הכל התחיל  כשמירי, מיכה, בתיה ואני החלטנו לנסוע לטיול לתאילנד.

רותי וארצי היו אמורים להצטרף אלינו בהמשך הטיול.

רלי העלתה הצעה, במקום לתאילנד תיסעו לויטנאם ואז גם אנחנו נצטרף.

מפה לשם התארגנו 7 זוגות לנסיעה לויטנאם וקמבודיה.

רלי התחילה לארגן הכל, כרטיסי טיסה, קשר עם חברת נסיעות בויטנאם, בדיקת מסלולים, בתי מלון, בקיצור - הכל .

לאט לאט הטיול קרם עור וגידים, פה ושם התכנית נתקעה בשל אי התאמת מועד הטיול לזוג זה או אחר, אך בויתור של כולם עם שינויים והתאמות שערכה רלי, ניתן להגיד שזהו – יוצאים לטיול.

תשלום ראשון לחברת הנסיעות, רכישת ויזה לויטנאם (הכל רלי), חיסונים (גם את זה רצינו להפיל על רלי), עכשיו כבר אפשר "להריח" את הטיול.

המועד מתקרב במהירות, התחלנו בסדרת פגישות בערבי שבת, דנו בתכנית, התלהבנו. אפילו צקי חייך מידיי פעם.

 זהו – היום המיוחל הגיע, אנחנו בשדה, קניות מהירות בדיוטי פרי, עליה למטוס ולפנינו 11 שעות טיסה.

 אחרי הטיול

גם במהלך הטיול וגם לאחריו, כאשר ניתחנו מה ואיך היה, התברר איזה עבודה יסודית ומעמיקה ביצעה רלי, עברה על כל פרט ופרט מספר פעמים, הכירה כל טופס, כל הסכם לפרטיו, התעמקה באותיות הקטנות (בעברית ואנגלית) שאפילו כותב המסמך לא קרא. 

עכשיו, כשהטיול מאחרינו, אי אפשר שלא להתפעל  מהביצוע המושלם. גם תוך כדי הטיול אמרתי לעצמי לא פעם – לא יכול להיות שהכל יהיה כל כך מושלם, לא יכול להיות ששום דבר לא יתפספס. היו לנו 4 טיסות פנים ו- 4 טיסות בינלאומיות, בכל  שדה היינו אמורים לפגוש מדריך ואוטובוס ממוזג, 2 נסיעות לילה ברכבת, 5 פעמים שיט, 20 לינות במקומות שונים, ארוחות בוקר, כניסות לאתרים, בקיצור מה לא. והכל דפק כמו שעון. לכל מקום שהגענו כבר המתינו לנו, בתי המלון כולם היו נפלאים, שום דבר לא התפספס. אם משהו לא נראה לה, הייתה רלי מצלצלת (בין מדינות) ולא מרפה עד שנתמלאו דרישותיה, חדר שלא היה לטעמנו בבית מלון הייתה עומדת בתוקף על כך שיוחלף באחר. הקפידה כי בכל ערב שישי נערוך קבלת שבת ודאגה ליין, לא יכול להיות שהכל מושלם – אך זו עובדה !!!!!

יום1

נחתנו בבנגקוק בשעה 15:00, החלפנו כספים (1 ₪ כ- 8 baht)  ויצאנו לרחוב, החום והלחות הלמו בנו. היה צורך ב-2 מיני וואן על מנת להוביל את הציוד ואותנו למלון.

כבר בעת התשלום להובלה הבנו שאנו זקוקים לגזבר, ארצי נבחר פה אחד, הוא צבר הרבה ניסיון בנושא בטיולים אחרים.

מלון century park Bangkok ,  יפה, נקי ומאורגן כהלכה. תהליך קבלת החדרים היה מהיר. למרות היום המעייף  התארגנו בחדרים ויצאנו מיד לטיול להכרת העיר.

כל מי שיכל, החליף מכנסיים לקצר, אבל לא עזר, הלחות הגבוהה גרמה לזעה לכסות את גופנו במהירות, אז עוד לא שערנו מה מצפה לנו בקמבודיה.

התנהלנו בכבדות, צפיפות עצומה של בני אדם ברחובות, נשים רבות פניהן מכוסות במסכה, בשלב זה הסיבה לא הייתה ברורה לנו, חשבנו שזה בגלל  זיהום האויר.

המגמה שלנו הייתה להגיע כמה שיותר מהר ל- MBK, הקניון הענק שבבנגקוק. זה מדהים מאד, אף פעם לא היינו בעיר הזו והדבר הראשון אותו אנו מחפשים הוא הקניון – לא נורמליים.

הבטנו היטב ברחובות כדי שנדע לאן לחזור, לכולם היה בכיס כרטיס הביקור של המלון אותו דאגה מיכל לחלק לפני צאתנו העירה.

רלי הובילה, צפיפות הסובבים אותנו ממש הפחידה. הכל כתוב בכתב לא מוכר, בכל מקום דוכני אוכל, הגענו לתחנת הרכבת  ומשם לכוון הקניון.

לא הלך לנו בקלות, הסתובבנו מעט עד שהגענו , בדרך התקיימו מופעי רחוב אך לא עצרנו, הקניון ממתין לנו.

בפתח הקניון נפרדנו, כל זוג לנפשו,קבענו שנפגשים במסעדה מסויימת בשעה 20:00.

הקניון ענק, מלא ודחוס, יש בו הכל והרבה, עצרנו מול אחת החנויות, בפנים מישהו מדד בגד, היום לוקחים ממנו מידות מחר יחזור ויקח חליפה מושלמת.

הסתובבנו בקניון כשעה וחצי, שוק אחד גדול, באמת שלא מצא חן בעיניי, אבל אחיזת הברזל  של בתיה מנעה ממני להסתלק. לא הספקנו כלום, בקושי קומה וחצי מתוך 7.  כשהולכים עם בתיה (או עם מיכל) צריך לעצור בכל דוכן (עם רלי או עירית יותר קשה, כי הן גם קונות). אלוהים יעזור לנו, עוד הרבה שווקים לפנינו בטיול.

השעה כבר 19:30 נפגשנו בפתח הקניון 4 זוגות (מיכל וישי, מירי ומיכה,רותי וארצי, בתיה ואני), החלטנו לקחת 2 מוניות למסעדה.  שאלנו את הנהגים אם הם מכירים את המקום וסיכמנו אתם על מחיר (כבר  הכרנו את הנושא וגם להתווכח אנחנו יודעים). הנהגים סובבו אותנו זמן רב, מרחובות מוארים לאזורים חשוכים ונידחים. הרחובות המוארים צפופים בבני אדם, כבישים רחבים ומחלפים רבים. הרבה בניינים רבי קומות.

המוניות עצרו והנהגים הודיעו שהגענו. ארצי יצא ראשון ואמר לנו לא לשלם לפני שיבדוק אם זה המקום.  זה לא היה המקום!

כשהראה למלצר את שם המסעדה (אותו חילקה רלי לכולנו), אמר לו המלצר כי זה לא המקום אבל דומה לו ?! הנהגים ניסו לעשות לנו טריק (עוקץ) ולהביא אותנו למסעדה של חברים שלהם. לא ירדנו מהמוניות עד שהביאו אותנו למסעדה הנדרשת, גם לכאן ארכה הדרך לא מעט – אבל היה שווה.

כמה מילים על המסעדה: אינני זוכר את שמה, אך בשם שורבבה ללא ספק המילה קונדום. המקום היה מואר מאד , מסעדה גדולה והדורה, מקושטת להפליא בדמויות  וציורי קיר , הכל הכל עשוי מקונדומים, צבעוניים כמובן. בכל מקום תמונות של עשרות סוגי קונדומים שונים, על מנת לבדוק את כולם ההרמון של שלמה המלך לא היה מספיק.

נפגשנו כולנו, אריק,תמי,רלי וירון הגיעו ביחד, עירית וצקי  יצאו ממונית אחרת, אך כולם הגיעו בזמן.

הארוחה הייתה נפלאה, ממש מכל טוב, אפילו ארצי מצא משהו לאכול.

האווירה הייתה טובה, רווית צחוק והלצות, אנחנו בחצי השני של כדור הארץ , בהפרש זמן של 5 שעות מישראל. היה לנו כיף ביחד.

לאחר הארוחה החלטנו לראות את "יורות החיצים". שמענו הרבה על מופעי הלילה הנועזים של בנגקוק, סיפורים כאלה ואחרים, כל אחד יותר דמיוני מהשני. כפי שנאמר החלטנו לבדוק את הסיפור של "יורות החיצים" (באמת שלא צריך הסבר).

לאכזבתנו נודע לנו כי שעת המופעים הסתיימה, ניחמנו את עצמנו בכך שנוכל לראות מופע כאשר נשוב לבנגקוק בדרך חזרה (גם זה לא יצא לפועל).

חזרנו למלון, עייפים, מצב רוח מרומם , מצפים בקוצר רוח ליום הבא.

 יום 2

התעוררנו ליום נאה, ארוחת הבוקר במלון הייתה מערבית לכל דבר.  ממש טובה.

התארגנו להעברה לשדה התעופה של בנגקוק, שוב פעם 2 מיני וואן עמוסים.

הטיסה שלנו מיועדת לצאת בשעה  12:00, עברנו במהירות את דלפקי הטיסה והופ לפני השיקוף דרשו מס  למלך, יוצאים מתאילנד זה לא עובר ככה סתם, צריך להשאיר מס.
שילמנו 700 באט (כ- 23$) לאדם, ונתנו לנו לעבור. יש לציין כי הטרמינל מרשים ביופיו. מקושט באלפי פרחים טריים, קשה להאמין שהם אמיתיים.

נחתנו בהנוי בשעה 13:50, שדה תעופה מיושן. עברנו במהירות את בדיקת הדרכונים.

החלפנו כסף, המטבע הויטנאמי נקרא דונג וערכו 5000 דונג ל- 1 שקל. כל זוג נתן לארצי מליון דונג, כל פעם שהכסף נגמר ארצי גבה עוד מליון, סה"כ  גבה מאיתנו הרבה מיליונים.

מכאן ואילך הפסקנו לדאוג לכסף, כל מה שקנינו כקבוצה ארצי היה משלם, ארוחות, בתי קפה, שתיה בדרך, כניסה לאתרים - בקיצור הכל על ארצי.

מחוץ לטרמינל פגשנו את המדריך הראשון שלנו . בחור  צעיר, ביישן, קצת מופנם. מדבר לאט באנגלית דיי מובנת, נחמד, שמו דיויד.

המדריך כוון אותנו לאוטובוס (מידי) שהמתין לנו, העמסנו את המזוודות וקדימה לדרך להנוי.

היה חם. אנחנו לא רגילים לכזו לחות. עם היציאה מהטרמינל הממוזג  כבר התכסינו בזעה. מצב זה ילווה אותנו בכל הטיול, לא נתרגל אליו. מזל שהאוטובוס ממוזג.

במהלך הנסיעה דיויד ניסה להסביר  מה הולך לקרות היום, חלקנו הקשיב, רובנו היינו שקועים בנעשה מחוץ לאוטובוס.

לכל אורך הדרך בצידי הכביש בנויים בתים, מורגשת אוירה של עוני, הבתים ברובם ישנים, בנויים מעץ שלא ראה צבע מימיי בראשיתו, כל בית שני הוא קיוסק, בכל קיוסק יושבת אשה שמוכרת. מראה זה אופייני בכל מקום בויטנאם.

ככל שהתקרבנו להנוי  הלכו ורבו כלי הרכב הדו גלגלי, ווספות וטוסטוסים, לפני העיר עשרות אח"כ מאות ובתוך העיר אלפים. אתה עומד ברמזור תוך שניה מאות טוסטוסים עומדים לצידך. בצומת צלב מאות מכל צד. כשהרמזור  ירוק  הם מתקדמים כמסה אחת, שום דבר לא יעצור אותם, אוי ואבוי למי שנמצא ברגע כזה על הכביש. הפלא ופלא אין פקקים !! אם יש תאונה – מסתדרים, לאף אחד אין ביטוח ועל טסט לא שמעו.

יש בויטנאם 86 מליון תושבים הנוהגים ב- 22 מיליון קטנועים, כמעט ולא רואים בהנוי מכוניות (בכלל בכל צפון ויטנאם  נתקלים במספר קטן של מכוניות בניגוד גמור לדרום ויטנאם).

הווספות משמשות לא רק  ככלי רכב  על מנת להגיע ממקום למקום, הן משמשות ככלי רכב משפחתי, כמשאית , חנות על גלגלים, מה לא?

ראינו ווספות עליהן יושבות משפחות שלמות, ארבע או חמש נפשות. על וספה אחת נסעה בחורה מחזיקה בידה צינור מים באורך  כ- 4 מטר, איך היא עושה סיבוב ?על ווספה אחרת תלויים חזירים (לא אחד ולא שניים) , ווספה עם לולים ותרנגולות, ווספה בה נוהג הבעל אחריו עומדת ילדה ואחריה יושבת אמא המניקה תינוק. באחד השווקים ראינו רוכב שמאחריו ארגז המעלה עשן וריח של שריפה מלווה אותו, עצרנו ושאלנו מה יש בארגז? היו בפנים גחלים לוחשות המחממות לחמניות טריות – טרפנו מהן. ווספות עליהן מיטות או ארונות  או כל דבר שאצלנו מובילים עם סמי טריילר. המראה היה מדהים.

עתה נתקלנו כבר בבתים הבנויים מאבן, הבתים הצמודים לרחוב רוחבם בקושי 2.5 מטר, בתים בני 4 או 5 קומות.  מדיי פעם חלפנו על פני בית יפה במיוחד, סגנון קולוניאלי, מזכרת מתקופת השלטון הצרפתי, והרבה הרבה אנשים ברחובות.

בנקודה מסויימת בעיר האוטובוס עצר ואנחנו ירדנו. דיויד הזהיר אותנו מכייסים, יש הרבה. הוא היה קצת לחוץ, עלינו להספיק לטייל בעיר וגם להגיע למופע בובות מים. לנו היה את כל הזמן שבעולם. עצרנו ליד כל דוכן ויש ברחוב הרבה כאלה. שמות הרחובות הם כשמות בעלי המלאכה ברחוב. רח' הנעלים, רח'  החייטים, רח' הקצבים וכו.

בהתחלה קצת פחדנו לחצות כביש,  ווספה מתקדמת לא עוצרת, אם יש קבוצת אנשים על הכביש היא תתמרן ביניהם. לאט לאט קיבלנו יותר ויותר ביטחון, אין מה לעשות  - אנחנו מישראל,  היינו מתקדמים כשאנחנו מסה אחת, שהם יפחדו.

העיר הייתה מקושטת בשלטים ופרחים, מחר חוגגים 1000 שנה להנוי. הרבה תמונות של הו צ'י מין – נשיאה הראשון של ויטנאם החופשית.

במרכז העיר אגם גדול. עצים מקיפים את האגם, עצים גדולים, ענפיהם מגיעים עד המים. צידי המדרכות מקושטים בפרחים כתום וצהוב. הרבה אנשים באו לעיר להשתתף בחגיגות וכרגע כולם מסתובבים בעיר. רבים מהם בתלבושות שבטיות מסורתיות , תלמידות בית ספר תיכון בלבוש לבן כמו כלות, העיר ססגונית להפליא עם הרוכלים הרבים ודוכני מכירת המזון.

הצטלמנו בכל הזדמנות, בין מטיילים מיפן או תלמידות צעירות, ליד פסלים של הוצ'י מין ובכל מקום יפה – והיו הרבה כאלה.

רחובות רחבים, עצי נוי  רבים והרבה פרחים (עוד לא הזדמן לנו לראות את העוני והכיעור).

המדריך נלחץ (הוא עוד ילחץ הרבה).

הגענו למופע בובות המים המסורתי כשהמופע כבר החל, זהו מופע של מריונטות  עשויות עץ הנעות על פני המים לקול צלילי מוסיקה  אסייתית.

מופע לתיירים. מהר מאד הבנו את הפרנציפ.  למרות שמופע זה רשום בכל התכניות  של החברות  המציעות סיור בעיר – ניתן לוותר עליו.

בצאתנו מהמופע החלה השמש לשקוע, עלינו לאחסן חלק מהמזוודות, לאכול (ארוחת ערב הינה אירוע חשוב שתפש מקום נכבד מאד בכל יום ויום במהלך הטיול)  ולהגיע  לרכבת לילה אשר תוביל אותנו  לעיר צפונית בשם LAO CAI  על גבול ויטנאם וסין.

אורות העיר נדלקו, עתה לא ניתן להבחין בלכלוך ובסימני עוני. העיר נראתה יפה אך לא היה זמן לסיור, נסייר בעיר בערב אחר.

תהליך אחסון המזוודות (חלק מהן) נמשך זמן רב מאחר והיינו צריכים לסגור את נושא התשלום לחברה הויטנאמית שארגנה עבורנו את הטיול.

כשאנחנו מצוידים  בחלק מהמזוודות (עם חלק זה ניתן לערוך סיור סביב העולם) האמורות ללוות אותנו ביומיים הקרובים  עלינו לאוטובוס ודיויד הוביל אותנו למסעדה מומלצת.

כרגיל, הרחובות מוצפים ברוכבי קטנועים המאירים בפנסיהם, חלק לא קטן מהרוכבות המשיכו לכסות את פניהן במסכות, שאלנו את דיויד לפשר הדבר, הוא ענה כי הן עושות זאת על מנת שלא לחשוף את עורן לשמש. תשובה מוזרה ללילה (בהמשך הטיול שאלנו גם מדריכים אחרים לפשר התופעה, תשובתם הייתה זהה – מוזר).

הגענו למסעדה הממוקמת בתוך בנין, קצת התאכזבנו, הבניין היה מוזנח, נכנסנו דרך כניסה צרה עם קירות ששכחו מה זה צבע, עברנו על פני הקומה הראשונה אשר הייתה מלאה בסועדים, עלינו לקומה שניה,  השולחן היה ערוך לקראתנו (כנראה המדריך תאם אתם מראש, בכל מהלך הארוחה הוא  שרת אותנו כמלצר). קבלנו חדר אוכל משלנו, נראה כי כל דיריי הבית נקראו לשרת אותנו, מאיזה שהו מקום צצו מנגנת על קלידים ועל עוד כלי לא מוכר ועוד אחת ששרה. היה נחמד מאד, הזמנו ארוחה וטנאמית, גם ארצי הזמין למרות שזה תהליך מיוחד הדורש מצד המלצר הרבה סבלנות, התאפקות והבנה פסיכולוגית.

בעת ההמתנה לאוכל, רלי הזמינה יין, ערכנו קידוש כדת וכדין ושרנו שירי שבת.  שם, בארץ רחוקה רחוקה  ישבנו חבורה של ישראלים, עשינו שמח והרגשנו בבית (עד שהגיע האוכל) .

הארוחה הייתה בסדר (לא מי יודע מה), השולחן היה עמוס בצלחות, בעיקר עם נודלס וירקות מוקפצים, בזמן הארוחה נגנו לנו על קסילופון, ואנו בתמורה קנינו את כלי הנגינה.

לאחר הארוחה (ארצי נשאר לשלם ואף השאיר טיפ נדיב) הגענו לתחנת הרכבת כאשר דיויד מוביל כל הדרך, הלכנו והלכנו בלי לדעת לאן, הגענו לרכבת האחרונה, צעדנו במקביל לקרונות, לא נראה טוב, מה שיהיה יהיה.

הגענו עד הקרון האחרון, שטיח אדום  פרוש ליד המדרגות (שטיח אדום לא כמו של נשיא ארה"ב, אלא שטיח ניקוי רגליים שיש ליד כל דלת, אבל אדום) דיויד חילק כרטיסים, עלינו לקרון (קיבלנו קרון משלנו), והופתענו לטובה. קרונות שינה נקיים, מסודרים בצורה קומפקטית מאד, בכל תא מיזוג אויר,  שתי מיטות קומתיים, עליהן  פרושים סדינים לבנים ושמיכות לבנות , נקי מאד. אמנם שירותים ותא רחצה אחד לכולם, אבל הסתדרנו היטב.

ארצי ורותי, מיכל וישי, עירית וצקי קיבלו כל זוג תא נפרד, רלי וירון עם תמי ואריק בתא אחד, מירי ומיכה עם בתיה ואיתי בתא אחר.

 דיויד עזב לאחר שוידא כי כולם מסודרים. הוא בסדר הבחור הזה !!

הרכבת נעה לאט, עברה מרחק של 200 ק"מ ב- 8 שעות, בחוץ חשוך לחלוטין, פה ושם חלפנו ליד מבנה בודד מואר חלושות, למרות החשיכה ניתן היה להבחין כי אנו נעים  בתוך יערות.

העברנו את הזמן במשחקים שהבאנו מהבית, הרבה אוכל ופיצוחים נשפכו מהמזוודות , היה כיף, בשעה מאוחרת נשכבנו לישון.

הרכבת התנדנדה, כל חיבור מסילה הורגש היטב, היה קשה להירדם.

גם נסיעה כזו תיזכר לבסוף כחוויה.

 יום 3

כשהרכבת עצרה ב-  LAO CAI    בשעה 0600 בבוקר, אנו כבר היינו מוכנים לתזוזה.
גשם קל ירד, מזג אויר סגרירי , ערפל הפריע לראיה.

ליד  הרכבת פגשנו את המדריך החדש,  בחור רזה (כולם רזים), צוחק  אחרי כל מילה, נראה דפוק לגמרי. שמו זום זום, כן, זום זום (משום מה לארצי לא נקלט השם והוא קרא לו: דינג דונג, אחרי כמה קריאות כאלה אמרנו לו שזה מעליב, ושיקרא לו בשמו הנכון, אז ארצי קרא לו: זיג זג ).   

זום זום ילווה אותנו ביומיים הקרובים, בינתיים הוביל אותנו לאוטובוס שכבר המתין עבורנו. בשל מזג האוויר הסגרירי לא הרגשנו כל כך בלחות אך ברכנו על המזגן באוטובוס.

לפנינו דרך של  כ- 3 שעות עד ל- SAPA.

בדרך קיבלנו הסבר מתומצת מזום זום (בקיצור – זום) על האזור, LAO CAI   מהווה מרכז מסחר ובידור לכפרים מסביב, הפועלים הסינים נוהגים לספר לנשותיהם כי הם נוסעים לשתות קפה אך מנצלים את הנסיעה לפורקן יצרי, רק גמר לספר והתגלגל מצחוק מהסיפור. צקי תפש את העניין וכל פעם אמר לזום – קפה, וזום התגלגל מצחוק, ככה עברו עלינו יומיים.

נסענו באזור הררי, גשם ירד כל הזמן ופיזר את הערפל, למרות זאת לא ניתן היה לראות למרחוק. כבישים צרים ומשובשים, מידיי פעם הכביש השתנה לדרך כורכר. הנוף שהצלחנו לראות היה מדהים, נוף בראשית, יערות עד, נחלי מים זורמים מההרים בכל מקום ( התושבים השכילו לחפור תעלות בצידי הדרך להטיית  הזרימה למניעת הצפת הכביש. למרות הציוד הפרימיטיבי בו השתמשו לא נתקלנו בהצפות, להבדיל אצלנו בארץ כשיורד מעט גשם). בין העצים הבחנו בקבוצות קבוצות של עצי במבוק, המתנשאים לגובה של 20 מטר אם לא יותר.

בעבר כיסו יערות את מרבית שטחי ויטנאם , היום הם תופסים רק 20% משטחה, היערות ששרדו  נהרסים בקצב של 2000 קמ"ר בשנה, הן בשל כריתה מואצת והן בשל הפגיעה המתמשכת כתוצאה מחומר הנקרא "אורנג'  אייג'נט" שהאמריקאים רססו  בתקופת מלחמת ויטנאם ופגיעתם נמשכת עדיין.
הנהג לא הפסיק לצפור, כל הזמן צופר, גם אם אין אף אחד לפניו או בצדדיו ( כבר בהנוי הזהיר אותנו דיויד מפני הצפירות, הם כל הזמן צופרים, מדברים אחד עם השני בצפירות). הדבר לא נעשה סתם, בדרך לספא הכביש צר מאד, הנהג מזהיר בצפירה כל מי שבא מולו גם אם איננו רואה אותו, שלא יגיח לפתע מאיזו פינה, ולא חסר כאלה. יש הרבה תאונות דרכים בויטנאם, אין שילוט, אין רמזורים ההזהרה היחידה היא הצפירה.

הדרך טיפסה מעלה, לפתע נעלמו העצים, גם הערפל נמוג והגשם פסק, למולנו התגלה מראה עוצר נשימה, טרסות ע"ג טרסות של שדות אורז ירוקים, גדר הטרסות מפרידה בין שטח אחד למשנהו, אלפי טרסות במעלה ההר, בנויות אחת מעל השניה, כל טרסה המוצפת מים מעבירה את המים לנמוכה ממנה, כל השטח מוצף במים אך גבעולי האורז הירוקים בולטים מעל השטח המוצף ויוצרים נוף ייחודי שאי אפשר להעתיק ממנו את העין.

מאות שנות עבודה, מדור לדור, יצרו מערכות גידול המנצלות את מי הנחלים ואת הגשמים להצפות מבוקרות, היה מדהים. ביקשנו מהנהג לעצור, ירדנו מהרכב ועמדנו משתאים לנוכח המראה, ראינו נופים  כאלה בתמונות ובסרטים אך המציאות עולה על הכל.

הצטלמנו, הרבה!   כך כל הדרך לספא – יערות ושדות אורז.

ספא הינה עיירה ציורית הממוקמת על גדות נהר  MUONG HOA ומהווה בסיס לטיולים באזור, ריבוי התיירים מושך את הסוחרים והרוכלים כך שהעיירה הנידחת הפכה למקום ססגוני, עשיר בבתי מלון, מסעדות וחנויות.

העיירה ממוקמת בגובה 1500 מטר, באזור הררי, בו הרים המתנשאים לגובה של 3000 מטר, ההר הגבוה פאן סי-פאן מתנשא לגובה 3143 מטר. האקלים באזור הינו סוב טרופי, המאופיין בחורף ממוזג.

אנו הגענו בתקופת הסתיו, ביום ההגעה מזג האוויר היה מניח את הדעת ואפילו קריר במקצת
(אך יום המחרת  לא שמע על סוב טופי, הלחות הרגה אותנו, על כך עוד נדבר).

האוטובוס הביא אותנו עד פתחו של המלון (רחוב צר, תנועת מכוניות מ-2 הכוונים מקשה על הנסיעה). מלון יפה -  CHAU LONG, ממוקם גבוה על צלע ההר, מהלובי נשקף נוף הדהים, אך מוגבל בשל הערפל ששרר במקום.

השארנו את הציוד לאיחסון   ויצאנו מהמלון  בהליכה רגלית לארוחת בוקר במסעדה שהמליץ עליה זום, ירד גשם והיה קריר, מי ששמע להנחיות של  רלי הביא מעיל ומטריה, השאר נכנסו לחנות מקומית (שייכת לאחותו של זום) ורכשו מעיל  תוצרת "NORTH FACE ".

הארוחה במסעדה המומלצת הייתה מאכזבת, רוב האוכל היה ויטנאמי לא אכיל, הסתפקנו במעט הירקות שהשאיר ארצי, חביתה ועוד משהו מפה ושם.

עם צאתנו מהמסעדה כבר המתינה לנו קבלת פנים בדמותם של עשרות נשים וילדים הלבושים בבגד שחור מסורתי המכוסה ברקמה צבעונית , על ראשם כובע שחור מוזר וידיהם עמוסות  בדברי סדקית חסרי ערך, גלויות נוף, ספרים בשפה מוזרה  ועוד חפצים לא מזוהים, , הכל בדולר, הם ממש נדבקו אלינו, לכולם , ולא משנה איפה היינו, לכולם שני משפטים הנאמרים כל הזמן: buy for me או  משפט פתיחה שגרתי: from where are you, יותר מזה רובם לא ידעו להמשיך (מתברר כי האנגלית לא שגורה בפי התושבים, מאז עזבו האמריקאים  בשנת 1973 לא נלמדה השפה האנגלית בויטנאם), קשה מאד לדבר עם התושבים, הרבה מידע הועבר בעזרת הידיים, דוברי אנגלית הם צורך יקר במסעדות ובתי מלון (באזור הדרום המצב קצת שונה, שם יש יותר דוברי אנגלית). קבלת פנים זו המשיכה לכל אורך הטיול.

עלינו לאוטובוס. היעד שלנו להיום הינו טיול רגלי בין השבטים הכפריים באזור.

הגענו לנקודת תחילת המסלול הרגלי. מזג אוויר אפרורי, ירד גשם, אך לא הפריע.

במקום כבר חיכתה לנו  קבלת פנים, אין טעם לחזור ולספר עליה, קבוצת נשים וילדים ליוו אותנו כל הדרך ללא יכולת להיפטר מהם, ישי נקט בשיטה: כאשר שאלו אותו מהיכן אתה? ענה בתקיפות: מסין, משום מה אחרי תשובה כזו הם עזבו אותו אבל הגיעו אחרים. רלי לעומת  זאת, אספה את כולם, נתנה למבוגרת שבחבורה סכום כסף בתנאי שתתחלק עם השאר ותרחיק אותם, המבוגרת הסכימה, קיבלה את הכסף, התרחקה עם הקבוצה שלה, אך מיד הגיעה קבוצה אחרת. למרות שלא אזכיר אותם יותר  הם כל הזמן איתנו.

התחלנו ללכת בדרך עפר, מכאן ואילך אין כביש, גם אוטובוסים לא ראינו (מעניין איך  הם מגיעים ממקום למקום), מדי פעם  חצה את הדרך רוכב קטנוע, לרוב אלה היו ילדים.

הלכנו בין הטרסות של שדות האורז, מידיי פעם נתקלנו בקבוצת ברווזים משכשכת במים, לפעמים קבוצה של אפרוחים צועדת מעדנות עם אמם, לא חוששים מבני האדם.

ויטנאם היא ארץ כפרית מובהקת, 80% מתושביה הינם כפריים.

התקרבנו אל אחד הכפרים, הכל מצביע על דלות, חלק מהבתים בנויים מעץ עם תוספות מפח או יריעות ניילון, חלק מהבתים בנויים מפח וחלק מהבתים מבוץ המעורבב עם מוץ של עליי האורז.

האורז שולט  בכל. ויטנאם היא היצואנית השניה בגודלה בעולם אחרי תאילנד. מספקת את כל צרכיה והיתר לייצוא. האורז הינו המרכיב העיקרי במזון, מייצרים ממנו משקאות אלכוהוליים, קליפתו משמשת לבעירה, בעלים  נעזרים לבניה (כמו אבותינו במצרים) ולדישון.

למרות המים הרבים והגשם, כמעט ולא נקוו שלוליות, פה ושם נתקלנו בשלולית אך למעט הבוץ המלכלך לא הפריעו למעבר. המים מנותבים לתוך הטרסות, כאשר רוצים לנקז מים מטרסה פשוט פותחים מעבר בדופן, המים זורמים לצידי הדרך והטרסה מתרוקנת.

בחלק מהטרסות הסתובב לאיטו תאו ענק, לפעמים שנים, כאן אין טרקטורים  או מערכות אוטומטיות, הכל בשיטה אשר הייתה נהוגה בימיי הביניים. חורשים בעזרת תאו ומעבדים ביד.

נכנסנו לאחד הבתים, טחינת גרגרי האורז נעשית על אבני רחיים, אריגת בד נעשית ע"ג נול , על הרצפה מוערמים קלחי תירס לייבוש, חזיר ותרנגולות מסתובבים חופשי, הניקיון אינו מהווה גורם כלשהו במקום, ערימות אשפה  וחלקים אשר נהרסו ללא שום אפשרות ניצול נוסף  מרוכזים בכוונה או במקרה, אין כאן טיפוח סביבתי, מה שנשבר יתוקן רק כאשר יצטרכו אותו ומה שעומד להישבר  לא מחוזק. כאן חיים את היום, המחר שייך לבודהה.

זום לא הורגש, הסבריו היו מועטים, מידיי פעם הציג לנו מתקן זה או אחר, יותר ענה על שאלות מאשר הדריך , את כל החסר מילאה רלי אשר נתנה הסבר מקיף על השבט, מוצאו, אורח חייו, מנהגיו ותרבותו.

הגענו לבית ספר, הממשל הוטנאמי התחיל במגמה של חינוך האוכלוסייה על כל גווניה.

בויטנאם נהוגות 9 שנות לימוד חינם, תכנית הלימודים כוללת חמש שנים בבית ספר יסודי  וארבע שנים בחטיבת ביניים.לאחר סיום הלימודים בתיכון (בתשלום)  נבחנים  התלמידים, עבר את הבחינה- יכול להתקבל לאוניברסיטה, לא עבר –מתגייס, אין גיוס בנות. מי שלא לומדת הולכת לעבוד, ואיזה עבודה, עבודת פרך זה גן עדן לעומת המטלות שבאחריות הנשים בויטנאם. 94% מתושבי המדינה יודעים קרוא וכתוב.

בית הספר היה מבנה גדול  מאבן, נכנסנו לחצר בו שחקו תלמידים, באחד המקומות בישלה מורה עם תלמידים, לפי זום הם לומדים בישול ומכינים לעצמם ארוחת צהריים.

המשכנו הלאה, הגענו למרפאה גדולה אשר הייתה סגורה, כנראה כל מי שהיה חולה כבר מת ומי שלא מת מפחד לבוא למרפאה ולמות. תוחלת החיים של הגברים  65 שנה ושל הנשים הפלא ופלא – 70 שנה.

המשכנו במסלול,  הגשם ירד ופסק לחילופין, ממש לא הפריע, עצרנו מידיי פעם בבית זה או אחר להתרשמות. לאחר שעברנו גשר חבלים ארוך הגענו למבנה המשמש כמסעדה, מקום מרווח המשקיף על נוף ציורי, שולחנות פלסטיק עם מפות לבנות, כסאות פלסטיק קטנים כמו בגן של רותי, בכל אופן התיישבנו, התרווחנו, הזמנו כוס תה חם (ארצי משלם) והשקפנו על הנוף.

נהר  זורם ליד המסעדה מעברו השני פרושים למרגלותינו שדות האורז.

מרחוק הבחנו באדם עטוף במעיל ניילון, כורע על ברכיו לעשות את צרכיו, זה היה רחוק ולא הבחנו בפרטים רק שמנו לב שהוא משך את זה הרבה זמן, כנראה עובד שכיר.

המשכנו בדרכנו, מכפר אחד למשנהו, בקרנו בכפר של המונג השחור, בכפר של שבט הדאו האדום  ובשבט  גיאי.

זום כנראה מיהר הביתה, ניסה למנוע מאיתנו להמשיך בטענות שהדרך קשה, עליות, בוץ, מה לא, כלום לא עזר לו, המשכנו בדרך - לא בוץ ולא בטיח.

באחד הכפרים נכנסנו ירון, צקי ואני לבית מלאכה של מסגר הכפר. בפועל  אין זה בית מלאכה אלא סככה עלובה מאד,  גם המילה מסגר לא בדיוק מתאימה אך אין בעברית מילה המתאימה למה שראינו. המסגר היה בתהליך של חיתוך טבעת מצינור מתכת עגול, הוא מצא מוט ברזל מלא המתאים בקוטרו החיצוני לטבעת  הצינור, הכניס את המוט לצינור, חימם מעט על מדורה ובעזרת פטיש שבור ואזמל דפק מסביב עד שהטבעת נחתכה מהצינור.

שלושתנו עמדנו מוקסמים, כאילו חזרנו בזמן.

כל העבודה בוצעה כאשר המסגר כורע על ברכיו, אין כסא או מותרות מעין אלה בסככה. לידו בערה אש, אדם נוסף, כנראה השוליה שלו, חימם מוט ברזל על מדורה, אל  המדורה הגיע צינור המחובר בצידו השני למפוח רגל אותו הפעילה אשת המסגר, תהליך אשר העשיר את החמצן וגרם לפחמים להתלהט, את הברזל המלובן הניח על גוש ברזל (סדן) ודפק עליו,

בעזרת תנועות ידיים שאלנו אותו מה הוא עושה, האשה הפסיקה את עבודת הניפוח והראתה לנו מנצ'טה (סכין חיתוך כבדה).

המסגר המשיך בעבודתו המסורה, אנו התווכחנו מה היה קורה אילו היה לו מסור, או מסור דיסק.  ויכוח סרק, גם אם היה לו מסור היה ממשיך בדרך בה לימד אותו אביו.

סוף סוף, לרווחתו של זום הגענו לאוטובוס אשר הוביל אותנו למלון.

קיבלנו את החדרים, חדרים גדולים, נעימים עם מטה ענקית ומזרון קשה כבטון (בלילה ישנו עליו נהדר).

התארגנו מהר ויצאנו לטייל בעיירה.

הדרך למרכז העיירה עברה דרך שוק של מצרכי מזון, הכל דחוס, אלה שאין להם דוכן פורשים את מרכולתם על הרצפה, הלכלוך נזרק הצידה אך ממלא את כל מרחב הראיה. פירות וירקות שונים ומשונים, מיני דגים ופיסות בשר. בכל מקום מוכרים מזון מוכן, בכל פינה תמצא אנשים כורעים על ברכיהם ואוכלים מצלחות פלסטיק בעזרת מקלות.

חצינו את השוק במהירות, ערפל כבד הכביד על הראיה, בקשנו מזום שיראה לנו מקום סביר לארוחת ערב לפני שהוא  נפרד מאיתנו. צעדנו במעלה הכביש, כמעט לא ראינו כלום ופחדנו מכלי הרכב הבלתי נראים. 

חלפנו על פני השוק הסיני אותו נבקר מאוחר יותר. בדרך נעשות עבודות בניה רבות, כנראה יש פרנסה מהתיירים, העיירה בנויה מרחוב אחד ממנו מתפצלות סמטאות קטנות, כל המסחר של העיירה מתרכז ברחוב זה.

המסעדה המומלצת  ע"י זום נראתה בסדר גמור, אבל לא הזמנו מקום, זום מאד התעניין אם אנו מתכוונים לאכול שם.

מהמסעדה חזרנו לשוק הסיני, לא יודע למה סיני, כולם היו מוכרים ויטנאמים, כנראה הסחורה מגיעה מסין.

השוק בנוי בצורת האות  "ח" , דוכנים, דוכנים. אחרי שעברת דוכן אחד כאילו עברת את כל השוק, בכל דוכן מוכרים אותה סחורה. כל כמה דוכנים משהו מזערי משתנה במצאי.

הערפל קצת התפזר, קבענו שעה ונפרדנו, כל אחד בקצב שלו. גם במקום הזה שאין בו כלום הנשים מצאו משהו לקנות. כשנפגשנו שוב לכל אחת היה דבר מה ביד.

רלי הסבירה כי השוק הזה נקרא גם שוק האהבה, בלילה מתכנסים בו אוהבים או מחפשי אהבה, שרים שירים רומנטיים ומוצאים את אהבתם (או לא מוצאים).

הייתה שעת צהריים מאוחרת, החלטנו להיפרד שוב ולהיפגש בלובי של המלון בשעה 1900 ליציאה לארוחת ערב. מיכה חזר למלון, לא מצא אותו בגלל הערפל. בתיה מירי ואני הסתובבנו ברחוב הראשי ( אולי זה נשמע כמו להסתובב בדיזנגוף, אבל הרחוב הראשי  קצת יותר רחב מסמטה בכרם התימנים), אחרי מספר חנויות נשברתי וחזרתי למלון . חלק מהחברה הלכו לעשות  foot massage , הבעיה הייתה שהם היו 6 ואילו במכון היה רק מסג'יסט אחד, הוא לא נבהל, יצא החוצה, קרא למספר אנשים מהרחוב ואמר להם לעשות מה שהוא עושה, ככה החבר'ה קיבלו מסג' ממוכרי ירקות .

נפגשנו בלובי בשעה המיועדת, החלטנו ללכת למסעדה עליה המליץ זום, עכשיו הדרך נראתה יותר ברורה. הגענו למסעדה גדולה, ערוכה בהידור, שולחן גדול עם 14  מקומות כבר חיכה לנו (זום הזמין מקום מבלי להתייעץ עימנו, אם נגיע יקבל בונוס, לא נגיע – לא קרה כלום).

היה כדאי, הארוחה הייתה על הכיפק, נהנינו מאד, כרגיל- היו קצת אי הבנות עם ארצי, עם הירקות או השניצל או הצ'יפס, אבל הכל הסתדר.  האוכל ברובו ויטנאמי, אבל עשוי בטעם מערבי. ארצי שילם, פני המלצרים קרנו, כל פעם שיזכירו להם את ישראל הם ימששו את הכיס בנחת. בשלב מסויים של הארוחה צלצל זום, ביקש לדעת אם הגענו.

הדרך חזרה עברה דרך השוק הסיני, באופן תיאורטי הוא עכשיו שוק האהבה , באופן מעשי הוא שוק ריק ומלוכלך.

חזרנו למלון, היו כאלה שהלכו לחפש שוב foot massage (פראיירים לא מתים), ישבנו בלובי, שרנו שירי ארץ ישראל, ערב הווי היי שם בצפון ויטנאם .

(איזה גרמני חטף מרלי את התור לאינטרנט, ארצי ואני רצינו להגיב, רלי הרגיעה אותנו, אמרה לו איזו מילה בגרמנית שתקעה אותו עמוק בכסא)

 יום 4

נפגשנו בחדר האוכל בשעה 0700 אחרי שינה מתוקה . ארוחת בוקר נהדרת, בילינו שעה בחדר האוכל. מזג אויר נאה, אין ערפל וניתן לצפות למרחקים מחלונות הלובי.

בשעה 0800 הגיע זום לאסוף אותנו, לפנינו נסיעה ארוכה  של 3 שעות  צפונה, לבקר בשוק הגדול של שבטי הצפון ב- Bac Ha .

הדרך בהרים המקושטים בטרסות של אורז שובה את העין, הכביש מתפתל והנהג כהרגלו לא מפסיק לצפור . לאט לאט עזבנו את האזור ההררי לטובת  שטח מישורי, זום ניסה להסביר משהו, חלקנו עצם עיניים וניסה להרדם, השאר שקועים בנוף או בשיחה.

הדרך מובילה באזור מיושב, בתים על שפת הכביש מטים ליפול, האזור עני, בכל מקום מנסים למכור משהו לתיירים,  מבעד לחלון השקפנו על רוכבי הקטנועים , כל אחד הוא סיפור בפני עצמו. כאשר האוטובוס האט, ראינו בקרן רחוב מכירת תרנגולות הדחוסות בתוך כלובים העשויים מנצרים, בחורה ירדה מאופניה והתחילה לשלוף תרנגולת אחת אחרי השניה, בדקה אותן, מה שלא מצא חן בעינה הוחזר לכלוב, עד ששלפה אחת שמצאה חן בעינה, ארזה אותה ותלתה על האופניים.

מידיי פעם עצרנו לפיפי או קניית שתייה קרה, אמנם באוטובוס היה לנו כל יום מלאי חדש של בקבוקי מים מינרלים אך רצינו לשנות קצת את הטעם. בכל מקום שעצרנו קבלנו שרות ממוכרת, גברים בקושי נראו.

הדרך באזורים המיושבים הייתה פחות מעניינת , הדלות והלכלוך  שלטו.

הגענו לשוק הגדול  הפתוח רק בימי ראשון. בשוק זה מתקבצים אלפים מבין שבטי הגבעות החיים באזור, לבושים במיטב בגדיהם הציוריים. השוק הינו מחזה נדיר  והוא מן האחרונים בסוגו. כאן הסחורה עוברת מיד ליד בסחר חליפין, מחפצי ערך אמנותיים קטנים אשר נעשו ביד וכלה בבפאלו ענקיים. הכל תמצא פה. גם כאן הוזהרנו מכייסים לפני היציאה מהאוטובוס.

הסתובבנו בין אנשי השבטים  blac dao, nung ,phu la , tay  , קבוצות אתניות שונות הסוחרות  בינן לבין עצמן, מעבירים מידע ומתעדכנים.

הלכנו לאורך כביש רחב אשר משני צידיו דוכנים עמוסים בסחורה, בגדים, קישוטים, דברי רקמה ומזון. היה מעניין לנבור בהיצע שלפנינו.

הדרך הובילה לכיכר עצומה, כאן כבר היה צורך לסמן נקודות ציון על מנת שנדע לאן לחזור. הלכנו אחרי זום שהוביל אך לאט לאט ניתק זוג זה או אחר מהקבוצה. זום הוביל אותנו למרכז הכיכר, ברובה מקורה, כאן מוכרים מזון  take a way או לשבת, מסודר לפי סוגי המזון, בשר, דגים, עופות ובעיקר אוכל לא מזוהה.  המוני אדם יושבים (כורעים) ואוכלים סוגים שונים של מזון, במקומות מסוימים הריח בלתי נסבל , ניקיון והיגיינה אסורים בהחלט. עברנו לאזור הירקות והפירות, באמת מכל טוב, אחר כך אזור הבדים והבגדים , התבלינים ובום – באמצע כל הבלגן הזה – ספר !! כל השטח סביבו מכוסה בשער אדם, לא חשוב שלידו מוכרים מזון, זה לא מפריע לאף אחד.

משם המשכנו לאזור  בעלי החיים, ברווזים, תרנגולות , כלבים, מה לא. צער בעלי חיים היו מתאבדים שם למראה אחזקת החיות.

טפסנו על גבעה קטנה, זה אזור מכירת הבופאלו הענקיים, הסתובבנו ביניהם, הצטלמנו הרבה, זו באמת חוויה מיוחדת השוק הזה.

חזרנו לכיכר הדחוסה, חצינו אותה לכוון דוכני בגדים, ברור שבכל מקום משהו נקנה ע"י הנשים (צריך לחקור את התופעה). בדוכני הבגדים היה שמח ונשארנו זמן רב, היה צריך למשוך אותן משם. מה שלא הספקנו לקנות עד עכשיו קנינו בדרך חזרה לאוטובוס.

אין מה לדבר היה מעניין מאד. ועוד משהו – לא נתקלנו בהרבה תיירים.

אנחנו בנסיעה, לא יודעים בדיוק לאן, רלי העשירה את ידיעותינו אודות האזור, השבטים והתפקיד שממלא השוק בחיי התושבים.

האוטובוס פנה לשביל עפר ונעצר. כאן עלינו לרדת מהרכב וללכת ברגל, אין כניסה לכלי רכב.

שלט מוסתר הראה שאנחנו בדרך לכפר "טראנג דו"  (כפר של מיעוט טאי).

התארגנו להליכה, לא ידענו מה מצפה לנו, אך לא היינו צריכים לחכות הרבה, הלחות הייתה איומה, לא הרגשנו בה כל כך עד היום בגלל הגבהים, התכסינו בזעה, מגע הבגד בגוף היה ממש בלתי נעים. הלכנו בשביל בין שיחים ופרחים, פה ושם ראינו נחל או שמענו את שאון מימיו הזורמים, מידי  פעם נתקלנו בבית חווה מבודד, רק ראו אותנו וכבר רצו עם בקבוקי שתייה למכירה. הבתים היו מבודדים בינות עצים, לא היה טיפוח לסביבת הבית אך הטבע עשה כאן עבודה יפה עם עצים גדולים, פרחים טבעיים ופלגי מים. באחד המקומות עצרנו לנסות לדלות מים מבאר עם דלי  וחבל, מדי פעם הדרך הייתה בוצית מגשם או ממי נחל.

התקדמנו בשביל, הלחות העיקה מאד אך יופי הטבע כיפר על הכל.

באמצע הדרך עמד בופאלו ענק רתום לעגלה, משהו מהכפר תפש יוזמה ומכר הסעה לתיירים. הבנות (למעט רלי) טפסו על העגלה, מיד הגיעה עגלה נוספת עליה טפסו גם מספר גברים.

הדרך הובילה בינות לעצים, בשלב מסוים הסתיים היער ומצאנו את עצמנו בנוף הלקוח מספרי פנטזיה. בכל ספר או סרט בו רוצים להדגיש שלווה מתארים את הנוף שלפנינו. עמק רחב מאד, מוקף מכל עבר בהרים גבוהים, נהר רחב זורם במרכז העמק, הכל ירוק, שדות עצומים של אורז המוצפים במים, פרפרים צבעוניים ענקים, שקט ושלווה.

מרחוק נראו בתי הכפר, עברנו על פני גשר החוצה את הנהר ומצאנו את עצמנו במבואות הכפר. בתים "עטופים" בצמחיה, עצי בננות, מטעי תירס ושדות ירק. הדרך הפכה לבוצית והנוסעים נאלצו לרדת מעגלת הבופאלו.

ליד אחד הבתים הייתה רחבה מרוצפת ומקורה, המקום היה נקי ומכרו שם משקאות קרים. התנחלנו במקום, השרותים הנקיים אפשרו למי שהתאפק עד פה לפרוק את לחציו, כנראה חונים כאן הרבה תיירים מאחר ובעל המקום הבין את הפוטנציאל הטמון במקום ומסביב נראתה בניה מסיבית של צימרים.

פני המקום משתנים ומאבדים את צביונם הייחודי, עוד מעט יגיעו לכאן הרוכלים ומבקשי הנדבה. תייר שיגיע לכאן בעוד מספר שנים לא יידע מה הפסיד.

לאחר הפוגה קצרה, ניגוב הזעה (אפילו המכנסים ספוגים בזעה) ומשחק עם פעוטות ויטנאמים, המשכנו לכוון נהר צ'אי. 

גדות הנהר  מכוסות  בחול לבן, מספר סירות מנוע עוגנות על החוף, אין ספק שבקרוב תוקם כאן טיילת, יפתחו מסעדות, בתי קפה  והמקום יתמלא בתיירים, אך בשלב זה היינו לבד, מספר דייגים ישבו לא רחוק מאיתנו אך הם התמזגו עם הנוף,  הרגשנו כי הכל  נועד בשבילנו. התחלקנו בין הסירות, ויצאנו לשיט על הנהר. הנהר רחב מאד והזרימה בו דיי חזקה.

שטנו כנגד הזרם. החוף החולי הסתיים ויערות הגיעו עד שולי הנהר, בכל משך השיט אשר ערך כשעה לכל כיוון לא הבחנו באף בית על גדות הנהר.  שקט מאד ורגוע.

המשיט  השיט את הסירה קרוב לגדה, שאלתי את זום (אשר היה בסירה שלנו) לסיבת הקרבה לגדה ותשובתו הייתה שהמשיט רוצה שנראה מקרוב את העצים (בסירות האחרות גם התענינו בדבר ושאלו את המשיט, התשובה הייתה שבמרכז הנהר הזרם חזק מאד ואילו קרוב לגדה הזרימה הרבה יותר חלשה, לכן בשייט נגד כיוון הזרימה משיטים קרוב לגדה. ואכן בשיט חזרה שטנו במרכז הנהר).

מידיי פעם התגלו לעיננו איים של חול, מקומות חלום למי שרוצה לנפוש, קירות סלע זקופים ניצבו במקומות  בהם העצים עדיין לא הצליחו לפורר אותם, פה ושם קפצו במים להקות דגים,

שקיות ניילון רבות על ענפי העצים הצביעו על גובה המים  כאשר הנהר בשיאו (השקיות היו בגובה של לפחות 2 מטר מעלנו).

התקרבנו לשטח חולי, הסירות עצרו וירדנו לחוף, מקום קסום, הר המוקף בצמחיה עבותה מצד אחד והנהר בצידו השני. בצלע ההר נגלתה מערה אליה נדרש לטפס, לא התעצלנו וטפסנו לפתח המערה, מערה עמוקה מאד ואפלה, הספיק לנו עד כאן.

לאחר הפוגה קצרה חזרנו  לסירה ( הסירה  שטה במרכז הנהר ולא שאלנו את זום מדוע). בדרך חזרה הבחנו במנועים גדולים על גבי רפסודות, אליהם התחברו צינורות היורדים לתוך הנהר, המנועים שאבו חול מהנהר והשליכו אותו לערמות גדולות על הגדה. החול משמש לבניה.

לאחר שיט של כשעה, ירדנו מהסירות וטיפסנו במעלה גבעה אל הכביש עליו המתין לנו האוטובוס (תאום מושלם).

נסענו עד גבול ויטנאם וסין, נהר חצה בין המדינות וסין הגדולה הייתה במרחק  קצר מאיתנו, כמעט וביקרנו בעוד מדינה.

האוטובוס הוביל אותנו לתחנת הרכבת, ליד התחנה נכנסנו למסעדה לאכול ארוחת ערב (לא לפני שפרדנו מהנהג שליווה אותנו יומיים בצירוף תשר מכובד).  הארוחה הייתה בסדר גמור ולא היו בעיות מיוחדות עם ארצי.

לאחר הארוחה הלכנו בהדרכתו (האחרונה) של זום אל הרכבת, הפעם כבר היינו מוכנים לשטיח האדום, גם כאן עמד קרון שלם לרשותנו,  החדרים היו נעימים ונקיים.

לאחר החלוקה לחדרים נפרדנו מזום (בלי בכי ודמעות). התקלחנו עם צינור מים, פטפטנו (ברור שאכלנו) והלכנו לישון.

הרכבת כבר  "דהרה" לכיוון הנוי, משום מה התנודות היו חלשות יותר מהפעם הקודמת וכולם נרדמו מהר מאד.

יום 5

עצירת הרכבת בשעה 0500 העירה אותנו בהפתעה, הרכבת הקדימה הגעתה בחצי שעה, קמנו במהירות, התלבשנו, צחצחנו שיניים וארזנו את המזוודות, תוך מספר דקות יכבה האור בקרון ואנו ניוותר בחשכה מוחלטת.  מישהו הציץ מבעד החלון ונופף את ידיו בהתלהבות, בתיה עשתה לו "קישטה" עם היד וטרקה את התריס, אח"כ התברר שזה היה דיויד המדריך ששמח מאד לקראתנו.

כיבוי האור בקרון תפס אותנו במעבר, ירדנו בשלום לזרועותיו הפרושות של דיויד.

נסענו לכיוון הנוי, למרות השעה המוקדמת כבר היו הרבה אנשים ברחובות, בכל  מקום נראו קבוצות של אנשים העוסקים בהתעמלות בוקר, אנשים רבים ערכו את הליכת הבוקר שלהם ודוכני מזון כבר מכרו תבשילים לממהרים לעבודה. חנויות רבות היו פתוחות.

הגענו אל המלון בו אחסנו את הציוד, העמסנו את המזוודות על האוטובוס ונסענו לאכול ארוחת בוקר.

דיויד הוביל אותנו למלון שהמסעדה שלו שוכנת בקומה ה- 8, נשמע מבטיח מאד, אך בפועל מאכזב . גם כאן היה מבחר של מזונות אך ברובם לא היו אכילים, כשנגשנו ללחם ולירקות התברר שארצי הקדים אותנו, הוא תמיד יש לו יתרון, כאשר כולם בודקים מה יש בסירים, מה אכיל ומה לא, בזמן הזה ארצי כבר אוסף את הירקות והלחם. במסעדה נבהלו ושלחו משהו לקנות לחם וביצים ובינתיים  חתכו ירקות , הביאו עוגות כך שבסך הכל היה בסדר.

נסענו למלון MEDALLION    בו נלון בלילות הבאים, התרשמנו מאד אך לא היה לנו זמן, היינו חייבים לארגן את המזוודות, להוציא ציוד מלוכלך ובגדים חמים שלקחנו ל- SAPA ולהחליפם בבגדים נקיים ובגדי ים. המטרה שלנו להיום  להגיע  ל – HA LONG BAY במפרץ טונקין בים סין הדרומי (אוקיינוס השקט).

לפנינו דרך של  3.5 שעות. דיויד דיבר כל הדרך, אני לא זוכר בדיוק על מה, במיוחד תאר את ההיסטוריה של ויטנאם,את המבנה האתני של התושבים, את המלחמה בצרפתים ובארה"ב וכמה  החיים  טובים בויטנאם.

כמה מילים על דיויד – הבחור באמת נחמד, עדין מאד, מדבר אנגלית שוטפת, קצת לאט, מכיר היטב את ההיסטוריה והתרבות הוייטנאמית, חיבבנו אותו. אבל מה – קומוניסט ! 

הבחור יליד צפון ויטנאם, מדינה קומוניסטית לחלוטין, שוטפים את המוח הצעיר ומכניסים בו מה שרוצים.  הוא דיבר בלהט על הו צ'י מין, סיפר כיצד הצפון שחרר את הדרום, כיצד התקבלו המשחררים בברכה ע"י הדרומיים וכיצד הם חיים בשלוה כעם אחד. הבעיה שלא רק שזה לא נכון, זה רחוק מלהיות נכון. כאשר בקרנו בדרום היה צריך לראות את השנאה בעיניים של המדריכים הדרומיים כשדברו על הצפון, היה לנו מדריך שקיבל עווית בפנים כל פעם שהוזכר הצפון. משחררים? מה פתאום משחררים, כובשים היא המילה הנכונה. עם אחד? איזה עם אחד. רצחו עשרות אלפים, גרשו משפחות שלמות לג'ונגלים ולא נתנו להם לחזור, אדם אשר עבד למען הממשל הדרומי או למען הצבא האמריקאי, אסור לו לעבוד בממשל החדש 3 דורות, הוא בנו ונכדו. ואת זה וידנו עם 3 מדריכים שונים.

אולי אם דיויד היה פוגש אותם היה מקבל פרשנות אחרת וגם אם לא היה מאמין לדבריהם לא היה יכול להתעלם מעוויתות השנאה בפניהם.

ככל שהתרחקנו מהנוי הנוף  השתנה והפך  ליותר ויותר כפרי. את הבתים הצפופים החליפו טרסות של שדות אורז מוצפים במימיי  הנהר האדום, פה ושם נראו איכרים המעבדים את האדמה בעזרת בופאלו, נראה כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם.  האמת היא שהמקום השרה אוירה של שלוה, הזמן כאילו עמד מלכת.

הגענו אל HA LONG BAY , המוני אנשים במפרץ, עשרות סירות (יאכטות) מצפות להכיל אותם.

הובלנו אל היאכטה שלנו (ככה אני מתכוון לכנות את הסירה שלנו), מלחים לקחו מאתנו את המזוודות, קיבלנו מפתחות לחדרים, חדרים נחמדים, מרוהטים בפשטות אך בטוב טעם. ביאכטה היו סה"כ  8 חדרים לאורחים, כלומר –כולה שלנו. ערכנו סיור היכרות עם המקום ועם הצוות והוזמנו לארוחת צהריים. מצב הרוח שלנו היה בשמים. היאכטה, המפרץ המקסים ובכלל כול האווירה השפיעו עלינו ופצחנו בשיר.

לאחר הארוחה עלינו לגג היאכטה, השתרענו על כסאות נוח והשקפנו על הנוף.

3000 סלעי גיר מזדקרים מהמים, כולם מכוסים בצמחיה ירוקה, אי אפשר להסב את העין מהנוף הציורי. פרוש השם HA LONG  הינו "מקום נחיתת הדרקון" , ואכן, הסלעים וההרים המזדקרים מהמים נראים כזנב דרקון הטבול בחלקו.

השיט התארך, חלפנו על פני צוקים במגוון שונה והעין לא עייפה. עשרות סירות ויאכטות שייטו במי המפרץ, החל מסירות קטנות וכלה באניות ענק. מרחוק הבחנו בהר באמצעו מערה ענקית, הרבה סירות חנו למרגלות ההר, גם אנחנו שייטנו לשם.

טפסנו 130 מדרגות על מנת להגיע למערה, זוהי מערת נטיפים גדולה אשר התגלתה במקרה ע"י צייד צרפתי אשר רדף אחרי קופים (בכלל, לכל מקום שהגענו התברר כי איזה צרפתי מצא אותו). המערה למרות היותה מוארת יפה לא כל כך הרשימה, הנטיפים יבשים לחלוטין ואיבדו את צבעם וזוהרם.

פה ושם האיר זרקור על נטיף בצורת אבר מין זכרי או נטיף בצורת בודהה, כללית היה נחמד.

בצאתנו מהמערה הבחנו בסלעים אשר כוחות הטבע עיצבו אותם לדמויות , באחת הפינות הבחנו בסלע דמויי מגפיים גדולים כאילו איזה ענק יושב על הצוק ומתנדנד.

חזרנו לסירה אשר הובילה אותנו לחוף ים נחמד, לבשנו בגדי ים וקפצנו למים, היה כיף, רק החשיכה אילצה אותנו לחזור לסירה.

למרגלות הסירה המתין לנו אחד המלחים עם קערה גדולה מלאה במים על מנת שנשטוף את הרגלים מחול לפני העלייה לסירה (אח"כ התברר כי הקערה משמשת לבישול).

הסירה הפליגה במרחבי המפרץ ואנחנו אחרי מקלחת טובה נכנסנו לחדר האוכל,  האוכל היה בסדר, טבול בהרבה, הרבה שמן, המלצר קצת התעייף כי היה צריך ללכת למטבח 5 פעמים ולהביא תוספות (פעמיים בשביל כולנו ו- 3 פעמים בשביל ישי).

בסה"כ  היה על הכיפק וגם עבר בשלום אחרי שרותי הצליחה להרגיע את ארצי שהתעצבן בגלל שמצא חתיכת חסה בין העגבניות.

חשיכה כיסתה את המפרץ, מליון כוכבים בשמים והרבה אורות זוהרים מיאכטות רבות אשר עגנו  בסביבה. חלק מאיתנו עלו לסיפון העליון ואחרים מצאו עיסוק בחדר האוכל.

צקי,ישי, ארצי ואני שחקנו קלפים , דיויד דחף את הראש וניסה להבין ואח"כ אף ניסה את כוחו.

לבסוף עלינו כולם למעלה, נשכבנו בכיסאות, השקפנו על הים, התווכחנו היכן כוכב הצפון והלכנו לישון.

הייתה שינה טובה, טובה מאד.

יום 6

בשעה 07:30 התכנסנו לארוחת בוקר, לאחר הארוחה עמדה בפנינו הבחירה: המשך רחצה בים או ביקור באחד  מהרי סלע הגיר.  בחרנו באפשרות השנייה ולא הצטערנו.

מלח מהיאכטה הוביל אותנו בסירת משוט עד למרגלות ההר, מנהרה נמוכה אשר הובילה לתוך ההר נגלתה לעיננו, היינו צריכים להתכופף היטב בסירה כשזו שטה במנהרה, לפתע יצאה הסירה לשטח פתוח בתוך ההר, זו בעצם שרשרת הרים בצורת טבעת המכוסים בעצים כאשר במרכז ים. נשאנו את עיננו וראינו קוף, ועוד אחד ועוד אחד, המונים. התלהבנו, המלח ידע למה הוא מביא אותנו וחילק לנו בננות, השלכנו את הבננות לכוון הקופים והתלהבנו כמו ילדים כשאלה תפשו בננה. כשנגמרו הבננות לא נותרנו בידיים ריקות, גם כאן תפש מישהו יוזמה התקרב אלינו עם סירה ומכר לנו בננות.

כשנמאס לנו מהקופים חזרנו ליאכטה לארוחת צהריים, בסיום הארוחה למרות השמש היוקדת השתרענו על הסיפון ליהנות עוד קצת מהנוף. היאכטה שייטה לכוון החוף.

נפרדנו מהקפטיין והמלחים עם תשר יפה, עלינו לאוטובוס שהמתין לנו ונסענו להנוי.

דיויד המשיך בסיפורים על ויטנאם וערך חידון למי שהקשיב, רובנו נמנמנו.

בדרך חזרה נכנסנו למפעל לגידול וייצור פנינים. הסבירו לנו על דרך היווצרות הפנינה ואיך להבדיל בין פנינה אמיתית למזויפת.  למדנו המון, קנינו הרבה. מוכרי המפעל הצליחו לעבוד על הנשים שלנו ולמכור להם קרם עשוי מחלזונות על מנת למרוח על הפנים.

הגענו למלון, קיבלנו חדרים, חדרים גדולים ומאובזרים היטב (הלחות הרבה גורמת להיווצרות טחב אשר בחדרים מסוימים  ריחו הורגש היטב מהשטיחים, רלי עמדה בתוקף שהחדרים של מיכל וישי  ושל עירית וצקי יוחלפו, בקשתה בוצעה ועירית וצקי אף קיבלו סוויטה גדולה).

לאחר התארגנות יצאנו לטיול רגלי בהנוי. קבלנו מהמלון המלצה למסעדה טובה, מיכל דאגה לצייד אותנו בכרטיס ביקור של המלון ומפת מיקום (הולכים לאיבוד אין עם מי לדבר) ויצאנו לדרך.

הסתובבנו בעיר, הפעם ראינו אותה באור שונה, ידענו לחצות כביש בביטחון ולא היינו תלויים במדריך, הלכנו בקצב שלנו. הסתובבנו מעט בסמטאות הפחות מוארות, שם ראינו הנוי אחרת, בסמטאות כמעט ולא היו דוכני מסחר, רובם ממוקמים באזורי התיירות, כאן אף אחד לא קונה. מה שכן מילא את הסמטאות היו דוכני אוכל, בכל  מקום דוכנים לממכר מזון, בדוכנים קטנים המזון מבושל במקום, בדוכנים קצת יותר גדולים המזון מבושל בחדרי מדרגות של הבניינים, בכל מקום ישובות משפחות, זוגות או בודדים, על כסאות פלסטיק קטנים מהגן של רותי או כורעים על ברכיים. האוויר דחוס מריח הטיגון ואפיה, הלחות והאוויר העומד גורמים לריח  המזון להידבק לבגדים.

מעניין מאד לטייל כאן ולראות דרך חיים אחרת.

יצאנו לרחוב הראשי, דגלים, פרחים וכרזות לכבוד חגיגות ה- 1000 כיסו את הרחובות (החגיגה הייתה אתמול), המוני בני אדם וכמובן  הרבה, ממש הרבה רוכלים. 

הסתובבנו ברחובות, בשלב מסוים עלה כל זוג על כרכרה קטנה הנהוגה ע"י רוכב אופנים. ביקשנו טיול באזור זה של העיר כאשר בסיום נגיע למסעדה. בתיה ואני  נסענו אחרי הכרכרה של ישי ומיכל,  לנהג שלהם היה כנראה קשה מאד, כל כברת דרך היה יורד מהאופנים וגורר אותם ברגל עד שהסתדרה נשימתו, כך נסענו להנאתנו לטיול בעיר.

בשלב מסוים של הטיול פנו הרוכבים לעבר סמטה צרה, שוב יצאנו מהאזור המואר, מהשטח המתוייר  לחיים האמיתיים. כאן, בסמטה הזו נמצאת המסעדה שלנו לערב זה.

הגענו למקום קצת מפחיד, מלוכלך, ממש לא סימפטי. הובילו אותנו לקומה שניה, הדלת לחדר האוכל הייתה מה זה ג'יפה, אבל מה – האוכל היה טעים. למדנו לא להסתכל  מאיפה האוכל מגיע ואיך מכינים אותו, למדנו ליהנות מהטעם, דבר זה עזר לנו בהמשך כשהגענו למקום בו מסעדה זו הייתה בית מרקחת ביחס לאחרת.

חזרנו למלון, בדרך התעכבנו בכל הדוכנים, היה מי שקנה סנדלים (אח"כ זרק אותם) או בגדים או אני לא יודע מה.

למי שנותר עוד כוח עלה לסוויטה של עירית וצקי, כאילו שלא אכלנו רק לפני רגע, עירית שפכה מלוא  השולחן שוקולדים ושאר ממתקים – ואנחנו אכלנו, ועוד איך אכלנו.

אחרי שיחה ארוכה עם הבית מהמחשב של ארצי  הלכנו לישון, תשושים זו לא מילה.

 יום 7

מלון טוב, שינה טובה, ארוחת בוקר טובה.

מסרנו כביסה מלוכלכת לניקוי ויצאנו לדרך עם דיויד בשעה 08:30.

סיור בוקר בהנוי, אין חדש, מתעמלים, חנויות מזון, הרבה אנשים ומכת קטנועים.

העיר הנוי שוכנת בדלתת הנהר האדום, נהר רחב עובר מרחק  של יותר מ- 2000 ק"מ ומקבל חלק ניכר ממימיו מנהר בשם הנהר השחור. כפי שנאמר הרבה יערות באגן הנהר האדום נפגעו מהפצצות האמריקאים אך באזורים הקשים לגישה שלא נפגעו מההפצצות עדיין קיימים יערות בראשית. התושבים אינם שומרים על ניקיון המים, ומי  הנהרות מזוהמים מאד. במהלך המלחמה נפגעו הרבה מאד אתרי מורשת בהנוי ובסביבתה.

הגענו למוזוליאום בו נמצאת גופתו החנוטה של הו צ'י מין, כל שנה בחודשים אוקטובר ונובמבר מוציאים את הגופה לטיפול 10,000 בסין, לכן לא יכולנו להיכנס למוזלאום. הסתובבנו ברחבה מחוץ למוזלאום, רחבה ענקית, סביבה גנים מטופחים היטב, פסל ענק של ה.צ.מין,  משמר כבוד של 2 חיילים ויטנאמים והרבה תיירים.

דיויד הסביר על המקום, על פועלו של ה.צ.מין, על דמותו וכמה אהבו אותו. דיבר ודיבר עד רדת החשכה ( לא, זה בצחוק, רק להראות שדיבר הרבה).

היה יום חם ולח מאד, היה קשה לעמוד במקום ולהקשיב, לאט לאט נעלמו המקשיבים ומהמעגל סביב דיויד נשארה רק רלי, וגם זה מנימוס.

מהמוזלאום הובילה דרכנו למוזיאון המציג את דמותו, חייו ופועלו של ה.צ.מין.

מוזיאון בן 2 קומות, רחב ידיים, מסודר יפה והעיקר – ממוזג.  המוזיאון מנציח את ה.צ.מין מיום היוולדו ועד מותו במקביל לתהליך התפתחותה של ויטנאם.  מדובר באדם צנוע וענו, משכמו ומעלה, אשר הצליח בנחישות להקים מדינה חרף התנגדות של מעצמות העולות עליו ביכולות כלכליות וטכנולוגיות.

סיירנו במוזיאון כשעה, אני מתאר לעצמי שויטנאמי  צפוני יסתובב במוזיאון יותר משעה ואילו הדרומי לא יכנס בכלל.

ממוזיאון ה.צ.מין המשכנו למוזיאון השבטים. 

האוכלוסייה הוייטנאמית מורכבת מ- 54 שבטים שונים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר המהווה כ- 80% מהאוכלוסייה  היא הוייט.  קבוצות שבטים נוספות הן : על מונג  המורכב אף הוא משבטיי פלואר מונג, רד מונג, בלאק מונג, וואיט מונג. שבט על טאי מורכב אף הוא מ- בלק טאי ו- וואיט טאי, בנוסף שבטים כמו המון קמר, שבטים ממוצא סיני  וטיבטי אשר הגרו לויטנאם במאות האחרונות. השפה המדוברת היא ויטנאמית והכתיב הוא הכתב הלטיני אשר הונחל ע"י הצרפתים. הדת העיקרית היא בודהיזם (85%) השאר מוסלמים, נוצרים ובעלי דתות מקומיות.

מוזיאון מעניין מאד, מוצגת תרבות שלמה של השבטים, מקום מוצאם, התפשטותם, מלחמות, תלבושות ומינהגים. במוזיאון מוצגים מקדשי שבטים, צבועים בצבע זהב, אף האלים המוצגים בהם צבועים בזהב ואדום בוהק. ניתן לשהות בו שעות רבות, הבעיה היא שהמקום לא ממוזג למעט מאווררים פה ושם. אי אפשר לשהות בלחות הרבה במקום סגור, קשה להתרכז.

לאחר סיור ממצא למרות הלחות האיומה, יצאנו לחצר המוזיאון, (פגשנו ברוכל המכין בובות מבצק סוכר).  בחצר קיים אוסף שלם של בתי השבטים בקנה מידה 1:1, סירנו בבתי מגורים שונים ומשונים, לחלקם צריך לטפס בזהירות  מאחר והם בנויים על משטחים גבוהים.

היה בית אחד שהיה יוצא דופן מאחר וקושט בפסלים גדולים של אברי מין .

בטיפוס למבנים כבר לא כולם לקחו חלק, הלחות גרמה לאנשים צורך לעמוד במקום מבלי לזוז ולחכות לאיזה משב רוח מזדמן שיפיג מעט את הלחות. לצורך כניסה למבנים נדרשנו לחלוץ נעלים, אפילו פעולה פשוטה זו עייפה אותנו. בחלק מהמבנים כבדו אותנו בתה מקומי או ממתק (בתשלום), ראינו כלי עבודה ביתיים אותנטיים, כלי בישול, אריגה וטחינת אורז או גרעיני תירס.

זהו, אי אפשר להמשיך יותר, הלחות  והזעה הכבדה שבעקבותיה סחטו מאיתנו את יכולת החשיבה וכל ניצוץ של סבלנות. ייחלנו למזגן כמו שצמא מייחל למים, ומזגן יש רק באוטובוס.

רק הפגנו מעט את הזעה בעזרת המזגן באוטובוס וכבר הגענו לאתר אחר, עכשיו כבר שעת צהריים, חם מאד. הגענו למוזיאון התרבות, המשמש משנת 1076 כאוניברסיטה של ויטנאם. כאן למדו אנשים משכילים כלכלה ומינהל, שמותיהם חרותים באבן כאשר לכל שנת לימודים יש פסל המיוצג בצורת צב, כל צב שונה מהבא אחריו. חלק מהשמות נשחקו במהלך השנים אך זה מרשים לראות מוצגים מלפני 1000 שנה. השטח מטופח היטב, מדשאות, פרחים ובריכות דגים, דיויד הוביל אותנו בין המבנים, מבנה אחר מבנה. לכל מבנה הייחודיות והתפקיד שלו, מבנה אחד שמש כמקדש, אחר לקבלת פנים, אולמות לימוד וכו.

המאפיין את המבנים היה צבע האדום והזהב המקשטים אותם. אולמות רבי רושם, פסלים של בודהה ואלים אחרים, חלק מהאולמות נהרס במהלך מלחמת ויטנאם, חלקם שוחזר  וחלקם אבד לעד.

דיויד התעכב ליד כל פריט והסביר, אנחנו עמדנו לידו שטופי זעה והוא אפילו טיפה לא התגלגלה על פניו. שהינו במקום זמן רב, המקום גם מעניין וגם מושך את העין, קירות העץ המפרידים בין חלקי האולמות עשויים מעשה אומן, מגולפים ביד לפרטי פרטים, עבודות אומן גם בנחושת ובאבן, שחזורים של המבנים המקוריים הראו לנו מה הפסדנו.
באחד החדרים נגנו בכלי נגינה עתיקים, המקום היה דחוס בתיירים, לא ויתרנו, נדחפנו, נדחקנו ונחנקנו, אבל אף אחד לא יגיד שביקרנו בויטנאם ולא שמענו תזמורת כלי נגינה עתיקים. הנגינה שקטה, שלווה, צלילים מזרחיים עדינים ( במהלך הטיול נכונו לנו עוד תזמורות כאלה). לפני שנפרדנו מהמקום לא יכולנו שלא להשתובב עם פעמון ענק אשר היה תלוי בחצר, הקשנו עליו מבפנים ומבחוץ כמו ילדים סביב צעצוע.

חזרנו לאוטובוס, התחיל לרדת גשם, שמחנו, מי שמע על תיירים השמחים לגשם במהלך טיול?  הגשם ירד על אלפי רוכבי הקטנועים ברחובות, בין רגע היו כולם עטופים במעילי ניילון, לא הספקנו אפילו לראות אך לבשו אותם, נראה היה שבצעו הלבשה זו תוך כדי נסיעה. היה יפה לראות את כל הרוכבים האלה נעים בכבישים בשלל צבעים של המעילים.

הגענו לפגודה האחרונה להיום (לא זוכר את שמה), פגודה ענקית, 9 קומות גובהה, מקושטת ומעוצבת להפליא, לא נכנסנו פנימה (נראה כאילו כל הכניסות חסומות).

ירד גשם, עמדנו בחוץ ושמענו את הסבריו של דיויד, הגשם לא הטריד אותנו אבל היינו כבר קצרי רוח, טילנו בשטח הפגודה, מקום יפה ומטופח על גדות אגם במרכז הנוי.

דיויד סיים את הסבריו. חזרנו לאוטובוס, הגשם פסק וכל המעילים הצבעוניים נעלמו כהרף עין, איך הורידו אותם?  הכל חזר למסלולו כאילו לא ירד גשם.

היינו ממש עייפים ותשושים מאד, חייבים לעשות הפסקה לאוכל, מהבוקר לא אכלנו ארוחה של ממש, ברור שלא ניתן לזלזל באספקה שזרמה מהתרמילים, אבל היה חסר  האוכל החם. בקשנו מדיויד שיוריד אותנו במקום בו ניתן לבצע קניות, לא דוכנים אלא ממש חנויות ברמה. האוטובוס עצר ליד חנות כלבו גדולה, ההיצע  שם היה רב, מגוון  וברמה, אבל יקר מאד, באמת יקר, ברור שנועד רק לתיירים, החנות (יותר נכון קניון) הייתה כמעט ריקה וזה לא פלא.

אחרי ששטפנו את עיננו, עלינו לקמה החמישית, קומת האוכל, הזמנו מכל טוב,  נהנינו !

אחרי הארוחה  הסתובבנו עוד קצת בקניון ואח"כ יצאנו לטייל בעיר, כבר לפני זה נפרדנו מדיויד (שהיה קצת עצוב כי מחר אנחנו עוזבים את הנוי והיה ברור לו שלא יתקל  בעוד קבוצה כמונו) וקבענו כי נחזור למלון ברגל.

השמש כבר שקעה, הלכנו לאורך הטיילת המוארת , יפה ופסטורלי, מנגינה הסבה את תשומת ליבנו, קבוצה גדולה של  בחורות (רק בחורות) ביצעה התעמלות אירובית באמצע הטיילת. כולן היו חטובות, חלק מהנשים שלנו הצטרפו לפעילות, אנחנו הגברים התיישבנו מסביב ולא הורדנו את עיננו, הן נראו טוב, אפילו השמנה שבהן הייתה רזה.

מסביב לטיילת היו הרבה ערוגות פרחים, לפתע, תוך כדי ישיבה והתבוננות במפזזות, שמנו לב כי בערוגות שסביבנו עובדות נשים, מגרפות, חופרות ושותלות פרחים.

הרבה נשים, כולן לבושות בכחול,  יום העבודה לא נגמר כאן עם רדת החשכה, או שהמהווה המשך ליום עבודה ארוך או משמרת חדשה, אבל בכל מקום בטיילת נראו נשים עובדות, אלה מתעמלות ואלה עובדות (אולי אח"כ מתחלפות).

המשכנו בטיול הרגלי, מדיי פעם נתקלנו בקבוצת בחורות מתעמלות לקול מנגינה. מלוות בשותלות פרחים.

הרבה אנשים הסתובבו בטיילת, האורות בטיילת, מי האגם  המנצנצים באור, קולות הנגינה והרוכלים, המוני דוכנים, כל אלה העניקו למקום אוירה מאד מיוחדת, היה ממש כיף לטייל ככה.

הדרך למלון הובילה דרך רחוב הנעלים, מי שקנה – קנה, מי שלא קנה לא יצטער אח"כ.

הלכנו לישון בשעה 23:00 , לפנינו לילה קצר מאד, השקמה ב- 04:00 לנסיעה לשדה התעופה.

 יום 8

 התעוררנו מוקדם מאד, מצפה לנו טיסה מוקדמת להואה. רלי ארגנה עם המלון  ארוחת בוקר ארוזה אשר לקחנו עמנו לדרך. דיויד נפרד מאיתנו עם דמעות בעיניים, נתן לכל זוג שי - דיסק מנגינות וייטנאמיות, התבייש לקחת את התשר שנתנו לו אך החליק אותו לכיס.

זהו. סיימנו חלק מרשים בטיול שלנו, אנחנו מסיימים את הטיול בצפון ועוברים לאזור שהיה עד לפני המלחמה בשליטת הדרום. בשדה התעופה שקלנו היטב את המזוודות, חשוב לבצע חלוקה שווה במשקלים, אמנם בטיסת פנים אין לזה כל כך חשיבות אך ניתן להתכונן לטיסות בינלאומיות .

מקומות הישיבה שלנו במטוס היו בתפזורת, ישי רותי וארצי ישבו בחלק הקדמי של המטוס ואילו השאר בחלק האחורי. כאשר המטוס נחת בהואה עברו ישי, ארצי ורותי למחלקת עסקים, התיישבו שם והמתינו עד שנעבור ונתעצבן למה רק להם שדרגו מקומות. הם ישבו והמתינו הרבה זמן, מאחר ואנחנו ירדנו מהדלת האחורית.

בשדה קיבל את פנינו המדריך החדש, מדריך דרומי, בחור נחמד מאד בשם קואן, גבר נאה, מעט נמוך, אנגלית שוטפת ומובנת היטב, על ההתחלה עשה עלינו רושם טוב, רושם אשר לא השתנה בכל מהלך הטיול איתו.

המזוודות הועלו לאוטובוס ואנו בדרכנו להואה, עיר הבירה הישנה ומקום משכנם של מלכי ויטנאם.  כבר בעת הנסיעה היה ברור כי אנו באזור  אחר ממה שהכרנו עד כה. הכבישים יותר רחבים, יותר בתים בנויים מאשר בקתות , פה ושם התגלו שכונות עם בתים מפוארים, אך בסה"כ רבה העליבות מאשר הפאר. הדבר שמשך ביותר את תשומת ליבנו היה ריבוי המכוניות ביחס לצפון.

הגענו למלון מפואר  CELADON , מלון חדש דנדש, אינספור חדרנים אשר עמדו לשרתנו מאחר והמלון היה כמעט ריק (או בגלל העונה או שעדיין איננו מוכר). קבלנו חדרים ענקיים, מאובזרים היטב. התארגנו במהירות וירדנו ללובי המפואר, ליד המעלית המתינו לנו חדרן וחדרנית אשר פתחו לפנינו את דלת המעלית.

אנחנו בדרך לכיוון פגודת טייאן מו. מאחר וארוחת הבוקר שלנו הייתה רק המנה הארוזה אותה סיימנו בשדה לפני ההמראה, היינו רעבים, בקשנו מקואן לעצור במקום כלשהו לארוחת בוקר, ואכן, עצרנו במקום מקסים, מסעדה הבנויה בגן מטופח להפליא, מבנה מעץ עם מרפסות גדולות, גן עם פסלים, בריכות מים ומפלונים. התיישבנו במרפסת, מזג האוויר היה עדיין נעים ולא הרגשנו חום או לחות (בשלב זה), הזמנו ארוחת בוקר ונהננו מהישיבה, מהאוכל והאווירה. היינו נשארים עוד, אך דרך ארוכה לפנינו.

אל הפגודה ניתן להגיע בשיט לאורך הנהר, נהר רחב ידיים, שאלנו לשמו, קואן אמר שאין לו שם (נתקלנו בהרבה נהרות שאין להם שם, יש כל כך הרבה נהרות שלא לכולם יש שם רשמי), התושבים מכנים את הנהר בשם "נהר הפרפום" (בושם), מאחר ובמהלך האביב הרבה פרחים פורחים בגדות הנהר, אבקת ועלי הפרחים הריחניים הנושרים לנהר מובילים את ריחם הטוב עם זרימת המים. אולי זה היה בעבר, עכשיו גדות הנהר מלוכלכות, מי הנהר מזוהמים וריח הנהר בוודאי שאינו מזכיר "פרפום". נהר הבושם חוצה את  הואה לכל אורכה, על גדותיו ממוקמים רוב קברי  קיסרי  נגויין.

עלינו על סירת מנוע אשר תוביל אותנו לפגודה, הסירה הייתה מקושטת וצבועה יפה מבחוץ, בחלקה הפנימי קצת פחות. התמקמנו להנאתנו על כסאות פלסטיק, דרך ארוכה לפנינו.

בנוסף למשיט היו על הספינה גם אשתו ובתו. עם ההפלגה התחילה האשה בביצוע מניקור, פדיקור, foot massage, לכל דורש, סיימה את הפעילות הזו התחילה למכור בדים, חולצות, מכנסיים, מה לא, לאחר מכן עברה למכירת מזון, הייתה עסוקה מאד בכל מהלך השיט, כאן לכל דקה יש משמעות.

בכל מקרה – היא הייתה המומה מהכמות שהצליחה למכור.

הנהר הרחב המה מסירות תובלה עמוסות לעייפה, חלקן שקועות כך שדופן הספינה ממש  בקו המים ואוטוטו שוקעות, חלקן עמוסות לגובה ונראה כי כל רגע יתהפכו.

הסירות מובילות הכל!  גם סירות תיירים לא חסרות.

בשלב מסוים בקש מאתנו המדריך להתרחק מקדמת הסירה ולהתרכז באזור המיועד לישיבה, במרכז הנהר חנתה סירה ישנה ככל שאר הסירות, רק שסירה זו הייתה סירת משטרה. הדבר היחיד שאפיין אותה היה דגל ויטנאם אשר התנוסס על התורן. מנקודה זו ואילך יכול לשוט רק מי שיש בידו רישיון.  אף אחד לא היה על סיפון סירת המשטרה, חלונות הסירה היו מכוסים בוילון, כאשר התקרבנו נע הוילון קלות לסמן כי הבחינו בנו.  אשת המשיט עלתה על סיפון סירת המשטרה, בידה הרשיון כאשר בתוכו שטר של  50,000 דונג (כ- 2.5 דולר), הושיטה את היד לתוך הסירה והחזירה אותה עם הרשיון ללא השטר (ברור!!). נאמר לנו כי ללא זאת המשטרה תעלה לסיפון ותמצא הרבה סיבות לכך שבעל הסירה לא יוכל לשוט. בנהר היו יחד עמנו הרבה הרבה סירות.

כאשר חלפנו על פניה הבחנו באדם עם דרגות יושב בתוכה, לא הפנה את מבטו, כנראה ספר כסף.

הנוף לאורך גדות הנהר  השתנה לפרקים, לפעמים יערות, לפעמים בתים מטים לפול ולפעמים בתים מפוארים, אנחנו התרכזנו יותר בסירות ובאנשים אשר השיטו אותם. מידיי פעם הבחנו בסירות אשר שמשו למגורים, צפופות, ישנות, עליהן חבלים עם כביסה, משפחות אוכלות או מנקות שאריות אוכל ושוטפות כלים בנהר, לידם אנשים או ילדים מתרחצים, הסירות העגונות לגדה ישנות מאד ולא נראה כי הן מסוגלות להפליג.

הגענו לפגודה טייאן מו. הפגודה נחשבת לאחת הפגודות היפות והמפורסמות ביותר בכל ויטנאם, הפגודה נבנתה  במאה ה- 19 , מתנשאת לגובה של כ- 20 מטר, מכילה חדרי לימוד לנזירים בודהיסטים החיים במקום ומתחזקים אותו.

ירדנו מהסירה לגן נהדר, אין ספק שהנזירים עושים עבודה טובה. הכניסה לגן עוברת דרך 3 שערים מקושטים בפסלים וציורי קיר, בכל צד של השער מוצגת דמות המייצגת מצד אחד את הטוב ובצד  השני את הרע.

באחד המקומות בגן פינת הנצחה לנזיר אשר שרף עצמו למוות לפני כ- 30 שנה כאשר שלטונות דרום ויטנאם  לא הכירו במעמדם, הממשל היה מושחת ותמך בבעלי הממון. על לוח תלויות תמונות הנזיר הבוער, דבר מעורר רושם (בצד פינת ההנצחה, הייתה מונחת משום מה מכוניתו של הנזיר איתה הגיע אל המקום, נשאלת השאלה איך לנזיר כל כך צנוע ועני הייתה מכונית לפני 30 שנה?).
המשכנו לטייל בפגודה ובגינה היפה, באחת הפינות בנו לעצמם הנזירים מתקני כושר  פרימיטיבים, משקולות מקופסאות מלאות בבטון, צינור תלוי משמש למתח ועוד. צקי מיד ערך להם בדיקה ונשאר להתאמן.

החום והלחות התגברו ולא הפסיקו להתגבר, לא ציפיתי לכזו לחות, הזענו, ממש טפטפנו מים, התגעגענו לאוטובוס.

האוטובוס המתין לנו בחצר הפגודה. משם הובלנו לרובע הבירה, מקום משכנם של קיסרי ויטנאם.  זוהי העיר המלכותית בה חיו קיסרי שושלת נגויין משנת 1802 עד 1945, העיר בנויה בסגנון מפואר ומרשים.

חומה גבוהה הקיפה את העיר האסורה, עברנו דרך שער בחומה לגשר אשר מתחתיו זורם נהר הבושם המכוסה בצמחית נופר, באזורים שלמים לא רואים מים רק שכבת נופר ירוקה. הגענו למרחבי דשא  מטופחים בהם נטועים עצי ענק, בצד החומה ניצבים 6 תותחים גדולים, לא נראה כי השתמשו בהם איי פעם וכי הם נועדו למטרת קישוט בלבד.

מרחב הראיה נקטע ע"י חומה נוספת. עברנו דרך החומה אל בריכה גדולה בהם משתכשכים מאות או אלפי דגים בצבע אדום, אדום שחור או אדום לבן, סוג של דגי זהב  שהיו לצקי בחצר לפני שהחתולה טרפה אותם. בתיה התלהבה, צלמה כל כך הרבה כך שלכל דג יש book משלו.

בדרומו של רובע הבירה לחופו של הנהר, שוכנת העיר הפנימית המוקפת חומה, לעיר הפנימית מובילים 4 שערים והיא מחולקת למספר מתחמים נפרדים: מתחם טקסים, מתחם פולחן, מתחם מגורי אם הקיסר וסבתו, מתחם המלאכה והאחסון , מתחם הגן ובית הספר הקיסרי. בליבה של העיר הפנימית שוכנת העיר האסורה מוקפת בחומה. זהו מקום משכנם של הקיסר  ובני משפחתו, בעבר ניצבו בעיר האסורה יותר מ- 40 מבנים אך הם נהרסו ורק יסודותיהם שרדו .  בינואר 1968 תקף צבא צפון ויטנאם את  העיר הואה, קרב קשה התחולל  בעיר והיא ניזוקה קשה מאד. אחרי סיום המלחמה הוזנחו ע"י השלטון הקומוניסטי רבים מאתריה  ההיסטוריים של העיר, אך לאחרונה כאשר הבינו את הפוטנציאל התיירותי הטמון בעיר החלה מלאכת שיקום, כשהגענו לעיר האסורה היו בכל מקום עסוקים בעלי מלאכה בשיקום ובניה.

שמענו הסברים מקואן, בקרנו במבנים הבנויים מעץ, ניכרת בהם תפארת  קיסרית.

לאחר סיור ממצא בעיר  המשכנו בדרכנו למוזלאום של אחרון קיסרי ויטנאם..(טו דוק)

בשלב מסוים ירדנו מהרכב ועשינו דרכנו ברגל, הלכנו בינות ליערות ונחלי מים, פה באזור הזה בחרו להיקבר קיסרי  ויטנאם. ירד גשם חזק אך זה לא הפריע מאחר והפיג את הלחות .

מתחם הקבר היה בנוי לתפארת, בחזית 2 שורות של  פסלי לוחמים עם סוסים ומנדרינים. מקדש אחרי מקדש, שער ועוד שער ועוד ועוד. מקדש אחד שימש כבית תפילה, בשני כתב את שיריו וכך הלאה, כל מקדש יפה מקודמו. 3 שנים ו- 3000 עובדים נדרשו לבנות את המתחם. היה צורך בהטיית נהר הבושם על מנת לצור איזון בין צדדיו של המתחם.

הקיסר לא קבור באף אחד מהמבנים שבקרנו, הוא היה עשיר מאד ורצה להיקבר עם כספו, על מנת שלא ישדדו את קברו נקבר  במקום לא ידוע וצווה כי יערפו את ראשם של אלה שקברו אותו. קוהן הראה לנו במרחק מאיתנו שער, ואמר כי השער סגור מאז מות הקיסר וכי הקיסר קבור איי שם מעבר לשער. ישי ארצי ואני החלטנו לראות יותר, התקרבנו אל השער המרוחק, ראינו כי השער בנויי מ- 2 כנפיים עם מרווח ביניהן, 2 הכנפיים נעולות בעזרת שרשרת ברזל גדולה וחלודה ומנעול ענק. הסתכלנו ברווח שבשער וראינו מאחריו יער עבות, כאן באיזה שהו מקום טמון קיסר עם אוצר עצום.  הבטנו בשרשרת וראינו להפתעתנו  כי אין כל קשר בין השרשרת והמנעול, ניתן בקלות לפתוח את השער, לא נכנסנו כי פחדנו לנתק את היחסים הרעועים בין ישראל וויטנאם וחששנו כי למחרת יופיעו בכותרות העיתונים: 3 ישראלים פרצו לקבר של קיסר ויטנאם.

הערב כבר ירד כאשר עשינו דרכנו חזרה, גם מבעד החשכה הבחנו בבתים ישנים ורעועים  כאשר בחזית כל בית דוכן למכירת משקאות, מצד שני היערות והנחלים איזנו את המראה, בסך הכל המקום יפה מאד למרות העוני.

חזרנו לנפוש מעט במלון המהודר שלנו לקראת היציאה לארוחת ערב.

מיכל, ישי ארצי ואני נצלנו מעט  את הבריכה, הג'קוזי והסאונה של המלון והחלטנו כי אין לנו חשק ללכת לאכול במסעדה אלא לקנות משהו בסופר המפואר שליד המלון. רלי, ירון, אריק, תמי, ועירית וצקי יצאו לאכול במסעדה ואילו אנחנו עם מירי ומיכה הלכנו לקניות בסופר.

ליד המלון הייתה התכנסות עצומה של צעירים ובני נוער , להקה מקומית הופיעה לפניהם והיה שמח.
בסופר גילינו להפתעתנו מסעדה של  K.F.C , זהו, אנחנו בפנים. ארצי ורותי הזמינו נגטס, ישי הזמין 15 חתיכות עוף, מיכה ואני  הזמנו כל אחד 10 חתיכות עוף, חשבנו לתומנו כי גודל החתיכות הן כמו בארץ, לא הבנו את ההפתעה והתדהמה שבעיני המוכרים עד שהאוכל התחיל להגיע, לקח הרבה זמן עד שהגיע. כל תרנגולת מחולקת ל- 4 חתיכות, חישוב מהיר מראה כי הזמנו לול שלם של 9 תרנגולות, אכלנו כמעט הכל, המוכרים עמדו סביבנו, לא האמינו למראה עיניהם.
זו הייתה ארוחה טובה מאין כמוה.

חזרנו למלון (התגלגלנו למלון), בלובי התקיימה הופעה של זמרות ונגנים, יחד עמנו היו בלובי גם כמה זוגות מויטנאם ויפן, כל הנשים רקדו ביחד, אנחנו הגברים לא יכולנו לקום. בשלב מאוחר חזרו החבר'ה שהלכו למסעדה והמשכנו ביחד ערב נפלא.

  (לא בטוח שלא החלפתי בין הקיסרים טו דוק ומין מאנג)

 יום 9

 היום השכמנו קצת יותר מאוחר, תכננו לעזוב את המלון ב- 09:00, נפגשנו בחדר האוכל בשעה 08:00, נדהמנו מהעושר המוצע, אוטומטית דחינו את שעת היציאה ל- 09:30 .

נסענו למוזלאום של  הקיסר מין מאנג (minh mang), אביו של זה מאתמול.
על מנת להגיע למוזלאום יש צורך בטיפוס על גרם מדרגות גבוה ותלול. המוזלאום מדהים ביופיו, מבחוץ הגשם והלחות פגעו במבנה למרות שנעשים מאמצים לשמר אותו. בפנים שמור היטב, עבודות יד מרובות מקשטות את הקירות, רהיטים מהודרים, פסלי זהב ותמונות רבות של הקיסר, הכל מעוצב ממש מלאכת מחשבת, אומנות לשמה, מזכיר בחלק מהדברים את עבודת האומנות שבטאג' מאהל. 3000 עובדים עמלו על בנית המקום במשך 11 שנה, הקיסר נפטר לפני שהושלמה הבניה, בנו השלים את הבניה לאחר מותו.

כאשר יצאנו מהמוזלאום ירד גשם, אך שוב זה לא הפריע, כל מה שמפיג את הלחות – מבורך.

לפנינו נסיעה של 3 שעות לעיר דננג (Danang ) ואחריה לעיר הויאן (Hoi An).

(יש כאן משהו מאד מעניין, כל נסיעה בויטנאם היא של 3 או 3.5 שעות, אין נסיעה של שעתיים?)

נסענו לאורך הלגונה הגדולה ביותר באסיה Tam Giang Lagoon , 3 נהרות  גדולים יוצרים את הלגונה הענקית, על הגדה בנויים הרבה בתים יפים וסביבם גינות מטופחות. שטחי האדמה מעובדים לא רק לאורז, הרבה עצי פרי מסוגים שונים נטועים לאורך הדרך .

ראינו אנשים דגים בתוך שדות האורז, מי הלגונה המציפים את השדות מעבירים אתם גם דגים. בתוך הלגונה חוות לגידול שרימפס.

גשם זלעפות יורד, עננים כהים מכסים את פסגות ההרים, הגשם והראות הלקויה מחייבים אותנו לשנות את התכנית היומית ולדלג על ביקור בהר השיש ( Marble Mountain הר בעל 5 פסגות של אבן סיד אשר בו מערות עתיקות שהפכו להיכלים קדושים). חבל!

הגענו לדננג, העיר השלישית בגודלה בויטנאם (אחרי הנוי וסייגון), 1.1 מיליון תושבים.

עיר מודרנית לכל דבר,  בתים יפים, רחובות רחבים, הרבה מכוניות, חנויות מלאות בכל טוב. 

קוהן לקח אותנו למוזיאון של ממלכת הצ'אמפה (Cham Pa).

זו הייתה ממלכה עתיקה אשר שלטה באזור ויטנאם מן המאה ה- 7 ועד שנת 1832, השנה בה סיפח הקיסר  הויטנאמי מין מאנג את השטחים האחרונים של ממלכת הצ'אמפה לויטנאם, בכך נעלמה הממלכה.

ממלכת הצ'אמפה הגיעה לשיאה במאות ה- 9 וה- 10, בשיא גדולתה הגיע מספר נתינה לכ- 6 מיליון, אך לאחר מכן החלה לרדת מגדולתה עקב מלחמות עם הויטנאמים אשר כבשו את שטחה והשמידו את  תושביה, כיום נמצאים בשטח קמבודיה ותאילנד מספר שבטים שמספרם הכולל כ- 250,000.

הביקור במוזיאון וההרצאה ששמענו מפי קוהן אודות הצ'אמפה הרשימה אותי מאד.

ממלכה אדירה אשר  שלטה על נתיבי הסחר בתבלינים ומשי, שנעו בין הודו, סין, אינדונזיה והגיעו עד בגדד, עסקו בייצוא נרחב של שנהב ולא משכו ידם משוד ימי ופשיטות שוד על שכניהם.

הצ'אמפה בנו מקדשים מלכותיים רבי רושם בעיר מיי סון (נבקר שם) ששרידיהם נותרו עד היום. 

סיפור נפילתה של הממלכה הינו עצוב מאד, הממלכה אשר הותירה את רישומה האמנותי והתרבותי על כל עמי האזור נעלמה כלא הייתה. אינספור מלחמות עם שכניהם, פלישות של שבטי  החמר מקמבודיה, מלחמות בלתי פוסקות עם הוייטנאמים, כיבוש מונגולי  וסיני, הרסו והתישו את הממלכה. כל מה שנותר ממנה הינו שאריות מקדשים הפזורים ברחבי הארץ השומרים את זכר הממלכה העצומה (כדאי לקרוא על הצ'אמפה).

מ- Danang נסענו לעיר Hoi An, דרך יפהפיה,  כל האזור נמצא בפיתוח עצום, בתים פרטיים מרשימים ביותר, בתי מלון מפוארים, הכביש עובר  קרב לשפת הים, חולות מכסים את האזור, דיונות מכוסות בצמחיה ירוקה ופרחים רבים. האזור נקרא צ'יינה ביץ', לפי דברי קוהן מחירי הבתים והקרקע  גבוהים מאד, מחיר ממוצע לווילה עומד על 1.2 מיליון $.

בדרך עצרנו במפעל גדול ליצור פסלים, רהיטים ובדים. המבחר עצום ומרהיב, פסלי שיש עצומים, רהיטים מעץ כבד (לא ניתן להזיז כסא ביד) בדים ובגדים מכל סוג.

לאחר ביקור קצר במפעל המשכנו לעיר הויאן.

התאכסנו במלון  HOI AN PACIFIC , לאחר קבלת החדרים והתארגנות מהירה החלטנו ללכת לשפת הים (צ'יינה ביץ'), נאמר לנו כי הדרך לשם אורכת 15 דקות, בפועל הלכנו שעה, בחושך, מדלגים בין השלוליות מהגשם האחרון.

הגענו לחוף, חשוך לחלוטין, אין נפש חיה. התיישבנו על כסאות נוח  תחת סככה וחשבנו לנו "איזה  שלווה" , בום, פתאום משום מקום צצו רוכלים, מוכרים מאיזה חנות רחוקה  הביאו עששיות, המקום החשוך  נהיה לפתע מואר, הלכה השלווה.

הזמנו אגוזי קוקוס ענקיים ושתינו מתוכם את המיץ, נהנינו מהמקום, סך הכל היה כיף.

את הדרך חזרה ברור שעשינו במונית, מזל, רק נכנסנו למונית ולפתע ירד גשם חזק מאד, ממש מבול אשר גרם לנהר רויאל ריבר (ROYAL RIVER) הסמוך לעלות על גדותיו ולהציף שטחים נרחבים.

מהמלון  נסענו העירה לארות ערב. זו הייתה ארוחת ערב מאד מיוחדת. רלי מצאה באיזה שהו מקום בהסכם עם חברת הנסיעות כי הגיע לנו משהו ב- SAPA, המשהו הזה לא התבצע, רלי לא ויתרה ובתמורה קיבלנו במתנה את ארוחת הערב הנדונה.

הגענו למתחם מפואר מאד, המסעדה הייתה איכותית, הרבה מלצרים עמדו לשרתנו, מאחרי כל אחד מאתנו עמד מלצר וזה היה מעצבן מאד. הושטת יד למלח והמלצר הקדים אותך, הולכים לשירותים והמלצר אחריך (סתם). היום יום שישי, רלי כמובן הזמינה יין, ושוב ערכנו קבלת שבת כהלכתה, קידשנו על היין, שרנו שירי שבת (להפתעתם של אורחי המסעדה האחרים), בקיצור – היה מיוחד וטעים וחינם.

הארוחה לא סיימה את הערב בכלל. במתחם המסעדה הייתה חנות גדולה ומרהיבה של מוצרי משי טהור, חנות יפה ומושכת את העין, ברור שנשותינו היקרות לא החמיצו מעמד זה ויצאו מהחנות בידיים מלאות.

חזרנו למלון, אך לא כדיי לישון. המלון שכן ברחוב של חייטים, הרבה חנויות, הרבה חייטים ופתוח עד שעת לילה מאוחרת. הבנות נכנסו לאחת המתפרות (לא נכנסו – שעטו), כאילו רק עכשיו התעוררנו משינה עמוקה, מדדו פה ושם, התופרות לקחו מידות, תבואו מחר, יהיו חליפות, שמלות, ג'קטים מה שתרצו, והן רצו הכל !!!

הלכנו לישון מאוחר, מאוחר מאד.

יום 10

 יצאנו מהמלון בשעה 08:30 אחרי ארוחת בוקר טובה. נסענו לכיווןMY SON    .

הנסיעה לאורך  ה- ROYAL RIVER הייתה מרשימה, הגשם החזק שירד אתמול גרם לנהר לעלות על גדותיו, כל שדות האורז הוצפו במים, בתוך השדות המוצפים הבחנו בהמון סירות דיג (כן, בתוך השדות), האיכרים (או הדייגים) ניצלו את ההצפה ופלישת הדגים לשדות ובעזרת סירות ורשתות מאולתרות חגגו בדיג.

לאחר שעת נסיעה (מעניין  שהפעם לקח שעה ולא 3 שעות כפי שהתרגלנו) הגענו לעיר הבירה הדתית של ממלכת הצ'אמפה. כאן במקום הזה בלב עמק ירוק, בנו מלכי הצאמפה בין המאות ה-7 וה-15, עשרות מבנים ומקדשים. המלחמות הרבות גרמו לתושבים לעזוב את העיר.

75% מהמבנים נהרסו עקב פגעי הטבע, המלחמות וההפצצות ממלחמת ויטנאם בתקופתינו, ברבות השנים הג'ונגל כסה את העיר וזכרה אבד. העיר התגלתה שוב ע"י חוקר צרפתי שסייר במקום (מזל שצרפת כבשה את ויטנאם).

כאשר הגענו למקום היה חם ולח מאד, הגשם של אתמול כאילו ולא היה, הזענו מאד.

בשלב זה עדיין לא יצאנו לסיור בעתיקות מאחר והמתנו למופע פולקלור במקום.

במופע השתתפו רקדנים ורקדניות צעירים ,הופיעו בשירה וריקודים בתלבושת עממית (מקושטת מאד), היה נחמד.

בתום המופע ערכנו סיור בעתיקות, מרשים מאד!  רואים כי בעבר שכנה כאן עיר מפוארת. מקדשים ומבנים רבים, חלקם נותרו בשלמותם והאחרים בשלבי הריסה. במקומות רבים עצים ושיחים צומחים מבין  אבני המקדש, שורשי העץ ממש מכסים מקדש שלם, מצד אחד הורסים אותו מצד שני חובקים את האבנים ומונעים מבעדם ליפול.

מידיי פעם מבחינים בשקע גדל בין המבנים, אלה מכתשים אשר נוצרו עקב ההפצצה הכבדה במלחמה. ביקרנו והתעכבנו בכל מבנה, בחלקם בוצעה עבודת שיחזור  של בניה וצבע על מנת שנבין את העושר והיופי של  המקום בתקופת פריחתו. מסביב לעתיקות צמחיה עבותה של שיחים ופרחים  המקנים למקום אוירה מיוחדת.

עזבנו את המקום הנפלא וחזרנו אל העיר (הויאן), קוהן לקח אותנו לסיור בשוק, שוק ענק, בלגן לא נורמאלי, אין סדר וארגון, זה מה שיפה ומיוחד בשוק הזה. מבחר עצום של סחורות, מזון ובגדים. לא התעכבנו על קניות, קבענו כי  נשוב לשוק מאוחר יותר (לא חזרנו). כאן פגשנו את רוכב הקטנוע עם ארגז הפחמים הלוחשות המחמם לחמניות (אשר הוזכר בתחילת הטיול).

בקרנו במקדש סיני עתיק, מלא פסלי אלים מוזהבים, למרות היותו בסמיכות לשוק נשמר מאד, הניקיון והטיפוח הסביבתי היה למופת.

המשכנו בטיול רגלי לאורך הנהר, בשלב מסוים נכנסנו לבית קפה נעים הבנוי  על שפת הנהר, עלינו לקומה שניה והתיישבנו במרפסת המשקיפה על הנהר ועל הגדה, הזמנו עוגות המגרות את העין, גלידות וקפה והשקפנו על הסירות ועל התיירים המטיילים על גדת האגם.

בעוד מספר שנים המקום יהיה סואן מאד, טיילת רחבה תבנה, מסעדות ובתי קפה יפתחו לאורכה, הנהר ינוקה  ותיירים רבים יפקדו את המקום.

ליד החוף עגנה יאכטה גדולה ולבנה, העושר שפע ממנה. לא רחוק ממנה עגנה סירה עלובה מאד, קטנה, ישנה, פח חלוד וקרוע משמש כמקור צל. בסירה ישבה אישה זקנה מאד, לבושה קרעים. משום מה היה משהו בזקנה שמשך את העין. ואכן, הרבה תיירים עצרו לידה והצטלמו. היא בקשה מכל אחד שצילם  1$ . הסתכלנו עליה ממקום ישיבתנו במרפסת גבוה מעליה, היא לא ראתה אותנו, בשלב מסוים החליטה לעשות קצת סדר בכסף שקבלה, הוציא מתחת לשמלתה בוכתה עצומה של דולרים והתחילה לספור אותם.

כנראה שהיאכטה הגדולה שייכת לה.  

מבית הקפה המשכנו בטיול רגלי בעיר העתיקה. בשלב הזה ההיכרות שלנו עם קוהן התחזקה והוא סיפר לנו מעט על  עצמו ועל משפחתו. מתברר כי אביו עבד במהלך המלחמה עם האמריקאים, לאחר המלחמה גרשו אותם מביתם, אביו לא יכול למצוא עבודה בגלל החוק הלא כתוב שמי שעבד עבור האמריקאים או עבור ממשלת הדרום לא יקבל עבודה ממשלתית במשך 3 דורות , וכאן כמעט הכל שייך לממשלה. גם לו קשה למצוא עבודה, אשתו הטריה (או חברתו, אינני זוכר)  נמצאת בקנדה ולא נותנים לו (הקנדיים)  להתאחד עמה, כנראה שיצטרכו להיפרד. השנאה ניבטה מעיניו כאשר דיבר על ממשלת הצפון. לשאלתנו אם הצפון אכן שחרר את הדרום, ענה – איזה שיחרר, כבש והרג !  נראה היה כי במהלך השיחה נקוו דמעות בעיניו.

הגענו לרובע הסיני, על הגשר המוביל לרובע בנוי בית יפני (גם ברובע היפני יש בית סיני). הסיפור של הבית מוזר מאד אך מרוויחים ממנו הרבה כסף, הכניסה לביקור בבית היא תמורת תשלום (כך מרוויחים), הבית  מעוצב יפה מאד, הרבה כלים ותמונות יפניים, גם מוכרים סחורה יפנית (דברי אריגה, בגדים, קישוטים), אך הסיפור המוזר מתבטא בזה שכל שנה הנהר עליו בנוי הגשר גואה למשך 3 ימים, במהלך 3 ימים אלה הבית היפני מוצף כולו ויש צורך להעלות את כל הציוד מהקומה הראשונה לקומה השניה, ברור שבמהלך השנים הם השתכללו, פתחו פתחים ברצפת הקומה השניה, הציבו עגורן שרשרת ועבודת הפינוי הרבה יותר מהירה.

נו, השטויות האלה גורמות להרבה תיירים לבקר בבית היפני.

הסיור ברובע הסיני היה סיום לסיור עם קוהן, חזרנו לבית המלון, חלקנו הלך לשחק ביליארד והשאר נחו.

בשעה 20:00 יצאנו ב- shuttle מהמלון לעיר העתיקה, הסתובבנו כשעה בין הדוכנים והחנויות הרבות, ברור שלא יצאנו בידיים ריקות והמשכנו לכיוון מסעדה עליה המליץ קוהן. הארוחה הייתה טובה מאד רק טבולה בשמן רב.

כאשר יצאנו מהמסעדה ירד לפתע גשם חזק מאד. הרחובות היו ריקים, משום מקום צצו לפתע רוכלים אשר הציעו לנו מעיל גשם תמורת 1$, נראנו צבעוניים לגמרי עם המעילים.

חזרנו במונית למלון, אך כרגיל היום לא הסתיים. הנשים שהזמינו יום לפני כן פרטי לבוש הלכו לקבל את הזמנתם – כולן נראו נפלא (חסר לי אם אגיד אחרת).

 יום 11

 עזבנו את המלון בשעה 08:00  (ברור   שאחרי ארוחת בוקר). אנחנו בדרך לשדה התעופה לטיסה ל- Nhe Trang .

שכחתי לציין כי כל בוקר אחרי  התמקמות באוטובוס, היה מיכה (אשר הסריט את כל הטיול) פותח את היום בקריאה מול המצלמה: בוקר טוב, וכולם עונים: good morning viatnam. ככה התחיל אצלנו כל יום טיול.

בשדה נפרדנו מקוהן, חיבבנו את הבחור.

לאחר הנחיתה פגשנו את המדריך החדש - טאו, בחור נמוך קומה עם עיניים לוהטות , אחד שמתלהב.  בדרך לעיר טאו נתן לנו הסבר על המקום, לא היינו צריכים למשוך אותו בלשונו על מנת שיספר לנו את  קורות חייו. מתברר כי אביו עבד עבור ממשלת הדרום, לאחר המלחמה שללו מהם הצפוניים את אזרחותם וגרשו את כל משפחתו לג'ונגלים יחד עם רבים אחרים. רבים מתו מרעב ומחלות. כשגדל התגייס לצבא, נלחם נגד החמר רוז' בקמבודיה ושירת 7 שנים בצבא. כשחזר לויטנאם הביא איתו את משפחתו מהג'ונגל,  המשטרה אסרה עליהם להיכנס לעיר, טאו נכנס לתחנת המשטרה הניח על השולחן רימוני יד ואמר שיפוצץ את עצמו עם התחנה, השוטרים הרשו להם לגור בעיר אך לא נתנו להם תעודת תושב.  התעודה המיוחלת הגיעה כאשר אחותו עמדה להתחתן עם בנו של אחד מחברי מועצת העיר, אשר סידר עבורם תעודת תושב. ברור כי אינו יכול לעבוד בעבודה ממשלתית, ומוצא פרנסה כמדריך טיולים.

במהלך סיפורו, כל פעם שהזכיר את הרוסים או הקומוניסטים היו הפנים שלו מתעוותות, העיניים בולטות והקול משתנה.

הדרך משדה התעופה לעיר עברה באזורים מדהימים ביופיים, מישורים עצומים פתוחים מלוא האופק, ללא כל בית או מבנה, חולות לבנים לבנים, צבע ממש יוצא דופן לחול, מתברר כי החול עשיר בצורן ומייצאים אותו לשוויץ  לייצור זכוכית איכותית.

הגענו לעיר, גם כאן הכבישים רחבים, הסביבה נקייה ובתים יפים נראים בכל מקום.

התארגנו במלון PRIME השוכן במרכז העיר קרוב מאד לשפת הים, הפעם בתיה ואני קבלנו חדר משודרג, ממש מפואר.

לאחר התמקמות בחדרים ירדנו לשפת הים, שכרנו מיטות שיזוף והתפרקדנו בכיף, מידיי פעם נכנסו לרחצה  בים אך בילינו יותר זמן במנוחה,  שתינו  מיץ פירות  פיצחנו גרעינים, בקיצור חופשה אמיתית. שמנו לב שבין קו המים לבין אזור מיטות השיזוף  מתוח  חבל , לא הבנו את הסיבה לכך, לאחר זמן מה המצב התבהר, רוכלים אשר הסתובבו בשטח לא הורשו לגשת לאזור  הנופשים, הם יכלו להתקרב רק עד החבל, מי שרצה לקנות מהם היה צריך לגשת  אל החבל, מצב נוח מאד על מנת שלא יטרידו את הנופשים.

אחה"צ  המדריך לקח אותנו  לאזור מקדשים של הצ'מפה אשר השתמרו להפליא. ביניהם פגודה הבנויה לתפארת. טכנולוגית הבניה של הצ'מפה מופלאה עד ימינו. הלבנים מהן בנויה הפגודה מונחים אחת על השניה, לא נראה ביניהן כל חומר חיבור או דבק, הלבנים אחוזות אחת בשניה בחוזק רב. יותר מכך, הגשם והלחות גורמים למבנים עתיקים להתכסות באזוב ופטריות, כאן הלבנים העתיקות נשארו נקיות ללא רבב ואילו באזורים שלמים בהם נעשה שיחזור הקירות שחורים מאזוב ופטריות.

הסתובבנו סביב  הפגודה, מבנה מרהיב, לא להאמין שבנו את זה בזמן העתיק. הפגודה  בנויה על מצוק המשקיף על כל הסביבה, מצד אחד כפרי דייגים עניים,  פחונים עלובים הבנויים בצפיפות, מצד שני וילות נהדרות (אין ספק שיקרות מאד). המפרץ מונח ממש למרגלות הצוק עליו בנויה הפגודה, ניתן להבחין בחוות דגים וסרטנים אשר בנו הדייגים על הים.

המראה של הבתים , ההרים, הים הרגוע והשמש השוקעת, מעניקים למקום אוירה פסטורלית. עמדנו והתבוננו זמן רב, אפילו הלחות כמעט ולא הורגשה.

נסענו לטייל בשוק המקומי, בכל עיר אליה אנחנו מגיעים חלק מהטיול הוא השוק. גם כאן השוק צפוף, מלא בסחורות, פריטי לבוש של מותגים בינלאומיים והרבה מזון. התיישבנו במרכז השוק, שתינו משקה קר, הלחות התפוגגה מעט עם רדת הערב, אכלנו לחמניות טריות והשקפנו על המוני האדם הסובבים אותנו. למרות כל  הדינאמיקה שסביבנו הכל נראה נינוח ושלו, אין מה לדבר – היה מגניב.

חזרנו למלון, המדריך נסע לדרכו ואנו יצאנו לטייל בטיילת היפה ולחפש מקום לאכול, לבסוף התיישבנו במסעדה על שפת הים, אכלנו ארוחה טובה. סוף טוב ליום טוב. סיימנו חצי טיול. 

 יום 12

 נסענו עם טאו לנמל מחוץ לעיר (Nhe Trang), בנמל עלינו על סירה (שלנו לבד) והפלגנו בים.

גם כאן הצטרפה לשייט  "גברת עם סלים"  אשר לכל אורך השיט צבעה ציפורניים, עשתה מסג'ים, מניקור, פדיקור, כמעט כל מה שחפצה נפשך (הייתה זקנה, בגלל זה הכמעט).

שטנו לביקור באקווריום ענק, נראה מרשים מאד מרחוק, בפנים היה עלוב מאד ביחס לאקווריומים רבים אחרים שראינו בעולם ובטח ביחס לזה שבאילת. הסתובבנו ליד בריכות  מחוץ לאקווריום, היה יום חם והלחות הייתה פשוט איומה, כבר על הבוקר הזענו מאד.

המשכנו בהפלגה לאחד האיים, הזיעה הגבילה את תנועותינו והשתדלנו כמה שפחות להתנועע. ניתן להבין את הרגשת הכיף שלנו כאשר קיבלנו שנורקלים וקפצנו למים, הקרירות של המים הפיגה מיד את הלחות והרגשנו משוחררים להשתולל. צללנו בין אלמוגים, האמת שלא היה מרשים במיוחד כאשר משווים לאילת, אבל נהנינו מאד מהצלילה והשחייה.

לאחר השחייה המרעננת הפלגנו לאי אחר. 

הגענו לאי הבנוי לנופש, הרבה צל, כסאות נוח ומיטות שיזוף מבמבוק מתחת לעצים, התפרקדנו. לאחר זמן מה החלטנו להיכנס למים, החוף מלא שברי סלעים והיה צורך בנעלים, היה כיף במים (בכלל היה כיף בכל).

אחרינו הגיעו לאי סירות נוספות, המים התמלאו באנשים וכל הקבוצות התערבבו. היה נחמד לשוחח עם אנשים מארה"ב, יפן, אנגליה והשד יודע מאיפה עוד.

לידנו הטיסה סירת מנוע מצנח רחיפה, ברור  כי כללי הבטיחות לא הגיעו לאי. משיט הסירה היה מפסיק את תנועתה ממש ליד הסירות ורק בנס אף אחד לא נפגע, יכול להיות שבמקומות בהם לא שומרים על בטיחות אין נפגעים.

רבצנו להנאתנו על החוף, בשלב מסויים הרגשנו רעב והחלטנו לזוז הלאה (לא היה אוכל על האי רק שתייה). החלטנו לבחור  ארוחת צהריים מאחת  מחוות הגידול  הממוקמות על הים. עצרנו בחווה כזו וכולנו (כמעט כולנו) ירדנו לבחור דגים. מבנה החווה היה רעוע מאד,  היה צריך ללכת בזהירות רבה על קרש צר  בינות לבריכות הדגים, תנועה לא רצויה ונופלים לים או לבריכה. בחלק מהבריכות היו דגי ים ובחלק אחר סרטנים ענקיים. בחרנו 5 דגים ענקים, הדייגים העבירו אותנו ואת הדגים בתוך גיגיות לכפר על לחוף, שם התיישבנו והמתנו להכנת ארוחה, למי שלא הייתה סבלנות לחכות ניגש למטבח לראות מה המצב וחזר כשהוא מבועת. כפי שכבר נאמר – למדנו לאכול מבלי להתייחס לאופן הכנת האוכל.

סוף סוף הארוחה הגיעה, הגיעו נתחים גדולים של דגים צלויים, האכילה לוותה בשתיית מיץ קוקוס מתוך קוקוס שזה עתה נקטף. היה טעים מאד וחוויה בלתי נשכחת.

לאחר הארוחה חזרנו לנוח ולנפוש במלון.

עם רדת החשיכה יצאנו לטייל בעיר,  ארוחת הצהריים המאוחרת השאירה אותנו שבעים, ומה עושים אנשים שבעים? מחפשים גלידה !

התחלנו לתור בעיר אחרי גלידריה, אבל לא סתם דוכן ברחוב אלא משהו מיוחד. בסוף מצאנו משהו כזה, ממש מסעדה לגלידה. התיישבנו, היה חם מאד ולח מאד מאד, המזגנים לא הספיקו והיה צורך גם בהפעלת מאווררים, אך כשהגיעו המנות שהזמנו שכחנו מהכל.
ההזמנה הייתה ענקית כמו שאנחנו רגילים, ערמות של גלידות, וופל אמריקאי ומילק שייק.

אן דרך לתאר זאת אלא במילה: כיף . דחפנו כמות קלוריות כל כך גדולה שנצטרך השקעה רצינית בארץ  של צום והתעמלות על מנת לכפר עליה.

חזרנו למלון, עוד יום נהדר  נגמר.

 יום  13

 אנחנו בטיסה ל- H0 CHI MINE CITY   , בירת הדרום, העיר הגדולה ביותר בויטנאם. מונה 12 מיליון תושבים  הנוסעים על 6000 קטנועים.

בשדה התעופה פגשנו את המדריך, היה צורך קצת לחפש אותו אבל האבדה נמצאה במהירות.

בחור שמנמן (יוצא דופן), שמו צ'ין. שונא את הצפון (כך ממש הציג את עצמו), לא מפחד לדבר בקול רם נגד השלטון הקומוניסטי, לא מרשה שיצלמו אותו, לא מוכן לקרוא לעיר  H.C.M.C אלא רק סייגון .

לאחר התארגנות באוטובוס, לקח אותנו צ'ין לסיור בארמון הנשיא שהיה שליט דרום ויטנאם עד לסיום המלחמה עם הצפון.

סייגון הינה עיר מערבית לכל דבר, גם כאן רחובות רחבים, הרבה מכוניות על הכבישים, המון רוכבי אופניים וקטנועים. בתים כמו בכל עיר אחרת במערב, חלקם גדולים, יפים, וחלקם מוזנחים. כאן כבר נתקלנו ברמזורים ושילוט ברחובות.

ארמון הנשיא הינו מבנה לתפארת, כיום משמש לתצוגה בלבד על מנת שההמונים יראו את השחיתות הבזבוז וההפקרות. המבנה מרשים, מרומם את היושבים בו ומהווה מקור גאווה לתושבים, אך לא כך התפישה הקומוניסטית.

ביקרנו בחדרי ואולמות הארמון, הכל  בנוי בסגנון מודרני ושופע עושר.  אולמות לדיונים, חדרי אירוח, פסלים וקישוטים רבים, בשלב מסויים ירדנו למרתף אשר שימש את  יושבי המבנה בעת הפגזות. במרתף נבנו חדרי נשק וחדרי תקשורת ועדיין היו בהם מכשירי הקשר הישנים אשר שמשו במלחמה.  סביבת הארמון מטופחת מאד, במרכז החצר ניצב עץ ענק, מסועף שורשים ומסוכך על שטח עצום,  מראה רב רושם.

לאחר הארמון ביקרנו בתערוכה  המציגה את מלחמת ויטנאם.  כל כלי הנשק ושיטות הלחימה אשר היו נהוגות במהלך המלחמה, מטוסים, טנקים, סוגי נשק שונים (אפילו עוזי היה שם). הרבה תמונות אשר המחישו את מהלך המלחמה, את הסבל אשר גרמו האמריקאים לתושבים, את ההתעללות של האמריקאים וחוסר האנושיות שלהם. היו שם תמונות מזוועות המלחמה שקשה היה להסתכל עליהן.

התערוכה הייתה מאד מגמתית וגם צ'ין הדגיש זאת – היא הציגה את הצד השלילי באמריקאים ואת הצפון כמשחררים.

נסענו לבית המלון, מלון חדש בשם  LIBERTY CENTRAL , לאחר התארגנות במלון יצאנו לשוטט בעיר, ולאן הולכים? ברור – לשוק,  זהו שוק לילה, רוב החנויות והדוכנים נפתחים בלילה, מלא תיירים. הסתובבנו קצת בשוק ואח"כ הלכנו לטייל ברחובות העיר, כפי שכבר ציינתי עיר מערבית לכל דבר.

בשלב מסויים הרעב הציק לנו. היינו ליד חנות כלבו גדולה מאד , צמוד אליה מסעדה יוקרתית, ממש נראית כך, מקרינה יוקרה. נכנסנו למסעדה (הנשים נכנסו לכלבו) , נהננו מאד מהאוכל והאוירה.

סיום נאה ליום מושלם.

 יום 14

קמנו מוקדם, לפנינו נסיעה ארוכה של 3 שעות (ברור  3 שעות אין משהו אחר). אנחנו נוסעים לבקר במנהרות ומחילות הוייטקונג.

 בוועידת ז'נבה, בשנת 1954 הוחלט לחלק את ויטנאם לצפון ודרום, בצפון שלטו הקומוניסטים בהנהגתו של הו צ'י מין ואילו בדרום שלט הקיסר  באו דאי, נצר לשושלת קיסרים.

בשנת 1956 הודח הקיסר ע"י איש עסקים ויטנאמי בשם נגויין דיים אשר הפך לשליט הדרום וסרב לקיים מערכת בחירות  מתוך הבנה כי בבחירות יעלו הקומוניסטים לשלטון, צעד זה זכה לתמיכתה של ארה"ב בשיא המלחמה הקרה והיא תמכה בשלטונו של דיים, כך החלה ההסתבכות האמריקאית בויטנאם.

דיים לא זכה לפופולאריות בארצו, להבדיל מהרוב הבודהיסטי היה דיים קתולי, ייצג את בעלי הממון, שילב בממשל כאלו שנחשבו למשתפי פעולה עם הצרפתים בזמנו, והקים ממשל מושחת. בזמן שהאמריקאים הזרימו כסף לחיזוק שלטונו החלו להתארגן בכפרים הדרומיים  יחידות גרילה אשר כונו וייטקונג (החזית לשחרור לאומי) , התנגדו לממשל הבובות בסייגון וזכו לתמיכה נרחבת מצד אזרחי הדרום בתמיכתה של הממשלה בצפון. המחתרת החלה לבצע פעולות גרילה נגד ממשלת הדרום וקיבלה סיוע מסיבי מהצפון דרך מסלול שעבר  בלאוס וקמבודיה וכונה נתיב הו צ'י מין. צבא הצפון נעזר רבות בוייטקונג ובשיתוף עמם אף פתח במתקפה על סייגון בשנת 1968, התוקפים אמנם נהדפו אך גרמו לאבדות כבדות לאמריקאים , 2800 תושבי  הדרום נרצחו ע"י הוייטקונג. כתגובה, מספר שבועות לאחר מכן , כוח אמריקאי יצא לחסל לוחמי וייטקונג בכפר סון מי  וסיים בטבח הידוע  ב- מיי לי.

הוייטקונג קיימו מלחמת גרילה מסועפת שבה הם בנו בונקרים ומנהרות רבות מתחת פני השטח אשר רובו מורכב מיער עד, היציאות מהבונקרים מולכדו והוסוו החל מכיסויי עלים ועד יציאה מגזעי עצים. האמריקאים הקימו יחידת קומנדו מיוחדת אשר אומנה להיכנס למקומות אלו ולפוצצם, במקרים רבים רשמה היחידה הצלחות טקטיות. הוייטקונג בודדו את המנהרות ע"י אגמים תת קרקעיים וקשה היה לחדור אליהם. האמריקאים השתמשו בחומר "אורנג'  אייג'נט"  אשר גרם לקמילת עלי העצים ונשירתם, לאחר מכן הפציצו את השטח בנפלם.

במהלך המלחמה  נהרגו 1.1 מיליון  חיילים צפוניים וחיילי וייטקונג (220 אלף חיילים דרומיים ו- 58 אלף אמריקאים).

לכאן, למחילות האלה הגענו לביקור.

 כרגיל בויטנאם, היה יום חם ולח מאד, דבר אשר הקשה על ההליכה.  נכנסנו ליער עד, ושם בין העצים, בהסוואה מלאה, נתקלנו במלכודות אשר הכינו חיילי הוייטקונג לצבא האמריקאי. הגענו למחילות, חייל ויטנאמי אשר עמד במקום הראה לנו כניסה למחילה, הכניסה מוסווית כך שאפילו אם עומדים ממש צמוד אליה או מעליה לא ניתן להבחין בה. החייל הרים את מכסה המחילה והדגים לנו איך נכנסים, עשה זאת בקלות , במהירות וביעילות. אחרי שיצא ביקשתי אני להיכנס למחילה. הכנסת הרגליים והבטן עברה בקלות, בשלב מסויים נתקעתי בחזה. טוב, לא ניתן להיכנס אז אין ברירה צריך לצאת, אבל מה – לא ניתן לצאת, נתקעתי במחילה, חצי גוף בחוץ חצי גוף בפנים. לא עזר שהורדתי את החגורה (אשר נתפסה במחילה), וגם זה ש-2 חברים נסו למשוך אותי החוצה, עד שישי הואיל בטובו לשים יד ועקר אותי מהמחילה. הגענו למחילה בא ניתן לבקר, מי שרצה ירד למחילה, צרה מאד, חשוכה, האוויר דחוס, ממש מפחיד. כשיצאנו סופסוף החוצה כולם נשמו לרווחה.  בהמשך הסיור ראינו את סוגי המלכודות שהציבו ביער (ממש מפחיד), ראינו כיצד הכינו אוכל וכיצד טיפלו במערכות הנשק, היו מחילות אשר שמשו כבתי מלאכה, שם ייצרו חיצים ומלכודות, שם פרקו פגזים, והשתמשו בחלקים המפורקים להכין כלי נשק שימושיים. איך הם ניצחו במלחמה זה ממש לא ברור אך זו עובדה.

הסיור במחילות התמשך, המדריך לחץ שנסיים כי עוד תכנית רבה לפנינו ואנו עלולים להפסיד אירוע מרהיב.

האירוע המדובר התקיים במקדש של  Cao  Dai , זוהי דת חדשה אשר הוקמה במאה ה- 20 ויש לה יותר ממיליון מאמינים. בכניסה למקדש נדרשנו לחלוץ נעלים, המקדש עצמו היה מפואר מאד, בשלל צבעים הן של המקדש והן של המאמינים אשר היו בעיצומה של תפילה המלווה בניגון חרישי מכלים מוזרים. אנחנו עלינו למרפסת פנימית בקומה השניה, כאשר בקומה הראשונה התקיימה התפילה, המאמינים כורעים על ברכיהם כשהם לבושים בגלימות בצבעים שונים ומסודרים לפי צבע. המראה היה מרשים, הרבה תיירים גדשו את המרפסות והמצלמות לא הפסיקו לתקתק. התפילה התארכה ובשלב מסויים החלטנו לפרוש, בחוץ ירד גשם חזק אשר הציף את כל הנעלים, לא נעים.

יצאנו מהמקדש בשעת צהריים מאוחרת ובקשנו מהמדריך להמליץ לנו על מסעדה. המסעדה שהוצעה לנו לא מצאה חן בעיננו אך המדריך והנהג כבר ישבו לאכול, היינו צריכים להמתין מחוץ לאוטובוס עד ששניהם חזרו מהאוכל, התרגזנו מאד על המדריך, מילא הנהג שיש לו שעות נסיעה ושעות אוכל מוגדרות אך המדריך היה יכול להישאר איתנו או להמליץ על מסעדה אחרת. המדריך טען שאין אף מסעדה עד סייגון, התיישב באוטובוס ונרדם. כך שהארוחה שלנו התעכבה בעוד שעות רבות.

הנסיעה חזרה לסייגון הייתה משעממת מאד, הכבישים רעועים, הרבה מהמורות בכביש, כל הדרך עוברת דרך מקומות ישוב כך שהנסיעה מאד מוגבלת, הנהג הקפיד לנסוע במהירות המותרת שהיא בין 30 ל- 50 קמ"ש דבר שהפך את הנסיעה לממש לא נעימה.

לאחר התרעננות קצרה במלון  יצאנו לטייל בעיר,מהסיור אתמול הייתה לנו היכרות עם  העיר. הסתובבנו מעט ברחובות. מהמלון קיבלנו המלצה למסעדה טובה. מתברר כי זו מסעדה במיוחד לתיירים, מסעדה ענקית המקיפה 2 בניינים וחצר גדולה, הכל עמוס בתיירים. הארוחה הייתה טובה, מגוון של מאכלים ויטנאמים המתאימים לחך המערבי.

כאשר יצאנו מהמסעדה הבחנו בתורים ארוכים הממתינים לכניסה. שם המסעדה  NAGON  ברחוב PASTEUR  מס' 160. אחרי הארוחה היינו קצת יותר רגועים (לא שצמנו עד הארוחה, לא היה חסר לנו ממתקים וחטיפי אנרגיה בתרמילים) וחפשנו מקום לקינוח.

כאשר הגענו אתמול לסייגון הבחנו מבעד לחלונות האוטובוס במלון גדול  REX  שמו, על גג המלון ממוקמת מסעדה מוארת באור יקרות וכתר ענק מסתובב. כבר אז אמרנו כי צריך להגיע לשם, ועכשיו החלטנו לקנח שם. המקום לא אכזב, מסעדה יוקרתית, המון מלצרים עם גינונים מיוחדים (קצת פלצני), חלק מהקינוח מכינים ממש לידך עם הרבה אש. היה טעים מאד.

במהלך הארוחה הופיע במקום זמר עתיק ששר שירים עתיקים באנגלית, היה נחמד מאד והנעים לנו את הזמן.

רלי וירון הצטרפו אלינו בשלב מאוחר, רלי נפגשה עם הסוכנת אשר ארגנה לנו את הטיול ודרשה ממנה להחליף את המדריך. בקשתה בוצעה בו ברגע.

לאחר הבילוי הנעים חזרנו למלון.

 יום 15

 השכמה מוקדמת, יום ארוך ועמוס לפנינו, לקחנו עימנו את המזוודות מאחר והלילה נלון בעיר אחרת.  אנחנו בדרך לדלתת המקונג.

בלובי המתין לנו מדריך חדש בשם ויאט,  הסביר לנו שלפנינו דרך של 3 שעות (איך לא) למקונג.

ככל שהתרחקנו מסייגון הסביבה הלכה ונעשתה יותר ויותר עלובה, בשלב זה הדרך הובילה רק בינות לישובים ללא יערות, פה ושם התגלו שדות אורז אך לרוב היו אלה בתים עניים מאד. לכלוך הצטבר  בכל מקום, ערימות ערימות של פסולת. קיר שנשבר נשאר במפולתו, עמוד שנפל נותר במקום נופלו, בתים שלמים נוטים ליפול, הרבה פחונים. פה ושם נראו גם בתים יפים ומטופחים אך אלה היו ממש מעטים.  למרות זאת הדרך  מאד מעניינת, יש משהו גם בעליבות.

עצרנו להתרעננות בפונדק דרכים,  מקום יפה מאד ומטופח מאד עם מסעדה, חנות מזכרות גדולה, מרחבי דשא, אגמון ופרחים.  אין תייר שלא יעצור כאן. החלוקה בינינו נעשתה מהר ואוטומטי, הנשים פנו כולן לחנות המזכרות והגברים למסעדה.

בהמשך הדרך  הופיעו שוב מראות הטבע אליהם התרגלנו,  הכבישים אמנם נעשו יותר רעועים אך כיפרו על כך הנהרות הרחבים השדות המוצפים והיערות  אשר ליוו אותנו. לאורך הדרך  הבחנו בערימות גדולות של חול אשר נשאב מקרקעית הנהרות ומשמש כחומר בניה.

בתים רבים בנויים בצפיפות על גדות הנהר, חלק מהם נתמך על  עמודים בתוך המים, חלק מהבתים בנויים במים וגשרים מאולתרים מחברים בינם לבין היבשה.

כל הנהרות והנחלים שהם בעצם שלוחות של המקונג  נפרשים לדלתא עצומה.

 נהר המקונג האדיר זורם מרמות טיבט מרחק של 4500 ק"מ. הנהר הגדול ביותר בנהרות מזרח אסיה משמש כעורק תחבורה ומקור פרנסה למיליוני בני אדם.

בדרומה של ויטנאם  פורש הנהר דלתא רחבת ידיים הבנויה מעשרות שלוחות שונות  הנשפכות לים סין הדרומי. הדלתא מאופיינת בקרקעות סחף כבדות ופוריות הנסחפות מפסגות ההימלאיה, מיליוני קוב של סחף עשיר במינרלים הופכים את האזור לפורה ביותר ומהווה את  עיקר החקלאות של ויטנאם.

 על הנהר בנויים כפרי דייגים, חוות גידול דגים וסרטנים, שווקים, אזורי נופש ומה לא. סביב הנהר שדות אורז עצומים, מטעים וכפרים, כולם תלויים במימיו.

עלינו על סירה אשר המתינה לנו (חלק מהתזמון המדויק של הטיול), הפלגנו בנהר הרחב, צבע המים חום מהסחף, מושבות של צמח היקינטון צפות על פני המים, אך במקום להחיות את הנהר הן מוסיפות למראה העגמומי מאחר והרבה פסולת הנסחפת בנהר  נתקעת בינות לעלים הרחבים.

אלפי סירות  משייטות בנהר, גדולות וקטנות, מכל סוג וצורה העולים על הדעת, עלובות יותר ועלובות פחות (אין מפוארות), בתי כלונסאות רבים על המים, חלק מהכלונסאות שבורים ונראה כי אוטוטו הבית מתמוטט לנהר. בתי פח רבים על גדותיו.

הדבר המשותף לכולם הינו הלכלוך הרב במצטבר סביב הבתים, אלה משפטים החוזרים על עצמם אך אין דרך פשוטה יותר לתאר את המראה. לכל בית חדר שירותים הבולט מתוך הבית אל הנהר. גם כאן הפסולת מושלכת  במקום אחד, לא רחוק משם מתרחצים אנשים, בסביבתם שוטפים כלים או מנקים כביסה.

עצרנו באחד הכפרים על גדות הנהר, נכנסנו למבנה גדול המשמש כמפעל לייצור ממתקים, הכל מאורז. מקום יוצא דופן לחלוטין, למרות הלחות הרבה והחום (בגלל התנורים) נשארו  שם זמן רב. מפעל משפחתי לייצור סוגים שונים של ממתקים, ממש טעים, הכל נעשה בשיטות פרימיטיביות, בעיקר בידיים, מהר וביעילות, תענוג לראות אותם עובדים. יש כאן ניצול מלא של משאבים. ייצור הממתקים דורש חימום, את החום  משיגים משריפת קליפות אורז, האפר הנוצר משריפת הקליפות נאסף ומשמש לדישון האדמה. קליפות אגוז קוקוס מונחות בשמש לייבוש, גם בהן משתמשים לשריפה.

בפינה אחרת מחממים מי ים באמבט גדול, המים מתאדים ונותר המלח. מוצר יקר ערך במקומות אלה. לבסוף החום והלחות השפיעו עלינו וחזרנו לשיט על  הנהר.

בשלב מסוים של השיט עברנו מסירת המנוע  לסירות משוטים הנהוגות כולן בידיי נשים בלבד. אלה נשים קשות יום העושות עבודה פיזית אשר מעטים יכולים להחליפן, יום יום במשך שעות הן חותרות בסירות משוטים בשמש הלוהטת, במהלך השיט שלנו הכיוון היה נגד הזרם, דבר הדורש מהן מאמץ רב אשר ניכר על פניהן הבלויות. זו שחתרה בסירה שלנו כל הזמן נאנחה אך לא הפסיקה לחתור אפילו לרגע, גם שיטת החתירה שלהן מוזרה מאד, היא נעשית בידיים מוצלבות. בשלב מסויים בקשתי ממנה לעזור בחתירה, היא נתנה לי  משוט אך לא נראה לי שהשפעתי רבות על השיט.

שעת צהריים, השמש יוקדת במרכז השמים הבהירים, עצרנו לארוחת צהריים בכפר  על אי גדול. המדריך הוביל אותנו למבנה מוצל הממוקם במרכז מטע. בזמן שהכינו את הארוחה שהזמנו סיירנו מעט בסביבת הבית. מקום שהיה יכול להיות התגשמות חלומו של כל אחד. הבית  ממוקם  בקצה האי, על גדת הנהר, בצד מפרצון עבור חניה לסירת מנוע, סביב הבית נטועים שדות ומטעים מסוגים שונים של עצי פרי, גינת ירק גדולה מאחרי הבית. תעלות אשר נחפרו בזמנו  מובילות מים מהנהר אל השדות, אל מטעי הפרי וגן הירק. לא צריך לעשות כלום, הנהר בשעות הגאות והשפל משקה את הצמחייה, תרנגולות וברווזים מסתובבים בשטח.

מה הבן אדם צריך יותר מזה?

אבל מה – המפרצון מלא בזבל, אין ספק שסירה לא יכולה לחנות שם. לחלק מתעלות המים התמוטטו הדפנות, לא נעשתה עבודת תחזוקה, מי שרצה לפנות מקום לזרימת המים חפר בתעלות באקראי והשאיר ערמות של חמרה בוצית על השביל.  שטף המים השאיר סביב כל עמוד אשפה שנסחפה, אם משהו נשבר יתקנו אותו אך לא חשוב כמה התיקון מכוער, אף אחד לא מצא לנכון  לנקות את האשפה ולהפוך את המקום לחלום.

כפי שכבר נאמר – כאן חיים את הרגע.

קיבלנו ארוחת צהריים מקומית, לא משהו שכדאי להתמקד בו. זמר וזמרת מקומיים ניסו (ללא הצלחה) להנעים את זמננו בשיר ובמשחק, ציפינו שיסיימו על מנת שנוכל לשוב לשייט.

 הסירה הובילה אותנו לעיר קנטאו  Can Tho  בירת הדלתא, האוטובוס חיכה לנו ברציף ומשם למלון, בדרך למלון המדריך לא יכול "להחמיץ"  את מוזיאון בית האסורים. לדבריו הגענו ממש ברגע האחרון לפני הסגירה. חבל שלא החמצנו.

מדובר בכמה מבנים אשר הוחרמו ע"י הממשל להקמת דוגמת בית סוהר אמריקאי לאסירים ויטנאמים. מספר בובות ייצגו את האסירים  ונסיון להראות את התנאים הקשים בו הוחזקו – לא הצליח. שהינו במקום מספר דקות והמשכנו לבית המלון. מלון GOLF,  מלון יפה הממוקם על גדות הנהר.

בנוהל קבוע, אחרי התארגנות יצאנו לסייר בעיר, טיילת יפיפייה  לאורך הנהר כשבמרכזה פסל עצום של הו צ'י מין. המשכנו כמובן לשווקים (אין משהו אחר) ואח"כ עלינו לגג המלון, הזמנו ארוחת ערב טובה, שרנו שיריי ארץ ישראל  לתדהמתם של האורחים האחרים ו- לילה טוב.

 יום 16

גם היום השכמנו מוקדם, כדי שזה יהיה ברור – השכמה מוקדמת זה שנפגשים בחדר האוכל בשעה 07:30, שאף אחד לא יעיז לחשוב  על יותר מוקדם.

הלכנו ברגל לנהר, עלינו על סירת מנוע שהמתינה לנו לשייט אל השוק הצף .

למרות שאנו כבר רגילים לשייט מעין זה, בכל זאת נהנינו גם מהשייט וגם מהמראות מסביב.

הפלגנו לעבר שוק ענק המתקיים  על הנהר, סחורה רבה מובאת מכל הסביבה ע"ג סירות, אל תורן הסירה מחובר הפריט הנמכר בסירה, אם זה פרי או ירק או כל מוצר אחר, על מנת שיזהו מרחוק את הסחורה. עשרות סירות של מוכרים ועשרות סירות של קונים ועשרות סירות של מוכרי שרותים כגון מים או דלק הסתובבו בשוק. המראה מדהים. חבל שרובם זורקים את הלכלוך לנהר, מנקים את הסירה לכיוון הנהר ולא חשוב מה יש עליה.

כרגיל, השיט נוצל למטרות נוספות, אשת המשיט הייתה חרוצה מאד, צבעה בלק את הציפורניים לכל  דורש, מכרה תכשיטים ובגדים ואף קילפה לנו במקצועיות רבה פירות אננס שקנינו מאחת הסירות

השייט היה כייפי, השתרענו על הסיפון או על דפנות הסירה ונהנינו מהשמש לפני שנעשה חם מידיי. לאחר סיור ממושך בנהר  ירדנו לחוף, הלכנו חזרה למלון לאסוף את הציוד ולדרך חזרה לסייגון.

בדרך עצרנו לביקור בפגודת ואן טראם, זוהי פגודה ויטנאמית  מקושטת ומטופחת המוחזקת ע"י 3 ויטנאמים זקנים החיים ממזון ותרומות המסופקים להם ע"י המתפללים. המקום מתוחזק יפה מאד, גינה מרשימה עם עצים ושיחים מהם נודף ריח נעים.

בדרך עצרנו שוב בפונדק היפה – הנהג צריך לאכול וגם אנחנו.

כל הדרך לסייגון מרושתת  בנהרות, נחלים, ותעלות מים. כל כך הרבה שלחלק מהנהרות אין שם. אחד היובלים של המקונג מקיף את סייגון, הנחל כל כך מלוכלך עד שהמים נראים שחורים כמו זפת (אולי הם באמת שחורים), גם כאן האשפה מושלכת לנהר.

ריבוי הקטנועים והצפצפות סימן לנו כי אנו בפאתי סייגון.

עצרנו בסייגון בשוק הסיני, זהו שוק המכיל במקום קטן יחסית כמות סחורה דחוסה כפי שראינו בכל  השווקים ביחד בטיול שלנו  בויטנאם. היה בו הכל  והרבה. בחנויות רבות לא רצו למכור לנו פריטים בודדים, או שנקנה מאות או כלום.

חזרנו למלון הוותיק שלנו LIBERTY CENTRAL  להתארגנות לארוחת ערב.

קיבלנו המלצה על מסעדה בקרבת המלון.  מסעדה עצומה, ענקית, מסעדה לתיירים וברמה.
ככל שהייתה גדולה כך הייתה מלאה. מיד כשהגענו חיברו עבורנו מספר שולחנות, לכל שולחן מחוברת כירת גז כחלק מהשולחן, את הבשר  צולים האורחים לעצמם, כל אחד לפי עדיפותו. ערכנו קידוש, שרנו שירי שבת, היה שמח. מנהל המסעדה בכבודו ובעצמו שרת אותנו (ראה חבורה של מוזרים ובטח אמר לעצמו שהכי טוב יהיה אם הוא ישגיח)  הארוחה הייתה טובה מאד וכך גם האווירה – נהננו מאד.

לאחר הארוחה טיילנו בעיר, הגענו לאזור בו הקימו הולנדים תערוכה הולנדית למוצרי צריכה ומוצרי אומנות. מאחר ולא הגיעו מספיק עובדים מהולנד, לקחו המארגנים ויטנאמים, הלבישו אותם בגד מסורתי הולנדי והכל היה טוב ויפה – ומאד מגוחך.

בדרך חזרה למלון עברנו (איך לא) דרך שוק הלילה, חיפשנו קפה או גלידה על מנת לסיים את הערב, אך הכל היה כבר סגור.

 יום 17 - שבת

  יצאנו מהמלון בשעה 0830, לפנינו  טיסה לקמבודיה, המדריך שקבע את שעת היציאה קצת הפריז והגענו לשדה 3 שעות לפני ההמראה. עברנו בדיקות ביטחוניות מספר פעמים, בהם פעמיים שיקוף של תרמילי גב, עם כל זאת לפני העלייה למטוס העירה לי רותי כי  במנשאי הצד בתרמיל הגב שלי יש בקבוקי  מים, נו, גם כן בדיקות ביטחוניות?!

הטיסה נמשכה כ- 40 דקות, כאשר המטוס הנמיך לנחיתה הנוף שנשקף מבעד לחלון המטוס היה מבטיח מאד. שטחים עצומים של יערות ירוקים, שדות אורז ואגמי מים המתפרשים על שטח עצום. מעט מאד אזורים מיושבים יחסית לשטח הגדול. דרכים ישרות חוצות את אגמי המים, מלמעלה הכל  נראה מסודר ומאורגן.

בשדה דרשו מאיתנו 23$ ותמונה עבור ויזה (היינו מוכנים לפי הוראות של רלי), פגשנו את המדריך, בחור שמנמן וכהה עור בשם טאפ (הקמבודים דומים יותר להודים בצבע גופם) אשר חייך הרבה במבוכה עד שהתרגל אלינו.

העמסנו את הציוד על רכב של המלון ואנו עלינו לאוטובוס אשר המתין עבורנו.

נסענו למלון בדרך עם נוף מרהיב של שדות מעובדים ויערות, הכבישים סלולים ואיכותיים וצידי הדרך נקיים מלכלוך.

אנחנו בדרך ל- Siem Reap   זוהי עיר תיירותית לכל דבר, הקרובה לאתר התיירות העיקרי בקמבודיה – אנגקור (Angkor)  (לא מבטאים את ה- ג), בתי מלון מפוארים מאד לאורך הדרך, בתי תושבים ברמה גבוהה, המדריך הסביר לנו כי אנשים אמידים גרים באזור וכי הממשל  שם דגש על ניקיון (לא כך באזורים אחרים בקמבודיה).

המלון שלנו  SOMADEVI ANGKOR, מלון מפואר עם בריכת שחיה מרהיבה שתמלא תפקיד חשוב מאד בשהייה שלנו בקמבודיה, בשלב זה עוד לא הבנו כמה חשוב.

לאחר התארגנות במלון יצאנו ברכב לסיור במקדשים של אנגקור. בשער הכניסה לאזור המקדשים נאלצנו לרדת מהאוטובוס, להצטלם ולקבל תג עם תמונה כאישור כניסה.
במהלך כל ימי הטיול בקמבודיה, באזור המקדשים, נערכה בדיקה להמצאות התג ולתוקפו.

ערכנו סיור ראשוני ברכב באזור המקדשים, בשלב ראשון רק הבטנו בהם מרחוק, את רובם נבקר רק מחר או מחרתיים.

אנגקור היתה עיר הבירה של האימפריה החמרית (קמרית) . תחילתה במאה ה-9 ועד לחורבנה של האימפריה במהלך המאה ה-15 . בשיאו השתרע אזור אנגקור על שטח של  כ- 1000 קמ"ר ואוכלוסייתו  מנתה כ- 750,000 נפש. זה היה בעצם המתחם הגדול ביותר בעולם באותה תקופה. בתקופת הזהב של האימפריה החמרית  השתרע שטחה על  פני מרבית שטחי הודו סין, בשנת 1431 הגיע קיצה של העיר  כאשר כובשים מתאילנד כבשו את העיר ובזזו אותה.

במהלך פריחתה, בנו מלכי קמבודיה מעל אלף מקדשים מפוארים מעשה ידיי אומן, סביב המקדשים נבנו מגדלים וחומות עליהם דמויות של  אלים כמו הינדו ושיווה.

בינות למקדשים נבנו מאגרי מים עצומים, מערכות השקייה,בריכות ומזרקות.

במהלך המלחמות נמלטו התושבים והעיר על כל מקדשיה נותרה עזובה שנים רבות.

במשך למעלה מ- 400 שנה העיר והמקדשים כוסו ע"י היערות במקום. רק בסוף המאה ה- 19 החלה משלחת צרפתית  לחשוף את המקדשים, לברוא את היער ולבנות מערכות ניקוז למניעת הצפה.

עם זאת, חבויים ככל הנראה, שרידים ארכיאולוגיים רבים בשטחי הג'ונגלים הרחבים המכסים את האזור.

נסענו בשטח  עצום המלא בחורבות מקדשים ועטוף בג'ונגלים. בשלב מסויים הבחנו בקופים רבים המסתובבים בשטח, עצרנו, ירדנו מהרכב ומיד הוקפנו בקופים וברוכלים המוכרים מזון לקופים. הצטלמנו עם כל קוף בנפרד, אחר כך עם  גורי קופים, עם גורים ואימהות, ועוד ועוד בכל פוזה אפשרית.

למרות ששהינו בצל, החום והלחות העיקו עלינו מאד. זעה נטפה מכל חלק בגופנו.

אחרי שערכנו (ברכב) סיור מלא בשמורה, התחלנו לבקר פיסית במקדשים.

מה שהדהים אותנו בהתחלה לא היו המקדשים אלא העצים הענקיים שסביבנו. אלה עצים בני מאות שנים, במהלך השנים השרישו העצים עשרות שרשי אוויר, חלק משורשים אלה הקיפו את הגזע ובמהלך השנים גדלו והתעצמו עד שהפכו לגזע אחד ענק.  לא הצלחנו להקיף גזע כזה 5 אנשים בידיים פרושות.  חלק אחר משורשי האוויר התפזר לצידי הגזע ויצר צורות מוזרות ומעוותות המשולבות עם הגזע. אך המפליא מכל  היו העצים הענקיים אשר שורשיהם הקיפו מקדשים שלמים, השורשים חדרו בין אבני המקדש, שנים על גביי שנים התעבו השורשים הדקים, דחפו את אבני המקדש ממקומם, עטפו אותם  והחזיקו בהם לבל יפלו.

מקדשם שלמים עטופים בשורשים ובגזעים המונעים מבעדם להתמוטט. כריתת עץ משמעותו הריסת מקדש.

אחרי שהתלהבותנו נרגעה מעט, התחלנו להסתכל יותר על המקדשים, על העבודה (עבודת כפיים) אשר הושקעה בבנייתם. אלפי פועלים עמלו במשך שנים על גביי שנים, ביצעו עבודת חריטה וחציבה מדויקת להפליא, כל עמוד מעוצב, כל עמוד מסותת, ויש מאות עמודים כאלה.

בכל משקוף של כניסה לחדר  קיימת חריטה המתארת סיפור מסוים.

רוב המקדשים בשלבי הרס מתקדמים, מלחמות, פגעי טבע והתפרסות הג'ונגל גרמו לנזק אדיר למבנים ולמקדשים.

פה ושם נראו פיגומים של  הממשל המנסה לשמר את המבנים. יש להשקיע כאן עבודה רבה ותקציב עצום, אונסק"ו הכריזה על המקום כאתר מורשת עולמית.

בקרנו במקדש  Ta Prohm  שמשמעותו "האב הקדמון ברהמה", המקדש נבנה בשנת  1186  לכבוד משפחתו של המלך, המקדש מציין את התגלמות החכמה. בניגוד למקדשים אחרים באתר מקדש זה הושאר כפי שנמצא, ללא מאמצי שימור ומראה העצים והצמחיה המכסים אותו מייחדים לו מראה דרמטי.

ביקרנו בעוד מקדשים (מי זוכר את שמותיהם), לכולם מראה מרהיב וכולם עשויים ביד אומן.

המדריך בקש שלא נטפס על המקדשים הגבוהים כי מחר ממתין לנו יום של טיפוסים.

היה  חם, לחות שלא תתואר, הזעה ששטפה את גופי והרטיבה אותי לחלוטין הייתה בלתי נסבלת, קיבלנו בשמחה את בקשתו של המדריך שלא לטפס, נסיעה באוטובוס הייתה הדבר המרענן ביותר עליו יכולנו לחשוב.

האוטובוס עבר דרך שער צר כרוחב האוטובוס בחומת עיר המקדשים, השער קושט בשורה של שדים המחזיקים בנחש ארוך,  זהו מוטיב אשר נראה בהרבה מקומות, ואם כבר מדברים על מוטיב אזיי בכל המקדשים הודגש האבר הזכרי והנשי – זכרי: LINGAM והנשי: JUNI

מאזור המקדשים נסענו לכוון ה- tunnel sap . חלפנו על פני העיר  siem reap  ואנו בדרך לאגם הענק.

מראות הדרך מתחילים להשתנות, הולך ונעשה עלוב יותר ויותר, מלוכלך יותר ויותר, וככל שמתרחקים מהעיר ומתקרבים לאגם העוני מודגש יותר.

קשה לתאר זאת במילים, אך העוני מורגש כאן מאד. בתים צפופים מפחים, חלקם על היבשה וחלקם בנויים במים ע"ג כלונסאות  רעועים, חלק מהבתים ממש רחוקים מהחוף, אלה שבנויים על החוף צפופים צפופים. ילדים קטנים מתרחצים בנהר המזוהם, נשים שוטפות כלים או מנקות מוצרי מזון במים המלוכלכים. המראה קשה.

ככל שהתרחקנו מהעיר  כך נעשה מדכא יותר.

הגענו לאגם Tonle Sap

האגם מתחבר לנהר המקונג בתעלה שאורכה 100 ק"מ, בעונה הגשומה עולה מפלס המקונג, ומימיו הגבוהים יותר ממימי ה- Tonle Sap  נשפכים לתעלה וזורמים לכוון צפון מערב, לתוך האגם. בתקופה זו גדל שטחו של האגם ב- 250%. בעונת היובש, כאשר יורד מפלס המקונג, מתהפך כיוון זרימת הנהר ומימיו זורמים לכוון המקונג.

עלינו על סירה שהמתינה לנו והפלגנו אל תוך האגם, בשלב  זה לא ידענו עדיין למה לצפות ולקראת מה אנחנו שטים.

הביקור שלנו נערך בחודש אוקטובר, בסוף העונה הגשומה, האגם היה מלא, מי האגם הקיפו יערות שלמים. אדמת היער, הלכלוך, הסחף והמים העומדים בתקופה שבין גאות לשפל הפכו את מימי האגם לשחורים. 

בתחילת השייט עדיין ראינו בתים עלובים מאד אך מרווחים יחסית, ככל שהעמקנו באגם  הלכו הבתים ונעלמו. פה ושם נתקלנו בסירה ישנה אשר מהווה מקום מגורים למשפחה.

המשכנו בשייט, גם בתי הסירות נעלמו, סביבנו יער השקוע במים, המראה מדהים אך מדכדך.

האגם עצום, מאופק עד אופק רק מים.  פתאום התחילו לצוץ יותר ויותר סירות  ישנות בהן חיות משפחות.

הגענו לעיר שלמה הצפה על המים, הכל מסירות.

הסירה הובלה למשטח חנייה המיועד לתיירים, מישהו בעל יוזמה הקים במקום ע"ג רפסודה ענקית מבנה עבור תיירים, משטח גדול הבנוי משתי קומות. בקומה הראשונה חנות קטנה למזכרות ומשקאות, בפינת המשטח בשטח קטן וסגור מכל צדדיו אספו כמות רבה של תמסחים אשר ניצודו בנהר (כל כך צפוף שאי אפשר לספור אותם) בתנאים נוראים, המקום הסריח מאד, המראה דוחה ואנו התרחקנו במהירות מהמקום.

מהקומה השניה אשר הייתה גבוהה ממש מעל כל השטח מסביב, ניתן היה לצפות בכל עיר הסירות.

תושבי הסירות הינם פליטים מויטנאם אשר ברחו בתקופת המלחמה. הויטנאמים לא מוכנים לקבלם חזרה והקמבודים לא מוכנים לקלוט אותם. האגם מהווה מקום מפלט עבורם, ללא כל תנאי מחיה בסיסיים, ילדים ערומים ונשים לבושות בגדים דהויים מושיטים את ידם בבקשת נדבה או מעט מזון, הם מתקרבים בסירות קטנות הנראות כעומדות לשקוע אל  רפסודת התיירים, אסור להם לעלות על הרפסודה (לא יודע מה יעשו להם,אך אף אחד לא העיז לעלות), הנשים מרימות את הילדים ודוחפות אותם לכיוונינו על מנת שניתן להם משהו, מסביב ילדים מתרחצים במים השחורים.

השמש נטתה לשקוע, תאורה כמעט ולא הייתה במקום, בוודאי שלא בסירות העלובות, דבר אשר רק הוסיף למראה המדכא.

לנשים והילדים שראינו לא היה אור בעיניים, חסרי תקווה לחלוטין, כאן נולדו כאן יחיו וכן ימותו.

לא יכולנו להישאר יותר, ממש ברחנו מהמקום, המראה נשאר  חרוט במוחנו עוד ימים רבים.

מצד אחד אני שמח שביקרנו במקום, ראינו חיים שונים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים או שדמיינו לעצמנו. מצד שני  המראה היה מדכא מאד מאד.

בדרך חזרה היינו שקטים מאד, סירות המגורים לידם חלפנו היו חשוכות, חלקם מוארות באור חלש מאד שנבע ממנורת שמן או גז, לקראת מקום מעגן הסירה אף הבחנו פה ושם באור כחלחל של טלוויזיה.

וכמו בכל הסיפורים, המעבר מרע לטוב נעשה בין רגע.

המדריך הוביל אותנו לארוחת ערב. מהלך של חצי שעה מהמראות המדכדכים, הגענו לעיר siem reap למסעדה המיועדת לתיירים. מסעדה ענקית, שולחנות ארוכים ובופה באורך ק"מ העמוס מכל טוב במאכלי עמים. תמורת 10$ לאדם אפשר להעמיס בצלחות ללא כל הגבלה. בנוסף לארוחה, על במה גדולה התקיימה להנאת הסועדים הצגה מסורתית קמבודית עם רקדנים ורקדניות.

לחשוב היכן היינו לפני חצי שעה ואיפה אנחנו עכשיו – לא יכול להיקלט במוח.

עדיין לא סיימנו את היום העמוס. חזרנו למלון, לבשנו בגדי ים והופ לבריכה. אפילו בתיה שלא בקרה בבריכה יותר מ- 20 שנה לא יכלה להרשות לעצמה שלא להיכנס למים.

סיום כיף ליום עמוס בחוויות.

 יום 18

 לאחר שינה ערבה וארוחת בוקר על הכיפק, עלינו לאוטובוס לכוון המקדשים. היום כל היום מתוכנן לביקור במקדשים.

לאחר שעברנו את הביקורת המקפידה, נסענו למקדש  Angkor Wat , זהו המקדש הידוע ביותר באזור, תוכנן ונבנה במחצית הראשונה של המאה ה- 12 והיה מרכז עיר הבירה החדשה. המקדש הינו פאר האדריכלות הקמרית, נחשב לסמל לאומי בקמבודיה ומופיע על דגלה.

Bayon – המקדש הממלכתי האחרון אשר נבנה באנגקור, נבנה בסוף המאה ה- 12 במרכזה של עיר הבירה  Angkor Tom (עיר הבירה הקודמת Angkor Wat נבזזה ונהרסה ע"י פולשים  צ'מפים) המקדש ידוע בכ- 200 פרצופי האבן החקוקים בו הנמצאים על 54 המגדלים שבמקדש.

Bayon גדולה מ- Angkor Wat .

 ביקרנו בעוד מקדשים רבים, לא זוכר את שמם (לרלי ולמיכל יש את כל הרשימה) ואני לא חושב שזה חשוב. מה שהרשים אותנו זו עבודת הסתתות, הבניה המדהימה והאבנים הענקיות  אשר הובלו למקדש ע"י רפסודות בנהר ממרחק של  60 ק"מ.

טיפסנו על מקדשים במעלה מדרגות תלולות, עברנו על פני אינסוף חדרים ואולמות, בכולם עבודת אומן המקשטת את הקירות, העמודים והתקרות.

בנוסף לכל זה הלחות הרגה אותנו, לטפס למקדש גבוה כאשר כל גופך  נוטף זעה ובגדיך ספוגים מזעה אין זה דבר נעים בכלל. חלמנו על הבריכה במלון.

בשלב מסויים רלי הציעה לנו לנסוע למקדש Banty Sari המרוחק מהאזור ואינו נכלל בטיול. הוספנו למדריך סכום כסף  ונסענו למקדש אשר נבנה ע"י ברהמין, אחד השרים המסורים של המלך. הנסיעה הייתה כדאית, עבודת האמנות במבנה המקדש הייתה ייחודית, האבן סותתה כעבודת תחרה ידנית כל כך עדינה ויפה.

שטח המקדש היה גדול, היה יום חם מאד וכבר נמאס לנו ממקדשים. המטרה שלנו הייתה אחת ויחידה – בריכה של מים צוננים.

חזרנו למלון, לרשותנו עמד זמן קצר לפני התכנית של אחה"צ, קנינו מצרכי מזון, הכנו לעצמנו ארוחת צהריים מהירה וקפצנו לבריכה, אין כיף יותר גדול מזה, להתרענן בבריכה אחרי כזו לחות, לשחות במים הקרירים ולהזמין בירה קרה לתוך הבריכה.

בשעה 16:30 המדריך הגיע על מנת לאסוף אותנו. המטרה  - לטפס על מקדשPhnom Bakheng  

על מנת לצפות בשקיעה, כנראה שהשקיעה כאן מאד מפורסמת מאחר וכל הדרכים המובילות לגבעה עליה נבנה המקדש היו מוצפות בתיירים.

המקדש נבנה בסוף המאה ה-9  בראש גבעה, זה היה המקדש המרכזי בעיר הבירה החדשה שנבנתה אז, הטיפוס על הגבעה בלחות הגבוהה ובצפיפות של המוני התיירים לא הייתה מן הנעימות, בנוסף לעליה בגבעה היה צורך לטפס במדרגות תלולות למקדש, בסופו של דבר הגענו לראש המקדש (ארצי ואני המשכנו לטפס על גגו של המקדש אך השומרים במקום בקשו מאיתנו לרדת ).

השמש התחילה לשקוע, האופק היה מכוסה בעננים, השמש נעלמה, לא שקיעה ולא בטיח.

בשלב מסוים הפציע מבעד לעננים כדור שמש עגול ואדום למשך רגע קט ומיד נעלם, כל המצלמות על הגבעה תקתקו.

חזרנו לעיר, היינו רעבים ובא לנו לאכול פיצה, הגענו לקניון עליו שלט גדול של פיצה, שאלנו נהגי ריקשות היכן הפיצריה, הם אמרו שהיא נמצאת בצד השני של העיר, לא האמנו להם, נכנסנו לקניון ולמולנו מסעדת פיצות – הזמנו כמות אדירה, היה צריך להמתין זמן רב עד שהמוכרים הצליחו לספק את כל הסחורה.

בהזדמנות זו ערכנו מפגש סיום לטיול, הודינו מאד מאד לרלי על ההשקעה הרבה בארגון הטיול ובמהלכו.

חזרנו למלון לקפה ועוגה בלובי.

 יום 19

 זה  היום האחרון בקמבודיה. היום בערב אנחנו  נפרדים ממירי ומיכה  אשר חייבים לחזור לארץ.

אחרי ארוחת בוקר נסענו שוב למקדשי אנגקור, את כל הבוקר בילינו בסיור במקדשים.

התפעלנו מכולם, אך ביקור  ב-5 מקדשים בבוקר אחד מערבב בראש את היחודיות  של כל מקדש, מה שאני זוכר זה שכולם מרשימים, לחלק היה צורך לטפס במעלה מדרגות  צר ללא מעקה והירידה הייתה מעט מסוכנת.

משכו את העין עבודות הבניה והקישוט, מעברים צרים בין החדרים, משקופים נמוכים (ירון חטף הרבה מכות בראש) ועבודת אומנות אשר בחלקה נהרסה אך ממה  שנשאר  ניתן לתאר את הפאר וההדר של המקום בשנות גדולתו.

 - Preah Khan  נבנה במאה ה- 12 ושימש  כעיר מלכותית.

-  Neak Pean  המקדש נמצא  על אי ( בעת הביקור שלנו חלק מהדרך אל האי הייתה מוצפת ופועלים עמלו בהגבהה. מים הגיעו ממש עד שפת השביל המוליך למקדשים).

-  East Mebon  , נבנה במאה ה- 10 , בנוי מ- 5 מגדלים. בעת בנייתו ניתן היה להגיע אליו רק עם סירה אך כיום האזור יבש.

-  Pre Rup , נבנה במאה ה-10 , מקדש מפואר המוקף ב- 2 חומות , 2 שורות עמודים מובילות אל מדרגות העולות  אל המקדש, על כל מדרגה פסלים של אריות.

-  Ta Som , לא זוכר הרבה, רק זה שהמקדש עטוף כולו בשורשי עצים המחזיקים את אבניו לבל  ישמטו.

 ערכנו טיול רגלי ברחבה עצומה שבין המקדשים, הרחבה נקראת מרפסת הפילים בשל פסלי הפילים הרבים המקשטים אותה. המקום המה מתיירים, היפנים כל הזמן מצטלמים ואנחנו הצטלמנו אתם לקול צחוקם המוזר.

הרחבה הגדולה הייתה מכוסה בדשא, קבוצות קבוצות של פועלים ופועלות קוצרים את הדשא בעזרת מנצ'טות, נסינו להחליף אותם, זו ממש לא מלאכה קלה.

 זהו, מספיק !!  עוד מקדש או 10 מקדשים לא  יוסיפו ולא יגרעו, הגענו לקצה גבול היכולת שלנו לבקר במקדשים.

אין מה להרבות בנושא הלחות והזעה, כבר  דובר על זה רבות. שום מקדש לא יכול עכשיו להחליף את הבריכה במלון.
חזרנו למלון, רחצה הגונה בבריכה וארוחת צהריים בלובי.

אנחנו מוכנים לתזוזה.

 בשעה 1600 הגענו לשדה התעופה,  אחרי תשלום מס נמל של 25$ עברנו לטרמינל הנוסעים.

הטיסה נדחתה שוב ושוב.

בתכנית שלנו היה להגיע מוקדם לבנגקוק ולבלות.  בכל דחיה ראינו איך הבילוי הולך ונמוג.

למירי  ומיכה ממתינה טיסת המשך לישראל  ודחיה נוספת תגרום להם לפספס את הטיסה.

בשלב מסויים כאשר היינו בשיא המתח, הודיעו בטרמינל כי פונה מקום  במטוס לבנגקוק רק למי שיש טיסת המשך.

נפרדנו ממירי ומיכה, היה קשה להפרד אחרי 3 שבועות בהם הפכנו ליחידה אחת.

בשעה 23:30  הודיעו לנו כי  יש לנו מקום בטיסה וכי המטוס יוצא תוך 5 דקות, בשדה המתין לנו במיוחד מטוס קטן , אנחנו עם עוד כמה טיפוסים היינו היחידים במטוס ( כל אחד ישב בשורה נפרדת).

נחתנו בשעת לילה מאוחרת בבנגקוק. המעבר למלון היה מהיר. התארחנו במלון מפואר מאד (לא זוכר את שמו) בקומה ה- 28, עבר עלינו יום מתיש ושמחנו להיפרד וללכת לישון.

 ימים 20, 21

 קמנו מאוחר, בכיף, נפגשנו בחדר האוכל, משהו לא נורמאלי, מבחר וכמות עצומה של מזון. שהינו במקום זמן רב, נהנינו מכל רגע.

אח"כ יצאנו לקניות בעיר, קבענו לחזור בשעה 1500 על מנת להיפרד מרלי אשר ממשיכה לבורמה.

הסתובבנו בשווקים .......... ובקניון הענקMBK , השלמנו קניות (אם היינו ממשיכים לעוד מדינות גם בהם היינו משלימים קניות).

עם כל הרצון הטוב לא הצלחנו לחזור למלון בשעה היעודה, הפקקים העצומים לא נלקחו בחשבון וכאשר הגענו נמסר לנו מירון כי רלי כבר עזבה. הצטערנו מאד. אין דבר, נפגוש אותה בארץ.

אחה"צ ערכנו סיבוב קניות נוסף בקרבת המלון, בשלב זה כבר קלטנו שהטיול מסתיים.

 המעבר לשדה והטיסה לישראל עברו חלק.

 זהו – תם ונשלם טיול לויטנאם וקמבודיה,הייתה חוויה מיוחדת במינה, ראינו מקומות, פגשנו אנשים ותרבויות שלא הכרנו לפני כן,  נשארו חוויות רבות  ותמונות במספר אינסופי (שצריך למיין) – נהנינו מאד.

מתחילים להכין את הטיול הבא.