בסוף יולי 2017 יצאנו לטיול הגדול שאנו עושים מדי שנה – הפעם לפרו.
אנו זוג בוגרים בגילאי ה-50 שאוהבים לטייל וללכת במקומות חדשים.
הטיול בפרו תוכנן כבר שנה קודם לכן – המלצה לעשות כך תמיד – המחירים יהיו נמוכים והזמינות טובה יותר של אתרים ומלונות.
כתמיד, תכנון הטיול מבוסס על המלצות מטיילים אחרים מאתר המטייל ותוכניות טיול של חברות טיולים מאורגנים.
פניתי למס' משרדי תיור מקומיים בפרו לקבלת מחירים לטיולים לנקודות מפתח שהחלטתי שיהיו בטיול שלנו ובחרתי – בהצלחה רבה, בחברת american fox advanture (מומלץ בחום – לדבר עם נינו [email protected]). אשר שלח לנו מסלולי טיול וסיור בכל הנקודות שציינתי.
התחלנו במס' ימים בלימה – הצלחתי לתפוס מלון ממש במרכז ההסטורי של לימה Continental Hotel) והיתה לנו אפשרות מעולה לטיולי כוכב בלימה. לוודא בעת בחירת המלונות שיהיו במרכז (בפרו זה בד”כ נקרא Plaza de Arms).
מלימה טסנו לקוסקו – גובה של 3300 מ' מעל הים – יום ראשון היה לצורך התאקלמות לגובה הזה (מומלץ לקחת כדורים להתמודדות בגובה – לנו הייתה סחרחורת ביום הראשון. לאחר כדור, הכל הסתדר).
למחרת, היה הסיור הראשון בעמק הקדוש – אוטובוס תיירים עם מדריך מקומי באנגלית, לקח אותנו ב-3 הערים הממוקמות בעמק הקדוש –פיסאק, אולאנטאטמבו וצ'ינצ'רו, שם, החלנו להכיר את עוצמת בני האינקה שהותירו את חותמם בכל שלב של הפרואנים ומקור לגאווה גדולה מצידם. נענו בין גובה של 2500 ועד 4500 מטר, הסיור בעיירה אולאנטוטמבו במעלה הטראסות של האינקה והמקדש שלא הסתיים בראש התל, היה לא קל, אבל מאלף.
ביום המחרת היה יום טיול למכרות המלח במוריי– מקום מהמם (אין על נקודת התצפית על האתר ממרומי הרמה שמתחתיה נמצאים המכרות – פשוט גדול).
משם נסענו לפיסאק החווה החקלאית של האינקה – מקום מדהים ובעל חשיבות מבחינת התפתחות החקלאות בת ימינו. האינקה ידעו לעשות טראסות שכל טראסה מיועדת לגידול אחר, עפ”י החום והלחות השוררת בנקודת הגובה של אותה טראסה, לעיתים, מדובר על הבדל של 2-3 מעלות .
מהעיירה אוליינטוטאמבו עלינו לרכבת לכיוון המאצ'ו פיצ'ו – הגענו לעיירה השוכנת בתחתית המאצ'ו פיצ'ו ומהווה נקודת פתיחה לכל מי שעולה על ההר המשגע הזה.
העיירה – אגוואס קלינטאס, היא לתיירות בלבד – מלאה בשווקים וחנויות ואלפי אלפי מלונות ומוטלים וצימרים המאוכלסים ע”י עשרות אלפי האנשים שגודשים את הרחובות.
למחרת ב-5 בבוקר אנו עומדים בתור לאוטובוס שיעלה אותנו להר. יש כ-25 אוטובוסים העולים ויורדים מההר – אחד אחרי השני – התור הוא באורך של 2 ק”מ ולאחר כשעתיים, הגענו להר.
חברים, לא לוותר על האתר הזה – הנוף מדהים. פלאי האינקה הבאים לידי ביטוי בהדרכה המצוינת של המדריכים הקיימים, פשוט מותירים אותך חסר מילים לנוכח החוכמה והידע שלהם.
מי שמגיע ללא מדריך, אל דאגה – יש מדריכים ממתינים בשערי האתר ומציעים עצמם למי שמעוניין – לא לוותר על הדרכה!.
בסיום הסיור וההליכה העצמאית לגשר האינקה – ויתרנו על שער השמש היות והאוטובוס מוזמן לשעה מסוימת ואי אפשר לאחר.
חזרנו עם הרכבת לאולאנטאטמבו שם אסף אותנו הנהג של משרד התיירים שלקחנו (אמריקן פוקס – זוכרים?) ואחרי שעתיים חזרנו לקוסקו.
אחרי יום מנוחה – היה חשוב ליצור כזה עקב המאמץ בטיפוס במדרגות באתר מאצ'ו פיצ'ו, עשינו סיור במקדשים השונים מסביב לקוסקו – היה נחמד ללמוד עוד דברים על האינקה – באתר סאכסומאן נדהמנו לראות את המקדש שניתן לומר עליו מהחשובים של האינקה – כניסה דרך מעבר הבגרות של צעירי האינקה – עשוי בצורת וגינה מתוך סמל של בריאת החיים, ומתחיל להחשיך עד לנקודה שבה לא רואים דבר – חלק זה נמשך כמס' שניות עד שמתחילים לצאת מהצד השני והאור מתחיל להתגלות – מעבר זה מסמל את אומץ הלב של הצעירים ומי שצולח את המעבר יוכל לעלות מעמד אצל האינקה.
למחרת עשינו רפטינג על נהר האורומבמבה למשך יום – הרפטינג עצמו בדרגה 3 וארך כשעתיים וחצי. היה ממש כיף שבר את אווירת הטיול והכניס צבע וכיף של חופש.
למחרת נסענו ל-4 ימים לשפך האמזונס – פורטו מלדונאדו, בטיסה ואספו אותנו ללודג'. הלודג' היה באווירת האקולוגיה ולכן, חסכון בחשמל ככל שניתן והחום גבוה והלחות דומה. לא היה קל.
במהלך 3 הימים הבאים סיירנו בשבילים שונים באי, סיירנו בסירה באמזונס והיינו בקנו בביצה סמוכה מתוך תקווה לראות חיות שונות באיזור הגידול הטבעי שלהם. ראינו תנינים, קופים, טרנטולה שחורה וציפורים מדהימות. אישית, הייתי מקצר את הטיול שם ל-3 ימים גג.
חזרנו לקוסקו ולמחרת עלינו על אוטובוס תיירים מיוחד לפונו. מדובר על נסיעה של 10 שעות בהן מבקרים ב-5 אתרים שונים יחד עם מדריך טיולים המסביר על המקומות, כולל ארוחת צהריים.
בפונו יצאנו לסיור בן יום אחד באגם טיטיקאקה – היה מאלף. כדאי מאד לא להחמיץ את הביקור באיים הצפים – חוויה אנתרופולוגית שטרם ראינו כזה. משפחות בודדות חיות על אי צף באגם, מתוך 90 כאלו – אלו הם חייהם.
למחרת לקחנו אוטובוס תיירים מדהים לאריקיפה – 6 שעות נסיעה באוטובוס שהוא כמו מטוס ומחלקה ראשונה – כסא שעובר לשכיבה, מסך טלוויזיה אישי עם מבחר תוכניות ומשחקים להעביר את הזמן.
אריקיפה היא עיר יפהפיה – הצטערנו בדיעבד שלא היינו כאן לפחות 3 ימים.
למחרת, יצאנו לקניון קולקה למפגש דאיית הקונדורים המפורסמים ולאחריה, התחלת ההייקינג שלנו בקניון למשך 3 ימים עם מדריך מקומי. מסתבר שזה רק שנינו והוא.
האמת, לא הערכתי עד כמה קשה זה היה. שלא תבינו לא נכון, בישראל אני מטייל ועושה הייקים בכל שנה עם קבוצה ועשינו מסלולים רבים קלים כקשים, כלומר, אני לא בטטת כורסה, אבל, ההייקינג הזה, היה קשה ברמות… אמנם כל יום תוכנן ל 4-5 שעות, אבל,מערב עליות וירידות מטורפות.
ביום הראשון הלכנו כ-5 ק”מ על רמת הקניון ומשם ירדנו כ-1300 מטר לתחתית הקניון ועלינו כ-200 מטר לכפר הראשון שם לנו. כבר בערבו של היום הראשון, אישתי לקחה את זה קשה והתפתחו יבלות מפחידות על הרגליים שלה. המדריך שראה, קצת נבהל והחל בטיפול מקומי ע”י שיח אלווורה שאותו פיצל וחתך לאורכו והוציא את המיץ ומרח על הרגליים. חבש אותן עם נייר טואלט (אלתורים) ובנקודה זו, הבנו שההמשך לא יהיה קל. ביום השני הלכנו לכפר השני כשמדובר על הליכה של 8 ק”מ וירידה של כ-500 מטר. כן, אשתי הצליחה ללכת כמו גיבורה. בכפר השני כבר הייתה בריכה וניתן קצת להירגע.
היום השלישי אמור היה להיות מבוסס על עלייה אחת ארוכה מהכפר השני שהגענו אליו עד למרומי הקניון – עלייה של 1400 מטר.
היות וכבר ביום הראשון הבנתי את המצוקה, הזמנו באמצעות המדריך, 2 פרדות שיקחו אותנו על גבן עד למעלה. אלו היו 200 הש”ח המוצלחים ביותר שהוצאתי…
חזרנו לאריקיפה וקצת סיירנו במרכז שלה – חנויות יוקרה וכאלו שפחות – מאד זולה! את הקניות שווה לעשות כאן ולא בעיירות האחרות.
מאריקיפה טסנו ללימה לעוד כמה ימים של התרגעות ורכישת מתנות שונות עד לטיסה ארצה.
נקודות חשובות ומעניינות:
- ממליץ בחום על משרד הנסיעות המקומי בפרו – אמריקן פוקס אדבנצ'ר, הממוקם בפרו – נינו שארגן את הטיולים, הקפיד לאסוף אותנו מכל טיול אל המלון ולקחת אותנו למקומות המפגש. הקפיד לבחור עבורנו את המסעדות הטובות יותר ואם היה אפשר לקבל אטרקציות במהלך הטיול, רשם אותנו אליהן (למשל, באחד הטיולים נכנסנו לאתר מרחצאות מים חמים שאחרים היו צריכים לשלם ואנו שולמנו מראש – דברים קטנים אבל, מראים את ההקפדה על הדברים הקטנים)
- הסדר והארגון בפרו מעוררים הערצה. בכל צומת יש שוטרים מתוקתקים בתלבושתם עם הרבה כבוד. אין פחד ברחובות.
- למי שיש לב חלש מנהיגה שלא יעיז לעלות על הכביש. לימה באופן קיצוני, פשוט בלתי סבירה בצורה שבה נהגים נוסעים – חיתוכים מכל עבר, פניות שלא מהמסלול, עצירות פתע וכל מה שבארץ מרתיח לכם את הדם. עם כל זאת, לא ראינו כלל תאונה, למעט פעם אחת שבה מראה של אחת המכוניות נפגעה. גם אין צפירות עצבנות – כולם משלימים עם הנהיגה והצפירות היחידות הן: שים לב אני עוקף, או, יאללה זוז.
- בלימה, לכל רחוב יש ייעוד משלו מבחינת המוצרים הנמכרים בו… יש רחוב לבגדים, רחוב למשקפיים, רחוב למוצרי נייר ואריזה, רחוב לצעצועים, רחוב למדליות, מגנים ותעודות, רחוב למספרות, רחוב לציוד עבור בתי חולים, רחוב לכלי עבודה – נראה לי שהבנתם כבר…
- כואב בלב על מאות הכלבים הזנוחים בכל עיירה ועיירה שהיינו בה. אין כזה דבר “צער בעלי חיים”
- העוני המשווע של הפרואנים כואב למראה ועם זאת, הם די מרוצים מחייהם.
