כפרים בדרך לשפך הגרניקה
"...כשפקח את עיניו חשב שישן רק כמה רגעים. הוא זכר את הכחול המופשט של החלון, את הבהרות האפורות הקרות שהלכו ועמעמו את אור המנורה והשיבו לדברים את צורתם, אבל לא את צבעיהם, שנדמו זה לזה או נמוגו בכחול החיוור של האפלולית, בצחור הסדינים [...] בלי לזוז עדיין, כדי שלא יעיר אותה, הסתכל בחדר והכיר את הדברים במעורפל, וקלט בכל אחד מהם פרטים פזורים של מה שלא זכר [...] עקבות לילה שהתרחק פתאום, ונהיה רק חסר ממשות, לא מאיים ולא מבשר טובות." (מתוך: `החורף בליסבון` מאת אנטוניו מוניוס מולינה, הוצאת עם עובד 1997, מספרדית: טל ניצן קרן).
בהשכימנו להמשך המסע עלינו לחדר האוכל. באולם כעשרים שולחנות מכוסי מפות בגוון הסלמון ממתינים לתיירים שאולי עוד יתדפקו בהמוניהם על דלתות הבקתה הקטנה הזו. שיירי ארוחת הערב של בני המשפחה מליל אמש עדיין נותרו על אחד מהם. הסבתא בכפכפים ובשיער סתור מתייצבת בעיניים צבות משנת הלילה להגיש לנו ארוחת בוקר קלה. קלה מאוד יש לומר. צנימים שהוצאו מחפיסה דוגמת זו שקונים במכולת. ריבה שטעמה מחליא ושלוש כוסות קפה דלוח בחלב.
עשרה קילומטרים של עיקולים פולסים דרך בין ההרים והמים ללא אף מבנה נראה לעין. דבר בלתי שגור ברצועת החוף הצפופה כל-כך. העיירה לקייטו מפורסמת בהיותה כפר אצילי. שפע של בקתות עתיקות, עם גדר גבוהה וחורש עבות. אבל שכיות החמדה נמצאות ברדיוס קטן סביב הנמל. אנו פותחים בביקור בכנסיית העליה לשמיים (Iglesia de la Asunción) בניין גותי בו השתמר מזבח פלמי מן המאה ה- 16. משך כמה עשורים התחרתה העיירה עם סן-סבסטיאן על תואר מרכז הקיט המלכותי. איזאבל ה- II שסייעה להפיכת בירת גיפוסקואה לעיר המתוירת ביותר בארץ הבאסקים, התארחה לשהיות ממושכות גם ב- Lekeitio, וממש בכפר זה הפתיע אותה המרד שאילץ אותה לוותר על כתרה ולצאת לגלות בשנת 1868. אנו צועדים בין רשתות שנתלו לייבוש על המזח יחד עם נחילי תיירים. הספינות נראות כמו הונחו על מנת לפאר את הדקורציה. ברחובות המקבילים לנמל, ניתן לראות בתי מידות המשמרים תבליטי גזית כשלצידם מתנופפת בהרמוניה מופלאה הכביסה התלויה בבתי הדייגים המסורתיים.
בדרך ל- Ea הכפרון הזעיר ביותר בחוף הבאסקי, אנו עוצרים בחוף אוגייה, הכניסה כמו נתלשת לעבר שומקום סמוך לאיספאסטר, לא פשוט לאתר אותה בשל העדר שילוט הולם. בנוסף, דאגו ידיים אלמוניות ולאומניות למחות כל זכר של ספרדית מן השלטים, אבל המאמץ משתלם. המפרצון הקטן הוא מקום בעל מגע של מלנכוליה וצער, שטח עצום של חול ארגווני. שני תריסרי גולשים הממתינים בקוצר רוח לבואו של גל לא נותנים דעתם לרגשותי אלה. הכפר Ea אינו אלא רחוב אחד היורד בין שתי סמטאות ללא מוצא לעבר שפך הנהר. 300 תושביו של הכפר היו בעבר שתי קהילות נפרדות. חלקם מוצאם באיספאסטר שבגדה המזרחית ואחרים באו מנאצ`יטואה שבגדה המערבית. הם חשים עצמם כה שונים אלה מאלה, עד שבעבר היה גשר אבן מחבר בין שני הישובים.
גם אלנצ`ובה (Elantxove) היא כפרון זעיר העוסק בדייג חוף: דגי פלמודה, סרדינים, זאב הים... מעין מקבץ בתים בזעיר אנפין התלוי ממש בין ההר והים כמו היה נחלץ מן הגבהים. בחוף לאגה ניבט אלינו צוק אוגוניו כשסביב לו מימיו הרוגעים של שפך גרניקה. במרחק האי איסארו (Izaro) וקווי המתאר הלבנים של העיירה סוקארייטה (Sukarrieta) על הגדה המרוחקת של השפך. מעט פינות בארץ הבאסקים חובקות מגוון רחב כל-כך של אטרקציות כמו אזור הנהר אוקה (Oka) הנפרש עתה לפנינו במלוא הדרו. נוף מופלא, מגוון אקולוגי ומורשת אתנוגרפית אדירה. עקבות אדם מלפני אלפי שנים זוהו בעמק זה והן מתקיימת בו בהרמוניה מעודנת עם הטבע.
הנוף באורדאיבאי (Urdaibai) הוא דוגמה מאלפת לאזורי המדרון האטלנטי בארץ הבאסקים. קטע שאורכו אינו עולה על 30 קילומטרים בו מתמזג מבוך ההרים הפנימיים עם האוקיאנוס בלשון ים רחבה מעוטרת דיונות חול צהובות וצוקים תלולים.
חלקות אורן מונטריי משובצות לעתים בחורש אלון ואלמון, וסבך עבות שופע שיחי אלה קנטאברית. בכרי המרעה שבעמק נאחזות בקתות האיכרים בנוף, זוהי צורת החיים הבאסקית האופיינית מזה שנות דור. יחד עמן, פרות הרועות בשטחי ההיקוות של שפך הנהר. בשטחים שיובשו מגדלים ה- Baserritarras (איכרים) ירקות וקטניות ושפע עופות נודדים הנאספים לארוחת דגים משביעה.
יער אומה וגרניקה
עמק Oma הוא גיא חתום מבודד בין גבעות הגיר המוריקות. מערת santimamiñe, שנחשפה בשנת 1917 מגלה ציורי מערות ותחריטים מן התקופה המאגדאלנית (על-שם מערת מדלן בדורדון שבדרום צרפת - 12000 עד 15000 לפנה"ס ) על הקירות תרשימי פחם של סוס, דוב ועז, ועל התקרה שישה ביזונים ניצבים סביב סוס. בפתח האולם הסמוך נזכרתי בשורותיה של יהודית כפרי המפליאות לתאר מערת נטיפים "שמענו איך הזמן נוטף/ באפלה באין רואים/ צלצול טיפות כבדות/ אל לב הסלע// ופתע פנסים קרעו/ את כסות השחור מעל גופה,/ ואז ראינו איך הזמן הופך את טיפותיו/ לנצח אבנים...//" לעינינו נגלה מראה מרהיב של תצורות התגבשות גירניות בצבעים בוהקים.
כביש צר שהכניסה אליו ברכב אסורה מוביל בצעידה של כחצי שעה לכמה בתי חווה מבודדים. תרנגולות מהלכות חופשי בשטח. שם המקום: Kortezobi משם בטיפוס מייגע למדי, אך ללא ספק משתלם, לעבר הגבעה המיוערת שממעל אנו מעפילים להתבונן באחת האטרקציות המהממות שבאזור: יער אומה! אוגוסטין איברולה, אומן באסקי התר אחר קשרים חדשים עם הטבע, כיסה בצבעים חיים מאות עצי אורן, יוצר בכך מעין כן ציור ענק שופע אנרגיה, שהמתבונן יכול לשוב ולהרכיב בו את הצורות מחדש תוך משחק בצבעים ובפרספקטיבה.
גרניקה לומו היא מרכז העצבים של האזור כולו ושגשגה תמיד כמוקד מסחרי. לעיירה קטנה זו משמעות סימבולית רבה עבור הבאסקים. משך מאות שנים היו מנהיגי הבאסקים נפגשים לאסיפות דמוקרטיות תחת עץ אלון על צלע הגבעה. ב- 26 באפריל 1937 על-פי בקשתו של הגנרל פרנקו פשט חיל האויר הנאצי על גרניקה וביצע בה את הפצצת הרוויה הראשונה בהיסטוריה, קוטל יותר מ- 2000 מתושבי המקום, שערכו אותה עת את קניותיהם בשוק.
תמונתו רבת העוצמה של פיקאסו המנציחה את אותה זוועה מוצגת כיום במוזיאון הפראדו במדריד. העיירה שוקמה מאז והיא, יש לומר, משעממת למדי. אבל בגן, בתוך ביתן שמור היטב, נמצא גזעו המאובן בן 1000 השנים של עץ האלון, ה- Gernikako Arbola
בימי הביניים היה אילן זה אחד מארבעת המקומות, בהם נהגו אצילי ביסקאיה להישבע אמונים לזכויות-היתר של המחוז, וגזעו ניצב שם כסמל לשורשיו העתיקים של העם הבאסקי. אלון צעיר יותר, יורשו של זה העתיק, נטוע לצדו. הבאסקים נוהגים לעלות לרגל אל השריד העתיק.
בית הוועידות (Casa de Juntas) הניצב בסמוך שימש בעבר קפלה והחל משנת 1979 משזכתה ארץ הבאסקים שוב באוטונומיה, נוהג הפרלמנט של מחוז ביסקאיה להתכנס בו. בחדר אחד ניתן לראות חלון ויטראז` המציג את עץ האלון של גרניקה ואנשי העם הבאסקי מלבנים תחתיו את ענייניהם. בפארק עמי אירופה הסמוך ניתן לבקר במוזיאון Euskal Herria ולהתבונן בשני פסלים: "Gure Aitaren Etxea" (בית אבינו) מעשה ידיו של אדוארדו צ`יידה, ו"דמות גדולה במקום מפלט" מעשה ידיו של הנרי מור.
מכאן ואילך נפתח החוף ומראהו מתון יותר, חושף דיונות חול, בין זרועות המים של שפך גרניקה. ברמאו (Bermeo) שוכנת בחיק מפרץ קטן למרגלות כף מאצ`יצ`אקו. בעבר מפליגה היתה על פני שבעת הימים בצי ספינותיה שהיה תר את תעלומות האוקיאנוס וגליו. עיירה עתיקה זו, בירת ביסקאיה עד שנת 1602, היא כיום מרכז הדייג החשוב ביותר בחוף הקנטאברי. דג הבקלה הניצוד שם מככב במזמורים עממיים ונתחיו נמצאים כמעט בכל מתכון. ניתן לבקר במגדל הגותי Ercilla שהוסב למוזיאון הדייג. כל רחובות המרכז הישן משמרים את הצבע המקומי הטיפוסי ואת ניחוח צלי הדגים, אם כי יש צורך ברגליים טובות על-מנת להעפיל ברחובות התלולים, להתגבר על סמטאות המדרגות, ולסייר ברובע העתיק, שבו כנסיות היסטוריות מסתופפות בכפיפה אחת עם בתים פשוטים בעלי מרפסות ססגוניות ממש כמו הסירות העוגנות בנמל וכמוהן צופים תמיד לעבר הים.
סמוך לברמאו (Bermeo), הצוק מאצ`יצ`אקו (Matxitxako) שעליו הוצב מגדלור וכף סן חואן דה גאסטלוגאצ`ה, כבר סמוך לבאקיו (Bakio) הם נקודות תצפית מהן ניתן להשקיף בשברירי האור המתחלף בשלל גווניו של הים הקנטאברי, שבדומה לאב הקדמון הוא לעתים שוצף ולעתים ארך רוח ומסביר פנים.
עדיין משתרעת לפנינו כברת חוף מבאקיו (Bakio) עד ארמינצה (Armintza) החולף בין צוקים ומתלולים סלעיים, עשרה או שנים-עשר קילומטרים של טבע בתולי שבהם חולף הכביש בין הים ויערות האורן והאקליפטוס. למטה לוחכת הטיילת את קו המים של פלנציה (Plentzia) מותירה מצד אחד את סמטאותיה העתיקות של העיירה, כיכר המספנה והנמל. בעוד אנו פוסעים סמוך לדיונות החול, אנו מבחינים במבוגרים וילדים התרים אחר חסילונים וסרטנונים בין הסלעים.
אנו שבים לכביש החוף לכיוון Bakio, משקיפים על האי הקטנטן Gaztelugatxe המחובר ליבשה בגשר. ניתן להגיע לנקודה הגבוהה ביותר שלו - לאחר טיפוס 231 מדרגות - ולבקר במעון הנזירים המבודד והקטן שבגומחת המזרח (אפסיס) שלו נמצאת תמונתו של יוחנן (בספרדית חואן) המטביל. לצדו, נפרש הנוף המרהיב של האי הזעיר Aketz.
Bakio מציעה חוף יפיפה המהווה גם מקום מסורתי לקיט, המפורסם במשקה ה- txakoli האדום שלו. החל מכפר זה, נמתח קטע ארוך של חוף פראי, שלאורכו ניתן למצוא כפרי דייגים קטנים כגון Armintza.
