצים ופרחים, גם המוראל ברכב היה גבוה ופצחנו בשירה למורת רוחו של הנהג שרצה לדבר.

הנסיעה בדרכי עפר, במקביל לנחלים, ברקע הרים מכוסי  שלג והרבה מפלים.
הדרך בה נסענו היא חד כיוונית, בבוקר בכיוון הכניסה לשמורה ואחה"צ ביציאה מהשמורה.  עצים גבוהים מסתירים חלק מהנוף וגם כאן נתקלנו בתופעת הכדור באמצע הענפים (שנוצר מפגיעה של פיטריה).  במרכז הנהר  נמצא  אי יפה בצורת לב, הנהג סיפר כי במקום שכנו 2 שבטי אינדיאנים  מסוכסכים, שכל הזמן נלחמו ביניהם, הבת של מנהיג שבט אחד ובנו של המנהיג השני התאהבו והיו מתראים בסתר. פעם אחת נתפשו ועונשם היה מאסר על 2 איים קרובים על מנת שיוכלו לראות אחד את השני אבל לא לממש את אהבתם. רוח היער ריחמה עליהם וחיברה את 2 האיים לאי אחד בצורת לב (אפשר לראות בתמונות שצלמנו מגבוה – אי בצורת לב), דבר אשר חיבר בין 2 האוהבים וגרם לשלום בין 2 השבטים.

המשכנו בנסיעה בארץ האינדיאנים (אשר נכחדו לחלוטין בעזרתם האדיבה של בני הגזע הלבן). לפנינו התנשא קרחון שחור (לא בדיוק שחור – חום) (ventisquero negro). המראה היה מהממם, צעדנו ברגל ככל שניתן על מנת שנראה בברור את הקרחון. בעצם זהו קרחון לבן כמו כל הקרחונים, אך תנועתו של הקרחון גרמה  לשחיקת ההר, גלי האבנים שנוצרו מהשחיקה יצרו סחופה שכיסתה את  השטח הלבן, וכך שכבה אחר שכבה של קרח וסחופה וכן שברי אבנים ואבק אשר נוצרו מהסלעים השחורים שבקרבת הקרחון, הפכו את הקרחון לשחור (ראינו תופעה דומה בהרי הרוקיס) (ד.א. – הסחופה נקראת מורנה).

בקיצור – ראינו קרחון שחור, ממנו נופלים מפלי מים לתוך אגם בצבע שוקו, באגם צפו קרחונים בצבעים כהים חום ושחור ולבן.

הקרחון השחור מתנפץ מידיי פעם ונופלים ממנו לאגם גושי קרח גדולים, דבר היוצר בדרך הנפילה מפולת של שבבי קרח אשר מרחוק נראים כמו מפלי מים. מידיי פעם שמענו קול נפץ אך לא יכולנו לראות בשל המרחק את נפילת הקרחון כי הוא התמזג עם צבע הרקע.  מצאנו שיטה – הסתכלנו לאזור רחב בו נראו 3 מפלים ע"ג הקרחון, מפלים אמיתיים, כל פעם שנוסף מפל חדש זה סימן להתנפצות. ואכן צפינו בנפילות אדירות אשר יצרו לרגע קט מפל של שבבי קרח. היה מרשים, שהינו במקום זמן רב.

המשכנו לטייל באזור, כולל הפסקות לתצפית. במקום נחמד עשינו הפסקה לארוחת צהריים, היה נעים מאד לשבת בצלו של עץ ענק ולצפות בנוף.

כאשר התארגנה שיירה של רכבים התחלנו לנוע בכיוון היציאה מהפארק, עכשיו הדרך חד כיוונית הפוך  מהכיוון ממנו באנו.

היינו דיי עייפים, גם הנהג הרגיש בכך ומיעט לדבר. לפתע התחיל לרדת גשם חזק, רגע לפני כן האירה השמש והיה חם ופתאום גשם, בנוסף לגשם התחיל לרדת ברד חזק , כדורי ברד גדולים פגעו ברכב  ברעש של פגיעת כדורי רובה. הנהג שגר באזור 16 שנה, סיפר שלא נתקל אף פעם בברד כזה.

כמו שהתחיל ככה נגמר, הגשם והברד פסקו והשמש האירה שוב.

אנחנו בדרך חזרה לברילוצ'ה, עכשיו שמנו לב יותר לדרך, וילות יפהפיות, ממש ארמונות, לצידיי הדרכים, הכל מטופח, הכל יפה, רואים הרבה עושר באזור. ככה זה עד לברילוצ'ה. 

סידורים מהירים במלון ויוצאים, היום עוד לא נגמר, יותר נכון רק התחיל.

המסלול – דון אלברטו, את המסעדה פותחים בשבע בערב, אנחנו ליד הדלתות ברבע לשבע.

פותחים את הדלתות ואנחנו בפנים. מסעדה יפה, מרשימה, במרכזה משטח צלייה ענק.

ינקל'ה ואני הזמנו מנות גדולות ומגוונות של בשר, לומו (פילה) ואנטריקוט, כ- 700 גר' בשר לאחד, בתיה, אורנה ורותי הזמינו מנה יותר קטנה.

הבשר נימוח בפה, לא היה צריך ללעוס, רק ללחוץ עם הלשון לכוון החיך ולבלוע, חבל שנגמר.

כולם היו שקועים באכילה, אף אחד לא הרים את הראש ואף אחד לא דיבר, כאן, אם הפה לא מלא זה חילול קודש (כל כך הייתי שקוע באכילה שלא שמתי לב  מה ארצי הזמין).

אחדים הזמינו מנות קינוח, אנחנו החלטנו לקנח במקום אחר.

יצאנו מהמסעדה, תור ארוך  השתרע בכניסה, הרבה חבר'ה צעירים, הרבה ישראלים.

טיילנו ברחוב הראשי, בכל מקום שומעים עברית, תענוג לראות כל כך הרבה צעירים מישראל. כל החנויות פתוחות, המון תיירים, התקהלויות ליד חנויות הגלידה והשוקולד הגדולות.  אנחנו בדרך ל- jauja (חאוחא), הגלידריה המפורסמת, בחרנו סוגים רבים של גלידה, היה טעים אבל אתמול היה טעים יותר, מחר נחזור לגלידה מאתמול.

לא פסחנו על חנות השוקולד, קנינו שוקולדים ושוקולדות הביתה (בטח הכל יימס בדרך).

התערבבנו עם כל התיירים, הולכים ומדברים, נעצרים ליד חבורה זו או אחרת של צעירים לשאול אם התקשרו לאמא, נכנסים לכל חנות אבל לא קונים כלום, בקיצור – כיף.

 יום 14

 היום צריך להיות אחד הימים היפים ביותר בטיול, נכון הוא שכל יום היה  בו משהו מיוחד, אבל היום צריך להיות מיוחד מאד – דרך שבעת האגמים.

יצאנו מהמלון בדרך צפונה, אגם  nahuel huapi  מימיננו,  גם כאן וילות  מקסימות, עצים ופרחים לרוב במיוחד צהוב.

הגענו למקום המפגש של אגם nahuel huapi   עם אגם correntoso , בעצם 2 אגמים אלה אינם בדיוק נפגשים, נהר קורנטוסו שהוא הנהר הקצר ביותר בעולם, אורכו 250 מטר, מחבר את 2 האגמים ומאפשר ניקוז מאגם קורנטוסו לאגם נאוול וואפי.

ירדנו מהרכב לסיור קצר במקום, אמנם אזור יפה אך לא מרשים כמו במקומות אחרים בהם ראינו נהרות שוצפים וקוצפים.

המשכנו באוטובוס לאגם קורנטוסו, בצידי הדרך ערמות ערמות של אפר וולקני אשר הגיע בחודש האחרון מהתפרצות הר געש בצ'ילה. כמות עצומה של אפר אשר נוקתה מהכביש אך כיסתה את כל הסביבה.

הגענו לאגם קורנטוסו (אגם זה הינו אחד משבעת האגמים המפורסמים).

ירדנו לטייל בסביבת האגם ולחופו, עדיין אין זו התקופה לרחיצה באגם, אך נראה לעין כי המקום הוכשר לכך. כל  החוף מכוסה באפר הוולקני.  מי שניסה להכניס רגל למים משך אותה במהירות מאחר והמים קרים, הצבע הטורקיז אמנם מרגיע אך קר בכל צבע.

הייתי  בכיף נופש מספר ימים במקום זה, אגם שקט, עצים עד קו הים ונוף מרגיע, אבל את המשפט הזה אמרתי בכל מקום בו עצרנו.

המשכנו לאגם espejoa (אספחו ), הנהג החנה את הרכב במפרצון קטן, ואנחנו עמדנו על שפת תלולית חול גבוהה מאד (כ- 250 מטר), ממנה  נשקף נוף מהממם של האגם בצבעים של כחול, לבן, תכלת וטורקיז. פה ושם שברה את הנוף וילה מפוארת אך לא הפיגה את הקסם מהמקום.

עמדנו רחוק מקצה התלולית, נראה לי מסוכן מאד לעמוד גם במקום שבו עמדנו, שום דבר לא מחזיק את החול ואין כל סיבה שלא  נידרדר למטה.  רק לאחר הסבר של שרית שמנו לב שאנו עומדים בעצם על מצוק סלע גבוה ותלול, שכבת האפר הגבוהה שעל המצוק הטעתה אותנו וגרמה לנו לחשוב שאנו על תלולית חול.

ישבנו והבטנו על הנוף ועל הצבעים, והעין לא שבעה. משם המשכנו, לא רשום לי לאן אבל מצאנו את עצמנו בעיירה villa la angostura (ויז'ה לה אנגוסטורה)  שלחופו הצפוני של אגם nahuel huapi   במקום בעיירה סן מרטין אשר בה חשבנו לבקר.

שרית הסבירה כי החליטה על השינוי ברגע האחרון על מנת שנספיק לראות יותר ונתנה לנו חצי שעה להסתובב בעיירה.

אין מה לדבר, עיירה מקסימה, בנויה לתיירים, מזכירה קצת (בקטן) את ברילוצ'ה.

הסתובבנו במרכז העיירה, בתי עץ יפים עם גגות פח צבעוניים, שאלתי את המדריך (כמו בצ'ילה) למה גגות פח? והוא הסביר (כמו בצ'ילה) שלמרות היערות הרבים ארגנטינה, מקפידים מאד על שמירתם, והעץ כאן יקר מאד ומיובא מצ'ילה, גגות בתים מעץ הנדרשים לעמוד בפגעי מזג האויר הינם יקרים, יותר זול לבנות גגות מעץ זול ולצפות אותו בפח.

חלונות הראווה בחנויות משכו את העין, אך באמת לא היה מה לקנות, חצי שעה זה זמן קצר וצריך לחזור.

שרית הובילה אותנו למסעדה, נאה מאד עם גינה נפלאה ואוכל לא כל כך טוב, אבל כשרעבים אוכלים (לארצי הכינו סלט במיוחד, כולם קינאו, זה מה שאני אומר – בסוף ארצי אוכל יותר מכולם).

נסענו להר הקמפנאריו, הדרך הייתה יפה, אין מה לדבר, אבל כל מה שיש להגיד כבר נאמר.

הגענו להר  cerro campanario, גובהו 1050 מטר וממנו אנחנו עומדים להשקיף על הסביבה.

עלינו להר ברכבל זוגי, חוויה מהירה, כל זוג צילם את אלה שלפניו ואלה שאחריו , כך שהיו לנו תמונות לכל רגע ורגע ברכבל.

הגענו לפיסגה, הסתכלנו על הנוף, ו-  אין אין מילים, לא נולד המשורר שיוכל לכתוב את מה שראינו, בטח לא אני, המשפט "נשמתי נעתקה" קבל כאן משמעות אמיתית ומובנת, אי אפשר לנשום. אגם, כחול,  ירוק, כמה אגמים, מלא איים, כל אי בצורה שונה, מזדקרים לשמים עטופים בעצים ירוקים (מזכיר את הלונג ביי בויטנאם) – מטריף.

לקחנו נשימה ארוכה, עשינו  pause בראש, נכנסנו לקפטריה ההומה בפסגת ההר, התיישבנו ליד החלון , הבטנו בחלום (כן – חלום), אכלנו עוגה עם שוקו חם – ונרגענו.

עכשיו, יצאנו רגועים מהמסעדה, והתחלנו בסיבוב איטי במרפסת העגולה המשקיפה על כל הנוף סביב סביב.

כל כך יפה שאין טעם להמשיך לתאר, צריך להסתכל בתמונות ולנסות להבין שמה שרואים בתמונה זה אחוז קטן מהיופי המציאותי (אם כבר מסתכלים בתמונות אז רצוי בתמונות שצילם יעקב טורקו). אם היה לי דולר על כל תמונה שצולמה ברבע שעה הראשונה על ההר, היה לי מספיק כסף לקנות את המחוז כולו – אבל אין לי.

טיילנו עוד קצת (הרבה) על הפסגה, עד שקיבלנו הוראה משרית לרדת (כאן צריך הוראה, בקשה לא תצליח).

שוב ירידה ברכבל ולדרך.

 עצרנו ליד הפארק לאומי  bosque de arrayanes . סתם עצים (ככה חשבנו).

כבר כשהתחלנו את טיולנו הרגלי  בינות העצים הבנו שנכנסנו ליער קסום.

זהר ואני הלכנו צמוד צמוד למדריך המקומי, מתברר שהוא בעל ידע עצום בבוטניקה וזואולוגיה, קבלנו ממנו הסבר מקיף ומעניין.

הלכנו בין עצים מוזרים, ענקיים, גדלים בתוך סבך של שיחים, הרבה פרחים, העצים הגבוהים בני 400 שנה ומעלה, שמם (אם הבנתי נכון מהמדריך) קוייווה, אלה עצים  בעלי גזע רחב מאד, הגזע חלול, ככל שהעץ גדל הנפח החלול הולך וגדל בהיקף ובגובה, בימי הגשמים הגשם חודר לגזע וממלא את החלל, כאשר העץ גבוה מאד משקל המים שבתוכו מכריע את הגזע והעץ קורס. כך הוא מפנה מקום לעצים חדשים ונותן מקום לקרני השמש להגיע לעצים הנמוכים. לאורך כל הדרך נתקלנו בעצי ענק שנפלו, אילולי אנשי השמורה שהזיזו אותם לא היה ניתן לטייל ביער.

בינות  העצים היה סבך של במבוק בשם קוליווה (סליחה אם השם לא מדויק), זה שיח במבוק מוזר מאד, גדל במשך 70 שנה אח"כ נובל ודור חדש גדל ממנו. אנחנו הגענו בתקופת הנבילה, תקופה בה הבמבוק בשיא גודלו (הכל תואם בעזרתו של זהר), השיחים קבלו כבר גוון אפור. המבקרים של שנה הבאה יראו שיחי במבוק קטנים בצבע ירוק.

בצמוד לבמבוקים אלה גדלו במבוקים זהים בצבע אפור וירוק, המדריך הסביר שזוהי מוטציה,

כך יראו כל שיחי הבמבוק בעוד מספר תקופות.

נשמע מעניין עד עכשיו? אבל זה עדיין כלום.

השמורה נקראת אריינס, על שם עצי הארשן הגדלים פה.  עצים מופלאים, גזעם בצבע וורוד, נוטה לאדמדם, הם גדלים בצורה מוזרה מאד, מפותלים, לחלקם הגזע צומח מקביל לקרקע, ולפתע מתיישר כלפיי מעלה, לאחרים הפוך, העץ צומח ישר ואח"כ מתפתל, נראה ממש כמו מהסרטים של וולט דיסני (אח"כ קראתי כי יש הקוראים ליער "יער במבי" מהיער הזה לקח דיסני את תדמית העצים לסרט במבי). בארגנטינה מקפידים מאד על שמירת עצים אלה, חל איסור חמור לגדוע או לחתוך מהם.

קשה להתקדם, כל הזמן מצלמים, כל הזמן נשמעות קריאות: בואו לכאן, תראו את זה, כולם מתלהבים. מתברר כי רק ב-2 מקומות בעולם יש עצים כאלה, כאן וביפן.

נשארנו הרבה זמן בשמורה, היה כדאי, נהנינו.

ביציאה מהשמורה האוטובוס המתין לנו ליד בית שהגדר שלו עשויה מעצמות ליוויתן, קצת הזוי.

הדרך חזרה, נוף יפה של אגמים, עצים ופרחים  בצבע צהוב וסגול (הצהוב שולט), ושוב פעם הבתים היפים עם הגינות המטופחות מאד, השוכנים על גדות האגם, משטחי דשא לקמפינג המלאים באוהלים על הגדה או בין העצים, אח, אח , החיים הטובים.

בתיה לא מפסיקה לצלם, בעצם לכל זוג יש נציג שמצלם, יהיה הרבה על מה להסתכל בבית.

הגענו לברילוצ'ה,  עוד מעט שעה שבע, דון אלברטו כבר מחכה. פרצנו למסעדה, התיישבנו, פתחנו את התפריט וחשכו עיננו, הלומו היה מחוק! בדקנו בתפריטים אחרים, אולי אצלנו זו טעות, אבל לא, אין היום לומו. נגשתי  לדלפק הבשר הגדול, הסברתי כי באנו מישראל במיוחד בשביל הלומו ואנחנו לא עוזבים בלי לומו. הסבירו לי שיש רק כמה חתיכות, אולי ל-3 אנשים, אמרתי – תביאו. וככה התחלקנו בלומו אבל לא ויתרנו על האנטריקוט והנקניקיות החריפות, לא יודע מה ארצי אכל, אבל ראיתי לידו הרבה צ'יפס.

שוב פעם סיבוב בעיר, הגענו לגלידרייה גדולה, המון סוגי גלידה, הכל בתוך  כדים סגורים, לא רואים מה יש בפנים והכתוביות בספרדית, שאלנו את המוכר מה יש בפנים והוא נתן לנו תפריט גלידות בעברית  - אין כמו ברילוצ'ה.

 יום 15

 השכמנו מאוחר, יש לנו הרבה זמן, היינו אמורים לקום מוקדם ולנסוע באוטובוס כ- 10 שעות לבואנוס איירס, מאחר ושדה התעופה של ברילוצ'ה היה סגור עקב  האובך שנוצר מאפר התפרצות הר הגעש.

זהר לא ויתר, הרים כמה טלפונים, עירב את הוועד מהארץ ואת ההסתדרות ופתחו בשבילו את שדה התעופה, ככה היה לנו הרבה זמן עודף.

שעתיים טיסה לבואנוס (מבואנוס לברילוצ'ה שעתיים וחמישים דקות בגלל הרוחות).

נסענו לאותו מלון בו לנו בלילה הראשון לטיול. יש לנו הרבה זמן, (מטיילים אחרים שהיו איתנו בברילוצ'ה ויצאו באוטובוס לכיוון בואנוס, עדיין בדרך) , יצאנו לטייל בעיר כל אחד לעצמו.

טיילנו ברגל בשדרת 9 ביולי, ברחובות הסמוכים לשדרה ועד הנמל,  למדנו להכיר היטב את האזור הזה של העיר, עיר מערבית לכל דבר. רחובות רחבים מלאים בחנויות המכילות מכל טוב, מזג האויר היה חמים והיה צורך להימרח במשחת שיזוף,  ישבנו להתרווח בטיילת הממוקמת לאורך רציפי  הנמל, להסתכל על האנשים וליהנות מהמקום.

רצינו לגוון ונסענו ברכבת התחתית, נקי מאד. יש ברכבת תופעה מוזרה – הקרון מלא, מוכר עיתונים עובר ומחלק לכל אחד עיתון, אנשים לוקחים את העיתון, מחזיקים ביד ואפילו לא פותחים אותו, אחרי כמה דקות חוזר המוכר ואוסף את העיתונים, מי שרוצה להשאיר אצלו משלם, אבל רובם מחזירים, ככה זה גם עם דברי סדקית כאלה ואחרים, המוכר מחלק, לאנשים לא נעים להגיד לא, לוקחים, מחזיקים עד שהמוכר חוזר ומחזירים לו. ככה שוב ושוב, כל פעם חלוקה אחרת.

טיילנו קצת בעיר, נכנסנו לקניון (איך לא) וחזרנו לארוחת ערב במלון.

ארגנטינה – מה יתנו לארוחת ערב ? סטייק !!!

נתנו לנו סטייק שאי אפשר לאכול אותו, לא נוצרו השיניים שיכולות ללעוס דבר כזה, בשר של דינוזאור.  שרית התעצבנה, הבטיחו לה למחר ארוחת ערב מיוחדת, טוב , נראה מחר.

הערב ירד, יצאנו לטיול לילה כ- 5 זוגות, היה בכוונתנו להגיע לרח'  פלורידה – אין סיכוי.

רק יצאנו מהמלון, כבר הבחנו בהרבה שוטרים והרבה מכוניות משטרה, זה רחוב מרכזי, אבל בלילה המקום מסוכן, כל החנויות סגורות בדלתות ורשתות ברזל, עצרנו ליד חנות מזון על מנת לקנות בקבוקי שתייה, החנות הייתה סגורה למעט אשנב קטן פתוח, במרחק מטר מהאשנב הייתה טלויזיה, ממנה המוכר ראה אותנו ואנחנו אותו, בקשנו מים, אמר לנו להכניס את הכסף לקערית, ניגש, לקח את הכסף, שם את בקבוקי המים בקערה והתרחק.
בדרך נתקלנו בתופעה מוזרה, באמת מוזרה. מכל החנויות והמסעדות הוציאו שקיות אשפה גדולות בהן ארוז הזבל של החנות, ערימות של שקיות. ילדים קטנים קורעים את השקיות ומפזרים את הזבל  לכל עבר, מפרידים בין הזכוכית, הפלסטיק והקרטון, כל סוג נארז ב"בלה" גדולה, כל האזור שרק לפני רגע היה נקי, עכשיו מלא בזבל, והשוטרים מסתכלים ולא מגיבים. שאלנו לפשר ההתנהגות והתברר לנו שזה סוג של פרנסה למשפחות רבות, מאפשרים להם לסחור בזבל על פני ביצוע מעשי שוד.

זהו, אנחנו חוזרים למלון, לא לוקחים צ'אנס.

 יום 16

 מכל הטיול, היום הזה נראה לי  איך להגיד את זה – הכי פחות שווה.

השכמה מאוחרת, ארוחת בוקר, אוטובוס, ונוסעים לחוות בוקרים – גאוצ'ו

אחרי נסיעה ארוכה הגענו לחווה של דון סילוויאנו. באמת מקום יפה.

יחד איתנו הגיעו עוד הרבה קבוצות מטיילים, קיבלו את פנינו באמפנדוס ממולאים בגרעיני תירס וכוסית יין, היה טעים.

עכשיו הגיע הזמן לרכב על סוסים, יש הרבה סוסים, אבל הרבה הרבה יותר תיירים, ברור שהקבוצה שלנו הייתה ראשונה בחלוקת הסוסים, חלק מהקבוצה קיבלו סוסים ויצאו לסיבוב על המקום (כלומר – סיבוב קצר) השאר ממתינים עד לגמר הסיבוב. מי שעשה סיבוב, אין לו יותר מה לעשות, רק לשבת, או לטייל (אין לאן) או להיכנס לחנות המזכרות במקום ולהשקיע בדברים חסרי ערך, בהמתנה עד שכל המטיילים ירכבו על סוס, רק כשכולם יגמרו לרכב יפתחו עבורנו את אולם האוכל (והיינו הרבה).

הלכתי לטייל, רדפתי אחרי ברווזים, אחר כך הם רדפו אחרי, נכנסתי 3 פעמים לחנות המזכרות, הייתי רעב רצח, והזמן לא עבר.

בחצר הכינו את האסדו, מחברים כבש ל-2 מוטות בצורת X , מספר כבשים בעיגול. במרכז המעגל מדליקים מדורה, החום צורב את הבשר, שומן הכבש מטפטף על הבשר והריח המגרה חודר למוח ולא עוזב, במיוחד כשאתה רעב.

סוף סוף פתחו את חדר האוכל, היה באמת מכל טוב והרבה, יין חופשי, הרבה סוגי בשר, ירקות ותבשילים, אין בכלל תלונות.

בסוף הארוחה הייתה הופעה על במה קטנה במרכז האולם, היה נחמד, אבל ארוך מידיי.

לאחר ההופעה יצאנו לחצר, באזור מסויים מסודרים מושבים מדורגים לצפייה בפעלולי רכיבה. מספר רוכבים הציגו לפנינו מופעי רכיבה וקליעה למטרה תוך כדי רכיבה, מופע מושלם לתיירים זקנים מגרמניה.

חזרנו למלון, היה לנו עוד קצת זמן להסתובב לפני רדת החשכה.

הסתובבנו ברחוב פלורידה הארוך לקניות אחרונות ופרידה מהעיר המרשימה.

הצטיידנו בהרבה חבילות אלפחורס לילדים.

שרית לא הכזיבה, ארוחת הערב במלון הייתה על הכיפק, בופה ירקות מרשים מאד, סיום נאות לבואנוס איירס.

כפי שאמרתי – יום לא מרשים במיוחד.

 יום 17

 השכמה מוקדמת מאד, בשעה 0400  אנחנו כבר בארוחת בוקר. בשעה 0710 עלינו להמריא לאיגואסו.

ארוחת בוקר זריזה, ארזנו את הפירות שקיבלנו במלון (נאכל אותם בשדה התעופה) ויצאנו לדרך.

נמנמנו במטוס עד שהגענו לאזור המפלים, להשקיף על האזור במבט מלמעלה היה מהפנט.

נהר עצום והרבה מפלי מים, קטנים וגדולים, אבל הרבה. לשם הדיוק: 275 מפלים המרוכזים באורך של 2.7 ק"מ כשהספיקה שלהם כ- 6.25 מיליון קוב בשעה.

כל מי שיכל נדחק לאחד החלונות. הטייס מכיר את הסחורה שטסה איתו ואולי זו אפילו הנחייה – טיסה מעל המפלים, סיבוב מסביב  על מנת שנתרשם משני הצדדים ואח"כ נחיתה בעיר איגואסו אשר בארגנטינה (יש עיר כזו גם בברזיל וגם בפרגוואי).

 משדה התעופה נסענו ישירות לאזור המפלים.

על מנת להגיע למפלים יש צורך בנסיעה ברכבת פנימית בתוך השמורה (רכבת פתוחה כמו בלונה פארק). המדריך שהוביל אותנו בקי היטב בהלכות המקום, החליט כי נוותר על התחנה הראשונה בה המתינו מטיילים רבים והוביל אותנו ברגל לתחנה השניה, גם כאן היה טור ארוך אך מסודר ומהיר.

נסיעה ברכבת בתוך ג'ונגל,  לאחר נסיעה קצרה ירדנו מהרכבת והלכנו ברגל בשבילים בין העצים. ציפורים צבעוניות עם מקור ארוך וצהוב עפו סביבנו ודביבון מוזר למראה התקרב אלינו. בהתחלה התלהבנו מאד, כולם צילמו את הדביבון הראשון, כאילו הוא ואין בלתו, אח"כ הם התחילו להגיע בהמוניהם, משפחות שלמות.  דביבונים כאלה ליוו אותנו במשך כל סיורנו באזור המפלים.

השבילים הובילו למרפסות מהן ניתן להשקיף על הנהר והמפלים, מראה מרהיב , כמויות עצומות של מים הנופלים בשאון אדיר ויוצרים עננים של טיפות. ככל שממשיכים במסלול יותר ויותר מפלים נגלים לעיננו, המרפסות מלאות בתיירים, כל אחד רוצה לראות מכל צד, אנחנו בטח שלא נוותר, איפה יש לנו לראות כל כך הרבה מים ?

הארגנטינאים עשו עבודת שטח נפלאה, השבילים מנותבים בינות עצים, צמחים מטפסים, פרחים ומידי פעם מרפסת עם מראה לכוון המפלים.

עברנו ממרפסת למרפסת, כל פעם התלהבנו מחדש, מראה המפלים שובה את העין ולא התעייפנו.

המדריך הוביל אותנו במורד השביל, לקו המים, כאן השטח חשוף והשמש מכה בעוז. אנו עומדים לערוך שיט למפלים.

קבלנו חליפות הצלה ושקים עמידים למים להכניס את הציוד הרגיש. עלינו לשייט על סירה.

במקום המושב שלנו אחד המושבים היה רטוב, בתיה לא הסכימה לשבת במושב רטוב ובקשה ממני לשבת שם, בזוית העין ראיתי כמה חברה גורפים את המים מהמושב הרטוב שלהם. דקה אחר כך הסירה שייטה ישר לתוך המפל, אי אפשר היה לנשום ממפל המים שהכה בנו בעוצמה רבה, מה זה חשוב אם המושב היה רטוב?

הייתה חוויה נפלאה, המים ציננו אותנו והחוויה של שיט לתוך המפל הייתה מושלמת.

בהמשך השייט ראינו ממולנו את המפלים ממבט קרוב, מהנהר אל היבשה. מהצד הזה נפרש לפנינו מבט מהממם ונרחב  של מפלים רבים (לא כולם) המרוכזים באזור אותו לא ניתן לראות בבת אחת מהיבשה.  השייט נמשך זמן קצר יחסית, קיווינו לכניסה נוספת למפל, אך לצערנו השייט הסתיים .

שטח המפלים משתרע על 2 אזורים, באזור אחד מרוכזים מפלים רבים ואילו באזור השני נמצא המפל הגדול  המכונה "גרון השטן".

לאחר שמיצינו את הביקור באזור הראשון  נסענו ברכבת לאזור השני. גם כאן  המסילה מובילה בתוך יער עבות המלא בצמחיה עשירה, פרחים ובעלי חיים כפי שרואים בכל סרט על ג'ונגל.

לאחר שירדנו מהרכבת, צעדנו על שבילי עץ שנבנו מעל הנהר הזורם ויוצר את המפלים, אין ספק – עבודה מרשימה. הלכנו על גשרונים אלה לאורך של 1.5 ק"מ, הכל מעל הנהר, מידיי פעם עברנו מעל מפל , מים סוערים או זרימה שקטה, אוף, כמה מים יש להם.

התקרבנו למפל "גרון השטן", כבר מרחוק ראינו את העננים שנוצרו מרסיסי המים, זהו מפל ענק בצורת פרסה ברוחב 150 מטר ובאורך 700 מטר.

מרפסת גדולה בנויה מעל המפל, הבעיה כאן שלא ניתן לראות מנקודה אחת את כל המפל וצריך לנדוד על המרפסת ממקום למקום. המרפסת מלאה (מה זה מלאה – דחוסה) בתיירים, כל אחד ממתין בסבלנות עד שזה שלפניו יפנה את המקום. אלא מה, המראה כל כך יפה שיש כאלה הנתקעים במקום אחד הרבה זמן לצילומים, אבל בסופו של דבר רואים את הכל. מכל נקודה הנוף שונה, אבל מכל מקום רואים את העוצמה של המפל, מיליוני קוב זורמים פה בשעה, אי אפשר שלא לחשוב ברגע זה על הכנרת שלנו ומה היה קורה לה אם הייתה מקבלת זרימה כזו למשך 3 שעות. 

לאחר ביקור ממושך נפרדנו בצער מהמקום המקסים הזה, מחר נראה את המפלים מהצד הברזילאי.

עברנו עם האוטובוס את הגבול מארגנטינה לברזיל, המעבר היה מסודר ומהיר, המלון שלנו נמצא בעיר איגואסו שבברזיל.

מלון אינטרקונטיננטל, מלון מפואר, חדרים על הכיפק, אבל עזבנו אותם מהר, מוזמנת עבורנו ארוחת ערב.

הגענו למסעדה רחבת ידיים, שולחנות ארוכים עמוסים מכל טוב ומסודרים בצורה המושכת את העין (והלשון), אנשים מלאו את הצלחות, התיישבו לאכול וחזרו שוב ושוב עם צלחות מלאות.

כרגיל אחרי ארוחה טובה התחיל מופע, המופע היה ממש ברמה, במיוחד ריקודי הטנגו.

מופע של שירה וריקודים המאפיינים ארצות שונות.

חזרנו למלון בשעה מאוחרת, היה יום עמוס בחוויות.

 יום 18

 היום שרית אפשרה השכמה מאוחרת, אכלנו ארוחת בוקר טובה, הצטיידנו במים ויצאנו למפלי האיגואסו בצד הברזילאי.

לפני הביקור במפלים נכנסנו לסיור בסכר itaipu  (איטייפו).

הסכר נחשב לתחנה ההידרואלקטרית הגדולה בעולם. במקום קיים מרכז מבקרים מפואר והוא משמש כאתר טיולים פופולארי מאד.

בתחילת הביקור צפינו בסרט המתאר את הסכר ואת היתרונות שצמחו בעקבות בנייתו לאדם לצומח ולסביבה.

האמת היא שהסכר יצר נזק אקולוגי אדיר, על מנת לצמצם את ממדי הנזק, הקימו המייסדים בסביבת הסכר שמורת טבע מפוארת, ועל זה הם שמים את הדגש כשמציגים את יתרונות וחשיבות הסכר.

הסכר הוקם בשנות  ה-70 על נהר הפרנה, באותה עת שלט משטר צבאי במדינות אמריקה הדרומית וערכי הטבע לא נחשבו בעיניי המנהיגים.

הסכר הוקם ביזמה משותפת של ברזיל ופרגוואי במטרה להפיק חשמל.

כאמור, הסכר הינו הגדול בעולם, מותקנים בו 20 גנרטורים (10 לכל מדינה) המחוללים ביחד 14,000 מגה ואט.

פרגוואי משתמשת רק ב- 3% מתפוקת החשמל של החלק שברשותה, 3% אלה הינם 90% מצריכת החשמל שלה. את שאר  47% היא מוכרת לברזיל, אשר תפוקתה מהסכר הינו 20% מתצרוכת החשמל שלה.

הסכר בנוי על נהר הפרנה, מי הנהר נאגרים באגם ששטחו 1350  קמ"ר, מילוי האגם גרם להצפת מפלי גואירה שהיו עד להכחדתם המפלים הגדולים ביותר בעולם (180 מיליון מ"ק לשעה). גובה הסכר 196 מטר ואורכו 7760 מטר.

שמורת הטבע שהוקמה סביבו מנסה להקל על אי ההתחשבות בערכי הטבע, בין היתר  נבנתה תעלה מיוחדת לדגים על מנת שיוכלו לעקוף את הסכר.

הסרט היה ממצה ונתן סקירה מקיפה על הסכר, בנייתו וסביבתו. לאחר הסרט יצאנו לסיור במקום. האמת היא שלא ביקרנו בסכר גופו אלא השקפנו עליו  ממספר זוויות, גם  זה היה מספיק על מנת שנוכל להבין את גודלו ועוצמתו. בהמשך הדרך עברנו ליד הטורבינות הענקיות 3000 עובדים מתפעלים אותן (1500 מכל מדינה). אין ספק מראה מרתק למפעל אדיר.

מהסכר נסענו למפלי האגואסו  הברזילאים.

המפלים בברזיל מהווים רק 20% מכלל מפלי האיגואסו, אך בעיניי הביקור בצד זה של המפלים עולה ביופיו על הצד הארגנטינאי. לא לשכוח שמצד ברזיל רואים את כל היופי והעוצמה של  מפלי ארגנטינה.

בניתוב השבילים בשמורה הושקע תכנון ארכיטקטוני מדהים. שבילים ומרפסות בנוף בראשית, מרפסות הממוקמות ממש מעל המפלים, מרפסות אחרות משקיפות על המפלים בצד השני. מפל "גרון השטן" נראה מכאן בעוצמה רבה יותר.  מכל מרפסת ומרפסת  נשקף נוף אחר  וההתלהבות מתחדשת בכל מקום מחדש.

המרפסת האחרונה, מול "גרון השטן" הייתה המדהימה מכולם, שביל עץ הוביל ממש מעל הנהר, נתזי מים מכסים את כל הסביבה וקרני האור הפוגעות בהם יוצרות קשת ענקית מרהיבה  ביופייה. נתקענו במקום, סיום טיול המפלים במקום זה הינו באמת הדובדבן שבקצפת. עוצמת המים מסביב כל כך מרשימה (ורועשת) כך שעם הטיפות שמסביב יש הרגשה שאתה באמצע הנהר (זה באמת המצב).

לאחר שהייה ארוכה במקום (כאן אי אפשר להגיד: לאחר ששבענו לראות) חזרנו מהשביל שעל הנהר  לכוון האוטובוס, המפלס בו נמצאנו הינו נמוך ממפלס הכביש ואת הפרש הגובה עולים במעלית. המעלית ממוקמת במקום ממנו ניתן לראות חלק ממפל "גרון השטן" , כך שגם בעת העמידה בתור למעלית לא הפסקנו להסתכל על הנוף.

נסענו לשדה התעופה, טיסה פנימית אחרונה בטיולנו זה, הכוון הינו ריו דה ז'נרו.

גשם קיבל את פנינו. בכל הטיול במקומות הצפויים לגשם זכינו למזג אויר נפלא, ודווקא כאן בתקופה הכי פחות צפויה לגשם – בום, יורד גשם (זהר אומר שזה היה מתוכנן מראש).

הייתה  שעת ערב מאוחרת, המדריך המקומי ערך לנו סיור בעיר אך לא ניתן היה לראות הרבה בשל הגשם והערפל. עברנו יום מעניין אך מפרך והיינו רעבים מאד, כך שהבשורה כי אנו בדרכנו למסעדה הייתה משמחת מאד למרות העגמומיות בשל מזג האויר.

גם כאן מסעדה מלאה בכל טוב מכל טוב, אכול כפי יכולתך.

תן לישראלי לאכול "כפי יכולתך" ותראה מה קורה.

הגשם קצת נחלש, האוטובוס המתין לנו בפתח המסעדה, רק עכשיו שמנו לב כי על האוטובוס כתוב בגדול: IRANTOUR .  

בית המלון שלנו מממוקם בחוף הנודע קופהקבנה, מלון מפואר.

נפלנו שדודים על המיטות, נרדמנו לפני שהראש נחת על הכרית.

 יום 19 – יום שבת

 גם היום השכמה מאוחרת, מזג אויר אפרורי, מעט גשום.

נסענו בעיר המפורסמת ריו דה ז'נרו, גשם חזק החל לרדת והיה קשה לראות את האתרים המפורסמים דרך החלון.

נסענו למעגן סירות לשייט של כיף.

עלינו לסירה נחמדה, מקושטת, מושבים מרופדים בכריות ומוזיקה דרום אמריקאית מלהיבה. הגשם נחלש והיה לנו מצב רוח טוב.

לפתע נכנסה לסיפון רקדנית ברזילאית, שחומת עור עם בגד מינימלי, תחתוני חוטיני וחזייה חושפנית, ישבן גדול וחשוף והחלה לרקוד. ברגע הראשון היינו קצת המומים, שנייה לאחר מכן  התחילו הצילומים, לקחתי, לא לקחתי – עקרתי מהידיים של בתיה את המצלמה והתחלתי לצלם את הישבן המתנועע, מזווית עין ראיתי שגם פכטר מתנועע, בעצם כולם התחילו לרקוד. הקצב הדרומי מדביק, היה לנו מצב רוח מרומם וכולם רקדו. כל אחד  רצה להתקרב לרקדנית ולהצטלם איתה, היא לא סירבה ונענתה לכולם.

ככה שייטנו בכיף, שרים ורוקדים, הים היה רגוע ושקט לחלוטין, חבל שירד גשם והשמש הסתתרה.

בנקודה מסוימת קרוב לחוף, הסירה עצרה, לבשנו בגדי ים וקפצנו למים,  שחינו השתוללנו ונהנינו מהרגע.

המשכנו בשיט, עדין רוקדים או מסתכלים על הנוף.

הסירה עגנה במפרצון קטן, ירדנו מהסירה לארוחת צהריים, לא ארוחה שיש אחריה סיפורים אך היה נעים וכולם שבעו.

חזרנו לסירה ולישבנים של הרקדנית, קצת ריקודים, קצת דיבורים, קצת מבטים על מרחבי האוקיינוס וחזרנו לריו.

המדריך המקומי קיבל הנחיה חד משמעית מכל הנשים באוטובוס – קח אותנו לקנות קפקפי Havaianas .

המדריך לא עמד בלחץ (גם טנק לא היה עומד),  הנחה את נהג האוטובוס לעצור לנו ליד חנות גדולה ואפילו ירד איתנו (אלא מה, יפסיד את הבונוס).

המוכרות בחנות ראו את ההסתערות אך היה כבר מאוחר לברוח, הנשים פשטו על החנות כמו ארבה על שדה חיטה, כל אחת בחרה לפחות איזה 20 זוגות כפכפים. לאמא, לאמא של האמא (שכבר מתה מזמן), לילדות, ואם זה לא ימצא חן בעיניהן אז גם את אלה וגם את אלה. הלכתי ל- change חזרתי לחנות, לא הספיק, הלכתי עוד פעם, היה שם תור (טור) של  הרבה חברה שהלכו וחזרו כמוני. בשלב מסוים הלכנו זהר, ארצי ואני לחפש חנות אחרת, אולי נמצא משהו יותר זול, אך לא מצאנו. חזרנו לחנות הראשונה, בעל החנות רצה כבר לסגור אך הנשים החזיקו חזק את הדלת ולא נתנו לו.

בסוף יצאנו כל אחד עם עשרות שקיות של כפכפים, אם היו כפכפי Havaianas בזמן יציאת מצרים, לבטח זו הייתה אחת  מ-10  המכות.

החלטנו שחוזרים למלון ברגל בטיול לאורך החוף המפורסם קופהקבנה, זוהי רצועת חוף אשר  הורחבה באופן מלאכותי באמצעות אניות מחפר והפכה למקום בו כל היפים והיפות הציגו את עצמם. האזור התפרסם במיוחד  בזכות שירים וסרטים שתארו את המקום.

אמנם בשנים האחרונות דעך זהר המקום  עקב נדידה דרומה של שכבות האוכלוסייה העשירות,  אך אנחנו קיווינו כי  נצליח "לשטוף" את העיניים במה שמציגים בכל הפרסומים על החוף.

לא ראינו כלום, בגלל הגשם החוף נותר ריק, למעט מספר אנשים בודד, בטח תיירים. 

עברנו ליד המלון המהודר  קופהקבנה פאלאס השומר על הדרו מאז הוקם בשנות  ה- 20.

הגשם הרטיב את שקיות הנייר  המכילות את הקפקפים ושמחנו מאד להגיע למלון.

בערב התלבשנו יפה והלכנו לבלות לילה בדיסקוטק ברזילאי (מועדון לילה), הגענו למועדון מפורסם (לא זוכר את שמו), המבנה משמש ביום כמוזיאון ובערב מועדון לילה. 

בכניסה למועדון מצלמים כל נכנס ונותנים לו כרטיס עם קוד אישי  ופירוט הכיבוד שיש במועדון ועלויות. בעת הזמת מוצר כלשהו המלצר חותם ליד הפריט שסיפק ומציין זאת  במחשב. בעת היציאה מזהים אותך ע"פ הצילום ולפי הקוד אתה נדרש לשלם.

הגענו בשעה מוקדמת יחסית וכבר בקושי היה ניתן למצוא מקום, מדובר באולמות המשתרעים על פני 3 קומות. הרבה חברה צעירים רוקדים לקצב מוזיקה דרום אמריקאית. רחבת הריקודים  מלאה ודחוסה, אנחנו יותר עמדנו בצד וצפינו מאשר רקדנו. זרם האנשים המגיעים לא פסק והמבנה  התמלא עד אפס מקום. להקות התחלפו על הבמה  ובחורות צעירות לא הפסיקו לצרוח. לגבינו זו הייתה חוויה יוצאת דופן.

בשעה מאוחרת יצאנו מהמועדון, תור ארוך  עדיין  המתין בכניסה.

נהג המונית שהחזיר אותנו למלון היה כנראה מתאבד, נסע במהירות מטורפת וללא אורות, המענין הוא שהרבה מוניות חלפו על פנינו וגם הן ללא אורות.

ברוך השם הגענו בשלום למלון.

  יום  20

 השכמה מאוחרת, התעוררנו ליום גשום וערפילי, לא נעים בחוץ.

ג'יפים המתינו לנו מחוץ למלון, נסענו לשמורת יער טרופי  הנקראת Tijuca (טיז'וקה).

זוהי שמורת טבע  עצומה בתוך  האזור העירוני של ריו. ממש יער אורבאני.

ריאה ירוקה זו גורמת להורדת הטמפ' ברחבי ריו ב- 70 צ'.

היה קר בג'יפ, הגשם חדר פנימה והפריע להנאה שבטיול.  היער עצמו מקסים, עצי ענק משונים אשר הובאו מאסיה משתלטים על השטח, מניבים פירות ענקיים המהווים מזון לקופים שביער.

המדריך המקומי שאל אותנו – מה נראה לכם מוזר? התשובה היא שלמרות ריבוי העצים  לא נשמע ציוץ ציפורים, בכל היער העצום אין ציפורים. הסיבה היא אוכלוסיית הקופים הגדולה שמשמידה את כל קיני הציפורים במקום. אבל את חוסר ציוץ הציפורים משלימים הפרחים הנפלאים, הצמחייה הרב גונית, מפלי מים והיער העבות.

הגשם שירד כל הזמן ממש הפריע, גם הערפל שמידי פעם כיסה שטחים נרחבים קטע את הנאתנו מהסיור.

בשלב כלשהו ירד גשם חזק מאד, מעין שבר ענן, אך השבר הזה נמשך זמן רב.

מהיער המשכנו להר הקורקובדו, זהו הר גרניט המתנשא לגובה של 710 מטר  אשר בראשו ממוקם הפסל המפורסם של ישו המשקיף על כל העיר.

הר הקורקובדו ופסלו של ישו הם סימן ההיכר של ריו, מקום ביקור חובה לכל תייר, אלפים מבקרים בו מידיי יום.

ירד גשם חזק , עברנו מהג'יפים למיניבוסים אשר העלו אותנו לראש ההר, היה צורך בטיפוס נוסף ברגל ע"ג כמה עשרות מדרגות. למרות הגשם החזק הגענו למעלה, להפתעתנו הגשם פסק, אך הערפל היה סמיך כל כך שלא ניתן היה לראות כלום אפילו ממרחק קצר. צריך להבין שהפסל גובהו  38 מטר, למרות שהיינו ממש בקרבתו, לא ראינו אותו וברור שלא ראינו את הנוף שנשקף ממרומי ההר. אמנם מידי פעם הערפל התפזר אך זה היה לרגע קט ולא ניתן היה לראות את הפסל במלוא הדרו.

להגיע עד כאן ולהפסיד את מראה אחד המקומות המפורסמים כל כך גרם לנו לאכזבה.

ניסינו למשוך קצת זמן, אולי הערפל יתפזר, הגשם ירד לסירוגין אך הערפל לא התפזר. התחלנו לרדת מההר ולפתע נפתחו ארובות השמים, גשם חזק שטף אותנו, הגענו רטובים לג'יפים להמשך הסיור.

נסענו לביקור בפאבלות המפורסמות של ריו (לא מפורסמות לטובה).

פאבלות הוא הכינוי לשכונות העוני של ברזיל, עיירות שלמות הבנויות מפחונים על מורדות ההרים, ללא מערכת ביוב, צנרת מים וחיבורי חשמל, ללא דרכי גישה וכבישים.

באזורים האלה הנתונים למרות של חבורות פשע, ביקור יכול להיערך רק בהרשאה של מנהיג המאפיה המקומית. במקום כזה אנו אמורים לבקר (כך בכל מקרה חשבנו).

בפועל הגענו עד לפאתי אחת הפאבלות, עליה השקפנו ממרומי גבעה, אמנם ראינו את הדוחק והצפיפות אך לא ראינו את החיים האמיתיים במקום. אולי זה לטובה כי הסכנה מרובה וגם חוסר בצנרת ביוב ואמצעים סניטריים אחרים יכולים להפוך ביקור לסיוט.

בגמר הביקור באזור הפאבלות הסתיימה למעשה התכנית שלנו להיום, היה  יום מענין מאד אך הגשם והערפל העיבו על  הצלחת התכנית.

את אחר הצהריים הפנוי שלנו בילה כל אחד לעצמו, רובם סיירו בקניונים להשלמת קניות והאחרים סתם טיילו בעיר.

לעת ערב התכנסנו בלובי של המלון, שרית הבטיחה הפתעה אשר תפצה על אכזבת הבוקר.

יצאנו מהמלון ונסענו לאזור ההופעה של מצעד המנצחות, אכן הפתעה יוצאת דופן, למרות שהפסטיבל מתחיל רק בפברואר, כבר עכשיו בסוף ינואר בתי ספר עורכים חזרות  למצעד המנצחות. אמנם לא  צועדים בלבוש התחרותי, אך היו לבושים בצבעוניות מרשימה, היה שמח, מוזיקה קצבית (לא ירד גשם), לגבינו זו הייתה הופעה לא מתוכננת אך שווה מאד.

קבוצות קבוצות של בתי ספר לריקוד, כל בית ספר בלבוש האופייני לו, שרים ורוקדים מכל מגוון הגילים, זקנות בנות אלף ליד  נערים בשנות העשרה (ואף פחות). כולנו עמדנו וצפינו במצעד, בשלב מסוים הוזמנו בתיה ואני לתא הפרטי של נשיא הפסטיבל, אבל זה כבר סיפור אחר.

המצעד נמשך עוד ועוד, היה חבל לעזוב אך יש לנו תכנית נוספת.

ממצעד המנצחות נסענו למסעדה לארוחת ערב ולסיכום הטיול. כן, הערב זה הערב האחרון שלנו בדרום אמריקה.

ישבנו במסעדה  טובה, האוכל היה טוב ,האווירה טובה  ולמרות שהטיול מסתיים גם מצב הרוח היה טוב.

שרית נפרדה מאיתנו (מחר עוד נהיה איתה) ואנחנו נפרדנו משרית.

זהו, כל דבר טוב מסתיים, חזרנו למלון ללינת לילה אחרון בטיול.

 ימים 21 ו- 22

 בערב לפני השינה סידרנו את המזוודות כך שהייתה לנו אפשרות לקום מאוחר.

נסענו ברחובות ריו, מזג האויר היה נעים, אמנם לא ירד גשם אך ערפל כיסה עדין חלקים מהעיר. הר הקורקובדו נגלה לעיננו מידיי פעם עם פסלו של ישו בצורת צלב.

היעד שלנו הינו הר הסוכר.

עלינו לפסגת ההר ברכבל. ההר שגובהו 396 מטר ממוקם בתוך העיר וניתן לצפות ממנו על כל העיר ועל חופיה המפורסמים. ההר מזכיר חרוט סוכר מזוקק ומכאן בא שמו.

כבר בעת העליה ברכבל נשקף לעיננו מבעד לחלונות הזכוכית הנוף הנפלא של העיר. מפסגת ההר הנוף מסביב מדהים יותר. ההר עצמו שבמבט מלמטה נראה כגוש גרניט נטול צמחיה, למעלה המצב שונה, ההר טובל בירק, עצים וצמחיית במבוק סבוכה.

השמש זרחה, הערפל כלא היה ויכולנו להשקיף למרחקים.

אחרי סיור ממושך על ההר חזרנו לרחובותיה של ריו, הלכנו לטייל באחד השווקים העמוסים (גם באנשים וגם בסחורות), שרית כרגיל הקציבה לנו זמן מועט לשוטטות אשר נוצל עד תום.

במהלך הטיול הרגלי הגענו לקפה קולומביה המפורסם, בית קפה ענק, נראה ומקושט כמו בית אופרה באירופה, מאות אנשים עומדים או יושבים, כאן ניתן להשיג כל סוג של קפה או שוקו וגם עוגות מובחרות לא חסר. זה היה מקום טוב לחסל את כל הכסף הברזילאי שנשאר לנו.

הסתובבנו עוד קצת בעיר ראינו (מבחוץ) את מגרש הכדורגל הענק בריו ונסענו לשדה התעופה.

 זהו, היה טיול כביר, מלא נופים אנשים ותרבויות, נהנינו מכל רגע , 3 שבועות רצופים של הנאה – אבל תמיד כיף לחזור הבייתה.

תודה לשרית, תודה לזהר ותודה לכל החבורה הנהדרת שהשרתה אוירה של רוגע ונעימות למשך כל הטיול.

      שמוליק