סקי באוסטריה - להתמכר למאיירהופן מהגלישה הראשונה

אתר הסקי מאיירהופן באוסטריה הוא מקום טוב להתחיל לעשות בו סקי. אחרי כמה ימים של תרגול במדרונות, אין ספק שתהפכו למכורים ותעברו לגלוש בקלילות במסלולים האדומים. ועוד לא דיברנו על המסעדות הטובות, המועדונים ומצנחי הרחיפה מעוררי האדרנלין, שמחכים לכל מי שמגיע לאתר. על כל אלה, בדיווח הסקי שלפניכם.

בן ברק

| 23/10/2011

חופשת הסקי הראשונה בחיים

ב-27 במרץ השנה יהיה יום ההולדת שלי. ביום זה אסגור לא רק שנה ולא רק עשור אלא יובל. ביום זה אהיה בן 50! זוהי בעצם הסיבה הגדולה ביותר לכך שאזכה בפרס הגדול. יהיה זה מדהים לחגוג יום הולדת משמעותי זה בחופשת סקי מהממת שכזו. קשה להאמין אבל מעולם לא זכיתי בפרס כלשהו וגם לא כל כך קיבלתי מתנות בימי חיי. תמיד הייתי זה שנתן. הדבר הגדול שזכיתי בו עד כה הם החיים אותם אני חי, לטוב ולרע. אבל מה שיזכה אותי בפרס הוא סיפור הסקי שלי והנה הוא:

במחצית הראשונה של חודש דצמבר בשנה שעברה, פרסם חבר טוב שלי, עמנואל, על הקיר שלו ב"פייסבוק" את הפניה הבאה: "דחוף: דרוש שותף לא רציני לחופשת סקי בשבוע השני של ינואר". יציאתי לחופשת הסקי הייתה דבר לא מציאותי בכלל. מצבי הכספי לא אפשר חופשה כזו, אבל היו סיבות משמעותיות יותר לכך שלא אצא. מזה מספר שנים שאיני עוסק בספורט כלשהו וכושרי הגופני אינו במיטבו, אני לא אוהב שקר לי והדבר הכי חשוב - מעולם לא הייתי בחופשת סקי! הייתי פעם או פעמיים בהר "חרמון" שלנו לפני שנים רבות. פגשתי שוב את השלג בשתי הפעמים הבודדות בהן ירד בדרום בו אני גר, אך ההיכרות שלי עם השלג, הסתכמה בעשיית בובת שלג עם ילדיי, ברעידות גוף ונקישות שניים. לא אהבתי את השלג והקור. המילים "מתחת לאפס" הפחידו אותי, אבל ממש.

בגלל סיבות אלו התלבטתי חודש שלם, אך יחד עם זאת, בתת המודע שלי התכוננתי לנסיעה: התחלתי לקנות בגדים חמים, שכלל לא מתאימים לאקלים ולמזג האוויר בו אני חי והתקשרתי מספר פעמים לחברת "סקי דיל", דרכה אורגנה חופשת הסקי, שאותה רצה עמנואל לעשות, באתרי סקי ליד העיירה מאיירהופן שבאוסטריה. רציתי לדעת מה זה "סקי פס" ולמרות שהסבירו לי, לא ממש הבנתי.

כשבועיים לפני היציאה לחופשה, נודע לי שחבר משותף שלי ושל עמנואל, שגיא, שוקל לנסוע ושאם ארכוש את החופשה מ"סקי דיל", נחלוק שלושתנו חדר אחד. מסיבות שונות זה לא התאים לי ולכן התחלתי לבחון את האפשרות שאצא לחופשה באותו אתר, אך באופן עצמאי.

התקשרתי לסוכנת נסיעות, שבדקה ומצאה שמחירי הטיסות למינכן שזהו היעד בו נוחתים היוצאים לחופשות הסקי באוסטריה, שווים כמעט בכל החברות. היא גם אמרה לי שקיימים מקומות פנויים אחרונים ושכדאי שאזדרז. התלבטתי במשך יומיים נוספים ואז התקשרתי והזמנתי כרטיס לאותה טיסה בה היה רשום עמנואל. מאותו רגע העניינים התגלגלו במהירות. נכנסתי לאתר "למטייל" באינטרנט למצוא טיפים על האתר אליו אני נוסע וכן המלצות על בתי מלון. התקשרתי לבתי המלון, שהומלצו באתר, אך גיליתי שלא רק שאין בהם חדרים פנויים, אלא גם קיים קושי גדול למצוא חדרים פנויים בבתי מלון אחרים בעיירה.

קצת נלחצתי, אבל המשכתי להתקשר למספר בתי מלון בהם, לפי האינטרנט, היו חדרים פנויים. במענה בחלק מבתי המלון אליהם התקשרתי,לא ידעו לדבר אנגלית, בחלק אחר דיברו אנגלית עילגת. בסופו של דבר הזמנתי חדר במלון בו נעניתי באנגלית הטובה ביותר. המלון ששמו "קרמרווירט" הוא מלון המדורג בארבעה כוכבים. מהמפה בגוגל לא הצלחתי להבין היכן ממוקם המלון וקיוויתי שהוא יהיה ממוקם היטב, קרוב ל"מרכז העניינים", כפי שנהוג לומר.

נותרו מספר ימים ליציאה לחופשה. כבר נודע לי בוודאות ששגיא, מצטרף ושכחלק מחבילת הנופש יש לו ולעמנואל הסעה מאורגנת של חברת "סקי דיל" מנמל התעופה במינכן למאיירהופן. התקשרתי ל"סקי דיל". שאלתי אם ניתן להצטרף להסעה ולשלם בנפרד ונעניתי בחיוב.

החשש שלי מהקור היה גדול עד כדי כך, שהגעתי לדלפק הצ'ק אין של הטיסה עם משקל עודף. הניסיונות שלי לשכנע את דיילת הקרקע לוותר לי ומאוחר יותר גם ההתעסקות בדיוטי פרי גרמו לכך שלא ממש הסתכלתי על הנוסעים האחרים בטיסה. רק כשעליתי למטוס והתחלתי להכיר קצת את הנוסעים האחרים הבנתי שכמעט כל נוסעי הטיסה יוצאים לסקי ושכמעט לכל היוצאים לסקי יש ניסיון עם שלג, סקי, קור וכל הקשור לאלה. ההכרה בכך גרמה לביטחון העצמי שלי קצת להתערער אך הדחקתי זאת, פתחתי בקבוק וויסקי ושתיתי כמה כוסיות עם עמנואל, שגיא ואחרים ששמחו להזמנתי למשקה.

בשדה התעופה במינכן נפגשתי לראשונה עם נציגי "סקי דיל", אביב ושחף. אביב לוותה את האוטובוס בו אני נסעתי ושם גיליתי שכמעט כל נוסעי האוטובוס הינם צעירים ומנוסים בסקי. באוטובוס היה חם, נעים ונוח. היינו שתויים, שמחים וקצת הפרענו לאביב לספר לנו על החופשה. היינו עסוקים כל כך בלעשות מסיבה באוטובוס שלא הרגשנו איך שבמהלך הנסיעה שארכה כשעתיים וחצי, השתנה הנוף בו נסענו ממישור להרים גבוהים ומושלגים ובהם יישובים ציוריים.

בית המלון באתר

לתחילת הכתבה

התמקמות במלון והרשמה לבית ספר לסקי

כשהגענו למאיירהופן ירדו הנוסעים בבתי המלון השונים ונותרנו רק אביב, אני והנהג. לאחר מספר דקות עצר הנהג במקום כלשהו, שם חיכה לנו שחף שהסיע אותי במכונית למלון. בדלפק הקבלה הכרתי את הבחורה שענתה לי לטלפון כשהתקשרתי מהארץ. היא הציעה לי להוסיף מאתיים יורו למחיר אותו שילמתי בעבור החדר ולקבל בתמורה "סקי פס" לשישה ימים וכן שדרוג האירוח לחצי פנסיון. הסכמתי להצעה כשהבנתי שמחיר ה"סקי פס" לשישה ימים בקופה הוא מאתיים יורו.

קיבלתי חדר פינתי וגדול עם מרפסת וחשוב מכל - מחומם היטב. לאחר מקלחת והתרעננות ירדתי לאכול ארוחת ערב. הופתעתי ושמחתי לגלות שלא מדובר במזנון ובהגשה עצמית אלא שבמשך כל תקופת שהייתי במלון, יש לי שולחן קבוע ומלצר קבוע שמגיש לי ארוחה בת ארבע מנות, לפי כל הגינונים האירופיים. האוכל היה חם וטעים. עשיתי עסקה טובה.

הלכתי לקבלה לשאול היכן נמצא "פוסטשלוסל" שהוא המלון בו התאכסנו עמנואל ושגיא. שוב הופתעתי. המלון היה מעבר לכביש, במרחק של כשלושים מטרים. עד כמה שאני זוכר לא פגשתי את עמנואל ושגיא באותו ערב. החלטתי לעשות את ההכנות לסקי בבוקר שלמחרת והלכתי לישון.

אחרי ארוחת הבוקר קיבלתי בקבלה את ה"סקי פס" שלי ואז למדתי לדעת שזהו בעצם כרטיס מגנטי המאפשר מעבר ושימוש חופשי במתקני ההסעה הכוללים את הרכבל המרכזי ואת הרכבלים המשניים הפזורים באתר הסקי. הלכתי למלון של עמנואל ושגיא. נאמר לי שהם מתאכסנים ביחידת דיור נפרדת ויפה מעץ הנמצאת ליד המלון. הם היו מוכנים ליציאה ואני הלכתי לחנות למכירת והשכרת ציוד סקי בשם "אינטר ספורט". במלון נתנו לי שובר הנחה בסך 15 אחוז לחנות זו, אך משום מה שכחתי להשתמש בו. צוות החנות היה אדיב ומקצועי וגם המחיר לא היה בשמיים. שכרתי מגלשיים, מוטות ונעליים לשישה ימים בשמונים יורו. ההיכרות שלי עם נעלי הסקי הייתה בבחינת הלם. הנעליים היו כבדות ולפתו את הקרסול שלי בצורה הדוקה כל כך שלא הבנתי כיצד ניתן ללכת בנעליים אלו, שלא לדבר על לגלוש עם המשקולות האלו על הרגליים. רק במהלך ובמיוחד בסוף החופשה הבנתי את מה שהמוכר בחנות אמר לי "הנעליים האלו הם האחיזה הכי טובה שתהיה לך".

בחנות בה שכרתי את הציוד נרשמתי לקורס סקי בן שישה ימים, ארבע שעות בכל יום בבי"ס לסקי בשם SMT. נאמר לי לנסוע עם הסקי-בס, אוטובוס המסיע גולשים לרכבל המרכזי, לעלות עם הרכבל להר ששמו "פנקן", ושם למצוא את בקתת ביה"ס. כשהגעתי לרכבל היה שם תור ארוך של מאות גולשים. מהשפות השונות אותן שמעתי הבנתי שהגולשים מגיעים מכל העולם. הם היו בכל הגילאים ולבושים במיטב אופנת הסקי שגם אותה הכרתי לראשונה. דבר נוסף שהרשים אותי מאוד היה יעילות הרכבל. הקרוניות הגיעו במהירות. בכל אחת ניתן היה להסיע מקסימום שלושה עשר נוסעים. כשנסגרו דלתות הקרונית נהיה פתאום שקט ואז ראיתי את הנוף המדהים שכלל את העיירה, את עמק זילרטל, בו היא נמצאת ואת ההרים שמסביב לו. הנסיעה ארכה כ-11 דקות, בסיומן הגענו למרכז אתר הסקי בו היה ריכוז של מספר מסעדות, בארים וחנויות להשכרת ומכירת ציוד סקי בהן ניתן גם להפקיד ציוד. כשהגעתי להר, מי שניהל את ענייני בית הספר, הצמיד אליי מדריך בשם צ'אק, שבעיקר לימד אותי להתרגל למגלשיים.

לתחילת הכתבה

אוכל טוב וחיי לילה סוערים באתר הסקי

בהפסקת הצהריים נפגשנו עמנואל, שגיא ואני ואכלנו במסעדה המרכזית Bergrast, הנמצאת מול תחנת הרכבל הראשית שעל ההר. במסעדה קיים מגוון גדול של אוכל מהיר, חם ומשביע. לאחר ההפסקה צורפתי לקבוצה של מתחילים ולה מדריך צעיר. במהלך השיעור נפלתי מספר פעמים רב ואיבדתי שליטה לעיתים קרובות. הייתי נבוך. נראה היה לי שכולם גולשים טוב ממני.

בערב, לאחר התרעננות, יצאנו עמנואל, שגיא ואני ל"פאנקי'ס". זהו מעין באר/דיינר/אינטרנט קפה. האוכל שם, כצפוי בדיינר, אך יש להיזהר, חם-אש! בקומה התחתונה של המקום יש מועדון ריקודים. ב-23:00 החלה שם מסיבה. עמנואל חזר לחדר לישון ושגיא ואני נשארנו לבלות שם. משם המשכנו למועדון ריקודים נוסף: "שלוסל". בשני המועדונים לא אהבנו שגיא ואני את המוסיקה. התיידדנו עם הדי. ג'יי בכל אחד מהמועדונים ושכנענו אותם לנגן מוסיקה של מיטב הדי. ג'יי'ס מישראל שהייתה לי באייפוד שהיה בכיסי. קשה לתאר את המסיבה המטורפת שהתחוללה בכל אחד מהמועדונים. חזרנו למלון בבוקר לא הצלחתי לישון ועליתי להר רק אחר הצהריים. פגשתי את עמנואל ב-Bergrast. שם התוודענו לראשונה ל"ייגר טי". זהו משקה מקומי מתה חם ורום. קשה להסביר את ההשפעה שלו. תחילה יש תחושה של "היי" מטורף מלא אנרגיות ואז כבר לא זוכרים כלום... מה שכן זכרתי הוא שבזמן ששתינו במרפסת ה- Bergrasrt, הגיחו מהפסגה הגבוהה יותר, שני מצנחי רחיפה. אמרתי לעצמי שלפני שהחופשה תסתיים, אעשה גם אני צניחה שכזו - מראש ההר לעיירה שלמטה. עמנואל ואני ירדנו מהר והלכנו לספא מקומי ששמו Erlebnisbad. במתחם הספא יש בריכה גדולה, ג'אקוזי, מתקני שעשועים למבוגרים וילדים, חדרי מסאג' וחדרי סאונה. השהייה בסאונה, למתעניינים - בעירום מלא. בערב, הזמין אותי עמנואל לאכול ב"Café Tirol". זהו סטייק האוס מ-ע-ו-ל-ה הנמצא ברחוב הראשי של מאיירהופן. בשרים ויינות משובחים וכל מילה נוספת מיותרת. לאחר ארוחה שכזו נותר לנו רק דבר אחד לעשות - ללכת לישון.

לתחילת הכתבה

מכור על מסלול הסקי

בבוקר היום השלישי הסתכלתי מחלון חדר האוכל של המלון וראיתי שהכול לבן. ירד שלג ולא ניתן היה לראות דבר בחוץ ממרחק של מטרים ספורים. חשבתי שבתנאים כאלו לא גולשים, אך כשהגעתי לתחנת הרכבל, התברר לי שטעיתי. הגולשים היו שם בהמוניהם. כשהגעתי לבקתת SMT שעל ההר וסיפרתי למנהל שאני מעוניין להתחיל מחדש, צורפתי לקבוצה חדשה אותה הדריך, לשמחתי, צ'אק. חיבבתי את המדריך הזה. הוא יליד מאיירהופן ונראה כמי שנולד עם מגלשיים. הוא הצליח לחזק את הביטחון העצמי שלי ובסופו של יום כבר ידעתי לעצור - "סנואו פלאו", לגלוש במסלולים כחולים והכי חשוב - לקום לבד ודי מהר לאחר נפילה.

ביום הרביעי כבר הייתי מכור לסקי. גלשתי במהירות במסלולים אדומים, למדתי מושגים וטריקים והידע והמיומנות שלי בגלישה השתפרו מרגע לרגע. וכל זאת, כשיורד שלג בלי הפסקה ולא רואים ממטר. האדרנלין זרם בדם בכמויות. בסוף הגלישה, בשעה שלוש אחר הצהריים בערך, היו מתכנסים הגולשים בבארים ובמסעדות, אוכלים ושותים, בעיקר אלכוהול. שרים ורוקדים. עמנואל ואני שתינו שוב "ייגר טי", ואיתו ירדנו מההר למסע קניות מתחנת הרכבת התחתונה לאורך הרחוב הראשי של מאיירהופן, כשמדי פעם אנו עוצרים באחד הבארים כדי "לתדלק". את הדרך עשיתי בקלות למרבה הפלא כשאני נעול עדיין בנעלי הסקי הכבדות. בערב הזמנתי את עמנואל ושגיא לאכול ארוחת ערב אצלי במלון. מבלי לפרט, נראה לי שצוות המלון ואורחיו לא ישכחו לעולם את האורחים הישראלים. ארוחת הערב הפכה לחגיגה גדולה בה השתתפו כולם.

ביום החמישי כבר הרגשתי כה בטוח בגלישה, שהרשיתי לעצמי ללכת לאיבוד על ההר. הצלחתי להגיע בריא ושלם ל-Bergrast ולהתחמם בחברת עמנואל עם כמה כוסות "ייגר טי" ומשם להמשיך לסיבוב הקניות והבארים הקבוע.

מאיירהופן, צילום: בן בצלאל ברק

לתחילת הכתבה

מצנחי רחיפה מעל ההרים

הגיע היום האחרון לחופשה. חששתי שמזג האוויר לא יאפשר את צניחת הרחיפה אותה רציתי לעשות. כשהלכתי לבקתה בה התבצע הרישום היו שם פטריק, מנהל המקום, צנחן בשם רנה וחבר שלהם, ג'רארד. רנה היה להוט לצנוח בכל מזג אוויר. לשמחתי, הסכים איתו פטריק שאפשר לצנוח. התענוג לא יקר - מאה יורו. עלינו להר וצנחנו. ריחפנו באוויר במשך כחצי שעה. בזמן שהאדרנלין זרם בדם היתה לי תצפית מדהימה ביותר על הסביבה בה שהיתי במהלך החופשה - הרים פראיים, מושלגים המקיפים את העמק בו שוכנות מספר עיירות ובהן מאיירהופן. מונית חיכתה לנו באזור הנחיתה ולקחה אותנו לתחנת הרכבל. ב-Bergrast חיכו לנו עמנואל, פטריק וג'רארד כשעל השולחן כוסות "ייגר טי". לאחר שכולם היו כבר שתויים, הדהים עמנואל כשביקש לצנוח בעצמו. כשהוא צנח ירדתי ממהר והלכתי למלון. רציתי לאכול ארוחת ערב, אך עמנואל התקשר לפתע ואמר לי לקחת מונית ולהגיע ל-Bruggeerstube. זוהי מסעדה אוסטרית אותנטית. עמנואל הזמין את פטריק, רנה, ג'רארד ואותי לאכול שם. המסעדה כה אוסטרית שלא מדברים שם אנגלית. לא זוכר מה בדיוק אכלתי. אני רק זוכר שהיה טעים ושנהניתי מאוד. משם יצאנו לסיבוב סיום במועדונים ובארים, כשהפעם אנו בחברת מקומיים שידעו לאן לקחת אותנו. לא יכולנו לבקש מסיבת סיום חופשה טובה מזו שהייתה.

מובן שלא ישנו באותו לילה. חזרנו לחדר לקראת הבוקר לארוז ובשש בבוקר יצאנו לשדה התעופה. לפני שיצאתי לחופשה אמר לי חבר שאקח בחשבון שאתמכר ללבן והוא צדק. חופשת סקי היא סיפור יקר וחשבתי שיעבור זמן עד שאעשה זאת שוב ואז קיבלתי את המייל מ"למטייל". בעזרת האל ו"למטייל" אחגוג בקרוב באיטליה את חגיגת היובל.

לתחילת הכתבה