סוף שבוע של אמנות
קצת אחרי תחילת ינואר התחילו מחדש הלימודים, ותוך כמה ימים הכל השתנה - מזג האוויר הפך משמשי לקפוא, הפרצופים שהכרתי כבר מהסמסטר שעבר הלכו ופינו מקום לפרצופים חדשים, החנויות החליפו את קישוטי החג בשלטים מכוערים המבשרים על תחילת עונת ה-Saldi (כלומר sale בעברית..) והעיר והרחובות התמלאו באנשים. אני, במקביל, התמלאתי בחוסר סבלנות וצורך להתנתק קצת מהמציאות. התחלתי לספור את הימים בשבועות, או יותר נכון בסופי שבוע, כיאה לסטודנטית. אמנות, המילה הגדולה הזו שאני לא בטוחה שיש בי את היכולות להגדיר מהי, הייתה לי עיר מקלט. בולוניה קצת העיקה עלי בשבועיים האחרונים, כפי שאפשר להבין מההקדמה. אז נסעתי. עטפתי את עצמי באמנות ובנופים. הכתבה הזו נספרת גם היא בסופי שבוע, באיטליה-צפון של ינואר, רגע אחרי שהורידו מהרחוב האחרון את האורות המנצנצים.
סופשבוע. Reggio Emilia. ג`ימס נכטווי (James Nachtway), צלם ניו יורקרי המגדיר את עצמו כ`צלם מלחמה`, מציג תערוכה מעשרים שנים של עבודות, בעיר הנמצאת שלושים וחמש דקות נסיעה ברכבת מבולוניה. בסכום של שני היורו הכי חשובים שבזבזתי החודש, בתוך בית מפואר - Palazzo Mgnani, עם תקרות מצוירות ופיתוחים על הקירות, ארבע חברות רואות אוסף של תמונות מחרידות. מחרידות אבל טובות. ממש טובות. תמונות שמזכירות כי גם באווירה האופטימית באיטליה, רחוק מאיפה שהתמונות צולמו, קורים דברים, שאסור שהיופי והאסתטיקה כאן יסתירו. ארה"ב 1994, עירק 2003, ארצות הבלקן 1993-1999, צ`צניה 1995, רואנדה 1994, אפגניסטן 1996, מזרח אירופה 1990, דרום אפריקה 1992, אינדונזיה 1998-1999, רומניה 1990, ישראל-פלשתין, שנה לא ידועה. כן, אני יכולה לחסוך מכם את חוסר הנוחות. יכולתי לחסוך אותו גם מהחברות שלי מגרמניה, קנדה ובלגיה, שבאו איתי לתערוכה. ראיתי את העינים שלהן מתמלאות, אבל היה לי חשוב. לא להתנתק, לא להיות באוטופיה שהעולם כולו נוהג כמנהג האיטלקים. הסיבוב הקצר והקפוא להפליא שעשינו בעיר אחר כך החזיר את שמחת החיים. שיחה קטנה בבית קפה אופנתי, סיבוב קצר בשוק. ראשון בערב, האיטלקים ברחובות, יוצאים לבילוי השבועי בין חלונות הראווה.
טיול לצפון טוסקנה
אמצע-שבוע. בולוניה. נטשה, מריה, אוטה וענבל רוצות לטייל, כי אין שיעור ביום שישי אז אפשר לעשות סופשבוע ארוך. שבוע שלם מדברים על לאיפה ואיך - אין מגבלת קילומטרים, יש מגבלת תקציב. הרעיון הוא לנסוע לקרובי משפחה של נטשה במחוז Marche ולטייל באזור. ביום חמישי בערב מתחיל לרדת שם שלג שחוסם את כל הכבישים., אחרי שמשנת 1956(!) לא ירד שם שלג. כל אחד והמזל שלו. נטשה נוסעת בכל מקרה, מריה נעשית חולה. ענבל ואוטה מוצאות די מהר תחליף. למחרת בבוקר, עם תיק קטן, מים וכובע (כובע צמר, היה לכל היותר אפס מעלות בחוץ!), אנחנו מדרימות לצפון טוסקנה, לאיטליה אחרת. אני לא מוחקת את הרצון שלי עוד להגיע בהמשך למחוז הזה.
ככה בעצם זכינו בטיול לאיטליה אחרת, זו של צפון טוסקנה, שנראית כמו במדריכי הטיולים, לטוב ולרע. לטוב כי סופסוף ראינו ערים פוטוגניות מכל זווית, נקייה וסטרילית. כמו במדריך טיולים. אין אלפי סטודנטים ברחובות, שמקשטים את העיר כמו בבולוניה אבל גם מטנפים אותה. לשמחתנו, גם אין אלפי תיירים ברחובות, בסוף ינואר, שיש אפס מעלות בחוץ. מצד שני, חוסר התיירים נתן לנו קצת תחושה כאילו קצת חדרנו לפרטיות של העיר, לחיים העירוניים של תושבים שאנחנו לא מכירים, ובאנו לבקר להם בסלון. האמת?! לא היה לנו איכפת בכלל. אם להמשיך במטאפורה, פשוט התיישבנו לאנשי טוסקנה בסלון, אכלנו להם מהאוכל ופטפטנו בינינו, אוטה ואני. שיחות אין סוף, על מה שבחוץ ומה שבפנים. על רגשות וחוויות, על אורח החיים הסטודנטיאלי ועל לאומיות ואחראיות לאומית. אוטה היא מגרמניה. נסענו לטייל יום אחרי יום הזיכרון לשואה באירופה, ועל קירות הטריבונל (בית המשפט העתיק) ב-pistoia, היתה תערוכת גרסאות איטלקיות למגני דוד. זה היה בלתי נמנע.
פיסטויה
התחנה הראשונה שלנו, פיסטויה (Pistoia), היתה הטובה ביותר. עיר שכמעט מכל פינה שלה רואים את קו הנוף של ההרים האפנינים. שוק ירקות קטן באמצע העיר העתיקה, ארוחה מעולה במסעדה מקומית עם מלצר חתיך, שוקולד חינם בסוף הארוחה. את האתרים ההכרחיים בעיר, כמו בכל עיר קטנה שטיילתי בה עד כה, ניתן למצות בשעתיים: הקתדרלה - יפה ומרשימה, הטריבונל - בית המשפט העתיק, עם פרסקאות וציורי קיר עתיקים באמת ויפים באמת, בית ההטבלה. הכניסה בחינם. בקתדרלה בעיר נשאר זכר אחרון לכריסטמס - תפאורה מוקטנת של סצנת הולדת ישו, והכל עשוי מאלפי סוגים של לחמים עבודת יד, כולל הגמלים. בפיסטויה חובה לשוטט קצת ברחובות הקטנים, כדי באמת לחוש את חיי היומיום. בלשכת התיירות, המצויה ב-Piazza Duomo, היכן שכל האתרים מרוכזים, ניתן לקבל הרבה מאוד מידע גם על אירועים ופסטיבלים באזור.
לוקה
אחרי הצהרים המשכנו לעיר לוקה (Lucca). תחנת חובה במדריכים הטיולים. האמת?! נראה לי שבצדק. היו שקראו לה פירנצה הקטנה. אני אמנע מפואטיות יתר ורק אספר שבאמת מדובר בפנינת תיירות מוצדקת. עוד יותר מוצדקת כשפנינה נשארת פנינה והתיירות מחכה לעונות אחרות. אחרי שיטוטים למציאת מקום לינה, שהסתיים לצערי באכסניית נוער פשוטה, הקור הכניע אותנו ואת שארית הערב העברנו בריכולים על כל החברים ללימודים, לאור נרות, עם יין והרבה גבינות, שנאכלו לפי הסדר אותו הכתיב לנו הברמן. עם ברמנים לא מתווכחים. למחרת עשינו סיבוב בעיר שהיא כולה עיגול אחד גדול, אסתטי ומוקף חומה. מומלץ בחום ללכת על החומה הרחבה מסביב לעיר ולהסתכל מבחוץ על קו הנוף, על הגגות האדומים ועל הכנסיות. שתי הקתדרלות, הגדולה והקטנה יפות, אפילו שהן קצת זקוקות לניקוי חיצוני. כבכל מקום אחר, הסתובבנו בין הכיכרות, הצצנו בשוק נחלת בנימין של יום ראשון, הצצנו בחלונות לחיים של התושבים האמיתיים, בדקנו קצת סיילים בחנויות, והרגשנו קצת מבולבלות אם אנחנו באיטליה או בצרפת. הצבעוניות של החלונות והכיכרות רחבות הידיים (בעיקר Piazza Nepoleone) בהחלט הזכירו את המדינה השכנה ממול.
פיזה
לכל הטיול הזה היה תנאי, לבקר גם ב-must תיירותי. זו היתה המשימה שהוטלה עלי, וככה מצאתי את עצמי, בניגוד לרצוני, ב-Pisa. העיר והמגדל. מודה, הייתי ב"אנטי", מה כבר יכול להיות מעניין המגדל עקום שסביבו יש מאות יפנים. ההליכה ברחובות של פיזה, מתחנת הרכבת למתחם המגדל העקום, רק חיזקה את ה"אנטי". סתם עיר, פיזה. בתים ישנים, ציוריים במידה לא מספקת, רחוב אחד עם המון חנויות של כל הרשתות שיש בבולוניה. היה לי חסר האופי. כשהגענו למגדל התרככתי. בעצם זה לא כל כך נורא לראות גם פנינות תיירותיות, זה בסך הכל שעתיים מבולוניה ברכבת, ואיך, איך, איך אני אגיד אחר כך בבית שגרתי חצי שנה באיטליה בלי להיות באחד מפלאי עולם. שוב, אם זה היה תלוי בי - ממש בקלות הייתי מדלגת, אבל כיוון שבין כה כבר היינו שם, שמתי את הציניות בתרמיל והייתי חברה נוחה. האמת - היה שווה נסיעה של חצי יום. גם בלי המגדל, באמת מדובר באתר מאוד מרשים. הקתדרלה מעוצבת בסגנון שונה לחלוטין מאלו במחוז אמיליה רומניה, המחוז בו מצויה בולוניה. היא גם מאוד שונה מאלו שראיתי בדולומיטים, באופן לא מפתיע ההשפעות הגרמניות הושארו כמה מאות קילומטרים צפונה יותר. הספקנו לחזור מהטיול הקצר והמקסים שלנו למסיבת בסגנון ערב כיתה עם החברים מהלימודים. ניתוק של יומיים מחזיר המון אנרגיות והמון כוחות להתמנגל (מלשון mingling) עם הפרצופים החדשים בכיתה. לא, כוחות ללמוד עדיין אין לי. לכל דבר אחר יש. אני כותבת בפנקס רעיונות לאיפה לנסוע בסופשבוע הקרוב.
בחזרה בבולוניה
סתם אמצע שבוע בבולוניה. אני קופצת לחברה לפטפט, ותוך שיטוטים בסמטאות אני נתקלת בגלריה קטנה שזה עתה פתחה תערוכה המכונה Femme 2005. יש אור והרבה אנשים ואני לא רואה משום כיוון קופה, אז אני מחליטה להציץ. 15 עבודות, עשרה אמנים, שונה מכל דבר שראיתי. אני עושה סיבוב ופוגשת את אחד האמנים ואת בעלת הגלריה, וזוכה בכוס יין וביחס חם. בחינם. אולי בימים שאני עמוסה מדי בלימודים וסידורים, ואולי כי אני לא מבינה חצי מהמילים בשפה הזאת, שסתם שיקרו לי שאמרו שהיא קלה ללימוד, לפעמים אני חושבת שלאיטליה יש יופי של עבר, אבל חסר לה קצת הווה. לפעמים נראה לי שמכל ההיסטוריה והתרבות, המסובכות והמרתקות (שאני כל הזמן עוד מגלה ועוד לומדת) נותרה בעיקר הרבה שטחיות וחומרנות. מזלו הגדול של התשבץ הענק המכונה איטליה, שבין המשבצות השחורות שזה עתה תיארתי, מצויים המון אנשים טובים וחברים אמיתיים שתענוג אמיתי להיות איתם.
חלקת האמנות האחרונה ששפכה צבע לתוך הימים האחרונים הייתה ה-Art Fiera בבולוניה. תערוכת אמנות מודרנית ענקית, בלב ה-Fiera, פרבר תעשייתי במיוחד של העיר. עולם ומלואו שדרש הרבה סבלנות וסקרנות והיה לי הרבה משניהם. לא, לא ראיתי הכל, וחלק ניכר ממה שראיתי אין סיכוי שאזכור, כי היו המון פרטים בתמונה. מה שכן, על אחד הקירות היה ציור צבע ענק, ובתחתית שלו כתובת באור ניאון סגול, כאילו בכתב יד: "Non sono triste, sono stanco di quello che ho sempre desiderato". שזה בתרגום הכי ישיר והכי אמיתי - אני לא עצוב, אני רק עייף מכל הדברים שתמיד רציתי. איך שקראתי את זה נעשיתי הכי פחות עייפה שהייתי בחודש האחרון.
