יהודי גירונה

600 שנות נוכחות יהודית בגירונה הותירו בעיר חותם בל יימחה. אולם כיצד התנהלו חיי היומיום של אותם יהודים? מסע אל עומק המאה ה- 14, תקופת עבר הזוכה כיום לעדנה מחודשת. ואפילו יש סיורים בעברית במוזיאון היהודי וברחובות הקאל.

תמונה ראשית עבור: יהודי גירונה - תמונת קאבר
© יעל כפיר

בכתבה זו:

פריחה יהודית בג'ירונה

בכל פעם מחדש, אני מתרגש למראה עקבות מורשת יהודית הנמצאים במקומות שונים בקטלוניה. בית הכנסת העתיק בברצלונה, או הקיר הבנוי משרידי מצבות מבית הקברות היהודי העתיק. המקווה מהמאה ה-14 בבסאלו או מקומות אחרים.

תולדות יהודיה הראשונים של גירונה לוט בערפל הזמן. האזכור הראשון להתיישבות יהודית צפופה הוא מן השנים 889 ו 890, כאשר 25 משפחות מן הפרוורים הסמוכים לעיר עקרו לבתים אשר הוקמו בסמוך לקתדרלה ושימשו קודם לכן את הכמורה. מבתים אלה, העומדים במקום בו משתרעת כיום "כיכר השליחים" (Plaça dels Apòstols) התפשטו בהדרגה לאזורי העיר התחתית עד יצירת רצף עירוני המוכר בשם קאל, שם המופיע לראשונה בתעודה משנת 1160. במהלך תקופת הזוהר של האל-חמה, או הרובע היהודי, הגיעה אוכלוסיית הקאל ליותר משלוש מאות נפש.

רחוב לה פורסה (Carrer de la Força) הנתיב ששימש בעבר את Via Augusta הרומית, היה העורק הראשי של הקאל והציר סביבו נסב כל הרובע כולו. רחוב צר וחשוך זה, שטיפס משפת הנהר אונייר לעבר המדרג בו ניצב כיום בניין ה- Pia Almonia. משמאל, מתמרות חזיתות כהות נפתחות לעבר מבואות ללא מוצא הגובלים בחומה ומתנהלים לאורכה. מימין חולפים רחובות אפלים למדי עדיין, אך ארוכים יותר, ותלולים המובילים לפתע לחלקה העליון של העיר.

כיום עדיין ניתן להבחין בסבך הסמטאות הצפוף של הקאל העתיק המשתרע למרגלות אתריה הנפלאים של גירונה ההיסטורית. המבנים הנגלים לעינינו כיום אינם זהים לאלה שניצבו כאן בימי תפארתו של הרובע: יד הזמן מחתה את הסמטאות בחלקו השמאלי של הקאל ואלה שמימין נותרו חתומות, ממתינות עדיין לפתיחתן המחודשת לקהל כמתחייב מתוכנית האב. אולם רחש צעדיהם של היהודים מאז כמו מהדהד עדיין לאורך Carrer de la Força לעבר מהלכו התלול של Carrer de Sant Llorenç ורחוב Cúndaro, ובחצרות הבתים פנימה, מצמחות הגינות החבויות ומתמזגות במבוך עירוני זה. מאותן פינות תעתועים וחרכי מגורים, היתה ליהודים השפעה עצומה ומכאן מסרו את משנתם לעבר קצה קצות האופק.

חיי האל-חמה התפתחו סביב בית הכנסת, שהועתק משך השנים ממקום אחד למשנהו. זה שנמכר בשנת 1492 כתוצאה מגירוש היהודים מספרד, כלל גם בית חולים, וכמה מקוואות טוהרה. בית הכנסת ריכז את כל פעילויות הקהילה, ואף היווה את מקום המפגש של המועצה. שלט אבן, השמור כעת במוזיאון הארכיאולוגי של גירונה, שעיטר, כנראה, את הכניסה למקום, מבטא היטב את משמעות בית הכנסת: "בית יעקב לכו ונלכה באור יהוה. ה` מפלטנו; פותח שערים בם יבוא גוי צדק שומר מצוותיו. הבה נתמלא בטוב מגורינו, בקדושת מקדשנו.

כמו כל יתר הקהילות היהודיות, השתייכה אף האל-חמה של גירונה לכתר של קטלוניה ואראגון. היהודים נחשבו ל- Servi Regis, רוצה לומר רכוש המלך. תמורת תשלום מסים מיוחדים, גבוהים למדי, הוענקה להם אוטונומיה והובטחה להם הגנת המלך. באופן מנהלי היתה זו עיר בתוך עיר. מצב זה יצר, מטבע הדברים, חיכוכים לא מעטים, ביחסי השכנות, שהחלו להחריף החל מן המאה ה- 13 ועוד יותר במאה ה- 14. על הסדרת היחסים החיצוניים היתה אמונה מועצת האלחמה שבראשה עמד שופט או נאזי (מעברית נסיך). משרה שהטיל המלך, על אחד מבני המשפחות היהודיות המכובדות בעיר (ראביא, פאלקו, קרשקאש, קאראויטה, זבארה, נסים, אברהם, שמשון, מרקאדר, וכיו"ב) השופט היה ממונה על המזכירים, על הגזברים, על שומעי הסיפורים, על השמאים, על גובי המסים שתפקידם היה להעביר לרשויות המלך את המסים שדרש.

מועצת האל חמה היוותה מנגנון משפטי שהסדיר את הדין הפנימי. היה זה בית דין שחיפש בגמרא את התשובה לכל שאלה שצצה. נושאים בעלי אופי משפטי חברתי, נושאים פליליים, דתיים וכיו"ב. תעודות שנמצאו בארכיונים של גירונה, הן שאיפשרו להיסטוריונים להכיר מעט טוב יותר את מרקם החיים בקאל. מקרים של חילול השם, של יחסי מין עם נוצרים או נוצריות (דבר שגור למדי), נושאים של משחק, של זיוף, של השתמטות מתשלום מסים, וכיו"ב. קטעי חיים קטנים על-גבי פיסות נייר או קלף, אותרו לעתים במקומות הכי לא צפויים שניתן להעלות על הדעת כמו צידן הפנימי של עטיפות ספרים נוצריים שלא היה להם שום קשר לעולם היהודי.

ניתן להיווכח שאופן הממשל של הז`וראטס הוא שהקשה על יחסי היהודים עם יתר תושביה של גירונה, יחסים שהשתנו מאוד בשש המאות של חיים בצוותא. נראה שעד תחילת המאה ה- 11 שררו יחסי שכנות טובה, קשרים הדדיים ולרוב אף נישואי תערובת בין נוצרים ליהודים. החל מן המאה ה- 11 החלו התקריות הראשונות של חוסר סובלנות, שהגיעו לשיאן בהתקפות על רכושם, בתיהם, קרקעותיהם וקבריהם של היהודים. כך לאחר תקופות של דו קיום בשלום באו ימי רדיפות והתנכלויות עקובות מדם שארעו, על-פי התעודות, בשנים 1276, 1278, 1285, 1331, 1348, 1391, 1413, 1418.

ההתקפות הפיזיות מצד השלטון הדתי הסמוך כל-כך באופן פיזי הלכו ותכפו. משקלה האדיר של הקתדרלה העיק על סבך הסמטאות שנפרש מצדה האחד. ולא רק באופן סימבולי. המסמכים מספרים על חלק פעיל שנטלו הכמרים בהתקפות על הקאל בשנים 1276, בשנים 1278 ,1285, 1331 ו- 1348 אירעו יותר התקפות מתועדות. כמרים, פרחי כנסייה, תלמידים ואפילו מוריהם; התערבו לעיתים בעם הפשוט, איכרים מגירונה, הדיוטות משולהבים שהלכו וצברו שנאה אנטישמית שפרצה באירועים מיוחדים, בעיקר במהלך שבוע הפסחא.

הנתונים על ההתקפות המצוינות חפפו במקרים רבים לאירועים שנבעו ממניעים אחרים. שנת 1285, למשל, זכורה כשנת הפלישה הצרפתית. מי שהבעירו את האש בעיר שהיתה כבר בלאו הכי נתונה במערבולת חברתית, היו האלמוגאברים שהגיעו על מנת לסייע לתושבי גירונה להדוף את הצרפתים, ובדרך אגב גם תקפו את הרובע היהודי וטבחו בתושביו. עובדה ידועה נוספת היא שבשנת 1348, פשטה המגפה השחורה כקללה ברחבי אירופה, מגפה שגם בה הואשמו היהודים.

יהודים בממלכות אראגון, נבארה, קסטיליה ואל אנדלוס העתיקה הפכו אט אט עילה לפריקת כל המתחים שהסבו אי-הצדק החברתי, החרדה והמגפות הגדולות. תחושת חוסר הביטחון בכפר אחוז פחד ושטוף רגשות דתיים היתה זקוקה לשעיר לעזאזל. ההטפות נגד היהודים, בעיקר מן המסדר הדומיניקני אבל גם הפרנסיסקני, נפלו על אזניים כרויות בקרב האוכלוסיה, שניתן לגרור אותה בקלות למעשים של קנאות דתית. מעשיהם היו בלתי צפויים מכיוון שנבעו מיאוש.

כך גם מעט קודם לכן בדרום צרפת, בשנת 1321, "נחשפה" תכנית להשמיד את הנצרות. לדברי העלילה הרעילו המצורעים את הבארות ברעל שהוכן על-ידי יהודים. לרקיחת הרעל נדרשו מרכיבים ייחודיים: מעט לחם קודש גרוס, נחש, צפרדע, עטלף, צואה... בתכנית זו נטלו חלק גם שולטן בבל, והמלך המאורי בגרנדה. אבל מעל לכל ההאשמות האחרות ריחף הגינוי הנצחי בשל צליבתו ורציחתו של ישו. אפילו כיום ניתן לשמוע את אגדת היהודי הנודד. אדם הנודד בעולם מבלי למצוא שלווה, מבלי למות לעולם, נידון לחיפוש מתמיד ועל לשונו טעם הקללה על כך שסירב לתת מעט מים לישו עת חלף ליד הבאר שלו בדרך הייסורים והצלב על גבו...

לתחילת הכתבה

גירוש היהודים

היה זה בשנת 1391 כאשר ניחתה לבסוף המהלומה הגדולה. ליל 10 באוגוסט, ליל לורנצו הקדוש, הלילה בו נופלים הכי הרבה כוכבים מן השמיים, כאילו היו דמעות... אותו לילה זלגו בגירונה הרבה דמעות: מעיניהם של: שלמה, יצחק, אברהם, אסטרוק, בונהפיליה, דולסה, יהודית... אנו מדמים בעיני רוחנו את בכיים של הילדים שוודאי לא הבינו את המתרחש. ואת דמעותיהם של הקשישים, שכבר ידעו פרעות מה הן וחיו תמיד בפחד שאלה תשובנה להתרחש... מפני שמזה כמה ימים דיברו בהם. הכול החל ב- 4 ביוני בכפר אסיחה (Écija) שבפרובינציה של סבילייה. כפר משולהב, שהוצת באש הטפותיו של הכומר הראשי שקרא לטבוח ביהודים, לזנוח את הדעות הראציונליות שהתיימרו לגרום להם להתנצר מרצונם החופשי, ולתקוף את הרובע היהודי, להפוך את בתי הכנסת לכנסיות, ולשחוט את כל היהודים שלא יסכימו להיטבל.

ערב רב של איכרים מן הכפרים הסמוכים לגירונה נכנסו לקאל מחלקו העליון בזזו והרסו את כל הנקרה בדרכם. היו מעשי רצח והמרות דת בכפייה, אבל בכך לא הסתיים העניין. שמונה ימים לאחר מכן, באמתלה שיש להגן על היהודים מפני הקנאים, כלאו הז`וראטס מספר רב של יהודים, במבצר הז`ירונלייה. רק אלה שהמירו את דתם הורשו לצאת. המאסר נמשך 17 שבועות והותיר מספר ניכר של מתים, המרות בכפייה (63 מופיעות בתעודות), פחד, זעם ויאוש ששינו סופית את רוחו ואישיותו של הרובע שנותר.

אירועים אלה פגמו במרקם החיים התקין בקאל והביאו לצמצום ניכר באוכלוסיה היהודית. לאבדן בנפש יש להוסיף את אותם אלה שנמלטו מן העיר וכן את מי שזנחו לכאורה את אמונתם ונטמעו באוכלוסית העיר. ככל שהאמירה העוינות הפך הקאל בהדרגה לגטו. תוך שהיא מתיימרת להגן עליהם אסרה הז`וראטס על היהודים לפרוץ חלונות או דלתות לכיוון Carrer de la Força. כיוון שהיה זה הנתיב היחיד בו חלפו תהלוכות ולוויות נוצריות, נחסמו, בהוראת המלך, הפתחים בטוענה שהיהודים המציצים דרכם עולבים בצועדים. כניסה אחת בלבד נותרה פתוחה כדי לאפשר כניסה לרובע היהודי.

תקופות זמן ארוכות עברו על היהודים מבלי לצאת את פתח שכונתם. אם היה בכוחן של תקנות מגבילות אלה להקל על חלוף העתים, עדיין נותרו אחרות שהקשו עוד יותר. בשנת 1442 פורסמו צווים חדשים לחסימת הקאל ואסרו על תושבי העיר הנוצרים לשכור מן היהודים את בתיהם, ביתניהם ודוכני השווקים שברשותם. באותה שנה נאסר על היהודים לעזוב את הקאל מבלי ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים על מנת להבטיח את זיהויים המיידי. תוך איום בהטלת קנס הגבוה פי מאה מהכנסתם, הוכרחו היהודים לעטות גלימות עם כיפה (ירמולקה), נוהל שסייע בזיהויים והבדיל אותם מיתר האוכלוסיה. בנוסף לכל אלה הורתה הז`וראטס לחסום את הכניסה האחרונה לרובע, צעד שבוטל בפסק דין מלכותי מיוחד.

בית המלוכה נאלץ להתערב בכוח גם בשנת 1453, כאשר האינקוויזיטור הראשי של גירונה ניסה לגרש את ראש העדה היהודי, שמואל בן אביסט, מן האלחמה. הובהר לז`וראטס שלא האינקוויזיציה ולא שום רשות אחרת, אינם רשאים להטריד את ראש העדה או כל אישיות יהודית אחרת, הנתונים כידוע לסמכותו הבלעדית של המלך. אבל הגנה זו לא היה בכוחה למנוע את קשיי היומיום בהם נתקלו היהודים: תביעות אזרחיות לתשלום חובות, שאילצה אותם למכור נכסים תחת לחץ, הגבלות מוניציפליות על זכויות היתר מהן נהנו, מערכות אוונגליסטיות ששיכנעו אותם להמיר את דתם, תוך ניצול מצב כלכלי גרוע או שאיפה לחיים נוחים מחוץ לרובע.

לבד מהיבדלותם העקבית כמעט, לא פסקו היהודים מליצור ולהשפיע על חיי הכלכלה של העיר. מפעם לפעם מופיעים שמותיהן של המשפחות היהודיות הבולטות בתעודות פרי התקופה: הלוי, דסמסטרה, רבאלה, קרשקאש, בונז`ורן, זבארה (סוחרים עשירים ידועי שם) קראוויטה (מתווכים מומחים), ופאלקו (אנשי עסקים נמרצים).

מלבד עיסוקם במסחר ובתעשייה קלה, בלטו היהודים כסוכני עסקים ויזמים, סוכני מניות, אגרות חוב וניירות ערך, מלווי כספים וממשכנים, גובי שכר דירה ומיסים, סוכני צד ג`, וספסרים בהחכרות, בקצבאות ובנכסי דלא ניידי. התעודות מלמדות שהחל מן המאה ה- 11 החלו יהודים לרכוש בתים וקרקעות מן הנוצרים, או לקבלם כנושים, זוכים בהם מחדש כאשר לא עלה בידי החייב לפרוע את ההלוואה. אבל עסקות אלה היו הדדיות, שכן אותה תקופה היו גם נוצרים שהלוו כספים ליהודים, דבר שהיה בו ללבות את הטינה ההדדית.
החותם העיקרי שהותירו היהודים בגירונה הוא תרבותי בהפכם את העיר למרכז דתי בעל שם עולמי. מחקרים תיאולוגיים נוקבים שנכתבו במאות ה- 12 וה- 13 יצרו מגמה חדשה של רוחניות תיאוסופית. באמצעות הקבלה, ניסתה המיסטיקה היהודית להעצים את צו האלוהים העתיק. היה זה אוסף תיאוריות, בעלות אופי איזוטרי, שניסו לרדת לחקר מסתרי האלוהות באמצעות פירוש אינטואיטיבי שניתן למלים בכתבי הקודש, שיצרו השקפת עולם הוליסטית מאותה אמונה באינסופיותו של האל. תרומתה של גירונה להתפתחות הקבלה היתה מכרעת.

אסכולת הקבלה של Carrer de la Força הצמיחה את הקבוצה הראשונה של מומחי קבלה שקמו בחצי האי האיברי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה- 13. למרות המגעים הממושכים שקיימה עם אסכולות מחשבה אירופאיות אחרות, גירסת גירונה לקבלה שימרה את צביונה ומקוריותה וזכתה ליוקרה עולמית ולשבחים. במהלך השנים האירה הפילוסופיה הקבליסטית שנולדה בסמטאות גירונה האפלוליות את כל העולם היהודי והעיר הפכה למרכזה של תנועה רוחנית שתהודתה ניכרה בכל מקום. המומחה מספר אחת לקבלה היה רבי משה בן נחמן, או הרמב"ן, שהיה ידוע בכינויו Bonastruc ça Porta , שנולד בגירונה בשנת 1194. שימש כרבה של גירונה, ולאחר מכן כרב הראשי של קטלוניה כולה. רופא, פילוסוף וגדול בתלמוד, שכתב את הדוגמא הראשונה לשירה קבלית בחצי האי וכמה חוברות דידקטיות שהפיצו את הלימוד בתקופתו בקרב נוצרים ויהודים כאחד. ביתו שבקאל היה למקור של דמויות מהוללות: דוד קמחי (מחבר ספר הדקדוק העברי אשר שימש מופת לכל ההולכים בדרכו, יונה בן אברהם , יונה הגירונדי, אבן טיבון, יצחק הלוי, ואחרים.

ב- 31 במרס 1492, הוציאו פרדיננד ואיזבל מקסטיליה ואראגון, הידועים בכינוי המלכים הקתוליים, צו המגרש את היהודים מתחומי ספרד. ההחלטה המפורשת לא הותירה בידי היהודים ברירה אלא המרת אמונתם הדתית או לחלופין נטישת ביתם ויציאה לגלות.

פסק הדין המלכותי הגיע לגירונה בשלהי אפריל, בתקופה זו כבר היתה האל-חמה, נתונה בתהליך מתקדם של סיאוב, ומספר תושביה פחת מאוד. הנטישה שנכפתה על היהודים הסבה צער לנוצרים היות שהפירוד בין שתי הקהילות הצטמצם אותה תקופה ודו קיום של שלום כמו גם קשרים עסקיים כוננו מחדש. הז`וראטס לא גילו התלהבות בביצוע הפקודות שהוטלו עליהם. ב- 20 ביוני הוציאו כרוז שלהווי ידוע יוכלו היהודים למכור את נכסיהם וכל אחד רשאי לקנותם מהם, ללא חשש. מכירת נכסי דלא ניידי שיגשגה עד ל- 29 ביולי, וב- 31 ביולי עזב אחרון התושבים את הקאל. ב- 4 באוגוסט העניקו הז`וראטס רשות לבעלים החדשים לפתוח בהריסת חסימות הפתחים והקירות בקאל שהיה כעת נטוש לחלוטין, ובהסדרת גישה חופשית לרובע שוב ככל שטח ציבורי אחר.

אלה שבחרו להמיר את דתם לנצרות על מנת להימנע מגירוש ניצבו בפני נחת זרועה של האינקוויזיציה, שכבר החלה לרדוף כופרים בגירונה בשנת 1490. עדויות מוכיחות שבין 1491 ל- 1505 נערכו משפטים ל- 84 מתושבי גירונה כתוצאה מ- 15 טקסי האינקוויזיציה, שארבעה מהם נערכו בגירונה עצמה, שבעקבותיהם הושמדו לחלוטין כמה ענפים של משפחות יהודיות בידי האינקוויזיטורים.

בעוזבם את העיר מצייתים לגורל עמם, יכלו היהודים להביט בפעם האחרונה במקום בו נטמנו שרידי אבותיהם. בחלקת הקרקע שהשתרעה בין שני נהרות הזורמים בשטח בור שנקרא Bou d`Or (עגל הזהב) על המדרון המערבי של ההר הידוע בכינוי מונטז`ואיק. שרידי מצבות הקברים, הנשמרים כיום במוזיאון הארכיאולוגי של גירונה, מקורם בבית עלמין זה. אחרות הגיעו מ Palau Sacosta, בו שימשו אבני הקברים כחומר בניה. לוחות אבן גדולים אלה נושאים כתובות שלום מובהקות שנותרו בשלמותן כגון אלה:

"ראה בדעת האל; דבק באמונתו, איש רב פעלים וירא שמים. נקטל ביום החרפה, בלבב שלם. שמו הוא ר` ראובן בן ר` חנינא. יהי זכרו צרור בצרור החיים. שב לבית העולמים בחודש אב הי"ג לבריאת העולם. תנצב"ה".

לתחילת הכתבה

המוזיאון היהודי בעיר

המוזיאון היהודי בגירונה מציע מבחר סיורי עומק להכרה ייחודית של העיר ועכשיו גם בעברית:
7 השערים של הקאל:

בואו להלך מבעד להדי הזיכרון, העדות, המילים, החכמה, החיים, הסכנה, והגלות. שבעה שערים, שבע מטאפורות בעזרתן תגוללנה תולדות הגברים והנשים תושבי גירונה היהודים שעיצבו בה היסטוריה משותפת. ברחובות אלה ממש פסעו, בבתים אלה התגוררו, הבה נפסע כמותם באותם חצרות כמוסים וגלויים, ולהרף עיין ישובו אותן דמויות ויצוצו מתהום עמוקה של נשייה בת יותר משש מאות שנה.

לתשומת לבכם: סיורים בעברית יתקיימו בתיאום מראש בלבד.
להזמנת סיורים בעברית אנא התקשרו
:
34972216761
34972211678

או באינטרנט:http://www.ajgirona.org/call/eng/vis_reserva1.php

לתחילת הכתבה

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×
    הפעלת נגישות