במערב הפרוע היו אלו הריינג'רים שגמעו מרחקים באיזורים מסוכנים והופיעו במפתיע מתוך ענן אבק, כשהם רכובים על סוסיהם הנאמנים. כיום אנחנו מדברים באותו טון על הגולשים מכורי האוף פיסט עם ענני השלג המקיפים אותם. עולם שונה, מניעים שונים, אך המנטליות דומה. כמו רוכבי המערב הפרוע, גם גולשי האוף פיסט, הם אנשים שבבסיסם לא אוהבים ללכת בתלם, ואוהבים את החופש המוחלט בעולם שבו אין חוקים ואין תוואי שחייבים ללכת בו.
תפסנו לשיחה שני גולשי סנובורד, מכורים לאוף פיסט, שכל עוד נשמתם באפם הם לעולם לא יחמיצו הזדמנות לקבל את מנת הפאודר המושלגת שלהם: שון שוחט, שנחשב בעיני רבים לגולש הסנובורד הטוב בארץ, ורובי עדי, גולש סנובורד עם ותק של 25 שנה במדרונות.
רובי ושון, מה רע במסלולים הרגילים?
רובי: "אין שום רע במסלולים, אבל נמצאים שם המון גולשים, לעומת האוף פיסט, שבו אתה לבד ואתה מקבל את הזכות לגלוש במקום שבו רגל אדם לא דרכה מעולם. באוף פיסטים אתה בטבע הפראי, רק אתה והחברים שלך במרחבים שוממים ואינסופיים”.
שון: "בשבילי אוף פיסט זה הדובדבן שבקצפת. הנופים קדמוניים יותר, השלג כאילו נועד רק בשבילי, בלי חתולי שלג שעברו על המסלולים, הכל בתולי, רך ומזמין".
במה שונה התחושה באוף פיסט לעומת שלג מהודק?
רובי: "בפאודר אתה מרחף ואין אחיזה משמעותית לסכינים של הבורד, שמתנהג כמו כנף של מטוס, כשהמהירות יוצרת את כוח העילוי. הרי אם תעמוד או תגלוש לאט - תשקע. כדי לצוף אתה חייב לגלוש מהר, וכשאתה מבצע פניה, אתה חייב לקחת בחשבון שהפניה לא מיידית כמו בשלג מהודק, אלא מרגישה יותר כמו פניה באוויר עם דאון".
שון: "בפאודר אתה גולש בתחושת ריחוף, השלג דק וקל משקל. אתה מרגיש כאילו אתה טס באוויר, וזה גם נכון מבחינה פיזיקלית, כי השלג האבקתי רק תומך בטיסה שלך, לא ממש מחזיק אותך. זו המהירות שמחזיקה אותך למעלה".
מה לגבי בטיחות?
שון: “אני לא ממליץ לאף אחד לגלוש אוף פיסט בלי מדריך מקומי. המדריך מכיר היטב את המקום, את תנאי השלג, מחובר יותר לתחזיות המקצועיות, והוא גם יודע לגעת בשלג בידיים ולזהות אם המדרון בסכנת מפולת. עם מדריך גם אף פעם לא תלך לאיבוד. בנוסף, אני לוקח איתי ליתר ביטחון ערכה מיוחדת למפולות, שכוללת בין השאר משדר, שאפשר יהיה לאתר אותי, וכרית אוויר ABS, שמתנפחת לנפח עצום ואמורה לגרום לי לצוף מעל כל מפולת”.
רובי: “פעם גלשתי בוואל טורנס ופניתי למדרון אוף פיסט. הייתי אולי עשרה מטרים מהמסלול, כשפתאום בום! כל ההר הדרדר איתי למטה. בהתחלה ראיתי סדק טס במהירות וחוצה את המדרון כמו כריש מתחת לשלג. אחר כך התיישרתי וצפיתי בבהלה בפלטות קופצות סביבי באוויר ומתנגשות אחת בשנייה. בגלל מההלם, קפצתי עם הפלטות בין הגושים במקום לפנות הצידה כפי שצריך. למזלי הצלחתי לחמוק, כי המפולת נעצרה באיזשהו שלב. המסקנה: גלישת אוף פיסט - רק עם מדריך מקומי!”.
מה האוף פיסט הכי מרגש שעשיתם?
שון: “האוף פיסט הכי מדהים שעשיתי נמצא בפאסו טונלה שבאיטליה' וגלשתי בו אינספור פעמים. אתה עולה לקצה קרחון בגובה 3,300 מטר. בשיא הגובה אתה בולע במבט את כל הרכסים של הדולומיטים, נושם לרגע ומתחיל בחוויה שאפשר להגיד שהיא דתית ממש. אתה מתנתק מהציוויליזציה' וקשה לתאר את הנוף במילים. סביבך סלעי ענק מכוסים בשלג, אחר כך אתה מנווט אל בקתה ישנה שכבר לא בשימוש משנות השישים, כדי לאכול שם ארוחת צהריים באמצע שום מקום. אחרי הבקתה הנוף משתנה, והנה אתה מגיע לאגם קפוא ויפהפה כמו באגדות. מיד אחר כך אתה יורד למערת נטיפים. הרצפה מכוסה בקרח וצריך לעבור בזהירות עם הציוד והחבלים. מרגע שצולחים את המערה, הדרך הופכת להיות סוג של משחק מחשב: אתה גולש לרוחב ההר בדרך צרה ומאוד מפותלת בין העצים, ואתה חייב להיות עירני מאוד – הטעות הכי קטנה ואתה עף הצידה ויכול להתנגש בעץ. זו חוויה לכל החיים”.
רובי: “פעם עשיתי הלי-סקי עם מסוק שלוקח אותך לפסגות נידחות באיזור טין שבצרפת. עוד במסוק הלב שלך מתפקע בחזה מהתרגשות, ואתה מרגיש שאתה בסרט של ג'יימס בונד. המסוק מנחית אותך בקצה העולם, וכשהוא ממריא ומתרחק, עוטפת אותך דממה דקה ומוחלטת, כאילו אתה על הירח, לבד. כולנו צרחנו שם בשיגעון וטירוף - זה פשוט בלתי יאומן. שממה אינסופית שרועה לנגד עיניך. הגלישה טיפה מלחיצה, כי יש מקומות שבהם המדריך התרה בנו לגלוש באזור הקו שלו. ומה אם אני אפספס?”.
הכתבה באדיבות חברת SkiDeal