אני מגיע להירושימה בשעת בוקר מאוחרת אחרי נסיעה ארוכה ברכבת שמצליחה בכל פעם מחדש לגרום לי להרגיש שאני נע בין עולמות. מאחורי ימים של טוקיו שמטלטלים אותי עם האנרגיה האינסופית שלהם ולפניי עיר ששמה מוכר לכל מי שגדל על סיפורי המאה העשרים אך יש בה הרבה יותר מאשר זיכרון היסטורי. אני מגיע בלי תוכנית ברורה. זה קורה לי הרבה במסעות שלי. אני עובד תוך כדי תנועה ולא תמיד יש לי זמן לתכנן כל רגע. אני מרשה לעצמי ללכת לאיבוד במקומות חדשים מתוך ידיעה שמשם בדרך כלל צומחות החוויות החזקות ביותר.
עוד לפני שהגעתי להירושימה דפדפתי קצת באינטרנט וחיפשתי מקומות מעניינים לראות. נתקלתי באתר בשם "לישראלים" שזכרתי ששמעתי עליו בעבר אבל מעולם לא השתמשתי בו. הופתעתי לגלות עד כמה המידע שם שימושי ובעיקר עד כמה הוא מותאם למטיילים כמוני שחיים על קו התפר שבין עבודה לנסיעה. האתר הציג המלצות לדברים שכדאי לעשות בהירושימה ובזכותו הצלחתי לסדר לעצמי מסלול יומי נוח ופשוט. אחד המקומות הראשונים שהומלצו היה פארק הזיכרון לשלום שהבנתי שהוא לא רק אתר זיכרון אלא גם מרחב שמזמין מחשבה ושקט.
אני מתחיל ללכת לאורך הנהר. האוויר של תחילת האביב נעים ומלא קרירות עדינה שהגוף קולט מיד. הירשים נפתחים לאט ונראים כמו נקודות ורודות בין הענפים החשופים כמעט לחלוטין. התנועה סביבי שקטה. תיירים בודדים מצלמים, מקומיים חולפים בשלווה של מי שמכיר כל שביל. יש משהו כמעט מהפנט בדרך שבה העיר הזו נוגעת במבקר בה. היא לא דוחפת את עצמה קדימה אלא מניחה לך להיכנס אליה בקצב שלך.
אני מתיישב רגע לנשום. הנייד ביד אחת והמחשב בתיק מזכירים לי שאמנם אני חי חיים של נדודים אבל העבודה תמיד איתי. אני פותח הודעות מלקוחות מארצות שונות ומגיב תוך כדי לגימות מים מבקבוק שקניתי במכונה צבעונית. זו השגרה שלי. עבודה שנמסכת לתוך הטיול וטיול שנמסך לתוך העבודה עד שהגבולות ביניהם מיטשטשים. לפעמים זה מעייף ולפעמים זה מרגש אבל זה אני.
כשאני מגיע לאזור האנדרטה משהו בי נעצר. יש ריח של דשא לח ואנשים מדברים בלחש. אני מבחין באישה מבוגרת שיושבת על ספסל תחת עץ שעוד מעט יפרח. שערה קצר ומאפיר והיא מחזיקה שקית בד עם ציור של מניפה מסורתית. אני מוצא את עצמי מחייך אליה והיא מחזירה לי חיוך קטן ששובר את הקרח. אני מתיישב בקצה הספסל ושואל אם זה בסדר. היא מהנהנת ומביטה בי בעיניים שקטות.
השיחה שלנו מתחילה בצעדים קטנים. היא שואלת מאיפה הגעתי ואני עונה שאני מישראל ושאני מטייל בזמן שאני עובד. אני מספר שאני נווד דיגיטלי ושאני נהנה לפגוש אנשים וללמוד תרבויות. היא מקשיבה בקשב שאנשים מבוגרים יודעים לתת. בתורה היא מספרת לי שהיא נולדה כמה שנים אחרי הפצצה וששמעה על הכל מסיפורים של הוריה ושל השכנים שלהם. היא מספרת כיצד המשפחה שלה איבדה חברים קרובים וכיצד העיר כולה ניסתה להתרומם מחדש. יש משהו עמוק מאוד באופן שבו היא מספרת. לא מתוך כאב מתפרץ אלא מתוך קבלה של המציאות וראיית החיים שבאים אחריה.
אני שואל אותה מה היא הכי אוהבת בעיר והיא מצביעה על הנהר. היא אומרת שהמים זוכרים הכל ובכל זאת זורמים הלאה. אני מביט בנהר ומרגיש שהיא צודקת. הטיול שלי מלא במעברים אבל הנהר שלה מלא בחכמה שאי אפשר להתעלם ממנה. אני מספר לה על העבודה שלי ועל הקושי למצוא איזון בין תנועה לרוגע. היא צוחקת ואומרת שאין איזון מושלם ושגם היא בילדותה חיפשה מנוחה בין הסיפורים המשפחתיים לבין החיים החדשים שנבנו בעיר.
אנחנו יושבים כך כמעט שעה. השמש מתחממת והספסל נעשה נעים. אני שואל אותה אם היא פוגשת הרבה תיירים והיא אומרת כן. לפעמים היא אפילו נהנית לשמוע את הסיפורים של המטיילים כי הם מזכירים לה את הקסם שיש למקום בעיני מי שרואה אותו לראשונה. אני מספר לה שאני אוהב לפגוש אנשים כך באמצע הדרך. יש בזה משהו שמחזיר אותי למרכז שלי, גם כשאני רחוק מבית.
לפני שאני קם להמשיך בדרכי היא אומרת לי משפט שאני יודע שיעבור איתי הלאה. היא אומרת שהעיר שלה מלמדת את האנשים לא לפחד מהתחדשות. אני מחייך כי אני מרגיש שזה שיעור שהחיים הנוודיים נותנים לי שוב ושוב. אני מודה לה על השיחה והיא מברכת אותי בברכת דרך צנועה ויפה. אני ממשיך ללכת בשביל ופתאום כל העיר נראית אחרת. פחות היסטוריה ויותר חיים. פחות משקל ויותר תנועה.
כשאני מתרחק אני תופס את עצמי מסתכל שוב ושוב לכיוון הספסל שבו ישבה. נדמה לי שדווקא המפגשים הקטנים האלה הם מה שהופך את המסעות שלי למה שהם. אני מגיע למקומות חדשים כדי לראות, אבל אני נשאר בהם בזכות האנשים. הירושימה היא עיר שעברה דרך ארוכה והיא נותנת לכל מי שמוכן לעצור לרגע ללמוד משהו על עצמו. גם אני למדתי היום שיעור. ככה זה במסע. אתה צריך להשאיר מקום לאנשים להיכנס. לפעמים הם עושים את זה בלי שתכננת בכלל.
כשאני חוזר למלון בערב אני פותח את המחשב וממשיך לעבוד. הראש שלי עוד מלא ברגעים מאותו ספסל. אני יודע שאזכור את היום הזה עוד הרבה זמן. אולי בגלל העיר ואולי בגלל פומיקו ואולי בגלל השקט שבתוכי שהצלחתי למצוא לכמה שעות. ובעיקר בגלל שאני ממשיך לנוע, ממשיך להקשיב, ממשיך לפגוש. כמו הנהר שלה גם אני זורם הלאה אבל לוקח איתי את כל מה שפגשתי בדרך.
