ההגעה לטאופו
הגענו לאזור אגם טאופו בשעות הערב המאוחרות של יום חמישי. כשהתקרבנו לאגם החל להופיע בצידי הדרך תמרור לא מוכר הנראה כמו ציור של לפיד מעשן, השתעשענו במשמעותו של התמרור: האם זו הודעה על קיומו של מרוץ הלפיד המסורתי באזור?, אפשר שהתמרור רומז על מנהגם של המאורים המתגוררים באזור להדליק מדורות? ואולי רומז לנו השלט כי נבחרנו להדליק את המשואה ביום העצמאות... כמו תמיד הלונלי פלנט הנאמן שלנו הסביר לנו כי השלט מודיע שתוואי הכביש עובר באזור פעילות תרמית. מסתבר שאגם טאופו, האגם הגדול ביותר בניו זילנד, הממוקם בגובה של 357 מטר מעל פני הים, נוצר באחת מההתפרצויות הגעשיות הגדולות ביותר שחווה עולמנו. למרות שההתפרצות אירעה לפני כ-25,000 שנים, האזור כולו לא נרגע עד היום. נסענו בזהירות בין השלטים משתדלים לא לגרום להתפרצות נוספת... עד הקמפינג שלנו, lake taupo holiday park. בסיבוב בקמפינג, לאור הירח, ראינו כי בו גם יש בריכה טרמית, והלכנו לישון מפנטזים על טבילת בוקר מרעננת בבריכה.
קמנו בבוקר, הסטנו את הוילונות וראינו יום שטוף שמש, כשיצאנו מהקארוואן הסתבר לנו שהשמש הינה שמש ב"כאילו", כלומר השמש מאירה אבל לא מחממת ומזג האוויר היה קריר, לפי הגדרתו של עופר, וקפוא לדעתי. מזג האוויר לא מנע מעופר ומהילדים לעטות על עצמם את בגדי הים, שהעלו אבק בארון, ולשעוט לכיוון הבריכה - כעת יש לי הוכחה לטענתי לפיה מד הטמפרטורות האישי של ילדים מקולקל באופן קבוע ומסתדר רק בהגיעם לגיל טיפש עשרה (ולצורך עניין זה גם עופר הוא ילד, כנראה שלא לחינם אמרו עליו חבריו ש"הוא גדל ברוורס"...), הבריכה אכן בריכה טרמית, משמע טמפרטורת המים נעה סביב 38 מעלות ומהבריכה מתאבכים כל הזמן אדים חמים, אבל טמפרטורת האוויר מחוץ לבריכה לא הגיעה ל-10 מעלות ולפיכך גם האמיצים שבין הסיירים נשברו ולאחר חצי שעה כולם היו מחוץ למים, מתחממים איש איש בדרכו: עופר הלך למקלחת והשאר הלכו לקפוץ על הטרמפולינות (כעת אנו מבינים מדוע דורג הקמפינג הזה בדירוג של 5 כוכבים: יש בגן השעשועים 3 טרמפולינות!... וברצינות, הקמפינג הזה באמת ראוי לכל אחד מחמשת כוכביו: מרווח,מבהיק מניקיון, מדושא (מלשון דשא), מטופח וכולל את כל ה"פסיטיליטיז" מפינת ברביקיו ועד מקום לניקוי הדגים... מומלץ מאוד!)
טיול באזור
בצהרים נסענו לראות שני דברים שלא רואים כל יום: קודם כל נסענו לאזור נהר הוואיראקי wairakei river, נהר זה זרם בשצף קצף ויצר מפלים מרהיבים עד שהרשויות החליטו שיש להשתמש בעוצמתו של הנהר לייצור חשמל. לא עזרו כל ההתנגדויות של ה"ירוקים" למיניהם, נבנה סכר שעוצר את זרימת הנהר ומשתמש בהבדלי הגובה הטבעיים כדי להפעיל את הטורבינות. מזלנו שהרשויות, שלא רצו להפסיק את זרימת התיירים, שנהגו לבוא לצפות בנהר המרהיב ובמפליו, החליטו לפתוח את הסכר כמה פעמים ביום, בשעות קבועות, וכך ניתן לעמוד על הגשר, לחכות לשעה היעודה ולצפות בהשתאות בכמויות שלא תיאמנה של מים הפורצות מהסכר ומעלות, תוך מספר דקות, את מפלס המים בערוץ הנהר בכמה מטרים, מחזה מרהיב ושיעור מאלף בעוצמתו של הטבע.
מהסכר המשכנו למקום שנקראCraters Of The Moon. כשנוסעים על הכביש לכיוון האתר, רואים עננים מיתמרים לשמים - "אה ...", אמרנו לעצמנו, "סוף סוף תפסנו את הניו זילנדים יפי הנפש הללו: דורשים מהאנשים לעשות דוקטורט לפני שהם מפנים את הזבל (אותו יש לחלק ל-6 סוגים שונים בהתאם לסוג הטיפול/המיחזור הנדרש), ומחייבים לרוקן את המים המשומשים מהקרוואן רק בעמדות מיחזור מיוחדות כדי שלא יפגעו במי התהום, והם מרשים למפעל לזהם את האוויר בקנה מידה שיכול להתחרות עם רידינג, ועוד בסמוך לשמורת טבע ...". אבל כשהתקרבנו לשמורה הסתבר לנו שסתם הוצאנו את דיבת הארץ ותושביה, כל העננים שנראו לנו כמו זיהום אויר הם כמויות עצומות של אדים העולים מהאדמה.
יצאנו לסיור בשמורה המנוהלת ע"י ה"דוק" (רשות שמורות הטבע הניו זילנדית) ולא ידענו את נפשנו מרוב התפעלות. הסיור בשמורה כולל הליכה של כשעה על רציף מעץ הבנוי על אדמה שבחלקה מבעבעת ובחלקה סדוקה ומהסדקים עולים אדים, התמונה כולה נראית כלקוחה מסצנת יום הדין באיזה שהוא סרט עתידני, פני השטח כפני הירח, מלאי קימורים, בליטות וחורים, מעל הכל עולה אובך לבנבן-אפרפר ופס הקול משמיע קולות של אוויר נפלט ברעש ושל נשיפות מאומצות. הילדים, ובמיוחד התאומים, לא ידעו איך "לאכול" את המראות הללו, בתחילת הדרך הם היו בטוחים שמישהו (לא ממש ברור מי הוא בדיוק...) מאוד כועס וחששו שמא משהו נורא עומד לקרות, אך אחרי שהסברנו את המראות בצורה פשטנית: בתוך כדור הארץ יש דייסה רותחת ומעלה אדים ואנו נמצאים במקום בו הקליפה של כדור הארץ מאוד דקה, סדוקה ומחוררת ולפיכך האדים יוצאים דרכם - גם הם נהנו מהחוויה.
התחיל להחשיך, ולמרות שאנחנו אנשים הגיוניים, השמורה הזו היא לא מקום שמישהו רוצה להישאר בו בחושך, לפיכך מיהרנו למרינה לצפות בשקיעה אל מול האגם ולבחור לנו את יאכטת חלומותינו - לא הצלחנו להגיע להסכמה בקשר ליאכטה המתאימה לנו ולכן לא קנינו אף אחת ובמקום הלכנו לאכול במסעדה תורכית, מאכלים מארץ הקודש: פיתה וחומוס, לאפה עם שווארמה ופלאפל. ירדן לא היתה מרוצה מכך שהסמל של ישראל, הפלאפל, משמש כמאכל תורכי לאומי - אך זה לא הפריע לכולנו לאכול וליהנות.
חזרנו לקמפינג, הילדים הלכו לצפות בסרט בדי.וי.די. - האם סיפרתי לכם שקנינו טלוויזיה שניתן לחבר אליה גם פלייסטיישן וגם די.וי.די.? אם כן דלגו על השורות הבאות ואם לא הריני שמחה מאוד להודיעכם ששבנו לעולם הטכנולוגיה, עופר דאג שכל מכשירי החשמל המוזכרים לעיל יעבדו (כשאנו חונים בחניון קרוונים ומחוברים לחשמל, כמובן), מה שנותן לנו שעת איכות לעצמנו, בערב. אומנם בדרך כלל מנוצל הזמן להכנת ארוחת ערב/שטיפת כלים/הכנת יום המחרת, אך גם כך זה כיף גם לנו וגם לילדים.
מרוץ מכוניות
למחרת, קמנו בבוקר אחרי שנת לילה ערבה ותכננו לנסוע לאתר קפיצת בנג`י, לא שחשבנו, חס וחלילה, לקפוץ, אלא רצינו לראות אחרים קופצים והאתר הזה ממוקם במקום עם נוף מרהיב כך שהיינו תופסים שתי ציפורים במכה אחת. כך או אחרת נכנסנו לקרווננו הנאמן והתחלנו לנסוע, לאחר כמה דקות של נסיעה קלטו אוזננו צלילים מוזרים, כאילו מדי פעם נושבת רוח מאוד חזקה, עומר היה הראשון לקלוט את משמעות הצלילים והוא צעק: "מרוץ מכוניות", לעופר לקח שתי שניות לאתר את הכיוון ממנו מגיע הצליל ושתי דקות להגיע למקום ולהחנות את הרכב. יצאנו החוצה והסתבר שיש לנו יותר מזל משכל, בלי לדעת ובלי להתכוון, נפלנו על אתר המרוצים של אופנועי סוזוקי ועוד בדיוק בזמן בו הוציאו את כל האופנועים למרוצי ניסיון כהכנה למרוץ השנתי שהתקיים ביום שבת (מחר). עמדנו על יציע הצפייה מהופנטים ממהירות נסיעתם של כ-30 אופנועי ענק, מסתכלים בזוויות הסיבוב ולא מאמינים שאנחנו צופים במרוץ אמיתי ולא בקטע מתוך משחק פלייסטיישן מוצלח במיוחד... יופי של חוויה, במיוחד לגברים שבינינו. הבנות, במיוחד הצעירה שבהן מיצתה את הנושא תוך כמה דקות ולא נתנה לרעשים מחרישי האוזניים להפריע לה בארגון מסיבת יום הולדת לברבי סיגל, מסיבה אליה הוזמנו כל בובות הברבי האחרות.
המשכנו בדרכנו לכיוון הבנג`י, בעיקול הדרך נגלתה לעיננו גבעה מרופדת בדשא ועליה דמויות קטנות שנעות בזריזות, כשהתקרבנו הסתבר לנו כי לפנינו אתר החלקה במורד של הכלאה בין סקייטבורד ממונע לגלשן גלים. בני אדם בכל הגילאים לבשו שלל אביזרי מגן על כל המקומות בגופם העתידים להיפגע בעת ההחלקה במורד, התחברו בקפיץ למכשיר העינויים נוסח המאה ה-21 ופצחו בדהירה במדרון. מה אומר לכם, כנראה שכשמשעמם ואין צרות כלליות ואין דאגות לאומיות הראש מתפנה להמציא ריגושים ספורטיביים. בעיננו הדבר מבורך אך כבר התעייפנו מכל הפעילויות הללו, ויתרנו על הצפייה בבנג`י, עצרנו לצפיית פרידה בנוף המקסים של אגם טאופו והמשכנו בנסיעה לכיוון רוטורואה.
