ליל סדר
זוכרים שעזבנו את וושינגטון לכיוון לנקסטר? יצאנו לדרך בשעה ארבע כשלפנינו נסיעה של יותר משעתיים. לאחר שנסענו כבר די הרבה זמן, באחת העצירות, הרגשתי עייפות. במאמר מוסגר אני אספר שאנחנו נוסעים מעכשיו על פי הגישה של אפי, שאמר לא להזמין מלונות בהמשך, כדי שלא נהיה "כבולים" למסלול מסויים, מה שהתברר בהחלט כנכון. אני חשבתי שצריך להזמין הכל כבר בארץ, בדיעבד מסתבר שטעיתי, תראו בהמשך. אני ממשיכה מהעייפות שתקפה אותי. ביקשתי לעצור ולישון במקום שבו עצרנו לרגע. המקום שנקרא Hunt Vally, פרבר של Baltimore במדינת Mariland. התברר כמקום יקר, המלון הכי זול שמצאנו עלה 120$ אבל נשארנו (לצורך ההשוואה אותו סוג של מלון עלה בהמשך 60$).
היינו ערב לפני ליל הסדר ועדיין לא ידענו איפה נחגוג. ידענו שאנחנו לא רוצים לוותר על הסדר ואפילו הבאנו איתנו הגדות של פסח, למקרה שנעשה את הסדר רק ארבעתנו במלון. בשעת לילה מאוחרת אפי נכנס לאתר האינטרנט של חב"ד (אחרי שהיינו מנותקים מאינטרנט ארבעה ימים) על מנת לחפש "ליל סדר". חשבנו שאולי גם בארה"ב חב"ד עורכים ליל סדר המוני כמו בתאילנד. אני לא רציתי להתארח אצל משפחה, ידעתי שאני לא ארגיש נח, לאפי לא היה אכפת, זה דווקא נראה לו נחמד. אפי מצא שבבית חב"ד בהריסבורג עורכים ליל סדר והחלטנו לשנות כיוון ובמקום לנקסטר לקחת כיוון להריסבורג. באותו לילה כבר הזמנו מלון לשני לילות ובבוקר יצאנו לדרך. זאת, דרך אגב, היתה הפשרה בין הגישה של אפי לגישה שלי. להזמין מלון יום לפני שאנחנו נוסעים למקום מסויים, בהנחה שבטוח נגיע לאותו מקום.
הריסבורג, נמצאת צפונית ללנקסטר, היעד המקורי שלנו, והיא בירת מדינת פנסילבניה (Pennsylvania). בהריסבורג (Harrisburg), לאחר שהתמקמנו במלון (לה קווינטה) שהתברר כהזמנה מוצלחת, נסענו ל"בית חב"ד". חיפשנו את הבית של חב"ד אבל הגענו לשכונה מאד יפה ובכתובת שקיבלנו עמד בית פרטי. אני כבר רציתי לחזור אבל אפי בכל זאת ירד לבדוק. על הדלת באמת היה כתוב בית חב"ד. גרה שם משפחה ואב המשפחה הוא הרב של חב"ד באזור. המשפחה המקסימה הזו פרסמה את עצמה באינטרנט ממש באותה שעה שאפי חיפש, והם כל כך שמחו שמישהו ראה את הפרסום והגיע.
כמו שאתם מבינים, הסדר נערך בבית המשפחה והאורחים היחידים היו עוד זוג חברים שלהם עם ילד, ואנחנו. המשפחה החבד"ניקית עם שמונת ילדיהם (והתשיעי בדרך, בלי עין הרע) ארחו אותנו כאילו אנחנו בני משפחה שלהם, בחמימות ולבביות הרגשנו מאד נעים בחברתם (אפילו אני). למדנו מנהגים חדשים, לדוגמא: אסור להרטיב מצה. הם אפילו לא מניחים אותה על השולחן, מחשש שתחמיץ, אלא בשקית. שמענו שירים חדשים, המנגינות שלהם שונות מאלה שאנחנו מכירים. אפילו לקחו את אפי לתפילת ערבית ורותם ואני הדלקנו נר ליום טוב. את ההגדה קראו כמובן בעברית, אבל ההסברים והשיחה התנהלה באנגלית. זה היה מאד ארוך, בשבילנו זה היה מעניין, אבל עידו, בשלב מסויים, התחיל להרגיש רעב (למרות שדאגתי שנאכל לפני שהגענו לסדר) ועייף. בשלב מסויים הוא נרדם שם על הכסא. רותם המתוקה ישבה והקשיבה למרות שלא הבינה את רוב הדברים שנאמרו שם.
איזור לנקסטר
כשיצאנו משם הרגשנו מעולה. אני שמחתי שאפי התעקש על ה"סדר". השעה היתה מאוחרת מאד והיינו עייפים אך מרוצים. כאן המקום לומר תודה גדולה לרב שמואל פוזנר ובני משפחתו הנפלאים על האירוח המדהים ושמחת החג שהשרו בנו. זוכרים את לנקסטר (Lancaster)? לא ויתרנו. באזור לנקסטר בפנסילבניה חיים בני כת האמיש. מי שלא שמע עליהם, מתבקש לראות את הסרט "העד" בכיכובו של הריסון פורד. כת האמיש היא כת נוצרית שחיה כאילו הזמן עמד מלכת לפני ארבע מאות שנה. אין חשמל, אין טלפון (בטח שלא נייד), אין מכוניות... בפועל כנראה שיש שוני בין בני הכת, כיוון שראינו את חלקם נוסע במכוניות או בכרכרות רתומות לסוסים (שזה הסמל המסחרי של כל האזור) אבל... עם פנסים בעגלת הכרכרה.
אז אנחנו מניחים שיש בני אמיש "אמיתיים" באיזשהו מקום, אנחנו לא ממש ראינו אותם. האזור מאד ממוסחר, כל בית שני הוא חוות אמיש ובכל חווה יש כרכרה להשכרה. חיפשנו אותם גם בסטרסבורג (Strasburg), לא זו שבצרפת.. עלינו על רכבת קיטור שהיתה אמורה להיות אטרקציה לילדים אבל אפילו עידו חובב הרכבות, לא ממש התלהב. הם לא הבינו "למה זה נוסע כל כך לאט? למה כל כך הרבה רעש? ולמה זה מסריח?" בקיצור האטרקציה לא היתה ממש אטרקציה וגם את הריסון פורד וקלי מגיליס מהאמיש לא מצאנו!! כפיצוי, עידו ואפי נכנסו למוזיאון הרכבות שהיה יותר מלהיב.
רותם ואני בחרנו להישאר באוטו, היא בגלל עייפות מצטברת ואני בגלל הצטננות מעצבנת שלא עברה לי כל אותו היום (בכל פעם שאני אזכיר משהו שקשור בבריאות, המשפחה שלנו תכנס ללחץ, אז אני מוסיפה הערה: לא לדאוג, ההצטננות עברה באותו ערב). המשכנו לטייל באזור החוות, ירדנו מהכביש הראשי לדרכים הצדדיות וסתם נסענו, ומה אומר לכם, אני אוהבת את הנוף של פנסילבניה, הירוק הזה, בתי העץ הקטנים, אפילו הפרות באחו.. כן, זה נשמע קצת כמו היידי בת ההרים, וככה זה גם נראה, רק בלי ההרים. פשוט מקסים ושלו, חשבנו על זה שבטח החיים שם עוברים בלי בעיות. אבל... בדרכנו נתקלנו בפקק מכוניות לא מוסבר (להזכירכם אנחנו נמצאים בדרך צדדית של עיירה, אחר כך הסתבר לנו ששמה לאולה (Leola). ראינו הרבה צוותי טלויזיה מצד אחד של הרחוב והרבה מכוניות משטרה מהצד השני. המשכנו בנסיעה אבל יצר הסקרנות גבר ולמחרת קראנו בעיתון שמצאו שם גבר שרצח ששה מבני משפחתו, מצמרר ממש!! כמה אירוני שחשבתי לעצמי על חיים שם ללא בעיות.
ביום הבא נסענו לממלכת השוקולד של "הרשי" בעיר הרשי (Hershey). מדובר לא על המפעל עצמו אלא על מרכז מבקרים ענק שטוען להיות FREE, כלומר חינם, אבל לא ממש. נתחיל מזה שהחניה עולה 6$, ואין ברירה אלא לחנות שם, אי אפשר להגיע בדרך אחרת. האטרקציה הראשונה היא אכן בחינם, נכנסים לתוך מסדרון ארוך שבסופו ירידה אל קרוניות שמסיעות אותך במעין מפעל שוקולד ואנחנו פולי הקקאו. אכן יפה. רותם ועידו התמוגגו. בסוף הנסיעה מצלמת אותנו "פרה" התמונה עולה 10$. סרט תלת מימד מרשים ושווה צפיה, אם מישהו מגיע לכאן תכינו 20$, זה שווה. אני יכולה להגיד שרותם ועידו רצו עוד פעם אבל גם אפי ואני נהננו מאד. מלבד היותו סרט תלת מימד יש בו הרבה אפקטים כמו: גשם, "עכברים" שרצים בין הרגליים, סרטים צבעוניים שיורדים מהתקרה ועוד`.
אטרקציה נוספת, שלא עשינו כי הילדים לא רצו, זה להיות מעין פועל לחמש דקות במפעל השוקולד ולעטוף שוקולדים, גם זה בחינם אבל השוקולדים שעטפתם עולים כסף וכך גם התמונה שמצלמים אתכם. במתחם יש חנות ענקית למזכרות וממתקים. אנחנו יצאנו בזול, כל ילד בחר לעצמו ממתק שוקולד אחד (עלית הרבה יותר טעים). ונחשו את מי ראינו? לא, לא את הריסון פורד אלא את "חבריו" מכת האמיש. אפי ואני צחקנו שהיום ראינו יותר אנשי אמיש מאשר אתמול כשחיפשנו אותם. מעניין, איך הם הגיעו לשם? בהחלט יום מהנה, רותם ועידו חייכו כל היום, וסיפרו לכולם (בטלפון ובמייל) על החוויה המקסימה. מחר מצפה לנו נסיעה ארוכה למפלי הניאגרה. זה הולך להיות קשה, מדובר על נסיעה של כמעט שבע שעות.
באופן מפתיע הצלחנו להתארגן מהר ויצאנו בעשר בבוקר. מאד מפריע לי שאנחנו מתארגנים לאט בבוקר. עד שקמים וזזים החוצה השעה בדרך כלל אחת עשרה וזה די מאוחר להתחיל פעילות. בכל פעם אנחנו אומרים ש"היום נתארגן מהר" בפועל זה לא קורה. בנסיעה לכיוון הניאגרה אני אמורה גם לנהוג וזה קצת הלחיץ אותי. יותר נכון, קצת הרבה הלחיץ אותי. אפי חושב שכדאי שאני אנהג. תאורטית אני מסכימה איתו, אבל כשזה מגיע לתכלס לא ממש בא לי ליישם. אני לא חובבת נהיגה, אני נוהגת כשצריך. כשאני צריכה להגיע ממקום למקום, רק באזור שאני מכירה ורק כשהוא קרוב, ואם אפי בסביבה-זה תפקידו. לנהוג במדינה זרה, ברכב גדול יחסית, אני מוכנה לוותר. אבל גם הפעם אפי צדק וטוב ש"התאמנתי קצת בנהיגה והרגשתי את האוטו", למה? תראו בהמשך.
הדרך למפלי הניאגרה היתה עוצרת נשימה, רובה במדינת פנסילבניה וחלקה במדינת ניו יורק. הרבה ירוק בעיניים, חבל רק שהעצים עדיין בשלכת. עוברים בדרך עיירות קטנות ויפות, שעושות חשק להישאר בהן, אולי לא לכל החיים אבל לתקופה של חודש אביבי או קייצי (החורף מושלג שם) לא הייתי מתנגדת. בתי עץ פרטיים, סביבם המון דשא, אין גדרות בין הבתים, במרכז העיירה בדרך כלל כנסייה מרשימה, לפעמים אפילו יותר מאחת. צלחתי גם את מבחן הנהיגה, למרות שהעדפתי היי-ויי וקיבלתי דרך מתפתלת, נסעתי במהירות המותרת על פי חוק ובטח כל הנהגים מאחורי קיללו אותי (מי נתן לך רשיון?). הילדים החזיקו מעמד, עצרנו בסך הכל שלוש פעמים: פעם אחת לקפה (לנו) וממתק (לילדים), פעם נוספת לארוחת צהריים ובסוף למלא דלק. נסענו תשע שעות ברוטו והיו קיטורים רק בחצי השעה האחרונה.
מפלי הניאגרה
אחרי נסיעה בנוף יפה וכפרי הגענו ל-Niagara Falls שבצד הקנדי, לעיירה בעלת אותו שם. איזה שינוי בנוף, מהנוף הכפרי לעיר מתויירת ומסחרית. שהינו במלון Days Inn שהזמנו יום קודם, לאחר שקיבלנו המלצות באתרי האינטרנט וממשפחה שפגשנו בהרשי. המלון היה במיקום טוב ומרכזי. היתרונות שלו קודם כל הן מיטות Queen, כאשר ברוב המלונות המיטות הן Duoble, כלומר יותר צרות, ועל זה תקראו בהמשך בפינה של אפי. יתרון נוסף מלבד המיקום היא הבריכה המחוממת, יתרון שעזר לנו מאד במהלך הימים. החיסרון: ארוחת הבוקר הדלה מאד. בערב, למרות העייפות, הלכנו לחפש Walmart כדי להצטייד במים וחטיפים וכמובן לחפש מקום לאכול ארוחת ערב. היציאה לעיר בשעות הערב גרמה לילדים להתלהב מהאורות הצבעוניים המרצדים בכל מקום. כמו שאמרתי, עיר ממוסחרת להפליא. לפני שהתחלנו את הטיול, הם ראו בארץ תוכנית על לאס וגאס, גם שם הם התלהבו מאורת הניאון המרצדים. הם ניסו להשוות את העיר ללאס וגאס, היה נחמד לשמוע את השיחה ביניהם, "איפה האורות יותר יפים". לא הייתי בלאס וגאס אבל אני מניחה שאין בכלל מה להשוות.
ביום שלמחרת, החלטנו על יום מנוחה. האינטנסיביות, הנסיעות והמעברים ממקום למקום עייפו אותנו מאד, אני חושבת שזה גרם לכולנו להיות מאד חסרי סבלנות אחד לשני והוחלט שפעם בשבוע לא נעשה שום דבר שקשור בטיול. אפשר לנוח, לראות טלויזיה, לקרוא, לשחק במחשב. אז למרות שהיינו חמש דקות מהניאגרה לא הלכנו לראות את המפלים באותו יום. איזה כיף היה!!! קמנו מאוחר (פסחנו על ארוחת הבוקר). אפי ירד עם הילדים לבריכה (כיוון שאת מזוודת "הקיץ" השארנו אצל גיא בניו יורק, קנינו בגדי ים), אני עניתי על אימיילים וקראתי, רותם ועידו אפילו חזרו קצת לחוברות של הלימודים ובעיקר ראו טלוויזיה.
בערב כשיצאנו לאכול ולראות בכל זאת קצת מפלים, העיר היתה מלאה תיירים בגלל חג הפסחא, נתקלנו בשלל ה"מוזיאונים" שיש למקום להציע, מוזיאוני אימה למיניהם, מוזיאוני שעווה, סרטים תלת מימדיים, מוזיאון ריפלי וגיניס המתחרים ביניהם, מוזיאון אופנועים אחד והמון המון המון חנויות של מזכרות, ואפילו לא מינימרקט אחד לרפואה. אם אתה רוצה לקנות חולצה, כובע, כוס ושלל מיני מזכרות - זה המקום. לבקבוק מים מינרלים גדול צריך להרחיק עד וולמארט ברכב. בקיצור, עידו רצה מוזיאון אימה, רותם ואני בחרנו באפשרות השפויה: לטייל קצת ולחזור למלון, אפי ועידו בחרו את פרנקנשטיין ואפילו אפי אמר שהיה מאד מפחיד (שחקנים אמיתיים מסתתרים בצללים מפחידים את הקהל שמסתובב במסדרונות חשוכים)!!! אני פתאום נתקפתי געגועים למיקי (אחותי המתוקה) ולאמא שלי.
למחרת, חזרנו לתכנון המקורי, יצאנו בבוקר למוזיאון "האמן בכך או לא" של ריפלי, תצוגה של כל מיני דברים משונים. בהתחלה קצת משעממים, לקראת הסוף יותר מעניינים.. למשל מנהרה שהקיר בה מסתובב סביבך וגורם לאיבוד שיווי משקל, ראי שמולו אתה עושה פרצופים מצחיקים ומסתבר שמאחוריו כל אלה שהיו לפניך מסתכלים עליך, סיפורים על אנשים שירדו במפלי הניאגרה ועוד.. אבל האטרקציה של היום היתה שייט בספינה שמביאה אותנו עד למפלים Maid of The Mist. אני, בגלל פחדי המשונים, חשבתי ש"על זה אני לא עולה", אבל בסוף עליתי ועוד איך שעליתי. להגיד שלא פחדתי כשהגענו ממש קרוב? פחדתי!! לפני העליה לסירה מקבלים שכמיות גשם, שאפשר לשמור אחר כך למזכרת.
הסירה מתחילה לשוט לכיוון המפלים, בהתחלה זה לא נראה מזיק, המפלים יפים, קשה לתאר את עוצמת המים שמשאירה אחריה שובל של אדים בגובה רב, אבל אז... מתחילים להתקרב, הסירה נאבקת במים, ועוד קצת להתקרב.. והלב שלי פועם מהר מדי ודווקא עכשיו עידו החליט שהוא עומד בחזית, נדחף לו קדימה בין האנשים ונעמד לו בקידמת הסירה ועכשיו אני גם בהיסטריה וגם לא רואה אותו. אני שולחת את אפי להחזיר אותו אלי או להשגיח עליו שם. בינתיים הסירה ממשיכה להתקרב והיא מיטלטלת בין הגלים שיוצרים המפלים, ממש מרגישים את המאבק שלה בגלים, כל פעם מתקרבים מעט ומרגישים הרבה מים על הפנים. אני חושבת לעצמי, איך לא הקשבתי להוראות הבטיחות? איפה חגורות ההצלה או מה שזה לא יהיה? איפה אמא? אני רוצה הביתה!! אבל אז אני מרימה את הראש ומסתכלת מלמטה על המפלים, כל כך הרבה מים וחוזק ועוצמה שמרגישים רק כשמתקרבים לשם ואנחנו התקרבנו מאד. היה נפלא, חוויה מומלצת גם ל"שפנים" שבינינו.
אפי, שהתלונן על הרגשה לא טובה מהבוקר, העלה חום וזה החזיר אותנו לחדר, וכאן מגיע היתרון של הבריכה המחוממת. השארנו את אפי לנוח וירדנו לבריכה. רותם ועידו העבירו שם שעתיים בלי מריבות, כשאני משגיחה עליהם מבחוץ ובאותו זמן מגיחה לכיוון מכונת הכביסה והמייבש (מה לעשות הכביסה בטיול לא מתכבסת מעצמה ומשום מה נראה שהיא נערמת יותר). יש גם יתרון ל-Leptop - הילדים ראו סרט, ויתרנו על מגדל הסקיילון שתוכנן להיום, בתקווה שאפי ירגיש טוב יותר. החום עדיין נשאר, וכך גם ההרגשה הלא טובה, אבל אפי רצה שנצמד לתכנון ולא נישאר עוד יום בעיר היקרה הזאת.
את התכנון המקורי, זה שכתוב לי במחברת (יותר נכון במסמך) נטשנו. אני חושבת שבפועל נטשנו אותו ברגע שנשארנו לילה בהאנט-וואלי ולילה בהריסבורג. כהחלטה רשמית ברגע שיצאנו מהניאגרה לכיוון בוסטון, וויתרנו על בן אנד ג`ריס (אפי ויתר) ועל ניו המפשייר (אני ויתרתי) בגלל קוצר זמן (יש לנו טיסה לאורלנדו בשבוע הבא, ואנחנו צריכים לחזור לניו-יורק). בדקה התשעים עוד עליתי בבוקר עם הילדים לסקיילון (Skylon) כדי לראות את המפלים והנוף הנפלא מלמעלה (ראו בתמונות). אפי, שעדיין לא הרגיש טוב, נשאר באוטו. במעבר הגבול חזרה לארה"ב פגשנו שוטרת קשוחה ששאלה הרבה שאלות,אבל לבסוף נכנסנו בחזרה לארה"ב (ראה הפינה של אפי). את מרבית הדרך אני נהגתי, בגלל זה כתבתי בתחילת הכתבה על ההתנסות שלי בנהיגה, כי זה היה בעצם המבחן האמיתי. למשפחה היקרה, החום ירד, אפי בסדר, לא לדאוג.
כשהתחלנו בתכנון הטיול, מאד התלבטנו: האם לקחת קרוואן או לישון במוטלים ולשכור רכב. אני, חובבת מלונות מפונקת שכמותי, חשבתי שזאת תהיה הדרך הקלה. אני לא יודעת איך יהיה בקרוואן, אבל אני ממש מחכה לזה. נמאס לי לארוז ולפרוק, לחשוב איפה נישן מחר ואיך יהיה המלון? נמאס לי לאכול ג`אנק פוד רוב הזמן ולחפש באיזו מסעדה לעידו יהיה מה לאכול ומתי נמצא אותה? הילדים, שבדרך כלל מאד אוהבים את מקדונלדס לסוגיו, וכבר למדו להכיר את וונדי`ס, מתגעגעים כבר לאוכל מבושל. ואני לא איזה בשלנית מהאגדות, אבל אפילו אני כבר מתגעגעת לאורז הפשוט שאני מכינה. בכתבה הבאה נעבור את הדרך לבוסטון, נכיר מוטל מהסוג שרואים בסרטים (וזה לא הסוג הטוב) נספר על בוסטון, הדרך לניו יורק והמריבות... המריבות... בין מי למי? תהיו סקרנים כדי לקרוא את הכתבה הבאה.
הפינה של אפי
המיטות בחדרי מלון: כאשר הסתכלנו בארץ על מלונות בארה"ב, לא יחסנו חשיבות רבה לגודל המיטות בחדרים. מה כבר יכול להיות רע במיטה זוגית? ובכן, עולם המושגים שלנו שונה משל האמריקאיים ולכן המיטה הזוגית שלהם בדרך כלל יותר צרה מהמיטות הזוגיות הכי קטנות שיש בארץ. למעשה הן בגודל של מיטה וחצי שמוכרים בארץ בחדרי נוער. עכשיו נסו לראות אותי ואת אתי (זוג אנשים לא במיוחד רזים) ישנים במיטה כזאת. יוצא שאנחנו שוכבים כמעט ישרים כדי שלא נתנגש אחד בשני במהלך הלילה. באופן מפתיע זה מצליח לנו, אך רותם ועידו כל לילה רבים ביניהם על שטח מיטה (מתוך שינה). בקיצור, תשימו לב איזה סוג מיטה אתם מזמינים בחדר שלכם. המינימום הנורמלי זה queen size bed. אחריו יש את ה-king size ויש להם גם גדולים יותר.
ועוד בפינה של אפי - מעבר הגבול: כולם סיפרו לנו על השוטרים הקשוחים במעברי הגבול בארה"ב והיחס "האדיב" שלהם. כשהגענו לניו-יורק, נתקלנו בשוטר אדיב וחייכן ולא הבנתי על מה מדברים. בחזרה מקנדה זה נחת עלי בבום אחד גדול. הנה אני מגיע עם הרכב לתא של השוטר ובידי הדרכונים.
מתוך התא מסתכלת עלי שוטרת במבט מפחיד ומתחילה לירות עלי הוראות ושאלות בקול קשוח ומפחיד: מאיפה אתם? תורידי את משקפי השמש (הכוונה לאתי)! כמה זמן הייתם בקנדה? למה באתם לארה"ב? תפתח את הדלת הצדדית (כדי שתראה את הילדים)! במה את עובד? מה אתה עושה? כמה זמן תהיו בארה"ב? תראה לי את כרטיסי הטיסה (שכמובן שמרוב פאניקה לא מצאנו אותם בהתחלה)! בני כמה הילדים? אין להם ביה"ס? הם קיבלו שחרור מהלימודים? ועוד שאלות חודרות ופולשניות. אני פשוט שכחתי איך לדבר (גם בעברית) ואני בדרך כלל לא נלחץ. מזל שאתי היתה לידי ולחשה לי את התשובות הנכונות. בסופו של דבר עברנו את ביקורת הגבולות והדבר הראשון שעשיתי היה לעמוד בצד ולהרגע.
