רשמי מסע של 10 ימים בגאורגיה.

יוני 2013

גיאורגיה היא יעד למטיילים שאוהבים נופים הרריים עם הרבה ירוק ומים, מקומות פחות מפותחים לתיירות, ותרבות אחרת. רוב הישראלים מגיעים לכאן בטיולים קבוצתיים. אנחנו החלטנו לצאת 2 זוגות חברים, לשכור רכב 4X4, ולתור את השטחים הפתוחים.

ההכנות לטיול כללו שיטוט באינטרנט, בייחוד באתר "למטייל", וקריאה של המדריך בעברית של "לונלי פלנט". גילינו שהדרכים גרועות, התושבים אינם מדברים אנגלית, חלק מהשילוט הוא באותיות קרטבליות בלבד, ושצריך להגיע בעונה שאינה חורפית. מאידך מצאנו שאנשים טיילו באופן עצמאי, הסתדרו מצוין, שהתושבים חמים ונכונים תמיד לעזור, ושגם אפשר לתפור טיול ללא פשרות, ואפילו לחסוך בעלויות בהשוואה לטיולים המאורגנים. הצטיידנו בסט מפות שקנינו דרך "דורון". הרכבנו תוכנית מקרו שמחברת בין המקומות שאסור להחמיץ, בדומה למסלולים שמציעות חברות הטיולים הישראליות שיוצאות ל- 10 או 12 יום, והכנסנו בה הרבה מקום לאלתורים.

שבת בלילה-  15.6.2013

עלינו על הטיסה לטביליסי של Georgian Airlines שיצאה מנתב"ג בשעה 23:45. עבדכם הנאמן, אמיר בור, זוגתי אריאלה (מתל-אביב) וזוג חברים הכי טובים שלנו, ורדה ואדיר מאירוביץ (רמה"ש).

משך הטיסה כשעתיים ורבע, ובגיאורגיה השעון מאחר בשעה, כך שנחתנו ב- 3:20 בבוקר.

התעכבנו קלות כדי להחליף קצת כסף. קיבלנו ייעוץ ששער החליפין בשדה התעופה הוא גרוע, וכדאי לחכות לחלפנים בעיר. בדיעבד מסתבר ששערי ההמרה דומים בכל המדינה ואין הבדלים בין בנקים לחלפנים מסודרים. מקומות להחלפת כסף לא היו חסרים בשום מקום. החלפנו 30 דולר. 1.64 לארי לדולר אמריקאי. ביחס לשקל, 2.2 שקל ללארי.

לקחנו מונית לעיר טביליסי- מהלך של כ- 20 דקות נסיעה. כאן צריך לקבוע את המחיר מראש, ולפעמים גם להתמקח. אמרו 50, אחר כך גם זרקו "דולר", אבל מכיוון שבררנו מראש, הצענו 30 לארי וההצעה התקבלה.

היעד היה דירת מגורים של חברה שלנו, ג'סי (שם בדוי) שגרה בטביליסי. הגענו ב- 4:30 בבוקר, התארגנות קצרה ונרדמנו לכמה שעות.

בבוקר נפגשנו עם Tamar מחברת השכרת המכוניות. תמר יישמע לכם שם עברי, אבל גיאורגיות רבות נקראות כך על שם המלכה המפורסמת ששלטה כאן במאה ה- 12-13. עם תמר מחברת ההשכרה הייתה לנו תכתובת מיילים, וסיכמנו שהם יביאו לנו את הרכב לדירה. כאן אין בעיה וזה לא טיפול VIP שאולי היה מחויב בתוספת במדינות אחרות.

באתר האינטרנט עברנו על המכוניות שמציעה החברה ובחרנו בסוברו פורסטר. השיקולים היו שחיפשנו רכב עם הנעה כפולה (4X4) אבל הערכנו שלא נצטרך ג'יפ כבד כדי להתגבר על מכשולים כמו מדרגות סלע. לפורסטר יש מערכת מתלים נפרדים מצוינת, והערכנו שעדיף רכב ש"מגהץ את השטח" לנסיעה

מהירה בשבילים משובשים, מאשר ג'יפ גדול וכבד שיזלול דלק, ובעל נוחות נסיעה פחותה. בדיעבד בחירת הרכב התגלתה כמוצלחת מאוד. פרטים בהמשך.

 הזהירו אותנו (כתוב בסיפורי מטיילים) שרמת התחזוקה של רכבים מושכרים היא נמוכה. יש לבדוק הימצאות של גלגל רזרבי, לבדוק שמן ומים, ואוויר בצמיגים. ואכן בדקנו הכל, כדי שלא ליפול בפח. הסוברו הפתיעה במראה החדשני והנקי שלה למרות שהייתה כבר בת 10 שנים.

כבר מהארץ הזמנו דרך החברה מכשיר ניווט (GPS). זאת מכיוון שלא הצלחנו להוריד מפות מקומיות באינטרנט למכשיר שלנו בארץ. ייתכן ובעתיד זה ישתנה. קיבלנו מכשיר "גרמין" דובר אנגלית. במעמד איסוף הרכב הותקלנו: צריך לשלם עבור הרכב במזומן. ניגשנו לחלפן כספים קרוב, ושילשנו לידיה של תמר 100 לארי ליום (85 על הרכב, ו- 15 על מכשיר הניווט), לכל אחד מ- 9 ימי הטיול.

קיבלנו את מסמכי הרכב (חשוב מאוד. כפי שהתברר בהמשך) וגם אזהרה מתמר: "הנהגים הגיאורגיים הם הנהגים הגרועים בעולם". זו הצטרפה לשאלה של ג'סי, לגבי ההחלטה שלנו לטייל בנהיגה עצמית. "אני עצמי לא מעיזה לנהוג כאן". כדי שלא תפתחו חששות ותפסיקו לקרוא את הבלוג, אקדים ואומר: בל נגזימה. לא שראינו נהגים גרועים יותר מהגיאורגים, אבל אפשר להסתדר.

מנזר Davit Gareja. ארוחת בוקר קלה ומפגש ראשון עם חצ'פורי: בצק ממולא גבינה (ולטבעוני בצק ממולא לוביה אדומה)- קצת כמו בורקס אבל מבצק רך, כמו לאפה.

יצאנו לכיוון ארץ המנזרים במזרח, בערך ב- 11 בבוקר. לפי ה- GPS- רק 58 ק"מ מטביליסי, אבל תוכנת הניווט לקחה אותנו בשדות בדרך לא סלולה וקצת התבצבצנו- מזל שהסוברו יודעת לצאת משלוליות טובעניות. כל הזמן חשנו שלא יכול להיות שזו דרך המלך למנזר. היינו לבד. מידי פעם הגיע ממולנו טרקטור. בסוף בסוף, אחרי הרבה מהמורות ופיתולים ולפחות 30 ק"מ נסיעה, עלינו על כביש יותר נורמאלי. לפחות סלול.

הטיפ היומי: לבטל ל- GPS את האפשרות להמליץ על דרכים לא סלולות (אלא אם כן אתם מתעקשים..).

לקראת 14:00 הגענו למנזר. מקום מהמם. חצוב בסלעים ובנוי על צוק גדול. לא מנזר ענק, אבל מתוחזק טיפ טופ. הדרך בעונה זו של השנה הייתה יפה וירוקה. גבעות פורחות, כפרים חקלאיים, פרות משוטטות בכל מקום. והיינו שם לבד לבד. חשנו שהנה התחיל טיול נהדר ברגל ימין. יכול להיות שלקראת סוף הקיץ הנוף מצהיב והגבעות מתייבשות, ומי שבוחר לטייל בעונה אחרת כדאי שיברר. אני נותן אחריות מלאה לאמצע יוני.

מנזר Davit Gareja

סירנארי. מכאן המשכנו ל"עיירה ציורית" בשם Sighnaghi. נסיעה לא-קצרה של כ- 70 ק"מ. העיירה יושבת על הר שמשקיף על עמק נהדר. כנראה שהתושבים הבינו את הפוטנציאל התיירותי של המקום והתחילו בעבודות שיפוץ רציניות. יש שמשווים את העיר לערי החומה העתיקות של טוסקנה. דומה, אבל יהיה דומה יותר עוד כמה שנים, כשכל חנות תהיה בוטיק או גלריה. בינתיים השוק של העיר, שנמצא בתוך מבנה בטון סתמי, בחצר האחורית, נראה כאילו נלקח מעיירה רוסית של שנות ה- 50.

סירנארי

טביליסי. חזרנו לטביליסי בערך בשעה 21:00. התארגנו ויצאנו לשרדן (Sharden)- רובע מחודש מדרחובי, שמתפתח כמקום בילוי לצעירים מקומיים ולתיירים. המון מסעדות, פאבים, חנויות. גם בית הכנסת היהודי נמצא כאן, אבל ידענו שהאתרים של טביליסי יחכו לנו ליום האחרון של הטיול. התיישבנו במסעדה גיאורגית עם ג'סי שהדריכה אותנו מה להזמין. יש כמובן גם תפריט באנגלית. הזמנו המון מנות, שתינו בירה, ובסוף קיבלנו חשבון (5 סועדים) של 82 לארי, שזה בערך 180 ₪.

הבוקר אנחנו בסידורים. מנסים להחליף את ה- GPS ששכרנו מחברת המכוניות. המכשיר מתנתק כל כמה דקות ובסוף גם נתקע. הם לא ענו לנו אתמול בלילה (היה יום ראשון- יום המנוחה לגיאורגים שכמעט כולם נוצרים אדוקים). בבוקר יצרנו קשר והביאו לנו מכשיר אחר, בערך ב- 11 בבוקר. זזים לאט הגיאורגים. וזה עוד אחרי טלפון מהעו"ד של ג'סי- לא כאיש מקצוע אלא כדובר את השפה. הצלחה- המכשיר החדש עובד מצוין. עוד עניין קטן לפני שזזים: לקחתי את הטלפון שלי כדי להכניס לכרטיס ה- sim המקומי גם יכולת גלישה. עוד 10 לארי ויש לי 500 מגה. הסים עם שיחות, כנראה בכמות בלתי נדלית, עלה 30, וג'סי קנתה לי אותו מראש. הבעיה- כדי לתפעל את אפשרות הגלישה צריך לגשת עם האיי-פון בעצמו למשרדי חברת הטלפונים. במשרד כולם דוברי אנגלית, וזה לוקח כמה דקות. אני השתמשתי בשירותי חברה הנקראת MAGTI ויש לה כמה סניפים מפוזרים בעיר (שלט לבן עם כיתוב אדום. לוגו של 3 קוביות), אבל יש עוד חברות, ואפשר לקלוט אותן תוך כדי שוטטות.

כנסיית Jvari. התארגנו ברכב עם קצת נשנושים ומים, ויצאנו מטביליסי לכיוון מערב. נחזור לכאן רק בסוף הטיול. בדרך מילאנו אוויר בצמיגים וגם בגלגל הרזרבי. חשבתם שבתחנות הדלק יש נקודת ניפוח? טעיתם. צריך למצוא מוסך קטן או פנצ'ריה, אבל כאלה פזורים כאן המון, במיוחד בפאתי הערים.

כנסיית ג'ווארי היא אולי הכנסייה המקודשת ביותר לנצרות הגיאורגית. היא בנויה כמו מבצר בחודו של הר גבוה, שחולש על העיר מצ'חטה. הכנסייה מרשימה מאוד, ולא רק בגלל הנוף שנשקף מכל עבריה.

המוני מאמינים, כולל ילדים, קדים, מנשקים ומדליקים נרות לכבוד כל מיני קדושים. בגיאורגיה הכל רגוע. אין דמי כניסה, ומותר לצלם כמעט בכל מקום. וכמו בגן עדן לצלמים- אף אחד לא כועס אם כיוונת לו עדשה לפרצוף- רובם אפילו מרוצים ומבקשים לראות את התמונה.

מצ'חטה. ירדנו מרום הכנסייה, עברנו את הנהר לכיוון העיר מצ'חטה. מערכת הכבישים קצת מבלבלת, ובניסיון שני הצלחנו. גם כאן יש כנסייה - בעצם קתדרלה גדולה ומרשימה. התעטפנו בצעיפים סביב המותניים מטעמי צניעות (להסתיר את המכנסיים הקצרים. נשים מקומיות תמיד עוטות צעיף על הראש). בחוץ המון דוכנים של מזכרות ודברי אוכל. טעמנו "מקל" שעשוי אגוזים במעטה עבה של "דונג" צבעוני, שעשוי כנראה ממיץ ענבים. לא משהו. ביקור בקתדרלה, כמה צילומים של מאמינים. המצלמה שלי עושה עבודה יפה בלי פלאש.

אופליסציחה. ממשיכים בנסיעה לעיר עתיקה חצובה בסלע גיר. כאן משלמים דמי כניסה 3 לארי לאדם.

בספר כתוב שהעיר נבנתה בעיקר במאה ה- 6 לפנה"ס, ועד למאה הראשונה לספירה. על ראש ההר החצוב עומדת כיום כנסייה קטנה ונחמדה. שוטטנו לפחות שעה על ההר- הגבעות נראות כחמוקיים עם שקעים וחריצים, ואי אפשר שלא לחשוב איך זה לרדת אותן באופניים. מקום שווה שלא כדאי להחמיץ.

 אופליסציחה 

גורי. מהמערות של אופליסציחה נסענו לכיוון העיר גורי, כשהרעב של הצהריים כבר מכרסם. תתפלאו- בכל האזור אין כמעט בתי אוכל. אין מסעדות דרכים, ובכפרים הקטנים שעברנו אין היכן לאכול. הכביש לגורי לא רע ונוסעים מהר, אבל כל כמה קילומטרים עוברים דרך עיירה קטנה די עלובה. בגורי התיישבנו במסעדה שנראתה מודרנית, שכנראה קורצת לצעירים שאוהבים להתלבש ולהגיע לכאן לאכול ולשתות. מסעדת Chinebuli שנמצאת ממש מאחורי הכנסייה הגדולה שקרובה לקרון הרכבת של סטאלין. גם לגורי נחזור בהמשך הטיול, וכרגע עצרנו רק לארוחה. המסעדה הייתה מאוד שווה. אכלנו להתפוצץ וטעים, ושילמנו 37 לארי שזה כ- 20 ₪ לאדם. קינחנו בלחם מהמאפיה הסמוכה- הריח המשגע של לחם חם וטרי היה פיתוי גדול מידי. אפשר להגיד שזה הלחם הכי טוב שאכלנו בגיאורגיה. אין הרבה זמן- צריך להגיע לקוטאיסי, 150 ק"מ נסיעה.

בית הקברות של סוראמי. בדרך התעורר בנו רצון לבקר בבית הקברות היהודי בעיר Surami, משם בא סורמלו הירושלמי, מספר הסיפורים, שהכיר לנו יוסי בנאי. סוראמי נמצאת ממש על הדרך, עוד עיירה מסכנה, ואת בית הקברות לא מצאנו. אין גם את מי לשאול. אף אחד לא מדבר אנגלית, וכולם פנו אלינו ברוסית- שפה שאנחנו לא מבינים. פנינו לאינטרנט- בעברית, באנגלית- בכל האזכורים כתוב מעט מאוד, ואין רמזים לגבי המיקום. מעצבן לקרוא משפט כמו: "אם יותיר הזמן, נבקר בבית הקברות הישן של סוראמי", ואחר כך לגלות שבאתרי אינטרנט שונים כולם עשו קופי-פייסט לאותה פיסת מידע שאינה שווה כלום. נאלצנו לוותר (אבל אולי עוד נפתיע?). חשבתי: הנה הזדמנות לשנות את העולם. אולי בכל זאת נמצא את בית הקברות, נעלה את הנ.צ. לאינטרנט, ונזכה לתהילת נצח?

לקוטאיסי הגענו בשעה 21:30. נסענו למלון Beka שעליו הייתה המלצה במדריך של לונלי פלנט. לשמחתנו היו חדרים. 30 לארי לאדם בחדר זוגי, ועוד 10 לארי לארוחת בוקר. היה כתוב שיש שם מרפסת שממנה נשקף נוף מהמם. נבדוק בבוקר. מחר נצא שוב לדרך ארוכה, לכיוון הרי הקווקז הגבוה. לילה טוב.

ארוחת בוקר צנועה במלון. לא היה הרבה מה לאכול אז חטאתי בביצת עין. נדמה לי שזו הביצה הראשונה שאני אוכל מזה יותר מחצי שנה (עת "פרצה" הטבעונות). מלון בקה, שהוא יותר הוסטל, לא הבריק, והייתי ממליץ לוותר עליו. אפילו הנוף מהמרפסת לא החסיר לנו פעימה, כפי שמבטיח התיאור בספר. יש לנו עוד לילה בקוטאיסי- נחפש מקום אחר.

זוגדידי. היעד היום הוא העיירה מסטיה Mestia באזור סוונטי. העיר היא נקודת יציאה טובה לטיולים לקווקז הגבוה. כבר בבוקר טלפנו לגסטהאוס של שלווה ונרגיזה- משפחה חצי יהודית שיש להם 2 בנות בארץ, ועוד בן שהיה בארץ, שירת בצבא, וחזר לעבוד כאן בעסק המשפחתי. הבן דובר ישראלית מצוינת (מה נשמע, אחי?).

מקוטאיסי נסענו בדרך המלך לזוגדידי Zugdidi- עיר די גדולה, 108 ק"מ נסיעה. עצרנו לבקר בשוק המקורה. הכל נמכר שם: בגדים, אוכל, תבלינים, כלי בית, והרבה מוצרי מזון שמיוצרים על ידי כפריים מהאזור ומגיעים לשוק למכור את מרכולתם: גבינות, עשבי תיבול, ירקות, מאפים. הבשר בחוץ, תלוי בחתיכות. ראשי פרות שלמים מונחים על הדלפק, דגים מיובשים אבל גם טריים (אלק.. טריים). כל הסיור ירד גשם אבל לא נרטבנו הרבה- רק מבעד לחורים הגדולים שבגגות הפח. רוב הזמן שטיילנו בשוק הלכו אחרינו 2 שוטרים, במרחק בטוח מאיתנו, כדי לא להפריע. כנראה ששמרו עלינו. נדמה לי שהיינו המערביים היחידים שם, בין אלפי המוכרים והקונים. בעצם- ראינו שם גם כמה ישראלים, שאחר כך פגשנו במסעדה קטנה.

בשוק קנינו חצ'אפורי מרוכלת שהסתובבה עם מגש: רגיל עם גבינה, ולוביו (שעועית חומה) לכאלה שנמנעים מגבינות. הגבינה של הגיאורגים ממש מעניינת- היא לבנה אבל קשה ומלוחה, נמכרת בכיכרות עגולים לא גדולים (בערך קילו כל כיכר), וכנראה שהיא ממש טעימה. דומה לסולוגוני רק יותר קשה. החצ'אפורי היה מעולה- עם בצק פריך כמו בורקס תורכי- הכי טוב שאכלנו בכל הטיול. אז אם אתם בשוק של זוגדידי, חפשו את הרוכלת עם מגש מכוסה ניילון...
השוק בזוגדידי

תוך כדי התקדמות לרכב בגשם השוטף עצרנו לשתיה חמה במסעדה. אנחנו רק רצינו לברוח מהגשם (חנינו רחוק) ולשתות תה/קפה, אבל במסעדה ישבו 3 זוגות ישראלים, מאחת הקבוצות- והתפתחה שיחה מלבבת. לא יכולנו שלא לקבל את המלצתם להזמין צ'יפס- אז אכלנו צ'יפס ושתינו תה. שילמנו לארבעתנו 11 לארי- ממש לא עשו עלינו קופה. חבל- הגיע להם יותר.

מסטיה. מזוגדידי המשכנו למסטיה, מהלך של כ- 150 ק"מ. לקראת סופה הדרך מתפתלת, עולה ומתעגלת, ובחלקה עוברת במנהרות קצרות מתחת להר. הנוף משתנה והופך אלפיני. הרים מושלגים ברקע, יערות אורנים ירוקים וסבוכים. וכמובן, פרות וחזירים מטיילים חופשי על הכביש ולא נרתעים מאף צל של רכב חולף או מצפירה. הם לפחות צפויים- הסיכויים שפרה תקפוץ לכם לתוך הרכב בהפתעה קטנים. בטח יותר צפוי מהנהג הגיאורגי הממוצע.

נופי הקווקז הגבוה

בערך בחמש וחצי הגענו למסטיה. התחושה היא כמו בעיירת סקי בשוויצריה. אחרי ביקור קצר במרכז העיר ופיצה מצוינת בקפה Lila, כדי שלא נגיע רעבים לארוחת הערב, חזרנו כמה קילומטר לעיירה לנג'רי שם נמצא הפנסיון של שלווה ונרגיזה. יש שלט בעברית על הכביש, והכניסה דרך דלת ברזל קטנה בחומת הקומפלקס. שלווה זה שם של גבר, אב המשפחה, שעובד במוזיאון המקומי כאחראי כספים, ולהנאתו מגלף בעץ. כל פינה בפנסיון מקושטת ביצירות שלו, וחלק מהקירות מכוסים בלוחות מגולפים ביד אומן.
הפנסיון של שלווה ונרגיזה

שלווה
 אשתו, נרגיזה, נעדרה לרגל ביקור בארץ (יש להם 2 בנות שגרות בכפר-סבא) והבן ג'ורג'י נמצא כאן ונותן טיפים למבקרים. המקום מקסים, האווירה ידידותית ומיוחדת. כל האורחים ישראלים ומאוד נחמדים- מי שמגיע לעיירה נידחת כזאת כשמסביב יש רק טבע, הוא לא ישראלי שמחפש קזינו או מרכז קניות. שווה להזמין ארוחת ערב (30 L ללינה וארוחת בוקר לאדם, 50 כולל ארוחת ערב). האוכל היה מצוין. הרמנו כמה כוסיות וודקה (עשויה מתפוחי עץ) והיה ממש שמח, וכמובן שטעים.

בערב, 22:00 יצאנו עם ג'ורג'י לסיור במסטיה. בעקבות טיפ שוורדה קראה בלמטייל, ביקשנו ממנו סיור לילה וטיפוס על אחד ממגדלי השמירה העתיקים שמאפיינים את המחוז. הוא כמובן הסכים. הגיאורגים מאוד מכניסי אורחים. מגדלי השמירה של סוונטי הם קוביות גבוהות (כ- 25 מ') מהמאה ה- 12, שבנויות מאבנים ומטיט. ללא יסודות. פשוט מונחות על הקרקע. שמשו כנראה לשמירה, ולהגנה ומסתור מאויבים. שמענו עוד תיאוריה- שתפקידם היה להראות עוצמה של החמולה, ובכך לאותת שלא כדאי להתעסק עם בני המשפחה, ולעניין הגנה אקטיבית בעת מצור- מסתבר שבאזור לא היו ממש מלחמות. המגדלים נמצאים בחצר החווה, או שהם צמודים למבנה הראשי. ישנם כמה מאות כאלה ברחבי הסוונטי, אבל הם לא פתוחים לקהל, ובלי ג'ורג'י לא היינו מצליחים להיכנס. עלינו לגג אחד המגדלים. טיפוס בסולמות עץ, משהו כמו 5 קומות. התיישבנו למעלה על הגג המשופע, עשוי מרעפי עץ, ללא מעקה. היה קצת מפחיד. ג'ורג'י עמד זקוף, אדיר ואני ישבנו על התחת, והבנות נשארו על הסולם ורק הציצו מבעד לגג. ממש ישבנו על גג העולם- במסטיה שהיא בגובה של מעל 2000 מטר, ועוד על ראש מגדל. יש תמונות.

כרטיס הביקור של ג'ורג'י. אפשר להזמין דרכו חדרים בגסטהאוס של המשפחה והכל בעברית !!

הבוקר קמנו מוקדם. יום ארוך לפנינו. התוכנית היא לעלות לאושגולי, הישוב הגבוה ביותר באירופה 2100 מ' מעל פני הים (מבלבל אותנו הלונלי פלנט. גיאורגיה זה באירופה או באסיה?). הדרך לשם אמורה להיות קשה ומתאימה רק לרכבי שטח. לנו כאמור יש רכב מתאים. חשבנו לטייל קצת באושגולי (אין שם הרבה) ואחר כך לחזור ללון בקוטאיסי. לקוטאיסי אפשר לחזור דרך מסטיה, כמו שהגענו, וממסטיה זה לוקח 5 שעות. ביחד עם ה- 3 שעות שלוקח לעבור את 45 הק"מ ממסטיה לאושגולי, ואחר כך חזרה למסטיה, זה סיפור ארוך של 11 שעות נהיגה לא קלה. האפשרות האחרת- לחתוך מאושגולי מזרחה דרך השטח, ולרדת לכביש טוב יותר שמוביל לקוטאיסי. דרך השטח המזרחית אמורה להיות יותר קשה מהדרך שמובילה ממסטיה לאושגולי, ולא מומלצת. ג'ורג'י כבר לא נוסע משם לאחר ששבר שם פעם את הג'יפ, אבל הפיתוי גדול כי זה קיצור משמעותי, וגם אתגרי. וכמו שאומרים "למען גילוי נאות"- אנחנו ג'יפאים חובבים, ובארץ חורשים את השטח כבר למעלה מ- 10 שנים. אמנם אנחנו רגילים לרכבי שטח חזקים יותר אבל החלטנו לסמוך על הסוברו. אם מזג האוויר יהיה טוב, ננסה. אם יהיה גשום (וזו כאמור דרך לא סלולה, עלולה להיות בוצית או חלקלקה), נחזור דרך מסטיה, ואז אולי נאלץ ללון בדרך.

אושגולי. ארוחת הבוקר שהכין שלווה הייתה נחמדה. חדר האוכל מגולף עץ, הסלט טרי ומתובל. אמש בארוחת הערב הכרנו גם את התבלין שנקרא "מלח סוונטי", מלוח ופיקנטי. נפרדנו מהנפשות החביבות שמפעילות את הגסטהאוס, ומהישראלים הנחמדים שפגשנו, וב 9 בבוקר יצאנו לדרך. השביל (לא סלול) התגלה כדרך נוחה למדי לרכבי שטח. ממש לא סיפור. הדרך הייתה מדהימה. מותר לגלות שהדרך הרבה יותר מעניינת מהיעד. האזור כולו פורח, מלא מים, ירוק, וראשי ההרים מושלגים.

 מזג האוויר היה בהיר ונפלא. השמש זרחה ברוב שעות היום. לא היה קר. פכפוך המים, שפע הפרחים הלא-מוכרים שפגשנו, והירוק האינסופי הותירו אותנו המומים. לא ציפינו שיהיה כל כך מרהיב. אזור הסוונטי מלא בכפרים קטנים וציוריים. עם מגדלי אבן כמו שהיו במסטיה. התושבים מתפרנסים מחקלאות וקצת מתיירות. על הדרך משוטטים פרות וחזירים, ביניהם חזרזירים קטנים ומנוקדים שזה עתה נגמלו, והתחילו לרעות באחו. יש פה גם הרבה כלבי רועים קווקזים- אמיתיים. כל הכלבים האימתניים שפגשנו היו חביבים- ממש כמו התושבים.

הטיפוס לכפרים של אושגולי ארך כ- 3 שעות. מתוכן שרפנו לפחות שעה על עצירות לצילומים ולשאיפת הנוף לריאות. צריך לנסוע לאט אבל כל רכב 4X4 עולה. אושגולי זה בעצם כמה נקודות ישוב קטנות וסמוכות, בכל אחת כמה בתים. יש שם מוזיאון אתנוגרפי שאפילו לא חשבנו לבקר- ניסינו להגיע אליו כי רשמנו אותו כיעד ב- GPS, אבל השביל ("רחוב") שמוביל לשם הוא צר מאוד ובקושי מעביר מכונית. ירדתי והלכתי ברגל כמה רחובות. השביל בוצי (בוץ ורפש פרות), כלבים ענקיים רובצים שם והתפללתי שאף אחד מהם לא יחשוב שאני לא נחמד. הגעתי למוזיאון שנמצא בבקתה קטנה. לא מעניין. בשביל לסוב על עקבותינו, השקענו מאמץ במשא ומתן עם כמה מהתושבים שבטח התפלאו על הסוברו שהצליח להידחף לשם. בסוף אחד פתח לנו שער והשתמשנו בחלק מהחצר שלו כדי לסובב את הרכב. חזרנו לכפר "הראשי"- תזהו אותו לפי שמשיה צבעונית על מרפסת קטנה שמעידים שיש כאן מסעדונת. שתינו, אכלנו חצ'אפורי, ומיהרנו לצאת לדרך. החלטנו לקחת את המסלול המקצר, ולא ידענו כמה זמן נהיה בדרך. גם לקחנו בחשבון שאולי יהיה בלתי עביר, ונאלץ לשוב על עקבותינו, ולהוסיף לניסיון את הזמן שלוקחת הדרך הארוכה למסטיה. במקרה כזה לא יהיה לנו זמן להגיע עד קוטאיסי. נפרדנו מכמה חברה פולנים ששתו שם בירה- הם מטיילים כאן עם תרמילים ואוהלים על הגב. כבר 3 ימים. נשמע כאילו אלו החיים האמיתיים, אבל לא בטיול הנוכחי שלנו. אנחנו רצים ממקום למקום, אבל מתגנב בנו הרעיון לבוא לכאן לטיול אחר, ולעשות כמה טרקים. מזג אוויר טוב מאוד חשוב, כי יש כאן הרבה משקעים, ובחורף המקום בלתי נגיש.

עוזבים את אושגולי. היציאה המזרחית מאושגולי התגלתה כקשה הרבה יותר מדרך הגישה ממסטיה. עם הג'יפ שלנו בבית היינו אוכלים אותה בקלות, אבל הפורסטר הוא די רך, וגם לא מספיק גבוה. בדרך פגשנו כמה אבנים וקצת בורות, וחצינו כמה מעברי נחל קטנים- לא משהו בלתי אפשרי. מכה קטנה פה ושם, ולקראת הסוף נתלש לנו המגן-גחון שעשוי פלסטיק. שטפנו אותו בשלולית והכנסנו מעל למזוודות. נמצא כבר מקום להדביק אותו. הדרך הקשה ארכה כ- 5 שעות עד לעיירה לנטקי- 76 ק"מ מנקודת היציאה, ולא כל הקילומטרים קשים. לקראת הסוף הדרך משתפרת. משם על כביש 15 שלוקח אותנו עד לקוטאיסי (כ 100 ק"מ, שעתיים נסיעה). סה"כ, בזכות המסלול האכזרי, חסכנו כשעתיים נסיעה. לסיכום ההרפתקאה: למי שיש ג'יפ כבד יותר- לא בעיה בכלל. מי שיוצא בג'יפ עירוני קל יותר- אפשרי לגמרי, רק בזהירות. הדרך יפהפיה. גם כאן עצרנו המון להתפעל, לצלם, לשאוף אוויר. היינו לבד בדרך- וזו אולי נקודה למחשבה- אם יש תקלה ברכב, אין כאן כפרים שאפשר להזעיק מהם עזרה. לסיכום: יום טיול משגע ומיוחד במינו.

קוטאיסי. עוד אתמול דיברתי בטלפון עם לוסי, ממלון Gelati שבקוטאיסי. זכרנו שמלון "בקה" המומלץ היה אכזבה, והוחלט למצוא חלופה ללילה השני שתוכנן בקוטאיסי.
 לוסי (לודה) ויעקב (יאשה) חיו בארץ כמה שנים טובות, לפני שחזרו לגיאורגיה לפני שנתיים, לבית המשפחתי הענק, והתחילו להפעיל את המלון. שניהם מדברים עברית מצוין. הכינו לנו ארוחת ערב עשירה (וכשרה). אני אכלתי דג (טבעוני שאוכל דגים) והשאר הסתפקו בעוף ותבשיל עגל, בנוסף למרק, סלטים, ועוד ועוד פינוקים. ההרגשה מאוד ביתית. החדרים מצוינים ומצוידים במיזוג אוויר, בטלוויזיה (שבשבילנו היא מיותרת), בשולחן ובכיסאות- אמנם לא חדש ומתוקתק, אבל מאוד מסביר פנים. לא להשוות עם המלון המאפן שהיינו בו שלשום בקוטאיסי ועלה לנו אפילו יותר.

לוסי הרעיפה עלינו ארוחת בוקר עם חביתות, חצ'אפורי, ריבות ומטעמים נוספים מעשה ידיה. מכל הלב. אישה מקסימה. הרגשנו כבר חברים. נפרדנו בצער מלוסי ויעקוב, התחבקנו, הצטלמנו, ויצאנו לדרך.

סיור בקוטאיסי. המשימה הייתה להוציא כסף מהבנק, מכיוון שלא ידענו שנידרש לשלם במזומן לשכירת הרכב, וחששנו שיחסר. הבנקים נפתחים ב- 10 בבוקר. בכלל הכל בגיאורגיה מתחיל מאוחר, ואנשים כנראה אוהבים לנמנם.

בית הכנסת. כדי לנצל את הזמן, פנינו קודם לכן לבית הכנסת המקומי. הכל ברגל מהכיכר המרכזית, שהיא עצמה אטרקציה בזכות מזרקה מאוד מיוחדת. פגשנו שם 2 יהודים מהקהילה שהכניסו אותנו פנימה למרות שהמקום בשיפוצים. מאחור יש בית כנסת קטן יפה ופעיל שגם בו ביקרנו. בקוטאיסי יש עדיין קהילה יהודית פעילה- משהו כמו 40 משפחות.
בית הכנסת הקטן 

בבנק הפקידה עובדת לאט, אבל הוכחנו שניתן למשוך מזומן מקומי באמצעות כרטיס האשראי הישראלי. מילאנו המון טפסים, ובהשקעה קטנה של 15-20 דקות יצאנו עם ארנק תפוח.

השוק בקוטאיסי מקסים. דוכני פירות, ירקות, הכל מסודר טיפ טופ. ממש שונה מהשוק של זוגדידי. נכון שבחוץ הרבה בלגן- כפריות יושבות על הרצפה ומציעות עשבים למכירה (כוסברה, פטרוזיליה, ריחן ועוד מיני מינים). קשה להבין כיצד מתפרנסים מלשבת על הרצפה ולקוות שמישהו יקנה צרור עשבים דווקא ממך, ולא מעשרות הנשים האחרות שיושבות מסביב ומוכרות אותו דבר. בחוץ גם מוכרים תרנגולות חיות Take away, כנראה לא למטרות גידול כחיית מחמד. אני מתאר לעצמי שגם בירושלים לפני 70 שנה, הסתובבו נשים עם תרנגולת שקנו בשוק, בדרך אל השוחט. השוק המקורה, כאמור, נקי ומסודר. קנינו קצת פירות: עכשיו עונת הדובדבנים, ויש פה כל מיני סוגים. אנחנו דבקנו בסוג השחור הגדול. קנינו מלח סוונטי לקחת הביתה, באחת מחנויות התבלינים. מאוחר יותר הצטערתי שלא קניתי עוד תבלינים- יש כאן תערובות מעניינות, שביום האחרון בטביליסי לא מצאנו.

אגף העופות בשוק קצת מפירות העונה

קתדרלת בגרטי הייתה האתר האחרון שהיה על מפת הביקורים בקוטאיסי. זוהי כנסיה מאוד חשובה למקומיים. היא נחרבה כמעט עד היסוד, ובמקום יש תמונות משנת 1900 שמראות רק כמה חצאי קירות, תוצאת ההרס שהמיטו הכובשים התורכים על המבנה. במאה ה- 20 החלו לשפץ את הכנסיה, ורק לקראת סוף המאה הסתיימו העבודות. הכיפה נבנתה מחדש וחופתה באריחים ירוקים. בפנים התגלתה לנו עבודת שחזור מדהימה. לא רק שכל אבן ישנה נשמרה, אלא שהאדריכלים שילבו בעבודת השחזור גם חומרי בניה מודרניים כמו מתכת וזכוכית. חלק מעמודי הענק של הכנסיה בנויים אבן (שחזור של המקור) וחלקם מתכת מצופה אלומיניום כהה, והאלומיניום מתחבר לקשתות האבנים הישנות. מאוד מעניין.

הגיאורגים מאוד אדוקים בדתם. הנשים מגיעות לכנסיה בלבוש צנוע ועוטות צעיף על הראש. כל המאמינים מצטיידים בנרות להדליק לכבוד הקדושים. כל הזמן מצטלבים, לא רק בכניסה, אלא ליד כל נקודת תפילה, ואל מול כל איקונה מוזהבת. מנשקים תמונות, כורעים או קדים. הילדים הקטנים מתנהגים בהתאם, כך שאין פלא שהם הופכים בבגרותם למאמינים שבויים. לפני שעמדנו לצאת התחיל לרדת גשם שוטף. אי אפשר היה להוציא את האף. שיירה של מוזמנים לחתונה שעמדה להתקיים במקום נעצרה מול הפתח, והיושבים בה נשארו תקועים. חלק מהאורחים שהגיעו באוטובוס למגרש החניה המרוחק קצת יותר, ניסו לרוץ פנימה והגיעו בבגדי חג ספוגי מים. אחרי 20 דקות נרגע המבול ומיהרנו לרכב.
קתדרלת בגרטי

סוראמי. הכיוון העיירה בקוראיני, עיירת סקי שאמורה להיות נקודת מוצא לטיול שלמחרת. נוסעים דרך בורג'ומי. בדרך עצרנו שוב בעיירה סוראמי. בפעם הקודמת לא הצלחנו לחלץ מהמקומיים היכן בית הקברות היהודי. הייתה כאן קהילה גדולה ותוססת. כששהינו אצל שלווה ונרגיזה, פגשנו מטיילים ישראלים. אחת מהם, נינו, גיאורגית שגרה בארץ, אם כי היא ובעלה מבלים בגיאורגיה לא מעט, בחופשות שנתיות. ממנה למדנו כיצד אומרים בגיאורגית "בית הקברות היהודי". Hebrahilibis suspalao. כך, מצוידים במידע החשוב הזה שהגיע עם נינו מרמת השרון אל לנג'רי שבסוונטי ומשם כפתק באיי-פון שלי (בלי זה הייתי שוכח תוך דקה), עצרנו שוב ברחוב הראשי של סוראמי. סיפרנו לכם שאין באינטרנט ציוני דרך היכן בית הקברות? אז מייד זה מגיע. נכון שהמקומיים הבינו את השאלה, אבל את ההסברים הם נתנו בגיאורגית. בהתחלה פתחנו שער ועלינו ברגל בדרך בוצית עד לכמה קברים- הסתבר שאלו קברים של נוצרים, ברובם חיילים שנהרגו במלחמה. בסוף מצאנו את בית הקברות היהודי, שנמצא ממש סמוך לזה הנוצרי, בצד. גם בעזרת נער שפתאום הופיע (כנראה שמע שתיירים מחפשים את בית הקברות, ואביו הוא הרי יהודי שגר באשדוד). ובכן, המקום נמצא על גבעה ירוקה סמוכה לכביש הראשי. אם באים מכיוון טביליסי, זה מצד ימין. מהעבר השני של הכביש ממש ממול יש טירה הרוסה. לפני הטירה ולאחריה יש 2 כנסיות גדולות- הטירה ההרוסה ובית הקברות נמצאים בדיוק באמצע בין 2 הכנסיות. ולבית הקברות עצמו? עלינו בשביל קטן בשדה הבור. כמה מצבות, רובן שבורות ושוכבות בעשב הגבוה. שתיים או שלוש חלקות קבר מוקפות בגדר מתכת כמו שנהוג בגיאורגיה (כנראה של בעלי האמצעים). בקיצור- קצת עצוב לראות את העזובה, אבל כנראה שלא נותר כאן מישהו שיוכל לתחזק את המקום.

שביל הגישה לבית הקברות היהודי. 

לבקוריאני הגענו בערך ב- 18:00. היה לנו מספיק זמן לחפש מקום לינה אבל מסתבר שרוב המלונות נטושים. זו אמורה להיות עיירת סקי, ובקיץ אין כאן מספיק תיירות. בסוף נכנסנו למלון שעמד לידו אוטובוס תיירים (ישראלים כמובן, "השטיח המעופף"). מלון פרימה. נאלצנו לשלם יותר ממה שאנחנו רגילים (100 L לחדר זוגי עם א.בוקר), אבל התנחמנו שזה מלון מסודר- משהו שמתאים גם למפונקים. במלונות הקטנים הללו, וכמובן גם בצימרים שבהם ביקרנו, אין מעלית, ותמיד צריך לסחוב מזוודות לקומה 2 או 3. מזל שאנחנו עושים פילטיס. הגב עמד במשימה.

מלון פרימה (Hotel Prima) התגלה כאכזבה, שלא לומר, חרא. המזרן היה קשה כמו דיקט, וכל הלילה הסתובבתי לשחרר את הלחץ מעל העצמות. "לשמחתי" גם 3 האחרים סבלו. צרת רבים....

ארוחת הבוקר הייתה הכי בסיסית, ולי, שאינני אוכל ביצים או גבינות, היה רק דבש למרוח על הלחם, וכמה ירקות תשושים. ראו הוזהרתם.

בערב אכלנו משהו במסעדה אוקראינית. לא מתוך בחירה- פשוט זה היה המקום היחידי שהיה פתוח בשעה 9:30 בערב. דווקא טעים. בקוריאני מדכאת בעונה זו של השנה, והחלטנו לשנות את התוכנית ולא לחזור אליה ללילה נוסף.

ב- 9 בבוקר יצאנו לכיוון ורדזיה (Vardzia). יש שם אתר של עיר עתיקה חצובה בסלע. הגברת מה- GPS הנחתה אותנו לעלות על כביש מס' 20 שנוסע לכיוון העיר Akhalkalaki. הכביש יוצא ממש מבקוריאני וצבוע צהוב במפה, כלומר, כביש סביר. כבר בהתחלה הסתבר שזו דרך לא סלולה. עלינו כ 2-3 ק"מ (תוך כדי טיפוס במעלה ההר) ולא מצאנו שהדרך השתפרה. אני הייתי בדעה שכדאי לחזור ולעלות על הכביש האדום שהוא ארוך יותר אך סלול. הבנות שדווקא נהנו מהדרך שעברה בתוך יער, ביקשו שלא לוותר, למרות הקפיצות והרעידות שנגרמו מהדרך המשובשת והתבטאו יותר במושב האחורי. לפנינו היו 40 ק"מ ויותר של דרך גרועה, אבל הנוף שנסענו בו היה מדהים. בסוף היום אפילו אמרנו שמי שלא מגיע לסוונטי, יכול לטעום מהנופים של גיאורגיה אם ייסע על דרך מס' 20, עדיף עם רכב בעל הנעה כפולה, למרות שגם רכב רגיל עובר. אחרי כשעה נסיעה הגענו לגובה של 2300 מ'. שם עצרו אותנו 2 חיילים שישבו בג'יפ משטרתי וביקשו דרכונים ואת המסמכים של הרכב. מסתבר שהנקודה מוכרת, ובספרי הטיולים נקראת "פס החיילים". לא דאגנו אבל הבדיקה ארכה 20 דקות, כאשר החיילים מצלמים את הדרכונים שלנו באמצעות הטלפון הנייד, מדווחים למישהו מעברו השני של הקו, הופכים בדרכונים עוד ועוד. בסוף אמרו תודה ונסענו. אגב, כל הרכבים שהגיעו לשם נעצרו, גם המקומיים, וכולם עברו בדיקה של מסמכים.

המשכנו בדרך המדהימה. כמות הפרחים וגודש הירוק שמסביב חגגו באור השמש, שזרחה רוב היום. לא הפסקנו לצלם.

מפס החיילים יש טיולים שממשיכים לאגם טבצ'קורי- שנמצא 13 ק"מ משם. אנחנו החלטנו לא להתפתות ולדבוק בתוכנית כדי לא לשרוף זמן שאולי יחסר בהמשך היום.

בדרך לאחלקלקי, על כביש מס' 11, הגענו למבצר Kotivisi המרשים. אי אפשר לבקר שם אלא רק עוצרים לתצפית. משם דרומה על כביש 59 (עוד 16 ק"מ) עד ורדזיה. סה"כ לקח 4 שעות מבקוריאני. ליד הנהר שזורם מתחת לעיר החצובה התיישבנו לארוחת צהריים. תענוג. אוכל טעים, פשוט ובזמן. כרגיל- 4 אנשים אוכלים ב- 50 לארי. המקום הוא מזנון קטן, עם כמה כיסאות פלסטיק על גדת הנהר. כדי לדעת מה לבקש צריך להיכנס איתם למטבח, או להצביע על צלחת של מישהו בשולחן הסמוך.

ורדזיה. בשעה 14:00 נכנסנו לאתר הארכיאולוגי. דמי כניסה 3L לאדם. מטפסים ברגל בכביש תלול ואחר כך עולים במדרגות עד לאתר. יש כאן כל מיני חדרים חצובים בסלע- פרושים על כמה קומות שנחצבו בהר די גבוה. חלקם שימשו כמחסני מזון, מרתפי יין, מגורים, אולמות תפילה. חבל שאין כאן שילוט ואפילו לא מקבלים עלון בכניסה (אין), כך שקשה לדעת מה זה מה. נכנסנו גם לכנסיה קטנה ועתיקה שקירותיה מעוטרים בציורי קיר ממש ממש ישנים. שם צריך לתת לנזיר כמה שקלים (מטבעות גרוזיניים), כי כתוב בספר שהכניסה לכנסיה אינה כלולה בדמי הכניסה הראשיים. לגבי חדרי העיר החצובה נאלצנו להפעיל את חוש הניחוש (כאן בטח היה מטבח, וכאן אולי דיסקוטק) ובילינו באתר כשעה, חזרנו לרכב.
ורדזיה

מנזר Sapara. חזרנו צפונה על כביש 59 ומהמבצר מערבה על כביש 11 לכיוון העיר Akhaltsike. לפני הכניסה לעיר נכנסנו לכביש 125 (לא סלול) לבקר במנזר מיוחד במינו, מהלך נסיעה של כ- 10 ק"מ. מנזר ספרה עתיק מאוד, מהמאה ה- 12, והמון מאמינים מגיעים אליו. רובם גיאורגים במוניות טרנזיט (מארשרוטקות). כרגיל- מתעטפים, מצטלבים, מדליקים, מתפללים. קירות המנזר והכנסיה מעוטרים בציורי קיר מקוריים מהמאה ה- 14. ממש מרשים. גם הדרך לשם שווה. מאוד מומלץ.

חזרנו לעיר אחלטציקה. יש בה מצודה עתיקה, שמוקפת חומה- אבל הכל משוחזר והחלל הפנימי שבין החומות בנוי מחדש, בסגנון מרוקאי. מאוד נקי וסטרילי, ונראה כאילו לא שייך. המצודה היא חלק מהעיר העתיקה, הנקראת רבאטי. העיר עצמה מוזנחת אבל אותנטית, והמצודה- אפשר לוותר, ואם לא, אז לקצר.

ברבאטי יש בית כנסת גדול, זיכרון לקהילה גדולה ופורחת מימים עברו. לא היה קל לברר כיצד מגיעים כי לא ידענו כיצד לשאול. בסוף זה די פשוט. בשכונה העלובה שצמודה למצודה המשוחזרת- כשעוברים מתחת לגשר בכוונה לפנות שמאלה לכיוון המצודה, פונים במקום זה קצת ימינה ומייד שוב ימינה במעלה הגבעה. הכביש לא סלול והוא מפורק לחלוטין. בסוף הגענו. אולי 5 דקות נסיעה ואולי אפילו זה לא.

היום יום שישי, בית הכנסת היה פתוח, ופגשנו שם את סימן-טוב לוי- אחד מ-8 היהודים שנותרו בעיר. היה לנו מזל- כשסימן-טוב נוסע לבקר את המשפחה בבת-ים, הוא סוגר את המקום, וכנראה שאין אפשרות לבקר. פעם חיו כאן 4000 יהודים ורובם עלו ארצה. סימן-טוב מדבר עברית לא רעה. בית הכנסת מרשים במיוחד. יש בו 2 ספרי תורה עתיקים- אחד שנכתב בעירק לפני 500 שנה, ואחד בגיאורגיה לפני 200 שנה. בנוסף יש בו המון ספרים עתיקים- תלמוד בבלי בן 150 שנה, ועוד. תקרת בית הכנסת מצופה עץ אורן, וגם עזרת הנשים בנויה מעץ. הכל מסודר וכאילו מחכה למתפללים, אבל אין מי. בחגים מגיעים למקום יהודים שעזבו לטביליסי, ואז יש קצת קהל. היה מאוד מרגש.
בית הכנסת באחלטציקה

סימן-טוב לוי וספרי התורה

בורג'ומי. המשכנו לבורג'ומי, 45 ק"מ על כביש מצוין. החלטנו לצאת מהדיכאון ולא לחזור לבקוריאני. בספר הטיולים המליצו על "מלון בורג'ומי", אבל הוא היה מלא. 2 דקות נסיעה משם, במעלה דרך לא סלולה ומכוערת, הגענו למלון "ויקטוריה-פנורמה", חדש וריק- הם רק התחילו. המקום פנינה: החדרים, השירותים. אפילו פקידת הקבלה חמודה ושולטת מצוין באנגלית. היה דיון קצר על המחיר. ביקשו 120 L לחדר זוגי עם א.בוקר. בסוף סגרנו על 100. אני לא בטוח שבעונה הבוערת זה יכול להצליח, אבל כשמגיעים למלון חדש וריק, בשעה 8 בערב, הם מוכנים להתפשר. קחו בחשבון שכשמתמקחים בגיאורגיה, והמוכר לא מוכן לרדת יותר במחיר, הוא לא רודף אחריכם כשאתם יוצאים. או שסוגרים מחיר, או שהולכים. אין הזדמנות שנייה, לפחות לא מהצד השני.

יצאנו לארוחת ערב בהמלצת הפקידה במלון: מסעדה קרובה מאוד, במרכז ליד הגשר שמעל הנהר, שנקראת Pesvebi. היה מאוד שווה. האוכל מצוין וזול. היה המון רעש ושמח, כי ישבו שם כ- 15 בנות שחגגו למישהי יומולדת, וזמר גיאורגי ששר בפול ווליום עם מוזיקת פלייבק. הבנות רקדו, שרו, שתו, כולנו הצטרפנו לריקודים בין המנות. נהנינו לראות את הגיאורגיות כבדות המשקל מתנועעות בקלילות בצעדי ריקודי עם. פתאום הופיע ילד קטן, כבן 7 שנים, והתחיל בריקוד סוחף וקפצני, בווירטואוזיות מדהימה. כנראה גידלו אותו להופיע. כמו ילד קרקס. טוב, אנחנו כבר לא נגיע לזה, בגילנו. חזרנו למלון וישנו שנת ישרים.

מלון ויקטוריה פנורמה
 

במלון ויקטוריה-פנורמה החדש החדרים הכי יפים ונוחים שפגשנו עד היום. בבוקר פינקו אותנו בארוחת בוקר מגוונת והכי מושקעת. יצאנו לדרך שמחים ושבעים, אמרנו תודה לפקידת הקבלה, ולעצמנו- שנמליץ על המקום.

הפארק הלאומי בורג'ומי. קצת קשה היה להבין היכן הכניסה. שאלנו בעיר וקיבלנו הנחיות להגיע לשלט הזכוכית הגדול שראינו כשהגענו לעיר, כמה דקות נסיעה מהמרכז. עלינו בשביל קצר מהשלט, אל משרדי הפארק, שהיו סגורים. משם נכנסים? אין חניה למכוניות, אין שילוט עם דמי כניסה. נסענו משם הלאה, אבל בסוף חזרנו. קצת אחרי השעה 10 פגשנו במשרד בחור צעיר ונחמד שמסר לנו מידע. אם באים ליום אחד, אין תשלום. מילאנו טופס וקיבלנו "כרטיס"- פיסת ניר בגודל חצי 4A. מכיוון שחפצנו בטיול קצר

ברגל ולא בטרק של יום שלם, קיבלנו המלצה על מסלול מס' 6. נוח, יחסית שטוח, ומתאים לבני כמעט 60 שרוצים קצת לאוורר את הראש והרגליים. מזג האוויר היה נפלא. נסענו כ- 20 דקות מערבה, ובקושי זיהינו את שלט הכניסה, שהיה מדבקה חצי מקולפת, על תשתית ברזל חלוד. הכניסה עצמה מצחיקה- שביל מלוכלך וצר, לא סלול ובוצי, שעובר בין בתי כפר. קשה להאמין שזו אחת הכניסות לפארק הטבע הגדול באירופה. גם ההמשך קצת אכזב. שביל הליכה רחב, ללא שילוט. מדלגים מידי פעם על פלג מים או חוצים מעל, על גבי גזע עץ שהפך לגשר. הנוף יפה (מצוקים ברקע) אבל רוב הזמן הלכנו בתוך היער. נחמד. הלכנו שעה לכל כיוון ופרשנו. למען ההגינות, חשוב לציין שלא מיצינו, וגם לא העמקנו לתוך השמורה, ובטח לא פגשנו את אחד מ- 90 הדובים שגרים פה. במרכז המבקרים שבמשרדי החברה יש מיצג מרשים של הפאונה של החי והצומח של הפארק. יש מבקרים שנכנסים לכאן לכמה ימים של טרקים. אלה אולי זוכים ליותר.

גורי. חזרנו לבורג'ומי ומזרחה על כביש 8 לכיוון Khashuri, משם על האוטוסטראדה (היחידה בגיאורגיה) הנקראת כביש מס' 1. קצת מבלבל- כי כאן הכביש המהיר משולט ירוק, ואילו כביש טוב אך משני, מקבל שילוט כחול. הפוך מאשר בארץ. הגענו לגורי ונכנסנו למסעדה צ'ינבולי שכבר היינו בה- זו עם המאפיה הקרובה. האוכל מצוין וממש שווה. משם ברגל לאזור המוזיאון של סטלין (שנולד בעיר גורי). שם בחוץ, מוצב קרון הרכבת שבו נסע סטלין לכל הפגישות שלו באירופה (כולל זו עם היטלר), ראינו את הפסל של הרודן העריץ, אבל למוזיאון לא נכנסנו- זה לא היה בתוכנית. מספרים שהמוזיאון עושה עם סטלין חסד, שההיסטוריה מתקשה לקבל. כנראה שתושבי גורי עדיין גאים בשליט שצמח מתוכם.

גודאורי. מגורי חזרנו לכביש מס' 1 (נקרא גם E60, שילוט ירוק) והמשכנו מזרחה. התוכנית- לעלות צפונה לכיוון גודאורי ולמצוא מקום לינה. משם למחרת נצא לטיול בקווקז הגבוה המזרחי. כדי לזכות בקצת יותר חווית נהיגה, חשבנו לעזוב את הדרך המהירה ולרדת לכביש צהוב, לעבור מתחת לכביש המהיר באזור הכפר Tsikhisdzir, ולהגיע למצודת אנאורי מכיוון Dusheti, בשבילים קטנים. מניסיון ידענו שלפעמים הכבישים הצהובים, גם אם הם מצוירים בפס רחב במפה, אינם סלולים. נסענו על כביש 28 צפונה (סלול) ועלינו על דרך 143. מייד ראינו שהדרך גרועה- לא סלולה ומלאת בורות ואבנים. התקדמנו עוד 3-2 ק"מ והחלטנו לחזור. בעיקר בגלל שהשעה הייתה כבר 18:00, ולא רצינו לשרוף למעלה משעתיים בדרך ולהגיע בחושך, וגם בגלל שהנוף היה מוגבל. בדיעבד התברר שהדרך הגרועה נמשכת רק 5 ק"מ, ואחריה יש כביש בטון. את זה הבנו מאיכר שהסביר לנו בגרוזינית וברוסית. למי שמוכן להרפתקאות, ויש לו זמן, יכול לנסות. הגלישה מאזור דושטי לכיוון המאגר שליד מבצר אנאורי אמורה להיות יפה מאוד.

 מאגר זינוואלי

חזרנו על עקבותינו, והמשכנו צפונה בכביש מס' 3 (כביש אדום). הגענו למאגר זינוואלי שלחופו שוכן המבצר. מבצר יפה ושמור היטב, ובתחומו כנסיה שפתוחה עד 18:00. מכיוון שהשעה הייתה כבר כמעט שבע וחצי בערב, הזקנה שמחזיקה במפתחות המקום סגרה את הדלתות ולא יכולנו להיכנס לכנסיה. היא גם כמעט נעלה אותנו בתחומי המבצר. אבל הכל עם חיוך.

כאן מחשיך בערך ב 20:30, ולא היה הרבה זמן לחפש מקום לינה. פחדנו להגיע לגודאורי שהיא עיירת סקי, ולגלות שאנחנו חוזרים על הטעות של בקוריאני. לכן התחלנו לחפש מקום לינה בכפרים שבדרך. הדרך עצמה מאוד יפה. זו ההתחלה של "הדרך הצבאית הגיאורגית" שמגיעה לגבול רוסיה בצפון. מחר ניסע לאורכה. ובאמת, ככל שהתקדמנו הדרך נעשתה יותר יפה והררית. התוואי עובר בכמה עיירות קטנות של מספר בתים בלבד. חיפשנו מלון. בלונלי פלנט המליצו על מלון בעיר קבשטי Kvesheti. נכנסנו- זוועה. המשכנו והגענו ל Gudauri. השתמשנו בשיטה פשוטה. עוצרים ליד כל פנסיון או מלון קטן (פה כולם נקראים Hotel למרות שההגדרה גדולה על רוב המקומות). מבררים אם יש מקום. מבקשים לראות את החדר. אם שווה, שואלים למחיר, ואם צריך, מתמקחים. בניסיון החמישי נפלנו על מקום מאוד חביב Hotel Truso. היו להם 2 חדרים ספוני עץ בעליית הגג, עם מיטות נוחות. בעיירות הנידחות מלונות מציעות לינה על בסיס של חצי-פנסיון, אבל אנחנו לא צריכים ארוחת ערב, אחרי שאנחנו מנשנשים כל הנסיעה. הורדנו את ארוחת הערב, וביקשנו עוד קצת הנחה, ובסוף שילמנו 100L לזוג עם א.בוקר. מציאה. שוב, מצליח מחוץ לעונה. ישבנו על הבר, פינקו אותנו בפירות ועוגה על חשבון הבית. אמריקה.

מלון טרוסו, יופי של מקום. ארוחת הבוקר הייתה טובה ולבקשתי אפילו צרפו ירקות (גבינות, נקניקים וביצים יש תמיד, למי שזה מתאים).

יצאנו צפונה על הדרך הצבאית. הדרך גרועה, בלתי סלולה ברובה, אבל מתקיימות שם עבודות עפר נרחבות, ובעוד שנה-שנתיים זה כבר יראה אחרת. המון משאיות ענק שמובילות סחורות דרך הגבול הרוסי- מכאן ולכאן. הנוף מאוד יפה. מצפון מתרוממים הרים מושלגים, והכל מלא מים וירק. יותר עשביה, פחות יערות. עצרנו באנדרטת הידידות שבנו הרוסים. מבנה מוזר, טבעתי ללא תקרה, שקירותיו הפנימיים מקושטים בציורי מוזאיקה המתארים שלבים שונים בהיסטוריה המשותפת של העמים הגיאורגי והרוסי. סיפורים עם מוטיבים חקלאיים, מלחמתיים, מחקר, חלל, דת- בקיצור, הכל סבבה. לנו זה לא אומר הרבה, ומבחינה אומנותית זה לא מדהים (רק נחמד). העניין העיקרי הוא המיקום- מעין מרפסת ענקית שתלויה מעל עמק עמוק וירוק, מחזה נפלא ששווה כמה קליקים במצלמה. היו שם המון קבוצות ישראלים וחתכנו, כדי לא להיסחב אחריהם בדרך הקשה.

הגענו למעבר Jvari, מעבר הרים ולידו בית קברות עם צלב גדול (לחיילים הרוסים) וכמה צלבים קטנים (לכל היתר). אמור להיות שם גם צלב אדום, מפורסם. לא בטוח שראינו אותו.

נוסעים לאורך מנהרות שאמורות היו להגן על הדרך הראשית מפני פגעי מזג האוויר- כרגע הן בשיפוצים ולכן הדרך החלופית נמתחת לאורכן ובמקביל.

טרוורטין. לפתע נגלית לעינינו תופעת טבע מעניינת. לפנים, לצד הדרך, מתרומם הר בצבע מדבר ועליו מטיילים אנשים. בתחילה נראית כגבעת חולית שאפשר להחליק עליה (כמו בסיני). כשהתקרבנו, גילינו שמדובר בגבעה גבוהה מאוד המכוסה במשקע מינרלי מחומצן, ועליו זרימה בלתי פוסקת של מים. המינרלים (מן הסתם סידן, וגם תחמוצות ברזל) יוצרים משטחים נוקשים בצורה של גלים- סוג של מערת נטיפים רק בלי מערה ובלי נטיפים. לסוג הסלע הזה קוראים טרוורטין. המקום משולט בקטן, אבל אין סיכוי שתחמיצו אותו. שווה לעצור, לצלם, ללטף את הסלע..

 מפתיע ומדהים- טרוורטין

המשכנו צפונה, נאבקים בטורי המשאיות, ונוהגים כגיאורגים (עקיפות חסרות אחריות). הגענו לעיירה סנו Sno שעל שמה כנראה נקראים המים המבוקבקים שאנחנו קונים (כדאי להישמר מן המים הנקראים borjumi בבקבוקים ירקרקים- אלו מי סודה מלוחים). המקום נהדר. שקט. כיכר מעניינת עם פסל יפה, לצידה כנסיה קטנה ומטופחת. שקט הררי מהדהד ויש תחושה של אזור נופש, למרות שחוץ ממבצר חרב אין כאן כלום. אבל השמש זרחה, והנוף מסביב מהמם.אם ממשיכים מסנו מזרחה מגיעים למבצר יפה עם אפשרות לטרק קצר. אנחנו ויתרנו מפאת קוצר הזמן.

חאזבגי. עוד כמה קילומטרים והגענו לסטפאן-צמינדה Stephan-Tsminda הנקראת גם חאזבגי. עיירה על הכביש הראשי, בדרך כלל הנקודה הצפונית ביותר שמטיילים מבקרים- רק כמה ק"מ בודדים מהגבול הרוסי. המקום ידוע בזכות כנסיית השילוש הקדוש הנקראת גם Sameba.

זוהי כנסיה מאוד חשובה בגיאורגיה, ויש שם המון מבקרים. ולא רק תיירים- בעיקר מקומיים. כשהגענו (פניה שמאלה,יש שלט קטן) עצרו אותנו כמה נהגי מוניות (ציידי מבקרים) והסבירו לנו שהרכב שלנו נמוך מידי והדרך קשה. לא נוכל לעבור. לא התכוננו לכך. הרבה ג'יפים גדולים מעלים כאן אבק בדרך למעלה. את קצה הכנסיה רואים מרחוק- באמת יושבת על השפיץ של ההר, שהוא תלול למדי. אז מה, מרחמים על הסוברו? נכנעים לבנות שכבר השתכנעו מהאבחנה הנחרצת של הנהגים המקומיים? נשברנו. החנינו את הפורסטר המבוישת, ועלינו על ג'יפ רוסי ישן, לדה ניבה, עם נהג מקומי. 40L הלוך ושוב, עם המתנה עד שנסיים את הביקור. לא התווכחנו. שירוויח. הדרך באמת משובשת, ויש בה מספר בורות וכמה אבנים בולטות, אבל, לא משהו שהסוברו לא יכול היה להתגבר עליו. העניין הוא שהדרך מאוד עמוסה, הג'יפים הגדולים והמוניות הישנות והמקרטעות טסים שם מהר, והיו מפריעים לנו לנהוג למעלה בזהירות. אחרי כ 20 דקות של טרטור קופצני בג'יפ הרוסי הגענו לאתר. דבר ראשון שצד את עיני היו טויוטה ראב-4 וסוזוקי גרנד ויטארה שחנו שם- כלומר- אם הם יכולים, גם אנחנו יכולנו, אבל סיכמנו שלא מתחרטים, ושהנסיעה בג'יפ המתפרק, עם הנהג הזקן שהחזיק את ההגה 20 ס"מ מהאף, תהיה חלק מהחוויה. המקום באמת מרשים, למרות שכבר שבענו כנסיות. פחות חשובה לנו קדושת האתר, שהוקם במאה ה- 14. יותר התפעלנו מהגובה, מהנוף שמסביב, ומהעובדה שמישהו השקיע מאמץ כה רב לבנות כנסיה ענקית במקום שהגישה אליו היא כה קשה. בדרך למטה ראינו את כל המטפסים ברגל. יש כאן כמה שבילים דרדרתיים להולכי רגל (שבילי נחש) מאוד תלולים, קשים מאוד לטיפוס, ובספרים כתוב שהעליה ברגל אורכת כשעה וחצי. לא לגילנו.

פגישה לא צפויה. מכיוון שהסוברו נחה, לקחנו אותה עוד קצת צפונה, לאזור של מפלים. בערך 8 ק"מ צפונית לחאזבגי. יש גשר על הכביש הראשי, ושלט מצד שמאל Gveleti. פנינו שמאלה ובטעות שברנו ימינה ונסענו צפונה לאורך הכביש, ואחר כך מערבה לכיוון ההרים. הנוף מהמם, הדרך משובשת ומצאנו עצמנו נוסעים בשטח ללא דרך בכלל. מפלים אין. הגענו קצת אחרי אגם קטן ירוק מוקף צמחיית קני סוף, משהו כמו 3 ק"מ מהכניסה, והחלטנו לחזור. זו הייתה טעות ניווט מאוד מוצלחת. יופי של נוף.

יופי של טעות ניווט

 מסתבר שהמפלים נמצאים בנקיק Dariali, והכיוון מהשילוט שעל הכביש הראשי צריך להיות שמאלה, ומייד שוב שמאלה (מערבה ואז דרומה ופנימה, עם השביל). אפשר לנסוע חלק מהדרך ואת השאר צריך לעשות ברגל- כשעה הליכה למפל הגדול, וקצת פחות לקטן. ההליכה מתחילה מגשרון צבוע כחול-לבן, על פלג מים סוערים. ואת מי אנחנו פוגשים פתאום? את ג'ורג'י ועימו 3 מטיילים ישראלים שפגשנו אצלו בפנסיון בסוונטי. הם מטיילים כבר שבוע. הייתה שמחה גדולה, ואפילו קיבלנו טיפ מישראלית שיודעת- אפשר לוותר על ההליכה למפל- לא משהו שווה (אלא אם אתם מעוניינים בהליכה לשם הליכה בטבע- האזור מאוד יפה). לנו הספיקה העובדה שמצאנו את הנקודה, נשמנו אוויר פסגות, ולא שכחנו שיש לנו עוד דרך ארוכה חזרה. סובבנו את הסוברו וחזרנו לדרך הצבאית.

בחאזבגי עצרנו לארוחת צהריים- לא רע אבל קצת יקר למחירי גיאורגיה (זו המסעדה היחידה שנראית כמו מסעדת בוקרים ספונת עץ. כל שאר מקומות האכילה נראו כמו קנטינות, עם שמשיות צבעוניות. המלצר דיבר עברית).

חוזרים. נסיעה, נסיעה, נסיעה.. המון משאיות, אבק דרכים, נפרדים מהנוף היפה. הגענו שוב למבצר אנאורי. הפעם הזקנה לא הספיקה לסגור את הדלתות, והשלמנו את הביקור בכנסיה. השקפנו על האגם, וחזרנו בדרך המלך לטביליסי.

התעוררנו בדירה של ג'סי. נפגשנו עם נציג חברת ההשכרה שהגיע לאסוף את הרכב. אתמול התקשרנו לתמר וביקשנו להזכיר שיגיעו בבוקר לאסוף את הרכב. היא ענתה שיש לנו את הרכב עד ל- 25 בחודש, כלומר עוד יום. מה עושים? הסתבר שטעיתי בחישוב ימי ההשכרה. ביקשנו רכב ל- 9 ימים, אבל יום השכרה מתחיל בבוקר ונמשך עד לבוקר שלמחרת. טעות. ידענו שאנחנו לא צריכים רכב ליום של טביליסי, ועשיתי חשבון שנחזיר היום, יום שני. זה אמנם היום התשיעי, אבל רק 8 ימי השכרה מלאים. התקשרנו שוב לתמר. הסברנו שטעינו, ואולי אפשר לקבל החזר על היום? אין בעיה, ענתה. שיגעון. איפה היו מחזירים לנו כסף לאחר שכבר שילמנו מזומן על הכל? בקיצור- הגיע בחור, החזיר לנו את הפיקדון (200$ בדולרים) ועוד 100 לארי עבור יום של רכב + GPS, ולקח את הרכב. בלי יותר מידי עניינים, בלי ויכוחים, בלי להסתובב יותר מידי סביב הרכב ולחפש שריטות.

מבחינתי, ככותב רשמי המסע, הכתיבה הסתיימה. טביליסי היא עיר בירה. הרבה יותר מפותחת משאר הערים שביקרנו בהן. צעירים לבושים טיפ טופ, עם אייפונים, סניפי מקדונלד, חנויות יוקרה. כל זאת כמובן לצד מדרכות שבורות, לכלוך, המולה, בתים נהדרים שידעו ימים יפים. טיילנו ברגל. ביקרנו שוב באזור שרדן, ורדה קנתה שטיח נהדר, ביקרנו בשוק הפשפשים שליד הנהר, אכלנו, ראינו עוד כמה כנסיות חשובות ואת בית הכנסת המרשים, וחזרנו לדירה עייפים. בערב ארוחה אחרונה של אוכל גיאורגי. הזמנו מונית דרך החבר של ג'סי- 20 לארי לשדה. המונית תחכה לנו מתחת לבית מחר בבוקר ב 6 ורבע.

טיפים לעיר הגדולה? רק להיזהר כשחוצים את הכביש. נהגי המכוניות לא סופרים הולכי רגל. אף אחד לא יעצור לכם, גם לא במעבר חציה. הכי בטוח לעבור על גשר או במעבר מתחת לכביש, כמו שהיה פעם באלנבי בתל-אביב.

מוניות זמינות מאוד. אפשר להגיע לאתרים הקרובים תמורת 3L. לנסיעה קצת יתר ארוכה תתבקשו לשלם 5. מה הסיכוי שירמו אתכם, כי אין מונה, ואין תעריף? סיכוי קטן. אחד ביקש 7, אבל כעסנו עליו ונתנו לו 5. בררנו לאחר מכן והסתבר שצדקנו.

חשבון במסעדה או במכולת? אנחנו פגשנו רק אנשים ישרים. ישראלים מהקבוצות בדרך סיפרו שלפעמים פגשו תופעה של "ניפוח חשבון". שאחד ועוד אחד יצא 3. לא צריך להיות יותר מידי חשדניים. כשהמחירים כל כך נמוכים, מקסימום עבדו עליכם בכמה שקלים.

הגיאורגים אוהבי ישראל. זה אחד המקומות האחרונים בעולם שמאירים לנו פנים. גם אנחנו אהבנו אותם. אנחנו תקווה שקשרי התיירות המתפתחים במהירות לאחרונה, ושאולי גם אנחנו תורמים להם בכתיבת רשמי-מסע אלו, לא יתקלקלו. למי שסיים את הקריאה ומתכנן לנסוע- ורדה, אדיר, אריאלה ואמיר מאחלים לכם טיול רגוע ומהנה. תזרמו.