סיפורה המדהים של הכת הרוסית העתיקה באלסקה

זהו ויקטור, הוא אסף אותנו מחכים לטרמפ על הכביש השומם באנקור פוינט, אלסקה. (Anchor Point, Alaska). זה לא היה יכול טוב יותר- ויקטור לקח אותנו הישר אל המקום אליו רצינו להגיע: לכפר הרוסי האורתודוקסי ניקולייבסק (Nikolaevsk) בפינה המבודדת של חצי האי קינאי (Kenai Peninsula) של אלסקה.

אבל אספר לכם את הכל בצורה מסודרת.

בסוף יולי 2014 יצאנו לטיול של חודשיים וחצי ברחבי ארה"ב. אנחנו זה הבן שלי גרשום בן ה-14 ואני. (לקחתי סיכון למשוך אותו מהלימודים עד סוף החגים).

אחרי טיול אוהלים של חודש במדינות החוף המערבי ובפארקים הלאומיים, הגענו בסוף ספטמבר לסיאטל, החזרנו את טיוטה קורולה החדשה שלנו בשדה תעופה, ועלינו לטיסה של 3.5 שעות מסיאטל לאלסקה עם חברת JETBLUE. למרות שמאחורינו כבר היו כמעט חודשיים של טיול במקומות שונים ונפלאים, אלסקה במהרה הפכה לגולת הכותרת של הטיול.

נחתנו בעיר הגדולה ביותר באלסקה אנקורג' (Anchorage) שבה גרים כ- 70% מאוכלוסיית אלסקה. אחרי יום אחד עזבנו את אנקורג' ונסענו לעיירה המקסימה הומר (Homer) בקצה האחר של חצי האי קינאי, שם להתארח אצל קייט, האישה המקומית שהגענו אליה דרך האתר Couchsurfing.

בסופרמרקט היחיד Safeway של הומר הופתענו לראות נשים בבגדים רוסיים עתיקים שעושו קניות.

קייט סיפרה לנו על קהילת הרוסים האורתודוקסים שהגיעו לאלסקה בשנות השבעים בחיפוש אחר מקום מבודד בו יוכלו להמשיך לשמור על מסורות רוסיות עתיקות מפני העולם המודרני. הקהילה נקראת אדוקי האמונה הישנה (Old Believers) או ברוסית Starovery. הסיפור שלהם היה כל כך בלתי רגיל ומרתק שהחלטנו שאנחנו חייבים לראות את הכפר שלהם.

הכת האורתודוכסית הרוסית של תומכי המנהג הישן התפצלה מהכנסייה הרוסית בשנת 1666 לנוכח רפורמות הכנסייה ונרדפה ע"י הכנסייה הממוסדת והמדינה. כדי להגן על דרכם הדתית ועל חייהם הם ברחו בהתחלה למעמקי סיביר. אחרי המהפכה הבולשביקית ב -1917 כאשר הרדיפות הדתיות התחזקו עוד יותר, חלקם עזבו את רוסיה בכלל.

אך בחזרה לויקטור שאיתו אנחנו נוסעים האלסקה לניקולייבסק, כפר מגוריו.

התחלנו לדבר ובנסיעה של 20 דקות ויקטור גולל לפנינו סיפור חייו מדהים.

פרק ראשון: סין

הוא נולד וגדל בסין ליד העיר חרבין בזמן מלחמת העולם השנייה למשפחה ענפה של אדוקי האמונה הישנה. אביו פרנס את המשפחה מציד איילים לקרנות שלהם וחיות בר אחרות. בשנת 1949 הסתיים הכיבוש היפני בסין והסינים דרשו מכל האזרחים הזרים לעזוב את המדינה. חלק מהקהילה הרוסית האורתודוקסית חזרו לרוסיה, הואשמו, כמובן מיד בבגידה במולדת, נעצרו ונשלחו לכלא. הרוב הגדול החליט לנסות את מזלם במדינות אחרות. הקהילה הגדולה התפזרה על פני הגלובוס: טורקיה, ארגנטינה, אוסטרליה ועוד..

משפחתו של ויקטור הייתה חלק מקבוצה שהלכה לברזיל. ויקטור היה אז בן 14. הוא דיבר שתי שפות רוסית כשפת אמו ומנדרין (סינית) – שפת ארץ הולדתו.

פרק שני: ברזיל

הם השתקעו לא רחוק מסאן פאולו ועבדו כחקלאים. לראשונה מאז מאה 17 הם יכלו לעבוד את אלוהים בדרך שלהם באופן גלוי. ויקטור עבד יחד עם הכפריים הברזילאיים בחווה.

אך בברזיל הקהילה נתקלה בבעיות אחרות. למרות היותם חקלאים מאוד חרוצים, בסביבה הענייה של הכפרים הברזילאיים, הם התקשו לפרנס את המשפחות ברוכות הילדים שלהם כדי לחיות בכבוד. בנוסף לכך, אחרי 300 שנה של חיים בסיביר ובסין הסמוכה, הם התקשו להתרגל לאקלים הטרופי של ברזיל. לכן, הם החליטו שוב להמשיך לחפש מקום מגורים חדש אך הפעם זה לא היה בגלל הרדיפות הדתיות אלא במטרה לשפר את רמת החיים של הקהילה.

פרק 3: אורגון, ארה"ב

אלה היו שנות השישים, תקופת המלחמה הקרה בין ברה"מ לארה"ב. אדוקי האמונה הישנה קיבלו מעמד של פליטים בארה"ב ואפשרות להשתקע בה. הקהילה שוב מתפצלת. משפחתו של ויקטור שהיה אז בן 20, עוברת לגור באורגון ארה"ב, אחרים בוחרים לעבור לבוליביה הסמוכה.

באורגון הדברים סוף סוף הסתדרו: חברי הקהילה מצאו מהר מאוד עבודה ואף אחד לא התערב במנהגים הדתיים שלהם. הכל היה נראה טוב.

אבל אחרי כמה שנים, וותיקי הקהילה הבחינו שהחיים יכולים להיות גם טובים מידי ושגם זה יכול להוות איום ממשי לשמירה על אורח חייהם. הם התחילו לחשוש שהדור הצעיר הופך להיות אמריקאי מידי, מבלים כמו אמריקאים, מדברים אנגלית כמוהם, מאמצים את ההתנהגויות שלהם.

לאט לאט התחילה לחלחל הבנה שהקהילה כפי שהיא לא תחזיק מעמד זמן רב באורגון. ושוב מתקבלת ההחלטה שצריך לקום ולחפש מקום אחר. מקום מרוחק יותר.

פרק 4: אלסקה

בגיל 26 ויקטור ומשפחתו המורחבת שוב קמו ממקום מושבם ועברו להתגורר בחלקת האדמה הקטנה ליד אנקור פוינט (Anchor Point ) בחצי האי קינאי שבאלסקה. בשנה הראשונה הם גרו באוהלים תוך כדי שכל משפחה בונה בית לעצמה. הם קרו לכפר שלהם ניקולייבסק על שם הקדוש ניקולאי.

היום ניקולייבסק נשאר כפר קטן ומרוחק. בכפר יש רחוב אחד עם בתים יפים לצדי הרחוב. בהתחלת הרחוב ישנו בית ספר גדול ויפה מיסודי ועד תיכון. בקצה השני של הרחוב כנסייה שבו הקהילה חוגגת את חגיה כולם יחד. ליד הכנסייה הישנה והקטנה הם בונים מבנה חדש, גדול מפואר יותר. באמצע הרחוב אנחנו נכנסנו לדואר לשלוח גלויה לארץ (אנחנו תמיד שולחים גלויות ממקומות רחוקים שמרשימים אותנו) הדואר הוא גם המכולת, גם חנות ספרים, גם ספריה, וגם מקום עם לוח מודעת לחברי הקהילה.

כאשר הגענו לכפר, ויקטור הזמין אותנו לראות את ביתו שנמצא מול הכנסייה.

ויקטור גר בניקולייבסק מיומו הראשון של הכפר, כבר 44 שנים. יש לו שישה ילדים ולכל אחד כבר משפחה משלו. כיוון שהקהילה קטנה, כאשר בחור או בחורה רוצים להתחתן הם לפעמים מוצאים בני זוג מקומיים בתנאי שיקבלו את דתם או שהם נוסעים לאורגון ששם עדיין גרים רוב אדוקי האמונה הישנה כדי לחפש. היום חלקם אף חוזרים לרוסיה.

החיים באלסקה התאימו לקהילה הקטנה הזאת: האקלים שדומה לתנאים שהיו להם בסיביר והריחוק מהציוויליזציה. הם עובדים בדייג כמו הרבה מתושבי אלסקה ואף מתפרנסים מבניית סירות. ויקטור הראה לנו את ביתו והתגאה בסאונה החדשה שהוא בונה כרגע ליד הבית.

בשנים האחרונות הוא התחיל לטייל בעולם. נסע לארץ הולדתו, סין, בניסיון לחפש מישהו שזוכר את הרוסים האורתודוקסים בחרבין. גילה שהוא עדיין מדבר סינית לא רע בכלל. נסע לברזיל לראות את הכפר שבו לא נשאר אף אחד מהם, ביקר את הקהילה בבוליביה. בגיל 64 הגיע לראשונה לרוסיה. לפני שנתיים היה בארץ הקודש, התארח אצל חברי המשפחה ברחובות והיה בירושלים. "חוץ מישראל - הוא אומר לי – אני מטייל רק במקומות שאני יכול לדבר עם אנשים." מזלו של האיש הרוסי הזה שהוא מדבר כל כך הרבה שפות שזה לא צריך להגביל אותו יותר מידי…

לסיום…

כבר אחרי הביקור, למדתי מהאינטרנט שלא הכל ורוד בקהילה גם באלסקה. למרות הריחוק, הציווליזציה בכל זאת משיגה אותם. הילדים של היום הם הדור הראשון בהיסטוריה של הקהילה ששפת האם שלהם היא לא רוסית. אם עד לפני כמה שנים הלימודים בבית ספר היו ברוסית ואת האנגלית למדו עם מורה לאנגלית, היום המצב הפוך: כל הלימודים באנגלית ורוסית לומדים עם מורה. הקהילה המשיכה להתפצל וכרגע יש עוד שלושה כפרים רוסיים באזור של הומר. תושבי ניקולייבסק נחשבים לליברליים ביותר ויש האומרים לליברלים מידי.