לליבלה - מולדת הזימפ

יאיר ממשיך לטייל באתיופיה, והפעם מגיע ללליבלה, שם נמצא פלא ארכיטקטוני בצורת 11 כנסיות חצובות מתוך סלע אדמדם. בין לבין הוא רוקד ומתופף עם ילדות מקומיות ביום חג, ומספיק להתאהב בילד אחד ושמו טמיר.
no1
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לליבלה - מולדת הזימפ
© Depositphoto/Para1959

לליבלה - מפגש ראשוני

לליבלה Lalibela, עיירה קטנה בצפון אתיופיה, היא אטרקציית התיירות מספר אחת של המדינה. בעיירה נמצאות 11 כנסיות עתיקות חצובות בסלע, מלאכת מחשבת מדהימה. העיירה, למרות היותה מוקד משיכה לתיירים, נותרה כפי שהיתה ב 700 שנים האחרונות - דרכי עפר ובקתות בוץ בעלות שתי קומות, ועד לפני חמש שנים לא ניתן היה להגיע קרקעית אל העיר בזמן העונה הרטובה. לליבלה קרויה על שמו של המלך לליבלה ומשמעות המילה היא "הדבורים מכירות במלכותו". לפי האגדה, ענן דבורים עטף את המלך עם היוולדו ולא עקץ אותו. האגדה גם מספרת כי המלך הוגלה בצעירותו לירושלים וכה התפעל מהמבנים המרשימים שראה שם עד כי החליט לבנות עיר קדושה באתיופיה כמו ירושלים. רבים משמות המקומות בלליבלה שאובים מהתנ"ך כמו "קבר אדם" ו"נהר הירדן" שחוצה את העיירה.

הכנסיות מחולקות לשלושה מתחמים - הצפוני, המזרחי ובית גיורגיס. אחת עשרה הכנסיות החצובות כולן מהסלע כמעין פלא הנדסי שלא ברור בדיוק כיצד בוצע. לפי ההערכות היה צורך בכוח עבודה של כ 40,000 איש לביצוע המשימה, שככל הנראה בוצעה בשלהי המאה ה 12. המקומיים טוענים כי המלאכה בוצעה בעזרתם של מלאכים אשר נשלחו ע"י ישו.

אנחנו הגענו לעיירה במונית משדה התעופה והתמקמנו במלון משפחתי קטן - מלון הלן. כמו בכל עיר, בחרנו ילד חמוד שיעשה איתנו סיבוב בעיר - אבי, הבן של בעלי המלון. החלטנו לקחת את הזמן בלליבלה בעצלתיים ופתחנו דווקא במשחק פינג פונג עם הילדים המקומיים. תחום שולחנות הפינג פונג והכדורגל מפותח מאוד באתיופיה ובהרבה כפרים יש פינה מתחת לאיזה עץ עם מספר שולחנות שאפשר להשכיר למשחק.

לתחילת הכתבה

מתחם הכנסיות הצפוני ובית גיורגיס

אחרי המשחק וארוחת אינג`רה חריפה, פנינו למתחם הכנסיות הצפוני. בכניסה למתחם ניצב שומר זקן עם שוט ביד ומצליף ללא רחמים בכל ילד מקומי שמנסה להתפלח למתחם ולהטריד את התיירים. חמקנו בלב רועד מאימת הזקן המצליף ונכנסנו לכנסייה הראשונה - בית מדהנה אלם. הכנסיות החצובות מסלע אדמדם הן אכן מדהימות ביופיין והמחשבה כי הכל סותת מחתיכה אחת של סלע היא פשוט לא תיאמן. גם הפרטים הקטנים, כגון הסורגים בחלונות, המרזבים והפסלים שעל הקירות נחצבו וסותתו מתוך מחשבה מראש והכל מתאים ומדויק בצורה מרשימה. בכניסה לכל כנסייה צריך להוריד נעליים וישנו ילד שתפקידו לסדר את הנעליים ולהביא אותן אל הפתח ממנו יוצאים. פנים הכנסייה מרוצף בפרעושים שמתחפשים לשטחי צמר עבים ונזיר תורן בגלימה צבעונית וצלב גדול מקבל את פניך בכל כנסייה.

 לצידי הכנסייה השנייה במתחם, בית מרים, ישנה בריכה מרובעת קטנה בצמחי מים. לפי המדריך שלנו, עומק הבריכה הקטנה הוא 11 מטרים, ומדי חג מולד מגיעות לטבול בה נשים עקרות בתקווה לפוריות. כל כנסייה חצובה אל תוך הסלע מכל ארבעת צלעותיה ובקירות הסלע שמקיפים אותה ישנם כוכים רבים בהם גרים עד היום נזירים ועולי רגל רבים. בחלק מהכוכים ניתן לראות גם שאריות גופות של נזירים שבחרו להיטמן לצד הכנסייה. בבית מרים ראינו עמוד אבן שלפי האמונה עליו נשען ישו בהתגלות מול פניו של המלך לליבלה. על העמוד חרות העבר והעתיד של העולם, אבל למרבה הצער הוא מכוסה בפרוכת... מבית מרים נגנב בשנת 1997 צלב לליבלה במשקל 7 ק"ג זהב טהור. הצלב נמצא למרבה המזל כעבור מספר חודשים בכליו של סוחר עתיקות בלגי שחזר ממסע קניות באתיופיה והוחזר לכנסייה, אך כיום לא מוצג לציבור בשל נסיון העבר המר. מבית מרים עברנו דרך מספר כנסיות קטנות יותר כגון בית דנגל ובית מסקל.

אחרי הסיבוב במתחם הצפוני המשכנו לבית גיורגיס, הכנסייה היפה מכולן. זו הכנסייה המפורסמת שמופיעה ברוב התמונות וצורתה כצלב סימטרי החצוב בתוך הסלע. היא נישאת לגבוה של כ 30 מטרים, ויורדים אליה במין תעלה מתפתלת בסלע. הכנסייה היא פלא ארכיטקטוני וגם בתוכה מעוטרת בפרסקאות וציורים. במרכז הכנסייה נמצאת תיבת עץ כבדה ומגולפת אשר בתוכה, לפי האמונה שמר המלך לליבלה את כליו הקדושים.

 לאחר הביקור בכנסיות קפצנו למשרד המקומי של אתיופיאן על מנת לאשרר את טיסתנו. במשרד אין מחשבים או תקשורת חוץ כלשהי ועל מנת לבדוק אם יש מקום על המטוס של מחר הם עלו במכשיר קשר מול המשרד בגונדר וביקשו לבדוק את שמותינו. לאחר זמן מה נודע לנו כי ביומיים הקרובים אין מקום על הטיסות ואנחנו נידונו להמתין בלליבלה. ישבנו במלון "ירושלים" ואכלנו ארוחת ערב יקרה ועלובה.

בוב סיפר לנו על מהנדס בריטי צעיר שהתנדב במשך שנה באתיופיה. הבחור הגיע לכפר קטן בצפון אתיופיה וראה שתושבי הכפר הולכים כל יום 10 ק"מ ברגל כדי להביא מים מהנהר. כדי לעזור, חפר המהנדס באר עבור תושבי הכפר. כאשר הוא שב לכפר כעבור שנה, הוא התפלא לראות שתושבי הכפר לא משתמשים בבאר וממשיכים להביא מים מהנהר. כששאל אותם לפשר העניין הסבירו לו שהעץ שליד הבאר מכושף, וכי אם ישתו מים מהבאר, תיכנס לתוכם רוח השד. המהנדס אובד העצות הלך להתייעץ עם ראש הכפר וזה המליץ לו לבנות גג מתכת מעל הבאר, כך שאם ינסה השד לקפוץ לתוך הבאר הוא יפגע בגג וייפול... המהנדס עשה כעצתו, בנה גג מעל הבאר, ומאז החלו תושבי הכפר להשתמש במימי הבאר. זו דוגמה לכישורים הרבים שנדרשים ממהנדסים באתיופיה...

לתחילת הכתבה

מתחם הכנסיות המזרחי

למחרת בבוקר היה יום חג בכנסיות, ואני השכמתי מוקדם על מנת להספיק לראות את טקסי החג שנערכים בשעת בוקר מוקדמת. השביל שמוביל לכנסיות היה מלא במוכרי נרות ובאנשים לבושים בלבן. רמקולים שהוצבו מחוץ לכנסיות העבירו את קולות התפילה להמונים שעמדו בחוץ, ואווירה מיוחדת שררה על המתחם. אחרי הסתובבות של כשעה, חזרתי למיטה החמה והמשכתי לישון עוד מספר שעות. קמנו בעצלתיים, אכלנו ארוחת בוקר ושמנו פעמינו את המתחם המזרחי של הכנסיות. מתחם זה, המורכב מחמש כנסיות שונות, היה מרשים אף הוא וכל כנסייה היתה בסגנון שונה לחלוטין. בין שתי כנסיות היה חיבור של תעלה תת קרקעית ארוכה שלא ברור בדיוק מטרת חציבתה. הכנסייה האחרונה, בית גבריאל-רפאל, שימשה ככל הנראה גם מקום מגוריה של המשפחה המלכותית, ובמקום ניתן לראות את חדרו של המלך לליבלה ואת המרפסת שממנה הוא נאם להמונים.

במהלך הסיבוב בכנסיות נתקלנו בחבורת ילדות לבושות לבן שמלוות בשירה ובתיפוף על ג`ריקן ריק כל מיני תיירים. הצטרפנו אליהם בשירה ותיפוף והלכנו איתם להטריד תיירים אחרים... את שארית היום העברנו במשחק עם הילדים ובתצפית על הנוף מכנסיית בית גיורגיס המדהימה. בערב קפצנו לביקור בבית טג Tej מקומי. טג` זה מעין יין דבש אלכוהולי שמיוצר בצורה ביתית ונמזג לתוך בקבוקונים כמו כאלה של תרכובות כימיות במעבדה. לרוב בית טג` הוא חדר בבית מקומי עם דשא טרי מפוזר על הרצפה. יושבים על ספסלי עץ עם בקבוקון טג` ביד ומסכמים את היום כשברקע אותה מוזיקת אוטובוסים צווחנית...

את יום המחרת העברנו בעיקר בבטלה. קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר-צהריים במסעדה שליד המלון. שיחקנו עם הילדים פינג פונג ולמדנו מילה חדשה באמהרית - זימפ (זבוב). לליבלה ידועה לשמצה בכמות הזימפים שבה, שכמו המילה נשמעת - הם די מציקים. לילדים המקומיים זה לא מפריע יותר מדי וכל אחד מהם נושא על פרצופו כדרך קבע 8-10 זימפים. אפרופו ילדים מקומיים, התאהבתי בילדון חמוד בשם טמיר. הבחור הקטן שנראה כמו בן חמש, הוא בן שמונה ובנה של אחת הקבצניות בשוק. לבוש בבלויים עם שקית של חתיכות אינג`רה, הוא התלווה אלינו במהלך הבוקר ושיחק איתנו, ואפילו הציע לנו קצת מהאינג`רה שלו.

למחרת בבוקר, אחרי לילה של קלפים וטלפונים הביתה, יצאנו אל עבר שדה התעופה החדש של לליבלה. המתנו שם במשך שעתיים למטוס הפוקר שהיה אמור להטיסנו לאדיס אבבה. הטיסה עברה דרך גונדר ובהר דר, ורק בשעות אחר הצהריים נתחנו באדיס. קפצנו לביקור זריז בשגרירות ישראל ולמבט בספר המטיילים של השגרירות. התחלנו בהתארגנות לדרום אתיופיה ובערב גם פגשנו את יערה ואלון שבדיוק חזרו מהדרום ובאמתחתם מידע רב.

 זהו, עכשיו בדרך לדרום הרחוק, אל ההרפתקה האמיתית...

לתחילת הכתבה

 יאיר, כוס של ספריס, אדיס.

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה ללליבלה

כתבות מומלצות עבורך על לליבלה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם