בפגידור וקרסי
שווקים וחגיגות:
בפריגור ובקרסי פועלים שווקים לרוב - כלליים, איכריים, או מתמחים. השווקים המתמחים הם אלה המוקדשים למוצר אחד, בעיקר לאגוזים או לכמהין בעונתם, וגם לפטריות-בר ועוד. שווקים רבים מוזכרים בספר, ואני מציין גם את ימי פעילותם. זה המקום להדגיש שמתוך המבחר הגדול מומלץ במיוחד לבקר בשוק של סארלאט ביום שבת בבוקר, ולסייר בשווקי העיר פריגה.
השווקים המשמעותיים ביותר מתקיימים בחורף, והם המארשה או גרא (Marche au Gras), שוק המשמנים, כלומר - ברווזים, אווזים, כבדי אווז וברווז וחלקים אחרים - וגם כמהין. הגרא הוא שוק איכרים, המתקיים באופן מסורתי מאז ימי-הביניים בכמה יישובים, והוא כהמנון למכמני הטרואר (Terroir), מלה צרפתית המתחילה להשתרש בעברית כמות שהיא, ומובנה המורכב הוא אדמה, אדמה מסוימת, ןבעיקר - תכונות האדמה המסוימת (סוג קרקע, האקלים, מה שגדל שם - ירקות, פירות, בעלי חיים למאכל - והמוצרים המיוצרים מהם, המסורות הסובבות את כל אלה). המלה טרואר מסמנת יותר מכל ייחודיות של מקום מסוים - שטח מסוים בחווה, בכפר, באזור - ובאופן נדיר יותר, אפילו תכונותיה של ארץ - למשל, "הטרואר של צרפת".
בפריגור ובקרסי חוגגים בנפרד כל מוצר חשוב, ויש גם חינגות כלליות סביב האוכל, שמקיימים באדיקות זה מאות בשנים כמעט בכל כפר - אלו הן חגיגות הפליברה (Felibree). לצורך האירוע בוחרים דמות מרכזית, המאז`וראל, שמקבל את מפתחות היישוב, מכתירים מלכה ליום אחד, מספרים סיפורי בדים, הולכים למיסה חגיגית - ובעיקר, עורכים תחת כיפת השמים משתה למאות אנשים, שמבשלות נשות הקהילה במטבחי בתיהן. לרגל האירוע שוחטים, מבתרים ואוכלים חזיר, שזכה במקומות מסוימים לכינוי "מיניסטר", כאות של מרי היתולי. חגיגות פליברה גדולות מתקיימות גם בעיר המחוז פריגה.
לאכול בחוץ:
פריגור וקרסי הם אזורים כפריים לעילא, ואת המטבח המסורתי שלהם אפשר לחוות גם אצל איכרים - הפותחים את בתיהם ומטבחיהם לתייר ומגישים ארוחות המבוססות על מוצרי החווה והכפר - וגם באכסניות ובמסעדות כפריות או עירוניות קטנות שמחיריהן זולים עד סבירים. קיים פלח עליון של מסעדות-יוקרה, המיועדות בעיקר לתיירים אמידים, ורובן-ככולן סגורות בחורף הקר המבריח את התיירות. מסעדות בעלות כוכב במישלן יש פחות מעשר, ובעלות שני כוכבים רק אחת, לה סנטנר (Le Centenaire) בכפר לז אזי-דה-טאיאק (Les Eyzies-de-Tayac). הטובה ביותר, ל`אוברגאד (LAubergade), שזכתה ב-2004 בכוכב השלישי, כבר מחוץ לאזור. רובן ככולן חברות ברלה-א-שאטו- הרשת היוקרתית מכסה כיסוי סביר את האזור, בעיקר בפריגור, אך גם רוב האכסניות ההדורות הללו, שמחיריהן ההתחלתיים נסבלים, סגורות רוב החורף.
ומה שותים?
קרסי ופריגור אינם אזור יין (וכאן חשובה ההבדלה בין המונח חבל הפריגור ובין המונח מחוז הדורדוניה, החופף לו כמעט גיאוגרפית) . פה ושם קיימים כיסים קטנים וזניחים למדי, מבחינת האיכות, של ייצור מקומי מאוד. מקצתם אני מזכיר כבדרך אגב בפרקי המסלול. חבל היין היחיד הוא ברז`ראק (שהוא תת-אזור הנכלל בדורדוניה, אך מסורתית לא בפריגור), ואני מקדיש לו פרק מיוחד. כמו כן, אין כל יי"ש בעל שם ברחבי האזור השוכן בין קוניאק לארמאניאק. מי שחשוב לו הניחוח האזורי, יסתפק במיני יי"ש שהמוניטין שלהם מקומיים, וליקרים כמו לה גולואז, שאני מציין בספר היכן הם מיוצרים ומה טיבם.
קרסי, היופי העלום:
חבל קרסי (Quercy), ושכנו המערבי, ה"נחשב" והפופולרי יותר, פריגור (שיש המקבילים לו את המונח דורדוניה), מהווים מכלול אחד: נהר הדורדוניה (Dordogne), חוט השדרה של פריגור, חוצה תחילה את צפון קרסי ואחר את פריגור, וטיול בין עיירות הנהר, נופיו וטירותיו כורך את שני האזורים גם יחד. בשניהם, הקרקע מנוקבת כמו גבינה שוויצרית, בשניהם מערות לרוב, פלאי טבע ואמנות עתיקה. שניהם כפריים עד מאוד, וכבישיהם צרים ומפותלים.
מעבר לקווי הדמיון, לחבל קרסי אישיות משלו. לטעמי, טעות היא להתייחס אליו כאל קרובו העני של פריגור. יש לו חן ואופי מובהקים. נופי הסתיו, כל היערות והשיחים - מדהימים ברבגוניות צבעיהם, והם יפים מאלה של פריגור. חבל קרסי, פרובינציה במובן ההיסטורי והגיאוגרפי של המושג, משתרע מצפון-לדרום והוא מקביל ברובו למחוז לוט (Lot). הוא גם החלק המערבי של המאסיף סנטראל (Massif Central), הרמה המרכזית של צרפת, ואקלימו יבשתי למדי. השפעתה של מרכז צרפת באה לידי ביטוי גם בארכיטקטורה מעניינת של בתים שגגות רבים מהם שחורים, ולחלקם צריחים קטנים. קרסי ידוע כאזור עני יחסית, אך המטייל בו משתאה למראה הכפרים היפים והמטופחים. ובקרסי נמצא רוקאמאדור האחד והיחיד. הכפר, האתר, ההיסטוריה והנוף - רוקאמאדור על הצוק בשמש, מהרחבה למעלה בל`אוספיטאלה, הוא מהמראות היפים בעולם!
הפרק מוקדש לצפון קרסי. על הדרום, לאחר דילוג על אזור-ביניים מעניין פחות - בפרק העוסק בעמק נהר הלוט, שהוא תוסף מלבב מאוד, נופי וייני, למכלול המכונה קרסי. איך מגיעים- אוטוסטרדה מפאריס ועד היציאה רוקאמאדור - 20A - חינם רוב הדרך!
לתחילת הכתבה
אזור רוקאמאדור
רוקאמאדור, קריית האל והגניוס האנושי:
יש ותושבי האזור מתרעמים על הזיהוי התיירותי הרווח בין קרסי לרוקאמאדור - ובצדק, שכן קרסי רב-ממדי ורבגוני - ומאוכזבים מכך שרוב המבקרים בפריגור דומה שהם אכן מודרכים על-פי סטריאוטיפ: הם "קופצים" לרוקאמאדור, ולרוב גם למערת פאדיראק - ומממשיכים הלאה. בכך הם מוותרים על ההנאות שמזמן למטיילים הסקרניים טיול נינוח מחוץ למסלולים החבוטים - סיור מהנה, שאיפשר לי לגלות תגליות קטנות, שהרוב פוסחים עליהן.
ולאחר שהסתייגות חשובה זו נרשמה, נשוב לרוקאמאדור, וללא כל הסתייגות אגדיר אותו לא רק כפנינת חבל הקרסי, אלא כאחד האתרים המדהימים ביותר בצרפת! האתר מחולל, כמובן, נהירה תיירותית עצומה: למעלה ממיליון מבקרים מגיעים בכל שנה לכפר הקטן ולקריה הדתית שמעליו - מכלול המתגאה בתואר "הכפר השני ביופיו בצרפת" (הראשון הוא מון סן-מישל). רוב-רובם של המבקרים זורמים לכאן בקיץ ובחגים, ואז צובאים עדרים-עדרים על המסעדות וחנויות המזכרות, צרים על המעלית האלכסונית העולה ויורדת, ומטפסים כנחילים בגרמי המדרגות - והצפיפות הנוצרת בלתי-נסבלת. למעשה, הואיל והכול ברוקאמאדור צר-ממדים, די בקהל מצומצם למדי לגדוש את האתר. רצוי אפוא לעלות לרגל לרוקאמאדור כשאינו מלא וגדוש - בימי חול של סתיו, למשל.
אבל גם כשמלא ביום - שקט ורגוע בערב. מספרם של המלונות בכפר זעום, וכולם קטנים, פשוטים וזולים, וכשעדרי התיירים נבלעים באוטובוסים ובמכוניות, משתררת שלווה. ומי שטרח מבעוד מועד להזמין חדר במלון, יכול להרגיש שרוקאמאדור שלו, להתרווח על מרפסת מול הנוף, לאכול ארוחת-ערב נינוחה ולטייל בנחת בפינות-חמד שבבת-אחת שממו מאדם.
כל הדרכים המוליכות לרוקאמאדור צרות ומתפתלות. חייבים להפחית את המהירות, ואין זה אלא טבעי שגם מי שאינם באים לרוקאמאדור ברגל, יתנהלו לעבר הקריה הזו במתינות מבורכת, כצלייני כל הדורות למן תום האלף הראשון. הנוף שאין כמותו הנשקף מהמצפור העליון שביישוב הקטן ל`אוספיטאלה (Hospitalet)- הקריה הדתית, הנפרשת קומות-קומות על הצוק התלול מעל לקניון אפל, צבעי הסלע והצמחייה, והכפר הצר והארוך שלמטה - מעורר השתאות בכל פעם שצופים בו. החיזיון משרה תחושה של הוד, שמתקשים להינתק ממנו. יש ועל ספסלי הרחבה בל`אוספיטאלה יושבים אנשים במשך שעה ארוכה, בלי רצון ויכולת להמשיך הלאה, ועיניהם ברוקאמאדור.
בפעם הראשונה, לפני שנים הרבה, הגענו לפנות ערב, את המראה הזה ראו עינינו, וכמעט ונעתקו המילים מפינו. ירדנו למטה, אל הכפר, לנו שם, ולמחרת טיפסנו ברגל הוויה דולורוזה דרך הקריה, עד למעלה. חשבנו שהגענו לפסגה גאיונה, ומצאנו את עצמנו... מול מגרש החניה הענקי שבל`אוספיטאלה. רצוי אפוא להבין מראש כיצד בנוי המכלול. למעלה-למעלה בל`אוספיטאלה, מול רוקאמאדור, מצוי השער העליון העתיק של מצודת הנזירים. שם תמצאו גם את התשתית המודרנית המכוערת, המאפשרת את הנהירה: החניונים, מסעדות לרוב, בתי-מלון, חנויות מזכרות, תחנת דלק הפתוחה גם בחגים, המעלית האלכסונית המאפשרת לחסוך בכוחות ולא לטפס או לרדת במדרגות, והכניסה אל המדרגות. ממול, פרושה על צלע המצוק, הקריה הדתית, מכלול המנזר והקאפלות. למטה בעמק, הכפר.
לתחילת הכתבה
הקריה הדתית, פלא ארכיטקטוני של ימי הביניים, נבנתה במאה ה-12 במהירות שיא לתקופתה, בהתחשב במיקומה בסביבה כה נידחת וקשה לגישה. היא עצומה, ועם זאת כל-כולה בקנה מידתו של האדם. היא מסוגרת מהעולם והכול בה פונה בכוונת מכוון כלפי פנים, ועם זאת היא פתוחה לעולם, להשפעותיו ולגלי הצליינות שעברו בה. באווירת הקאפלות העתיקות, גם הלא-מאמינים כמוני חשים תחושה של התעלות, של קדושה, של דבר מה שהוא מעל ומעבר לאנושי גרידא.
האתר משתלשל עד לעמק צר ושמו ואל טנברה (Val Tenebreux), העמק האפלולי, שהשמש ממעטת לשזוף אותו. שם פרוש הכפר רוקאמאדור, יישוב ביניימי צר וארוך, שהכביש העובר דרכו מאפשר להגיע לאתר הכנסייתי גם מלמטה. כל הנושא עיניו מרחובו הראשי אל הצוק התלול, משתאה למראה המבנים שכמו מחשבים לנפול על ראשו. היום, כמו בימי-הביניים, מוליכות מתחתית הכפר 216 מדרגות, המקשרות בין הכנסיות שבדרך למרומי החומות. אבל ישנה עוד דרך, עוד ויה דולורוזה, כפרית בצביונה, ששורטטה בשלהי המאה ה-19, שחזור שלוש-עשרה תחנותיו של ישו בדרכו אל הצליבה. בקצה הדרך מתנוסס צלב ענקי, צלב ירושלים, המשקיף על נוף רחב-ידיים של חבל-ארץ ירוק-צמחייה ולבן-סלעים.
עקב השילוש הקדוש הייחודי הזה - החיזיון הנשקף מנגד, המראה מלמטה וכמובן, האתר עצמו - כל ביקור ברוקאמאדור וכל צפייה בו מחוללים אותה התרגשות ראשונית עזה שחווים בפעם הראשונה. אותה ההתרגשות שלבטח חשו ועדיין חשים העולים-לרגל לקומפוסטלה, שבאו מעוד אתר כביר, לה-פואי-אן-ולה (Puy-en-Velay) - כשחזו מהעמק - בצוק התלול מואר בקרני השמש הראשונות, על שלל בתיו וכנסיותיו התלויים עליו זה מעל זה כקני-נשרים, במעין שיווי-משקל רופף שכמו נוגד את חוקי הטבע. שהרי רוקאמאדור היתה ועודנה תחנה חשובה לצד מסלול העלייה-לרגל.
בסיורי האחרון בקרסי, לצורך כתיבת הספר, סבבתי סביב רוקאמאדור במשך כמה ימים, שוב ושוב צפיתי בה בהשתאות עמוקה, אך להיכנס לא נכנסתי, עד אשר בבוקר גשום אחד, אבי-הנזירים ויגורו שמכבר הגיע לגבורות, המתין לנו למעלה, בפתח האתר, ולפני ששלחנו מטה לביקור בקאפלות הסגורות, לא נחה דעתו עד שישב בזרזיף הקל על ספסל, ופרט לנו על דמוי נבל-ביניימי מנגינה מאת דבוז`ק.
ויגורו פועל ברוקאמאדור עשרות שנים, אך מאז שבראשית האלף לקה בלבו והרופא אסר עליו לעלות ולרדת במדרגות, הוא מנגן לצליינים בפתח העליון, וכך הוא פוגש 200,000 אנשים בשנה. צליינים כולם? שמא רק תיירים? לא ממש משנה לו. והוא צודק. לדעתי, הביקור ברוקאמאדור הוא כמעשה צליינות, ללא הבדלי דת, אף ללא צורך באמונה דתית. ומי שבא כתייר ותו לא, אך ניחן ולו בשמץ של שאר-רוח ורגישות לנשגב, נחדר כאן בתחושה זו חיש-קל.
איש דת משחר נעוריו, שביקר בצעירותו שלוש פעמים בירושלים, מגדיר ויגורו את עצמו כמהפכן ופרובוקטור, במונחי הכנסייה הקתולית כמובן - ושוטח ברבים את דעותיו הלא-שגרתיות, והמטרידות לעיתים את הממסד הדתי. הוא נגד המתיפייפים והמתחזים, ובעד מי שבאים ללא אמונה אך גם ללא דעה קדומה וחווים התרוממות רוח אמיתית. תחושה של קדושת-מעט שאין צורך להגדירה במילים, ושאין לה קשר לדת הסוגדת לאלוהים כלשהו - אלא לדת האדם, שמקום מופלא כמו רוקאמאדור הוא פועלו.
לתחילת הכתבה
האתר הדתי
פלא אדריכלי:
רוקאמאדור הוא האתר הדתי המרשים ביותר שנבנה באירופה המערבית של אמצע ימי-הביניים. העלייה-לרגל למקום החלה, ככל הנראה, בתקופת הפחד והבהלה ששררו בעולם הנוצרי לקראת תום האלף הראשון: כבר אז היה שם אתר קדוש בתוך מערה שבצוק. עדות לעברו הרחוק של האתר היא פעמון מהמאה ה-6 לספירה. ב-1166 נתגלתה מתחת לסף מערה גופה שמורה להפליא - והדבר נחשב נס. סברו שאין זה אלא נזיר מתבודד, איש קדוש לבטח, שחי במערה. קראו שמו אמאדור, מילה בשפת אוקסיטאן שרווחה אז בדרום-מערב צרפת, הלקוחה מהמילה Amateur - חובב, חובב מרים במובן משרתה של מרים.
לאתר הקבורה שלו קראו רוק-אמאדור, הסלע של אמאדור, או הסלע של חובב מרים. עוד גרסה על מקור השם ששמעתי: רוקאמאיור, כלומר סלע ראשי, ומכאן נגזר אחר כך רוקאמאדור - אוהב הסלע. לימים, "גילו" לקדוש שגופתו קבורה בסלע ברחבת הכנסייה שבלב האתר, קורות-חיים סבוכים ופלאיים: האיש חי גם בימי-הביניים המוקדמים וגם בתקופת ישו, אצלנו בגליל. אבל כבר היו נסים מעולם - והלוא סאנטיאגו מקומפוסטלה הגדיל לעשות ממנו.
הנזיר, שהגה את רעיון בנייתה של קריה דתית על צוק תלול ברוקאמאדור, היה אדם בעל חזון. מראש בנו שם בקנה-מידה עצום: בכנסייה הראשית יש מקום ל-1,000 איש. הבנייה החלה ב-1120, לפני גילוי הגופה, ובתוך 100 שנה נבנו בקריה שבע קאפלות. את האבן שינעו מקארנאק הרחוקה 30 ק"מ צפונה. שוו בנפשכם את הקושי: לפני 900 שנה, באזור שהוא כה קשה לגישה גם היום.
ה"הימור" הצליח. לאורך מאות בשנים שימשה הקריה אתר צליינות, בין אם כחלק ממסלול העלייה-לרגל לקומפוסטלה, ובין אם כיעד העומד בפני עצמו של עלייה-לרגל אל קברו של אמאדור הקדוש ואל פסל הבתולה השחורה, סממן פולחני שנוסף במאה ה-12. במהלך מסעי הצלב באו עולי-רגל בהמוניהם, במספרים לא-פחותים מאלה שהלכו עד קומפוסטלה, וגדולי העולם הנוצרי הקפידו לפקוד את האתר. הכפר שלמרגלות הקריה היה בימים ההם מאוכלס הרבה יותר מאשר בימינו אלה.
קריית רוקאמאדור שיגשגה עד המהפכה הצרפתית - אז הופקעה מידי הכנסייה, והנזירים עזבו אותה כמעט עד האחרון שבהם. הכול ננטש, אך למרבית המזל רק מקצת האתר נהרס או התפורר. רק במאה ה-19 נרכש חזרה, ונזירים החלו שבים אליו אט-אט. האתר שוקם, העלייה-לרגל התחדשה, ובהדרגה החלה נהירת התיירים. בימינו, רק קומץ נזירים מאכלסים את המבנים המרשימים והשמורים היטב.
לתחילת הכתבה
אזור הקאפלות
במדרגות רוקאמאדור:
עד המהפכה, עלו עולי-הרגל שבאו דרך הכפר מכיוון לה-פואי בגרם המדרגות, בדרך כלל על הברכיים, כאקט של חרטה (גם בימינו אלה עדיין רואים בין התיירים צליינים המטפסים על ברכיהם). הם נכנסו לרחבה קטנה שהקאפלות סוגרות עליה סביב-סביב וחוסמות את הנוף הכביר - מעשה מחושב של המתכננים, שתכליתו להשרות על הבאים בין חומות הסלע והקירות אווירה נכונה של התכנסות בתוך עצמם.
לא אלאה אתכם ברשימה מפורטת של הקאפלות ושאר המבנים המרכיבים את גוש הקריה הדתית (כמו המוזיאון לאמנות כנסייתית - Musee d`Art Sacre) או של השערים המרשימים שבחומות (רובם-ככולם שערי הגנה ו"סינון" ביטחוני מבוצרים היטב). טיילו מלמעלה למטה, וספגו את האווירה - שהרי זה העיקר ברוקאמאדור.
באחת מפינות הרחבה, היוצרת מעין חצר פנימית, תראו משטח מוגן על-ידי כרכוב סלע עליון- ייתכן שהמקום שימש מחסה לאדם הקדמון. על הקיר, בגובה 8 מטרים מעל המשטח - ציורים מהמאה ה-12 שציירו הנזירים. על אף שהם בחוץ, הרי הכרכוב מגן עליהם מגשמים, והקיר המצויר יבש יותר משאר הקירות. בזכות כך הם שרדו כמעט במלוא צבעוניותם, ועברו מאז רק ניקוי שטחי. לראיה, ממול, על הקיר החיצוני של הכנסייה הקטנה - ציור מן המאה ה-14 בסגנון גותי-מאוחר המכונה Flamboyant, סגנון הלהבות. במקור, תוארו בו שלושה מתים ושלוש דמויות חיות, אך שרדו ממנו רק שני שלדים מתנצחים.
את הרחבה מקיפות כנסיות סביב-סביב. במבנה הגדול של בזיליקת סן-סובר (Saint-Sauveur), קיר אחד הוא דופן הסלע, שהותירו אותו כמות שהוא. מתחת לבזיליקה, במיקום הקריפטה של אמאדור, חצובה בסלע קאפלה תת-קרקעית מ-1120. הסגנון רומאני, שקדם במאה שנה לגותי, ופשטות הקווים וזכותם משרות אווירה מיוחדת. כנסיית נוטר-דאם, הנקראת קאפלת הבתולה השחורה (Chapelle de la Vierge Noire). מקורה בבית-יראה קטן, שממדיו הוכפלו במאה ה-19 והוא הוסב לסגנון ניאו-גותי. בתווך, פסל שחור קטן של הבתולה, המחייכת חיוך מבויש משהו, שפיסלו נזירים בעץ אגוז במאה ה-12.
הקאפלה, המתהדרת באזיקים שכפתו בהם עולים-לרגל לתיקון ההליכות ולמירוק חטאים, ידועה כפלאית למדי: באתר מספרים, שיש לה קשר טמיר עם קאפלה מקבילה בעיר קבק שבקנדה, עם הים המרוחק מאוד מרוקאמאדור, ועם הספן הצרפתי ז`אק קארטייה, שגילה את מערב קנדה וסיפח אותו לכתר הצרפתי בתחילת המאה ה-16. המסורת גורסת, שהפעמון העתיק שבתוכה, המכונה "פעמון הנסים", צילצל מאליו כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, ובדיעבד התחוור שכל אימת שצילצל, קרה נס בלב-ים. כך סיפרו לי, ואין סיבה שלא אאמין לדברים יפים.
קאפלת סן-מישל, המיועדת לנזירים, לא לצליינים, ממוקמת מעל לרחבה, בצמוד לצוק. אין בה כל צלב פרט לציור של צלב על המזבח מהמאה ה-13. בשל מיקום הסלע אין תואם באשנביה הקדמיים: השמאלי חסר - שם הסלע. הימני פונה לירושלים. בדיוטה עליונה פעלה הספרייה, וישבו בה נזירים-לבלרים, שכתבו את ספרי הרשומות של המנזר, והעתיקו ספרים בכתיבה תמה לפני היות הדפוס. יום אחד התמוטטה התקרה הפנימית, ונותר מפלס אחד. בסלע נראות גומחות: אלו הן כספות עתיקות, ששימשו ארכיונים. אבל כל האוצרות אבדו, פרט לספר רשומות אחד.
צליינים הפוקדים את רוקאמאדור או כל תחנה אחרת בדרך העלייה-לרגל, מחתימים פנקס מיוחד בחותמת המקום, להעיד שביקרו שם. בעבר הרחוק, החותמת זיכתה באירוח חינם בבתי-ההארחה של המנזרים בהמשך הדרך. לקחתי את דרכוני, נכנסתי ללשכת הנזיר שומר-החותם, והלה החתים בהשתאות את חותמת רוקאמאדור בדרכוני.
בקריה הדתית אפשר לבקר בשני אופנים: לבד, או בקבוצה קטנה עם מדריך. רק בטיול מודרך אפשר לבקר בקאפלות הקטנות של הנזירים - אם כי ראיתי מבקרים הנהנים מההפקר, ו"מאמצים" קבוצה.הביקור חינם. ביקור מודרך 5 אירו. הזמנות בטל: 0565332323. הדרכה באנגלית בקיץ ובאוקטובר. פתוח כל ימות השנה, מבוקר עד ערב, בשעות המשתנות לפי העונה.
בצלו של רוקאמאדור:
בסביבה הקרובה עוד מוקדי משיכה מגוונים, אם כי מרשימים הרבה פחות. בכפר ל`אוספיטאלה ישנו מוזיאון קטן של דגמי מכוניות עתיקות, ובבית העירייה - שני שטיחי-קיר גדולים של האמן ז`אן לורסה, שטיחים בסגנון אוביסון המתארים את עולם החי והצומח של האזור. עוד בל`אוספיטאלה - לה מרוויי (Les Merveilles), מערת הנפלאות, מערה יחסית מינורית בחשיבותה בעולם המערות של דרום-מערב צרפת, אך מכילה שילוב של אמנות הטבע ואמנות האדם. פתוח אפריל-נובמבר בשעות משתנות. לא הרחק מחומות רוקאמאדור נמצא רושה דז אגל (Rocher des Aigles), סלע העיטים - שמורה של ציפורים דורסות מוגנות על-פי חוק, ובה יותר מ-300 ציפורי טרף מ-52 סוגים נדירים מרחבי העולם פתוח אפריל-תחילת נובמבר.
ליד ל`אוספיטאלה נמצא יער הקופים (Foret des Singes), ש-150 הפרטים החיים בו בטבע מצויים במגע ישיר עם המבקרים. פתוח אפריל-אוקטובר במועדים משתנים. ויש גן-פרפרים אקזוטי בתוך חממה ממוזגת (אפריל-11 בנובמבר). ייחודי ומעניין יותר הוא לה פאארי די ראי (La Feerie du Rail), מקסם עולם הרכבות - מיצג ענקי ומופע אור-קולי יחיד במינו באירופה, הממוקד בעולם מסילות הברזל ונופיו. פתוח פסחא-תחילת נובמבר. שוק איכרים מתקיים בכפר ביום שישי לפנות ערב, מסוף יוני עד סוף אוגוסט. באמצע מאי, חוגגים את חגה של גבינת הרוקאמאדור.
ללון ברוקאמאדור:
ברוקאמאדור ובסביבתה כמה וכמה מלונות קטנים וזולים, כמו Les Vieilles Tours, שבו גם מסעדה פשוטה וזולה (טל: 0565336801), ו-Beau Site (טל: 0565336308), שגם בו מסעדה סבירה. בעבור סכום צנוע, של כ-45 אירו לחצי-פנסיון, אפשר ללון ולסעוד ברלה דה ראמפאר (Relais des Remparts), אכסניית הביצורים, מעון לצליינים המוחזק על-ידי נזירות (הזמנות בלשכת התיירות, טל: 0565332200).
| מתוך הספר: "התענוגות של דרום צרפת" - מאת אביטל ענבר. צילום: אביטל ענבר. אביטל ענבר הוא מתרגם, עיתונאי וסופר, מחבר רבי המכר "התענוגות של צרפת", "התענוגות של פאריס" ו"התענוגות של פרובאנס", שזכו לשבחי הביקורת. תרגם לעברית את מיטב הספרות הצרפתית וזכה בשני עיטורי כבוד מטעם ממשלת צרפת. לרכישת הספר- לחצו כאן. |
