התעוררתי הבוקר לפני השמש. בלי שעון, בלי תכנון, פשוט מתוך הרגל שכבר הפך לרפלקס, כשאני בליסבון אני קם מוקדם. יש משהו בבקרים פה שמרגיש אחרת, כאילו העיר מסכימה לחשוף את עצמה קצת יותר כשעוד לא כולם ערים. הרגעים האלה שלפני התנועה, לפני הרעש והאורות הם הרגעים הכי יפים של היום.
הכנתי לעצמי קפה שחור בפילטר נייד, דחפתי מחברת לתיק, שמתי אוזניות רק בשביל לסנן את העולם, ויצאתי לדרך. הרחובות של אלפמה עדיין רטובים מטל הלילה. רק חתולים וגולדן רטריבר אחד שפגשתי ליד המכולת היו שותפים שלי למסע הבוקר הזה. עליתי לכיוון מיראדור סניורה דו מונטה - התצפית האהובה עליי בעיר, אולי אפילו בעולם.
כשהגעתי גיליתי זוג צעיר יושב על אחת המרפסות. הם באמת נראו ישראלים אז לקחתי את הצ'אנס ופניתי אליהם בעברית, מסבתר שהם באמת ישראלים :) הם שאלו אותי איך הגעתי לכאן, ושהם חיפשו המלצות בכמה קבוצות פייסבוק אבל שהציפו אותם שם במידע. סיפרתי להם שהגעתי לפה דרך אתר בשם "לישראלים", וששווה להציץ שם כי גיליתי דרכו כמה דברים שווים שכדאי לעשות בליסבון.
הם שאלו אותי אם אני גר פה. אמרתי שאני לא בדיוק גר - יותר עובר, נשאר, נודד. סיפרתי להם שאני נווד דיגיטלי, עובד מרחוק, משנה מקום כל כמה שבועות. הם נראו סקרנים. זה גרם לי להיזכר בעצמי בתחילת הדרך - כל דבר חדש, כל חוויה מלאה בריגוש. והאמת? התחושה הזו עדיין לא נעלמה. היא רק קיבלה גוונים יותר שקטים.
ישבתי על הספסל הכי בקצה, שלפתי את המחברת שלי וכתבתי כמה שורות. אחר כך פתחתי את הלפטופ, התחברתי לאינטרנט של הטלפון, והתחלתי לעבוד. מהתצפית הזו יש שקט שמאפשר לי להתרכז. לא רעש לבן של בית קפה, לא השתקפויות של מסך במשרד. רק אני, המקלדת, ורחובות ליסבון שמתעוררים לאט ברקע.
כעבור שעה הזוג קם והמשיך ליום שלהם. אני נשארתי עוד קצת. צפיתי באור שנשבר על הגגות, בגגות האדומים שחוזרים להיות עצמם עם כל דקה של שמש. אחר כך ירדתי ברגל, בלי מטרה ברורה, כמו שאני אוהב. בסמטה צדדית מצאתי מאפייה קטנה שלא הכרתי. הזמנתי פשטל דה נאטה וקפה שני, ישבתי בחוץ, וצפיתי בעוברים והשבים. נהג מונית עצבני, סבתא עם כלב קטן, ילדה ששרה לעצמה בדרך לבית הספר.
אחר הצהריים פגשתי חבר מקומי שהכרתי לפני כמה חודשים, כשישבתי לעבוד באחד החללים המשותפים בעיר. הוא גר בשכונת גראסה, והוביל אותי לבר קטן עם מוזיקה חיה. ישבנו, שתינו בירה, והוא סיפר לי על פסטיבל מקומי שמתקרב. קבענו שנלך יחד. אני אוהב את זה שכאן, בתוך כל הנדודים, אני מצליח לבנות לעצמי רשת קטנה של פרצופים מוכרים. גם אם זה רק לכמה שבועות, זה מספיק בשביל להרגיש שייך.
כשחזרתי לדירה באותו ערב, חשבתי על הבוקר. על השקט שלפני הכול, על השיחה האקראית עם הזוג ההוא, על הקצב המיוחד של החיים כאן. יש משהו בעיר הזו שמאפשר לך להיות לבד בלי להרגיש בודד. אולי זו המוזיקה מהחלונות הפתוחים, אולי זו העובדה שאנשים מחייכים ברחוב. ואולי זה פשוט הקסם של ליסבון. אה, ולמי מכם שמתכנן קפיצה לליסבון, שווה לבדוק את "לישראלים", יש שם המלצות מעולות שלא תמיד מוצאים בגוגל.
