בולגריה- טרקים במקומות קסומים

בולגריה25.7.2011-15.8.2011

החלטנו, שרה ואני (קרן), לצאת לטיול ל- 3 שבועות, ליעד בלתי ידוע.- לאן, לא היה לנו מושג והתחלנו לחפש רעיונות ליעדים באינטרנט. תוך כדי שיטוט באתרים, נתקלתי ביעד שנקרא "בולגריה".

לא הכרנו אנשים שטיילו בבולגריה אבל ראינו באינטרנט תמונות של נופים מקסימים והחלטנו לקחת על עצמנו את האתגר. ידענו רק שאנו רוצות לעשות טרקים בלי הרבה תכנון מוקדם, אלא בספונטניות שתאפשר לנו להתקדם בטיול בהנאה ובלי לחץ.

מלבד כרטיס טיסה, שאיבת ידע בסיסי מוקדם מהאינטרנט, הרבה מוטיבציה והתרגשות- לא תכננו כלום.

ביודענו שהטיול לא יהיה פשוט כל כך היות והבולגרים אינם דוברי אנגלית, הנחנו שנתגבר על כל המכשולים, נראה נופים קסומים, נפגוש אוכלוסיה שונה ותרבות שונה, ויצאנו לדרך...

המלצות לפני תחילת הטיול:

1. חובה להגיע עם קצת כסף בולגרי (לב) או להחליף לכזה בשדה התעופה של סופיה, למרות מידע שגוי שמפורסם לפיו ניתן להשתמש ביורו. אפשר אכן להשתמש ביורו, אבל רק בבתי המלון, ורק בחלקם.

2. הבולגרים כמעט כולם אינם דוברי אנגלית ולכן התקשורת והטיול כלל אינם קלים. הפיתרון- במידה ונמצא לידכם ילד בגיל בית ספר, אל תהססו לבקש את עזרתו בתרגום (גם אם הוא רק בן 7) היות והשפה האנגלית נלמדת כעת בבתי הספר. לא פעם הילדים הקטנים האלה פשוט חסכו לנו זמן ארוך של שפת חירשים, אפילו אם הם הצליחו לתרגם ולו רק כמה מילים.

3. לינה- ניתן לישון בבתי מלון הפזורים במרכזי הערים, או ללכת ברחוב ולראות שלט של משפחה שמשכירה חדרים (זו האופציה שבד"כ לקחנו).

4. אל תיבנו על כך שתמצאו מכונות כביסה- עשו כביסה ביד או שלמו מחירים מטורפים אפילו במושגים ישראליים בבית המלון (כמעט אין שירותי כביסה כלל בבתי המלון, אבל אם כבר מצאתם כזה אל תשמחו מוקדם מדי היות ותאלצו להיפרד לשלום ממאות יורו על ק"ג בודדים).

5. מפות- חובה לקנות בסופיה. לא ידענו זאת ולכן שעות רבות בכל עיר תרנו אחר מפה.. זה לא היה כיף ולא תמיד מצאנו כזו. כנסו לחנות ספרים בסופיה בתחילת הטיול וקנו מפה טובה לכל איזור שתבחרו לטייל בו. הסתדרנו עם מפות למרות שצריך קצת אורך רוח ודמיון היות ולא תמיד השבילים מסומנים באותו צבע שהם על המפה- ירוק יכול להיות כחול, צהוב יכול להיות ירוק, אבל בגדול המפות בסדר גמור. סימוני השבילים לאורך הטרק בד"כ בסדר גמור- מסומנים על עצים, סלעים, אבנים, אבל לא פעם חשבנו שאיבדנו את הסימון. סבלנות- הוא שם, רק צריך לפעמים קצת לחפש. במקרה אחד באמת נאבדנו אבל חזרנו בחזרה לסימון האחרון שראינו ואז גילינו אבן קטנטנה שעליה היה הסימון, אשר לא ראינו היות והיא והשיחים והעשבים שצמחו הסתירו אותה. בלי פאניקה- הסימון שם, רק צריך למצוא אותו.

6. אל תבנו על הכנסת אורחים מדהימה ברחובות בולגריה- זה לא הצד החזק שלהם. יכול להיות שהם סופר נחמדים, אבל ללא תקשורת בשפה האנגלית גם סופר נחמד יתקשה למצוא את המילים...

7. תלמדו את האלף בת הקירילי- אין ברירה! לנו זה לקח שעתיים והיה שווה כל שנייה. זה יעזור לכם להתמצא ברחובות הערים, בטרקים עצמם, לקרוא את שמות הבניינים, למצוא את תחנת האוטובוס שלכם...

8. Tourist information - נקודה כאובה. זה נמצא על המפה כמעט בכל עיר, אבל למצוא אותו זה סיפור בפני עצמו. כמה פעמים השלט הראה שהמקום נמצא ימינה, אבל בדיעבד זה היה שמאלה. מעבר לזה- המפות שלהם חסרות ערך אם אתם מחפשים לעשות טרקים. המפות הן בד"כ של העיר/ העיירה עצמה.

9. לפני יציאה לטרק רשמו לפניכם את הטלפון של יחידת חילוץ בהרים- ייתכן שתזדקקו לזה. אל תבנו על כך שלא יקרה כלום. במרבית הטרקים שעשינו, פגשנו מטיילים בודדים בדרך, אבל רק אחרי כמה שעות טובות, וגם זה לא תמיד (ונניח שיש מקרה חירום- חוץ מתמיכה רגשית- במה בדיוק הם יוכלו לעזור לכם?).

10. כמטיילות ספונטניות לא הזמנו מקום לינה באף אחת מהבקתות שבדרך ולשמחתנו לא הייתה בעיה, אבל בלי אוהל- זה יכולה להיות בעיה לעיתים. הנחנו שמקסימום, אם לא יהיה חדר פנוי, ייתנו לנו לישון על המרפסת עם שק שינה.בדיעבד, אחרי טרקים לא קלים בכלל עם תיק על הגב, שמחנו שלא הוספנו אוהל למשקל.

11. אין צורך בטרקים להיסחב עם 20 קילו על הגב. 3 ליטר מים (ניתן למלא מים בדרך מהנחלים), שק שינה, מעיל גשם, מפה, אוכל, נייר טואלט, בגדים חמים, עזרה ראשונה, פנס ואתם מוכנים. לא בכל הבקתות יש אוכל וכן- למדנו את זה על קיבתנו כשפעמיים כמעט גווענו ברעב. פעם ראשונה הלכנו כ-3 ק"מ נוספים על מנת למצוא אוכל בבקתה שכנה (חוץ מאשר בטרקים המאוד מתויירים כמו שבעת האגמים והר המוסאלה, בד"כ הבקתות נמצאות במרחק של 15- 10 ק"מ זו מזו וכשמטפסים על הרים זה לא כמו 10 ק"מ של הליכה על הכביש...) ופעם שנייה האדיבות והנחמדות השתלמה וגילינו בבקתה שלנו קבוצת מטיילים שהתחבבנו עליהם בדרך והם חלקו איתנו אוכל שהביאו בתיקים. לא חובה להביא שק שינה היות ובכל הבקתות מיטות ומצעים אבל לא תמיד נראה כי המצעים עברו כביסה ובכלל, כיף לישון על "מצעים" משלך. נכון- כנראה קצת הסרחנו היות וההליכה קשה וארוכה ולא מצאנו צורך לסחוב מגבת וכלי רחצה, אבל טוב שכך- על כל קילו מיותר בהרים, יש מצב שתמצאו עצמכם מקללים לפעמים גם את אלוהים.

12. בבולגריה לא מקובל לראות 2 מטיילות לבד. לא פעם הבולגרים הסתכלו עלינו במבטים לא מבינים לפשר התופעה. כששאלתי פעם אחת את בעל הבקתה שהתפלא לראות אותנו לבד, לפשר הדבר, הוא ענה "החברות הבולגריות שלי אפילו לא מטיילות לבד ומפחדות לבוא לבקר אותי פה כי יש באזור 80 דובים". זו אינה הסיבה היחידה לכך שהם מרימים גבה- פשוט לא מקובל, אבל דובים בכל אופן לא ראינו ואם היינו נתקלות בסיכוי כזה שהוא בערך אחד למיליון, במה גבר היה יכול לעזור לנו?

13. בולגריה הינה מדינה המשלבת מודרניות לצד אי מודרניות מוחלט. המדינה עדיין לא עיכלה שהיא הולכת להיות אימפריית מטיילים ולכן גם במובנים רבים לא ערוכה לתיירים (ואולי טוב שכך על מנת לשמר את האוטנטיות והמחירים המאוד נמוכים).

14. בולגריה מקסימה! קחו אוויר, היו סבלניים, אדיבים ונחושים. אתם עומדים לראות נופים קסומים וחוויה של פעם בחיים!

תחבורה- המון מוניות ויש כמה תעריפי נסיעה שונים. במדבקה על חלון המונית תוכלו לראות את התעריף כך שכדאי שתחפשו את הזול ביותר. סה"כ לא נתקלנו בבעיות עם נהגי המוניות, מלבד זה שהם בד"כ לא דוברים אנגלית. בנסיעה משדה התעופה, כמו תיירת מתחילה, "נשדדתי"" ע"י נהג המונית - שילמתי לו ביורו והוא "בטעות" החזיר במטבע מקומי. חארם אבל חפיף. בסופיה הנסיעה במונית זולה מבכל עיר אחרת.

תראו להם כרטיס ביקור עם הכתובת אליה אתם מעוניינים להגיע והכל יהיה בסדר. אוטובוסים- בסופיה המקום היחידי שבו טיפה הסתבכנו. זו תחנת אוטובוס מרכזית (בדיעבד הסתבר לנו שיש עוד תחנה מרכזית אבל קטנה יותר ולא כל כך מוכרת) וכל הדוכנים למכירת כרטיסים, איך לא- בבולגרית. גשו לדלפק כלשהו ומשם יפנו אתכם לדלפק היחיד שהינו לדוברי אנגלית. בנסיעות בין עירוניות אל תיבהלו אם לפתע הנהג עוצר- אומר משהו בבולגרית ויורד. זו בסה"כ הפסקה של 15 דקות בד"כ אז חפשו אחר דובר האנגלית היחידי והוא יעדכן אתכם מתי צריך לחזור לאוטובוס.

הנהגים הבולגריים נוראיים! אם חשבתם שהישראלים הכי גרועים, טעיתם. מדי פעם הם נוסעים אחד מול השני באותו הנתיב וגורמים לכמעט תאונה נוראית אז כשאתה באוטובוס וממילא אין לך שליטה על הנהיגה, עדיף לעצום עיניים למשמע המוסיקה באייפוד שלך.

החלפת כסף- היות ופחדנו שתקלה קטנה בכספומט תבלע לנו את הכרטיס, העדפנו להחליף בבנקים (בתוספת תשלום עמלה) ובדוכני ה- Exchange

האמת בדיעבד, הייתי מחליפה כסף רק בכספומטים ומקווה לטוב. בדוכני החלפת הכסף יש לבדוק טוב היות ונתקלנו בדוכן שבשלט שלנו בחוץ היה תעריף מסוים וכשלא קיבלתי את העודף הנכון, פתאום הפנו אותי לשלט נוסף שהיה מוצב בתוך החנות עצמה ושם היה תעריף אחר אז שימו לב סביבכם. "נשדדתי" בפעם השנייה והאחרונה בטיול (הראשונה הייתה במונית משדה התעופה). הכספומטים אמינים, כתובים באנגלית וצמודים לבנקים בד"כ כך שאם יש בעיה, כנסו לבנק וישמחו לעזור לכם. הפקידות בבנק רואות בכך טרחה מיותרת כשתיירים באים להחליף כסף בתוך הבנק במקום בכספומט ולא ששות לעשות את זה.

אוכל- לא הצד החזק של בולגריה לטעמי. אינני מפונקת אבל עדיין לא נהניתי. בסופיה האוכל טעים, ביתר המקומות האוכל די עלוב ומבחינת בשר- בהרבה ערים תמצאו רק בשר חזיר ועוף. נו מילא- שאלה יהיו הבעיות שלי.... בסופיה ארוחה מלאה עם בשר, ירקות, אורז ושתייה ל-2 אנשים, במחיר 27 לב (33 ₪ לאחת). בכל עיר המחירים קצת שונים.

מזג האויר- בכמה בלוגים שקראנו הבנו שהעונה המומלצת לטיול הינה יולי- אוגוסט. לא מצטערת לרגע שיצאנו בעונה הזו, אבל היה רטוב! ימים שלמים של גשם לא מנעו מאיתנו לצאת ולהנות מהטיול, אבל הערפל... כשהוא עוטף אותך לאורך יום שלם של מסלול זה מבאס (ולעיתים גם מפחיד ויכול להיות מסוכן אם לא ניתן לראות למרחק של יותר מ-10 מטר קדימה). פעם אחת באמצע טרק תפס אותנו גשם כבד אז ללא מעיל גשם וכיסוי לתיק, היה רטוב וקר והיו כמה דקות של אובדן שפיות זמנית אבל גשם של 45 דקות זה לא סוף העולם. למזלנו הרב בטרק אחר, 5 דקות לאחר שהגענו לנקודה הסופית, התחיל גשם כבד לחמש השעות הבאות. תודה לאל שהיינו במקום מבטחים היות ובמסלול שעשינו יכולנו בקלות להתחלק ולאבד את חיינו בירידה הנוראית שערכה כמה שעות למנזר רילה ובמקרה הטוב לשבור רק רגל. יש אלוהים....

סופיה-

התחלנו את ההרפתקה שלנו בסופיה, עיר הבירה של בולגריה. מצוידות ב"מדריך המקיף לבולגריה" וב"לונלי פלאנט" התחילה ההרפתקה...

הגענו וחיפשנו מקום לינה במרכז העיר. היה קשה אפילו למצוא את המרכז, היות והבולגרים ברחובות אינם דוברי אנגלית ואפילו מרבית שמות הרחובות כתובים בקירילית. לאחר 3 שעות הליכה ברחובות העיר, עם תיק ששוקל 13 קילו, מצאנו מלון מקסים במרכז העיר. בעיר עצמה חוץ ממוזיאונים (שאיננו חובבות), בית כנסת מפואר, חילופי משמרות של הזקיפים בבית הנשיא, פארקים, מסעדות ובתי קפה, אין הרבה מה לעשות.

בית המלון- St. George Hotel, 64 "Kniaz Boris l" St. , טלפון +35924181840/ 35924181841+, [email protected]

כאמור, 3 שעות לקח לנו למצוא את בית המלון הזה ולא- אנחנו לא בררניות בכלל. כל מה שרצינו בכדי להתחיל את הטיול בכיף היה מלון פשוט במרכז העיר (ולא במחיר שמתחיל ב-150יורו ללילה). המלון נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהמרכז עצמו, החדרים יפים ונוחים, מרפסת בכל חדר, פקידה שמדברת אנגלית, מלון שקט, גלישה חינם באינטרנט בחדר (במידה ויש איתך מכשיר אישי) וארוחת בוקר....זה עקב האכילס כי ארוחות הבוקר של הבולגרים הינן די עלובות במונחים שלנו- קוראסון במקרה הטוב, עגבנייה, מלפפון, שתייה ופרי (טוב, היה גם בשר חזיר וסירבתי בתוקף לאכול).

שיטוט ברחובות העיר-

לאחר חוסר אונים בהתמצאות ברחובות העיר, הבנו שאנו חייבות ללמוד את האלף בית הקירילי ועצרנו בפארק הסמוך על מנת להשלים את המשימה. אחרי שעתיים המשימה הוכתרה בהצלחה והרגשתי שרכשתי עוד שפה.

כמה ימים גשומים הביאו אותנו למסקנה שעליי לקנות כיסוי גשם לתיק על מנת לצאת לטרקים. החיפוש אחר החנות הספציפית לציוד מטיילים, הגיע למבוי סתוםכשאת המשך הרחוב חסם בניין גדול. הליכה הלוך וחזור וחוזר חלילה הביאה אותנו בסופו של יום למצוא את הכתובת הרצויה- הרחוב פשוט המשיך מאיפה שנפסק אחרי שהיקפנו את הבניין שחסם אותו. החנות בכל מקרה הייתה סגורה (לא ברור לנו אם באמת הייתה חנות כזו היות וזה היה בניין עלוב ללא חלונות ודלת עץ ישנה). הפארקים הינם שטחי דשא עם מתקני כושר בחלקם ופסל כלשהו, שום דבר מיוחד. מרכז העיר לא מרשים במיוחד- כמה מסעדות ובתי קפה עם הרבה תיירים. אין חנויות המציעות אטרקציות למטיילים- לא ג'יפים, לא טיול סוסים...

בית הנשיא- בהליכה מבית המלון הגענו לבית הנשיא על מנת לצפות בחילופי המשמרות של הזקיפים בכל שעה עגולה. בחור שנקלע למסלול ההליכה של הזקיפים, נדחף על-ידיהם באגרסיביות הצידה. לא ביג דיל, אבל הופתעתי.

טקס חילופי המשמרות נמשך כ-10 דקות- לא משהו מדהים אבל אם אין משהו אחר לעשות....

בית הכנסת- עלות כניסה 2 לב לאחד (כ-5 ₪). בית הכנסת מרשים מאוד ומעוטר לתפארת. מלבדנו לא היו בו אנשים מלבד עובדי המקום. כשפנינו לצאת, בדיוק הגיעה קבוצה מאורגנת של ישראלים. נשארתי קצת לשמוע את הסברי המדריך והמשכנו בדרכנו.

התכנון ליום המחרת היה לעשות טרק בהר ויטושה, אבל התוכנית הייתה חייבת להידחות למועד מאוחר יותר בעקבות מזג האוויר הגשום אז החלטנו לנדוד לדרום בולגריה ולהתחיל שם בטרקים.
 

 

הגענו לתחנת האוטובוס המרכזית של סופיה על מנת לקחת אוטובוס לבאנסקו. בתחנה המון דלפקים לכל מיני יעדים וקשה להבין באיזה מהם אנו צריכות לקנות כרטיס היות והכל כתוב בבולגרית (אוקיי למדנו את האלף בית אבל לקרוא הכל זה יכול לקחת שעתיים- שלוש). הצלחנו ללכוד פקידה באחד הדלפקים שהינה דוברת אנגלית. כרטיס לבאנסקו= 16 לב= 3 שעות נסיעה (אין צורך לקנות כרטיס נוסף לתיק הגדול כפי שכתוב בספר). לאחר נסיעה של כשעה, נהג האוטובוס עצר, אמר משהו וירד. הצלחנו להבין מהאדם היחיד על האוטובוס שהיה דובר אנגלית, שיש הפסקה של רבע שעה. המקום היה חור נידח, השירותים בול קליעה, אבל כשממש צריכים לא מדקדקים בפרטים...

הגענו לבאנסקו. הליכה קצרה מתחנת האוטובוס ואנחנו במרכז העיירה. בעיירה המון מלונות אבל בחרנו ללון בבית משפחה שראינו בדרך (20 לב לחדר זוגי ללילה). אחלה חדר עם מרפסת, שירותים ומקלחת ובעלת בית מאוד נחמדה. זרקנו את התיקים על המיטות ויצאנו לשוטט ברחובות. עיירה יפהפייה למרגלות הרי פירין. בדרך פגשנו קשישות בולגריות בלבוש מסורתי, יושבות מקשקשות ואורגות חוטי צמר. גם חיות מצאנו באמצע הכביש- עיזים, פרות, תרנגולות, סוסים רתומים לעגלות רעועות. "מרכז המידע לתיירים" אינו מרכז מידע לטרקים, אלא רק "מרכז השמורה" שלא נותן כל מפה/ אינפורמציה. אולי היה מרכז מידע אחר, אבל היות ומצאנו מפה באחד המלונות הגדולים והמפוארים, לא נזקקנו לכזה.
 

 

.

יום 1: ארזנו את התיקים, פירקנו, וארזנו שוב עד שבסוף הצלחנו לדחוס רק את הדברים החיוניים במיוחד בתיקים הקטנים. יצאנו אחה"צ במונית מבאנסקו לכיוון ביקתת ויחרן שבהרי פירין. חשבנו שנפל בחלקנו מזל גדול שקיבלנו חדר זוגי ולא נצטרך לישון עם עוד מטיילים, עד שפנינו נפלו כשנתנו מבט חטוף במראה השירותים וגילינו שאין אוכל בבקתה. התידדנו עם בחור בשם "ברט" ולקחנו ביחד איתו טרמפ לבקתה הסמוכה, הנמצאת במרחק 3 ק"מ על מנת לאכול ארוחת ערב. לאחר מכן טיפסנו בחזרה לבקתת ויחרן בעודנו פוגשות בדרך להקת כלבים אימתנית. המשכנו בצעדים מהירים ואדישים בעוד הלב מרביץ פעימות מפוחדות ושרדנו את הסכנה.

יום 2: התעוררנו מוקדם ללא "הקפה של הבוקר" אבל עם הרבה מוטיבציה והחלנו לטפס ולטפס ולטפס. בכל פעם שחשבנו שאנו קרובות לפסגה, הייתה עוד גבעה תלולה לפנינו. טיפסנו כ-5 שעות רצופות, התפללנו לישועתו של הקב"ה ועצרנו מפעם לפעם לראות את הנוף המדהים שנשקף לרגלנו. הרים, אגמים, ועמקים. לבסוף הגענו לפסגה. ברגע שהתחלנו ללכת לכיוון צידו השני של ההר, עננים אפורים נראו. לפתע החל גשם שוטף להכות בנו. רגע קל של בלבול ושלפנו במהירות את הקפושונים ואת כיסויי התיקים והמשכנו בהליכה, קפואות ורטובות. כעבור שעה הגשם פסק. בעודנו ממשיכות בירידה מההר, התחלנו להרהר האם נספיק להגיע לבקתה לפני החשיכה, אבל המשכנו בהליכה עד שהגענו לאחר 5 שעות נוספות של ירידה, לבקתת דמיאניסה. נכנסנו ל"קבלה" על מנת לקבל מפתח לחדר. הבחור שקיבל את פנינו דיבר אנגלית ושמח "לתרגל" אותה איתנו בעוד כל מה שאנו רוצות לעשות זה להניח את הדברים ולנוח וזוכרות מהנאום רק את המשפט "אתן לא מפחדות לטייל לבד? בהרי פירין יש 80 דובים". אכלנו ארוחת ערב בבקתה ונשפכנו מעייפות במיטות "הערסל", לא בטוחות אם נוכל לקום מהן בבוקר.

יום 3:התעוררנו אחרי שינה טובה אבל עם רגליים שסובלות מכאבי שרירים מהיום הקודם. התארגנו, מילאנו מים בנחל והתחלנו ללכת בחזרה לכיוון בנסקו. לאחר יום ההליכה הראשון שלנו, כפות הרגליים שלנו והרגליים עצמן, היו כל כך עייפות כך שאפילו שהלכנו בירידה, זה היה מאוד קשה. למזלנו, לאחר כמה שעות הליכה, הצלחנו לתפוס טרמפ שעצרו לנו אב ובנו לעיירה. חזרנו לחדרנו למנוחה והחלמה.
 



 

סמוליאן-

עזבנו את באנסקו והגענו לפלובדיב על מנת לקחת אוטובוס לסמוילאן. תכננו לצאת משם לטרק בהרי רודופי אבל בגלל שלא ראינו שם כלל תיירים, מפה גרועה וחוסר היכולת לתקשר באנגלית, ויתרנו על הטרק. פגשנו אב ובנו שהציעו להסיע אותנו לביקור אצל חברה והצטרפנו כי ממילא לא היו לנו תוכניות אחרות. נסענו באזור עד שהגענו למלון ששימש בעבר כמועדון לחברי המפלגה הקומוניסטית. הוא ניסה לשכנע אותנו ללון במלון ולצאת ממנו לטרק באזור, אבל ויתרנו. ההצלחה היחידה שנחלנו בסמוילאן הייתה שיכולנו לעשות שם כביסה.
 

 

טרויאן-Troyan

נסענו ל"טרויאן" על מנת לעשות טרק בסטרה פלנינה- הרי הבלקן. התאקלמנו, מצאנו מפה, מלון (עם בעל בית שנראה כמו שומר ראש) ומסעדה (בה סלט יווני הינו בעצם סלט המורכב ברובו מגבינה). לאחר שהופתענו מיום ההליכה המאוד ארוך
 בפירין, רצינו לבדוק האם המפה מדויקת לפני שנתכנן טרק ארוך. נסענו לכפר סמוך ומשם לטרק יומי לכפר הקרוב. זו הייתה הליכה נעימה בטבע ובסיום- ברחובות הכפר הנמצא בסמוך. הכפר שקט וקשישים יושבים ומפטפטים ברחוב (וקשישות עם זקן ארוך ולבן- שקלתי לשלוף מצלמה אבל לא הייתי בטוחה אם זה יתקבל בברכה...). בהגיענו לסיום הטרק גילינו שאין לנו איך לחזור לטרויאן היות ואין בכפר מונית והחלטנו לחכות בתחנת אוטובוס בתקווה שמתי שהוא יעבור שם אוטובוס. למזלנו עבר אוטובוס וחזרנו לטרוויאן. לבסוף החלטנו לא לעשות פה טרק נוסף כיוון שלא היו בעיר תיירים וזה נראה לא בטוח.

במקום זאת, חזרנו לסופיה על מנת לעשות טרקים עליהם פסחנו בעקבות תנאי מזג האוויר.

יצאנו במונית מסופיה לטרק יומי בהר ויטושה. בהגיענו הבנו שכדאי שנוותר על טרק ביום הזה היות וכל ההר כוסה ערפל ולמען ביטחוננו כדאי לחזור למחרת היות וצפוי היה להיות יום יפה. מאוכזבות חזרנו לסופיה ולמחרת שוב פנינו לכיוון הר ויטושה. עלינו על רכבל- הנסיעה ברכבל הייתה ארוכה מאוד (כחצי שעה). בתחנה האחרונה ירדנו ועברנו לרכבל סקי- העלייה בו הייתה מפחידה מאוד בגלל הערפל הכבד. הרגשנו בסוף העולם מוקפות בערפל בלי אפשרות לראות 5 מטר קדימה. בהגיענו לתחנה האחרונה, בפסגת ההר, קפצנו קלות על מנת לרדת ממנו (בעודו ממשיך לנוע) בעוד 2 עובדים עומדים לעזרתנו. בניתור התברר שלא הצלחתי לקפוץ עם התיק (בו היה דרכון, כסף, ומצלמה) ובעודנו על קרקע בטוחה, התיק תלוי באוויר בגלל צינורית השתייה שנתקעה במושב הרכבל, והרכבל ממשיך לנוע. אחד העובדים בא לעזרתנו וחילץ את התיק תוך כדי שהרכבל ממשיך לנוע. בבואנו להתחיל את המסלול שהיה אמור להיות בסימון הצהוב, לא מצאנו כזה אז החלטנו ללכת על הסימון הכחול ולראות לאן נגיע- והגענו. סה"כ הליכה פשוטה ומטיילים רבים בדרך. הנוף מפסגת הויטושה היה מקסים- נופים של הרים שהתערבבו בערפל. כל כך נהנינו שהחלטנו לוותר על כרטיס הרכבל שהיה ברשותנו, ולרדת ברגל את ההר על הסימון צהוב- כחול שהיה מסומן במפה, אבל לא ראינו סימון כזה אז החלטנו לרדת בסימון הכחול. הירידה בחלקה לוותה בהליכה בין סלעים וצמחיה עבותה שלעיתים הסתירה קצת את סימון השבילים, אבל הייתה מהנה ושמרנו על טווח של 2 מטר אחת מהשנייה בגלל הערפל הכבד על מנת שלא נאבד או גרוע מזה. הגענו בסופו של מסלול למקום הנכון בלי להתברבר ועדיין נותרה לנו שעה להתענג על קולה, סיגריה ופופקורן עד לירידת הרכבל האחרון. בעודנו יושבות, ראינו את הרכבל תקוע על המסילה עם אנשים בתוכו. פאניקה לא הייתה אבל מחשבה למצוא דרך אחרת מההר עברה במוחי. מכיוון שאם היינו יורדות ברגל זה היה מסוכן פי כמה בחשיכה, לקחנו נשימה ועלינו לרכבל בלית ברירה ולשמחתנו לא היו אירועים טראומטיים בדרך למטה. חזרנו לסופיה לחגוג לשרה יום הולדת 25 במסעדת טברנה מקומית.

7 אגמי רילה

מסופיה פנינו לתחנה המרכזית, שם התברר לנו שיש תחנה מרכזית נוספת בסופיה עליה לא ידענו הנקראת "יוג" ואליה היינו צריכות להגיע על מנת להגיע לסאמוקולוב ומשם לבורוביץ' (לא ידעו על קיומה גם פקידת הקבלה הבולגרית במקום ואפילו לא הסדרן בתחנת המוניות). שינוי כיוון והגענו במונית גם אליה. בורוביץ יקרה יחסית למה שהורגלנו עד כה בטיול, אבל שווה כל שקל. ישנו במלון שנקרא "Hotel Ela" במחיר 50 לב לחדר זוגי, גדול, עם מקרר, מקלחת, שירותים ויציאה אחורית. יש במלון גם חדר כושר, שולחנות ביליארד ופינג פונג והכל חופשי! העיירה שוקקת חיים ומלאה בתיירים ובמקומיים שבאו לנפוש. חיפשו קדחתני אחר מקום לעשות בו כביסה (אפילו במלונות הגדולים -; לא הסכימו לכבס לנו בהם כי איננו אורחות המלון) העלה חרס. במלון שלישי הסכימו בתמורה ל- 60 יורו (מחיר מטורף!!!) אך לאחר התמקחות ארוכה הסכימו להוריד ל-40 יורו בסה"כ למשהו כמו 3 קילו כביסה. הכביסה הכי יקרה שעשיתי בחיים אבל לפחות עכשיו היינו מוכנות לטרק שבעת האגמים.

יום 1: התחלנו את הטרק בהרי הרילה. התוכנית המקורית הייתה לקחת מונית לתחילת הרכבל ולהתחיל בהליכה משם. בעיות תקשורת עם נהג המונית גרמה לנו להתחיל את הטרק לגמרי מכיוון אחר, כ- 5 ק"מ לפני בקתת ואדה במקום זאת. הלכנו עד שהגענו לבקתה- שם עצרנו לארוחת צהריים דלה שכללה מרק עדשים וסלט. מיד אח"כ התחלנו ללכת והגענו לבקתת לובנה (9 ק"מ הליכה בעלייה בתוך היער). היה קצת מוקדם אבל החלטנו לעצור שם היות ולא היינו בטוחות אם נספיק להגיע לבקתה הבאה לפני החשיכה. לא היו בבקתה תיירים נוספים אז היה מאוד נחמד להשאיר לנו את אחה"צ על מנת לנוח ולהנות מהשקט. את ארוחת הערב ניסינו להזמין בתנועות ידיים. סלט הצלחנו להסביר, חביתה ניסינו ע"י קולות של תרנגולת שעלו בתוהו עד שהצבעתי על הצלחת של הילדה במשפחה, והלחם הגיע כבר מעצמו. לינה בבקתה עלתה 15 לב לאחת. בעודנו צופות בכוכבים, משהו שעט לעברי מתוך היער ולרגע נחרדתי שזהו דב, אך בסה"כ כלב שבסה"כ חיפש מישהו לשחק איתו. תהיתי אם איזה שהוא תייר אי פעם עצר לישון בבקתה הזו היות וחלפו על פנינו כמה מטיילים מקומיים בלבד ואפילו הם לא עצרו לישון שם. חבל- אמנם בקתה שנראית די עלובה אבל מנהלת אותה משפחה נחמדה, יש דשא לעצור לפיקניק שכולל חטיפים וסביבנו כרכרו תרנגולים ואפילו במבי אחד.

יום 2:התעוררנו בבקתת לובנה, מייחלות לכך שגם בעלי הבית יתעוררו על מנת שנוכל לשתות את הקפה של הבוקר. בעודנו מחכות לקפה, גילינו במבי חמוד שהמשפחה מגדלת בביתה. התחלנו לעלות בעליה מאוד קשה ותלולה לכיוון בקתת רילסקי עזר. בעודנו מתקרבות לבקתה, ראינו המוני מטיילים עולים ברכבל את כל העלייה שאנו עשינו, אבל שמחנו שעלינו ברגל, מצאנו בקתה נחמדה ללא אף מטייל נוסף, שתינו קפה מעולה, ראינו במבי ונחנו בשקט את כל אחה"צ (בבקתת לובנה). עברנו את בקתת רילסקי עזר והמשכנו בעליה מאוד קשה עד לבקתת סדמה, הנמצאת על שפת האגם. נחרדנו רק מהמחשבה להעביר בה את הלילה עם כל המוני המטיילים ששכרו בה חדרים ופרשו אפילו המוני אוהלים והמשכנו הלאה. ראינו בדרך את שבעת האגמים המפורסמים ומבט על המשך המסלול הביא אותנו להר מאוד גבוה שבאותו רגע היינו בספק גדול מאוד אם אנחנו יכולות/ רוצות לעלות עליו. החלטנו לעלות ולקראת הגעתנו לפסגה, כבר היינו על סף זחילה. התצפית מההר הייתה מדהימה- כל שבעת האגמים פרושים לרגלינו ובאופק פסגות נוספות שמכל פסגה חבורת מטיילים אחרת משמיעה קולות על מנת שישמעו אותה בפיסגה המקבילה וכך חבורות מטיילים משיבה לשנייה בקול שההד נושא למרחקים. היה מצחיק ומרגש. המשכנו בדרכנו ופנינו לסימון הירוק לכיוון בקתת "איוון עזר" בעודנו מתרחקות מכל המוני המטיילים שנקרו בדרכנו והחלו נעלמים למסלולי הליכה שונים/ חזרה לרכבל. מדי פעם תהינו אם אנו בדרך הנכונה היות ולא ראינו אף מטייל שהמשיך במסלול שלנו, אבל כשראינו מרחוק את בקתת איוון עזר- צהלנו משמחה. היינו מותשות מהיום הזה שכלל עלייה מטורפת ובלתי אנושית של 12 ק"מ ולאחריה עוד 2 ק"מ של הליכה נוחה במישור עד לבקתה. כפות רגלינו היו גמורות והכתפיים כאבו מנשיאת התיק הכבד (אומנם לקחנו תיקים קטנים אבל העמסנו עליהם הרבה משקל). התמזל מזלנו שוב וקיבלנו בונגלוס זוגי (יש כמה בנגלוסים זוגיים ויתר החדרים הינם ל-16 איש). משנחנו קצת פנינו להליכה של רבע שעה על מנת לצפות בשקיעה. השקיעה והשקט מסביב היו טובים לנשמה. ארוחת הערב הייתה לאור נרות היות ואין חשמל בבקתה, אבל השירותים הנקיים הפתיעו מאוד לטובה וגם בעלת הבית הנחמדה שאפילו דיברה אנגלית. מסביב לבקתה שטחים ירוקים גדולים והרים באופק. מסלול ההליכה של היום היה קריעת תחת שלא ממש ברור לנו עדיין איך שכנענו את עצמנו להמשיך קדימה ולכבוש את היעד, אבל אנו שמחות שלא נשברנו כי היו נופים מהממים.

יום 3: התעוררנו בבקתת איוואן ואזוב לבוקר שהתחיל בעצלנות לא אופיינית. ערפל כיסה את פסגות ההרים שסביבנו אבל הנחנו שזה בגלל שעת הבוקר והוא יתפזר כשנתחיל ללכת לכיוון היעד הסופי- מנזר רילה. ההליכה בשעה וחצי הראשונות הייתה נוחה יחסית מלבד הערפל שמנע מאיתנו לראות את הנוף ליותר מ-5 מטרים קדימה מאיתנו. עצרנו להפסקת אוכל ומולנו ראינו בית קטנטן עם מנז' רכיבה וסוסים בודדים, אבל אף אחד לא נראה בסביבה. קמנו להמשיך במסלול אבל לא מצאנו באזורנו סימון שבילים כלשהו, מלבד 2 גבעות בהמשך הדרך (כמה ק"מ מאיתנו) שעליהם תקועים 2 עמודים גבוהים. ללא סימון שבילים החלטנו להקיף את החווה ולנוע לכיוון העמודים, אך כשהדקות נקפו ועדיין סימון לא נראה, החלטנו לחזור לסימון האחרון שראינו ומשם להמשיך בחיפושים אחר השביל שלנו. התחלנו קצת להיכנס לפאניקה שמא איבדנו את הדרך היות ובגלל הערפל לא ניתן היה לראות כלום ולא ידענו באיזה כיוון נמצא מנזר רילה. בעודנו חוזרות לסימון האחרון, מצאנו אבן מבצבצת בקושי מבין הצמחייה העבותה ועליה הסימון שלנו ונשמנו אנחת רווחה. התחלנו לצעוד בשביל שלא היה מבייש את המונח "שביל עיזים" בתוך יער ולאחריו צמחיה קוצנית עבותה ומלאה בחרקים (ואולי גם נחשים) מכל המינים והגדלים, ולאחריה שוב יער וחוזר חלילה.סימון השבילים אבד לנו מפעם לפעם אבל בנחישות נמצאה האבידה ולמרות קולות הזוחלים למיניהם והחרקים שהתעופפו סביבנו, המשכנו באומץ לפלס את דרכנו (קצת איבדתי משפיותי ב"ג'ונגל", מקללת כל חרק אפשרי בשילוב שירה Welcome to the jungle""). ריחמנו על קבוצות המטיילים הבודדות שפגשנו בדרך ועשו את המסלול שלנו בעליה עם התיקים הכבדים בעודם כבר בתחילת המסלול חסרי נשימה, היות והבנות בקבוצה נראו כבר על סף שבירה והרבה שעות טיפוס חיכו להן בהמשך המסלול. הירידה התלולה נמשכה ונמשכה והיינו על סף ייאוש. אחרי 8 שעות הליכה מתישות ולא נוחות הגענו למנזר רילה. צילמנו תמונה אחת ועקב התשישות וחוסר שביעות הרצון מהמסלול שעשינו היום, לא התעניינו כלל במנזר עצמו. 5 דקות לאחר שהגענו בבטחה למנזר, החל גשם שוטף שנמשך מספר שעות, בעודנו מרחמות על קבוצות התיירים שפגשנו- שיצטרכו להקים אוהלים בבוץ (במידה והביאו איתם בכלל) ובדרך לא דרך, ללא מקום מחסה. מצבנו גם לא היה מזהיר- פספסנו את האוטובוס האחרון היוצא ממנזר רילה. שוטר נחמד שעמד בכניסה למנזר נחלץ לעזרתנו והזמין לנו מונית בחזרה לבורוביץ. הגענו תשושות לארוחת ערב במסעדה הצמודה למלון. 2 כוסות ברנדי שבעל המסעדה הזמין לנו "על חשבון הבית" כדי להקל על העייפות וכאבי הרגליים, הדיפו ריח חזק מאוד. מתוך נימוס לגמנו לגימה קטנה ומתוך מחשבה על בריאותנו, סירבנו בנימוס להמשיך ללגום מהן.
 

יום 1: התעוררנו והשתדרגנו למלון היוקרתי שבסמוך (65 יורו לחדר זוגי+ בריכה, ג'קוזי, סאונה, אופניים, אמבטיה וארוחת בוקר חופשי). שמרנו את הטרק על ההר הגבוה ביותר בבולגריה, לסיום הטיול. התעוררנו בבורוביץ ולקחנו רכבל (10 לב לאחת, 20 דקות) לנקודה הגבוהה ביותר שיכולנו. משם התחלנו לטפס ברגל. התפלאתי לראות קבוצה של 50 ישראלים מיטיבי לכת שתכננו לעלות גם כן על ההר והם הופתעו עוד יותר לראות אותנו. האמת שמחתי לפגוש אותם- לשמוע קצת עברית ולפגוש את אוהבי הטבע וההרים. ההליכה בהתחלה נראתה קלה מדי מכדי להיות אמיתית. עברנו כמה אגמים, 2 בקתות והגענו לעליה הרצינית. שני השלישים הראשונים של הדרך לא היו מאוד קשים אבל השליש האחרון היה מאוד קשה. הדרך נהייתה יותר ויותר צרה ותלולה עד הפסגה. כ-100 מטרים לפני הפיסגה הרגשתי סחרחורת קלה וחוסר יציבות- הפסקה קצרה וחזרתי לעצמי. לבסוף הגענו לפסגה- 2977 מטר! הצטלמנו והתיישבנו כדי להתבונן בנוף. לרוע המזל, שרה לא הרגישה טוב בגובה הרב אז ירדנו במהירות מההר, באותה הדרך שבה באנו, ולמרות שהתיכנון המקורי היה להמשיך ליום- יומיים נוספים, החלטתי שבריאותה של שרה חשובה לי הרבה יותר וחזרנו כלעומת שבאנו. ירדנו את כל הירידה עד לבקתת מוסלה על מנת ללון בה את הלילה ולחזור למחרת לבורוביץ. להפתעתנו בבקתה היה רק מרק לאכול ומזלנו שהתיידדנו עם זוג אמריקאים שהתחלקו איתנו באוכל שסחבו בתיקים. הבקתה ממוקמת על שפת אגם, לרגלי הר המוסלה ולהפתעתנו הרבה אפילו חימום היה בחדר.

יום 2: היה נפלא להתעורר בבקתה כשלרגלינו האגם. הלכנו כשעה עד שהגענו לרכבל שייקח אותנו בחזרה לבורוביץ. בבורוביץ התפנקנו במסג' מעולה של שעה (70 לב) ובשהייה בג'קוזי. היה סיום נהדר להרפתקה הבולגרית שלנו.
 




 

***נהנינו מאוד בטיול. טרקים נהדרים במדינה יפהפייה, הרפתקה מעניינת במקום שמשלב מודרניות ומסורתיות והרבה רגעים בלתי נשכחים.