מסלול ארוך באתיופיה ”שישה וחצי שבועות באתיופיה“

שישה וחצי שבועות באתיופיה: אתמול חצינו את הגבול ב"מויאלה", אחרי חודש וחצי במדינה המטורפת הזאת. התחלנו כמו כולם מאדיס צפונה לדאנאקיל, התחלה אדירה. ארבעה ימים במדבר הכי קטלני בכדור הארץ. משם המשכנו לסימיאן. אני לא אקשקש יותר מדי, אני רק אציין שכשאתם מגיעים למשרד הראשי בגונדר, ואתם תרמילאים, תבואו מראש עם התוכנית שלכם זאת אומרת - כמה ימים, עם בישולים, עם / בלי מדריך, פורטר וכדומה. באמת חשוב להגיע לשם כשאתם סגורים טוב טוב. כי למשרד שם יש כמה חוקים חדשים שהם המציאו שיכולים לעצבן מאוד חבר'ה שמטיילים בלי יותר מדי כסף. רק בשביל להבין - "שני ימים בפארק? תשלם על שלושה", "שלושה ימים והגעת עד צ'אנק? תשלם על ארבעה ימים!". באמת שחשבנו לעלות על האוטובוס הבא לגונדר ולוותר על הרכס היפה הזה. בסוף נשכנו שפתיים, שילמנו קצת יותר, זה לא הרבה כסף, אבל הראש התאב בצע שלהם לפעמים מחרפן ויצאנו לדרך! 

אין צורך במדריך, סקאוט מספיק. הימים שבין המחנות סאנקבר לגיץ' וגיץ' לצ'אנק הם מדהימים. מצוקים מטורפים. בקושי נושמים כשמגיעים לסוף היום, קורסים לאוהל, אבל מחייכים. לאחר מכן, יציאנו דרומה, ועשינו משהו קצת שונה - נסענו למערב אתיופיה, ל-Gambela. העיר גאמבלה היא קטנה על הגבול עם סודן, הדרך לשם באוטובוסים לוקחת שלושה ימים לזריזים שבינינו, אבל היה שווה עלך דקה על האוטובוסים עם 60 אתיופים שחולקים איתך את אותו כיסא. העיר מורכבת משני שבטים של סודנים Nuer ו-Anuak אנשים ממש נחמדים. מחייכים כל הזמן, הם ממש ממש כהים וגבוהים. מקום טוב לישון בו זה ב-Bia הוטל, על נהר ה-Baro נמצא ב"בראדט". אוכל מעולה ב"אתיופיאן הוטל" ה-National Park שם די יבש מבחינת חיות, אבל יש אוטובוס שאפשר לקחת מהעיר לכפר דייגים קטן בתוך הפארק - Itang הגענו לשם עם מישהו מקומי שעזר לנו, התיישבנו על הגדה של הנהר והיינו בהלם, כל הכפר בתוך המים. דייגים, ילדים, נשים, זקנים, כולם משחקים, מתרחצים ודגים. הצטרפנו לסירת דיג קטנה שהראתה לנו איך הם דגים שפמנונים והיה פשוט גדול. זה בגדול מה שיש בגאמבלה - אנשים טובים, שלווה, בירה מהחבית בצהריים לוהטים ודייגים מגניבים.

אחרי זה ניסינו להגיע לאומו פארק ממערב, דרך Mizan Tefari ו-Maji. לא ממש הצליח אחרי שהבנו שהמקומיים בעלי הרכבים שבנינו עליהם שיסיעו אותנו בדרך של 200 ק"מ לתוך הפארק רצו סביבות ה-15,000 ביר לנסיעה. גם אחרי שהבהרנו להם שאין לנו או לכל תייר אירופאי עשיר את הסכום הזה, הם לא וויתרו וביקשו סכומים פסיכיים כאלה. 4500 ש"ח בערך. אז וויתרנו על ההרפתקאה שהיא אפשרית אם סוגרים רכב ונהג מראש או מוצאים אתיופי עם קצת חוש עיסקי מינימלי. מבאס, אבל לא נורא. שלושה ימים של אוטובוסים לארבא מינץ', ומשם לKey Afar ו-Jinka. השוק בקיי אפאר די מאכזב, אבל בג'ינקה, פגשנו כמה משבט ה"מורסי". כמה שסיפרו לנו שהם ממוסחרים, ואגרסיביים, עדיין, הם מרשימים. לא נכנסנו לתוך הפארק והסתפקנו בהצצה בשוק בג'ינקה, אבל השאיר טעם לעוד מסע לשבטי הדרום עוד כמה שנים. משם דרומה דרך Yabelo ל-Moyale. המעבר גבול שכונתי. ויזה Multi Country זה משהו שגם אנחנו שמענו עליו וניסינו להשיג, אבל אני חושש שזו סוג של אגדה. צויאלה בצד האתיופי לא סימפטית ונראית כמו פח אשפה אחד ענק, אז עברו לצד הרנייתי בהקדם וגם תוכלו להנות מבצק אמיתי של ג'אפאטי ולא אינג'רה. משם עלינו על משאית המובילה עורות של עיזות, לניירובי. נסיעה של 14 שעות, יותר מ-500 ק"מ, על הברזנט של המשאית. 1600 שילינג לאחד, היה גדול. יש במה להיאחז בכל קפיצה של הרכב והכל "בטוח".

זה הכל מטיילים יקרים, אתיופיה מדינה מדהימה. קשה מאוד בעיקר בכלל שהמקומיים לא יכולים להתפתח כלכלית בקני מידה שאנחנו רגילים ולכן כשהם רואים תייר לבן, הם לא מסתכלים אם הוא יושב בתוך ג'יפ מבריק עם חולצה נקייה ומשקפיים מנצנצות או אם הוא עם תיק ענק על הגב, סנדלים וקפה נחלה שנשמר עמוק במוצ'ילה לעת צרה, לכן הם קצת מציקים, ומבקשים כסף כאילו זה הברכת שלום שלהם. אם לומדים להתרגל לזה נהנים מכל רגע במדינה הזאת. כל כך הרבה דברים לעשות, אנשים לראות. אף פעם לא קל אבל בסוף מצליחים וזה פשוט אדיר כי אתה מסתכל ימינה ושמאלה, ואתה המטייל היחיד בסביבה. אז תעשו חיים! Chigrilum!