פורט לודרדייל
"אני לא נוהגת בעיר, אני לא חונה ולא נוהגת רוורס, אני מוכנה לנהוג רק בכביש מהיר רב מסלולים מתחנת רענון אחת לתחנה אחרת" - ככה אמרתי לאפי לפני שהתחלתי לנהוג בקרוון. המאורע "ההיסטורי וההיסטרי" התחיל בזמן הנסיעה לפורט לודרדייל (Fort Lauderdale) . זוכרים שהלכנו לישון בתחנת הרענון על יד משאיות רועשות וללא מזגן? אז התעוררנו מוקדם, הילדים עדיין ישנו למרות הרעש והחום והתחלנו לנסוע לכיוון פורט לודרדייל. בדרך אפי הציע שאולי אני אנהג קצת, התנועה הייתה דלילה והדרך הייתה על כביש מהיר אז הסכמתי. החלפנו מקומות ואני מתחילה לנהוג, הגודל של הבית שאני סוחבת מאחורי ממש לא נתפס, בתוך תא הנהג התחושה היא של מכונית מסוג טרנזיט, המראות בצדדים מזכירות לי את הרוחב. ההתחלה הייתה בסדר, אבל התחלנו להיכנס לאזור עירוני ולא היו תחנות עצירה בדרך כדי שאפי ואני נוכל להתחלף. הנתיבים נעשו צרים יותר בגלל עבודות בכביש ואני הייתי בלחץ בגלל רוחב הקרוון ומהפחד שלא להיתקע באיזה בטון. אחרי כמה דקות של לחץ, שנראו לי כמו שעות, מצאנו מקום להתחלף והלחץ ירד. נהגתי בסך הכל שעה אבל בטח נוספו לי שערות לבנות. הילדים התעוררו בינתיים ועידו הצטער שפיספס את אמא נוהגת בקרוון.
הגענו לפורט לודרדייל. התחנה הראשונה: מוזיאון הגילויים והמדע (Museum of discovery and science). השקט מסביב לא היה סימן טוב. אפי יצא לברר מה קורה בעוד אני מכינה לילדים ארוחת בוקר. אז מה השקט הזה ליד המוזיאון? מסתבר שיום ראשון היום (אנחנו שוכחים לפעמים באיזה יום אנחנו) והמוזיאון נפתח בשעה 12 בצהריים, זאת השעה שהעיר מתחילה להתעורר. בינתיים יצאנו לטייל קצת על יד הנהר. פורט לודרדייל היא עיר ששזורות בה המון תעלות לאורך ולרוחב, יש נהר וים. התחום הימי בה מפותח מאד, הרבה סירות, יאכטות, שייט מסוגים שונים ואפילו שירות מוניות שט. בטיול הקצר שעשינו הספקנו לראות גשר מעל הנהר, שנסגר בגלל שרכבת עברה על הפסים שמעליו ואיך נוצר "פקק" של סירות בנהר שמחכות שהגשר יפתח והן יוכלו לעבור.
עברנו על יד מסעדה מפוארת עם גן יפה וראינו חופה מקושטת, איזה זוג התחתן שם כנראה לפני כמה ימים (אפי ואני הצטלמנו שם). לאחר הטיול הקצר נכנסנו למוזיאון, מוזיאון קטן, אבל מקסים לילדים. אם אתם מזדמנים לפורט לודרדייל עם ילדים אל תפספסו את זה. בקומה הראשונה מוצגים בעלי חיים קטנים, שמצויים בעיקר באברגליידס ויש גן משחקים קטן שבו הילדים יכולים לטפס על "קורי עכביש", להפריח בועות סבון, להרגיש כמו פועלי בניין ולעבוד בבית אריזה לתפוזים. הקומה השנייה כולה מתקנים שאפשר לגעת בהם ולנסות ויש גם אטרקציה - מתקן זהה לזה שהיה במרכז החלל, שמדמה נסיעה על רכב חלל. בדרך כלל מגיעה שעה מסויימת ביום שבה עידו ורותם עייפים, רעבים ומתחילים לקטר, הפעם, אמא הייתה עייפה ורעבה והילדים לא רצו לצאת מהמוזיאון. הם כל כך נהנו שפתאום הם לא היו עייפים ולא רעבים ורק רצו להמשיך להתנסות ולשחק. לאחר הבילוי במוזיאון אכלנו צהריים ונסענו לקמפ Paradise island, המוכר לנו. היום חוגגים פה את יום האם. הילדים הפתיעו אותי בציורים יפים ואפי קנה לי מתנה: את המגנט הכי גדול, כתבתי שאני אוספת מגנטים מכל מדינה, אז את המגנט הזה הוא קנה לי במדינת דיסני. חוץ מזה הוא יצא לסופר שעל יד הקמפ והכין לי שם תמונה שלו עם הילדים ועליה כתוב "האמא מספר אחת בעולם" שווה לא? טוב, אז ה"אמא מספר אחת בעולם" הסתובבה עם הילדים שלה בפארקים ובאטרקציות למיניהן ועכשיו הגיע הזמן לקצת שופינג!
את היום הבא עידו תיאר כך: זה היום הכי גרוע בטיול הזה!!. מסתבר, שבפורט לודרדייל נמצא אתר התיירות מספר שניים (אחרי דיסני) בפלורידה, את זה מספרים מדריכי לונלי פלנט. האתר הוא sawgrass mills והוא נמצא בסאנרייז, 17 ק"מ ממערב לפורט לודרדייל. אז מה יש כאן? Ooutlet או בקיצור קניון עצום, מאות חנויות. 3 קמ"ר של חנויות (לא מדדתי באופן אישי, זה מה שכתוב) כמובן שיש גם מסעדות ומשחקים לילדים קטנים. בכניסה אפשר לשכור עגלה (כדי שיהיה לכם איפה לשים את כל השקיות הכבדות). נכנסנו בשעה אחת עשרה, יצאנו בשעה שמונה וחצי ולא הספקנו להיות בכל החנויות. הסיבה שיצאנו, חוץ מהנידנודים של עידו, הייתה שבעוד אנחנו אוכלים לנו ארוחת ערב באחת ממסעדות ה- Fast food שמענו גשם חזק.
אפי אמר שאחרי האוכל הוא ילך לסגור את החלונות בקרוון. אנחנו בדרך כלל משאירים את החלונות שעל הגג פתוחים מעט כדי שהקרוון יתאוורר. אני לא יכולה לתאר לכם את העצבנות בקולו של אפי כאשר הוא קרא לי במכשיר הקשר (אנחנו מסתובבים פה עם מכשירי קשר, זה מאד נוח) ומבשר לי שהכל רטוב בקרוון. עידו שהיה עם אפי בקרוון ניסה להרגיע אותו. לאחר הרגיעה גילינו מה מידת הנזק: הרבה מצעים רטובים, שתי שמיכות, כרית אחת ושני מזרונים. לאחר שאפי נרגע הוא "תפס פיקוד" והשתלט על הענינים מהר מאד, לאפי בדרך כלל יש פתרונות לכל מצב. עוד באותו לילה כובסו כל הדברים הרטובים, המזרונים עשו היפוך לצד היבש, שאר הדברים הוחלפו ביבשים ונקיים ובסך הכל - לא נורא!! עברנו לילה סוער מאד עם המון רעמים וברקים. גשם חזק מאד שהתדפק על גגו של הקרוון אפילו העיר אותי ואת אפי (הילדים המשיכו לישון כאילו כלום), הצצנו מהחלון נדהמים למראה כמות הברקים שראינו. אנשים נפגעים פה ממכות ברק יותר מאשר בכל מדינה אחרת. גם את זה קראתי בלונלי פלנט , קצת מפחיד לא?
כבר סיפרתי על הבעיות שיש לנו בקרוון, אז היום החלטנו ללכת לתחנת ההשכרה כדי לנסות למצוא פתרון. באופן מפתיע הוחלט להחליף לנו קרוון, למה מפתיע? כי הם מאד נחמדים, אבל הם במילים יפות יכולים להגיד לך שזה מה שיש ותסתדר עם זה. קיבלנו קרוון זהה לזה שהחלפנו. נקווה שלא יסריח כמו הקודם ושצריכת הדלק תשתפר. בינתיים הרדיו דיסק באוטו עובד וזה כבר שיפור, תנסו להיות ארבעה חודשים בדרכים בלי לשמוע דיסקים. עכשיו עוברים קרוון, יש לכם מושג מה זה לעבור קרוון? זה לא שהחלפנו אוטו, זה כמו לעבור דירה. תתארו לעצמכם את אפי ואותי, בגשם שוטף, מעבירים דברים מקרוון אחד לאחר, מנסים לגרום לילדים לעזור קצת. ארבע שעות עד שסידרנו את הקרוון!!! פשוט סיוט.
מיאמי
התכנון להיום היה לעבור בתחנת ההשכרה, לשוט באחת הסירות, לטייל קצת בעיר ולנסוע למיאמי. את הסיבוב דרך תחנת ההשכרה סיימנו אחרי כארבע שעות, הגשם שירד מנע מאיתנו לטייל בעיר או לשוט. אז החלטנו לנסוע למיאמי, התחנה הבאה שלנו, אבל בדרך רציתי לבקר את פרל, קרובת משפחה (בת של בת דודה של סבתא שלי - נשמע מצחיק אבל זאת האמת). עם אחיה נפגשתי בניו יורק ואותה ראיתי בישראל לפני כעשרים שנה. בגלל המבוכה הטפשית שלי לא התקשרתי לקרובי המשפחה לפני שהגעתי וככה יצא שנשאר לי רק אחר הצהריים הזה כדי לפגוש אותה. הפגישה הייתה מאד מרגשת ונמשכה יותר מהצפוי, אבל אנחנו עדיין בלוח זמנים סביר. השעה שש והנסיעה למיאמי היא לא ארוכה במיוחד, יש לי רשימת קמפים כך שלא צפויה להיות בעיה. ממש בסיום הפגישה שלנו אני מעלה שם של קרובת משפחה, דניס - בת גילי, שאירחתי אותה בארץ בגיל שש עשרה. מאד רציתי לפגוש אותה ואני יודעת שהיא רצתה לפגוש אותי. ידעתי שהיא גרה במיאמי, אבל מסתבר שגם היא גרה כאן בפורט לודרדייל ואני עוזבת עכשיו את פורט לודרדייל מבלי לראות אותה!
ולא רק זה, היא גרה בשכונה הסמוכה לזו שהיינו בה. פרל לא הצליחה לאתר לי את מספר הטלפון של דניס ונאלצתי להתגבר על עוד מבוכה ולהתקשר לאמא של דניס, הכל בזכות השכנועים של אפי. אמא של דניס מסרה לי את מספר הטלפון ואמרה לי שהיא רוצה לראות אותנו ושתנסה לארגן מפגש משפחתי ביום שבת. לאחר שיחת טלפון מרגשת עם דניס, כשהיא בדרכה מהעבודה הביתה, קיבלנו הזמנה "On line ", לאחר ששמעה שאנחנו קרובים לאזור מגוריה וביקשה שנבוא (ומי אמר שצריך לתאם עם האמריקאים פגישות חודש מראש?) גם כאן חשבתי ש"רק נגיד שלום" ונשארנו יותר משעתיים. היה ממש כיף להעלות זיכרונות ולדבר, עד שלא שמנו לב שהזמן חולף ורק הרעב של הילדים וארוחת הערב שדניס התחילה להגיש רמזו לנו על השעה המאוחרת ושהגיע הזמן ללכת.
תמונת המצב כרגע: השעה שמונה וחצי, אנחנו בשכונת ווסטון שבפורט לודרדייל, יום שלישי. חונים על יד איזה סופרמרקט, מכינים ארוחת ערב לילדים (שכמובן לא אכלו את מה שדניס הגישה) ומתלבטים מה לעשות. יש אפשרות להשאר עוד לילה בקמפ בפורט לודרדייל, האפשרות הזו נפסלת, אפי אומר שזה בזבוז זמן ושאפשר להתחיל לנסוע. מכיוון שלא רצינו להיות במיאמי עד יום שבת החלטנו להדרים לקי`ז ולחזור למיאמי בשבת. יש החלטה! היום נוסעים לישון בדרום מיאמי ומחר יורדים לקי`ז. מצאנו את הקמפ הכי דרומי למיאמי, והתחלנו בנסיעה. הילדים כבר היו עייפים והבטחנו להם ש"עוד מעט נגיע לקמפ ותלכו לישון" אבל .. הגענו לקמפ שהיה... ריק, לא היה כלום, חושך מוחלט, שממה בקצה העולם (טוב, נו, בקצה מיאמי).
עידו מייד נלחץ שאין לנו איפה לישון. מבט נוסף בספר הראה לנו שזה קמפ עונתי, הוא פתוח רק בחורף. משרדי הקמפים נסגרים ברובם בין חמש לשש, כאשר בדרך כלל יש אפשרות להגיע בלילה ולשלם בבוקר, אבל לא רצינו להתחיל לחפש קמפ באחת עשרה בלילה כשאנחנו יודעים שאין משהו בסביבה. עצרנו לקבל החלטה בחניה של מקדונלד`ס ואז אפי העלה "הברקה": שנישאר לבלות את הלילה שם בחניה. קיבלנו את רשותו של אחראי המשמרת להשאר שם עד שבע בבוקר, בתנאי שלא נעשה רעש. שמחנו מאד ומייד הלכנו לישון, הדרייב של מקדונלד`ס פתוח 24 שעות, כך שהרגשנו שאנחנו לא לבד. הכי מצחיק שהם לא הסכימו למכור לאפי מילקשייק כי הם מוכרים רק למי שבא במכונית וה"מכונית" שלנו כבר חנתה בצד. אז עברנו עוד חוויה. עברנו את הלילה בחניה של מקדונלד`ס ולמדנו שצריך לקרוא עד הסוף, גם את האותיות הקטנות והכוכביות כשמחפשים קמפ.
את היום הזה לא נשכח. קראנו לו "היום הכי לא מתוכנן בטיול", כל מה שתכננו ביום הזה, לא קרה, ולעומת זאת קרו המון דברים אחרים: שבע בבוקר ביום למחרת, הילדים עדיין ישנים ואנחנו לכיוון הקי`ז. הקי`ז הם שרשרת איים מדרום לפלורידה. המפורסם שבהם הוא גם הדרומי ביותר, מרחקו מהיבשת 126 מיילים. אורך רצועת האיים 214 ק"מ והכבישים עוברים בתוך האוקייאנוס. מה אומר לכם, התאכזבתי, אולי היו לי ציפיות גבוהות על איים יפהפיים, על שקיעות רומנטיות וחופים לבנים, על עצי דקל וקוקוס ופרחים. יכול להיות שהציפיות שלי היו גבוהות. הילדים התעוררו באי הראשון קי לרגו (Key largo). נכנסנו לפארק המדינה ג`ון פנקמפ (john pennekamp coral reef state park), שכנראה מיועד בעיקר לרוצים לצלול, אבל גם אפי שחשב על צלילה החליט לוותר בגלל הגשם והעננים (הראות פחות טובה במים). הבטחנו לילדים חוף ים, אבל החופים שם לא כמו שחשבנו. הם מריחים לא משהו, מלאים צמחיה ונראו קצת כמו ביצה ולא כמו חוף ים. ויתרנו על התכנון להשאר שם לילה והמשכנו במורד הדרך על כביש US1. חלק מהאיים נראים אפילו קצת מוזנחים, לפחות במראה מהכביש. הרבה פרחים לא ראינו אבל המון שלטים על חנויות "למבוגרים בלבד", זה יש בשפע.
האי מרתון
החלטנו לישון באי מרתון (marathon), אמנם בקמפ אליו הגענו - knights key park (המחיר שפוי יחסית לאזור - 43$ ללילה, חיבורים למים וחשמל בלבד) הבטיחו חוף, אבל גם כאן זה לא היה ממש חוף רחצה. הגברת הנחמדה במשרד הקמפ המליצה לנו על חוף ציבורי ומיד נסענו. עד הירידה למים החוף מאד מטופח: חלקות דשא עם שולחנות לפיקניק ומקום למנגל: בר-בי-קיו באמריקאית, שירותים ומקלחות נקיים וגם נוף יפה של הים ובתי העשירים על יד החוף והאיים, אבל ברגע שירדת למים נתקלת באותה צמחיה ואצות ים שממש לא עושות חשק להכנס. גם החול מזכיר הליכה על חצץ. דווקא עידו, שבימים כתיקונם מקפיד על סטריליות יתר, לא ויתר ונכנס למים. הוא כבר רוצה לשחות באוקיאנוס. די מהר הבנו כולנו שהנאה של ממש לא תהיה לנו כאן. סיימנו את הרומן עם מרתון ונסענו לקי ווסט (key west). הכביש עובר מעל הים בגשר שבעת המיילים המפורסם, מאד מרשים והנוף עוצר נשימה. נוסעים בין מים למים ובין שמים לים. אפי ואני התלהבנו גם מהגשר הישן ההרוס עליו צולמה סצינה מתוך הסרט "שקרים אמיתיים" (ארנולד שוורצנגר לפני היותו מושל). הגענו למה שאמור להיות הדובדבן שבקצפת, האי קי ווסט. קודם כל, איך יודעים שהגענו למקום תיירותי? ככל שיורדים לכוון דרום, המחירים עולים. אפי ואני קראנו לזה מחירי הקי`ז. מחיר קמפ ללילה בקי ווסט: קרוב ל90$.
בערב נסענו לראות את השקיעה המפורסמת. בכל ערב לפני השקיעה מתכנסים בככר מלורי (Mallory square) שבדאון טאון עשרות תיירים (כמונו) ומספר אומנים, להטוטנים ובעלי דוכנים. קוראים לזה חגיגות השקיעה. בהמלצת עוד גברת נחמדה במשרדי הקמפ, השארנו את הבית (כלומר הקרוון) בקמפ ונסענו באוטובוס לדאון טאון. האוטובוס נחמד ונוח, אבל הנסיעה ארוכה מאד ביחס למרחק הקצר, המון תחנות בדרך. טיילנו קצת בדאון טאון. רחוב Duval הוא הרחוב הראשי, מלא בברים שמגישים מלבד בירה ואוכל גם איזה זמר או שניים עם גיטרה בהופעה חיה, דווקא נחמד, אבל עידו ממש סבל מהרעש של הגיטרה החשמלית. הרחוב גם מלא בחנויות של מזכרות מסוגים שונים ו.. במוכרים ישראלים (שעובדים שבעה ימים בשבוע, כך סיפרה לנו אחת מהם). טעמנו "קי ליים פאי" המאכל המפורסם שלהם (טעים מאד!!!), פגשנו הרבה תרנגולות (הסמל שלהם?) והגענו לככר מלורי. חגיגות השקיעה הן באמת נחמדות, צפינו בכל מיני מופעים, התלהבנו מכלב שהולך על חבלים ולוקח דולרים מהצופים, ראינו סטנדאפיסט/קוסם שקצת שיעמם את הילדים בגלל בעיית שפה וגולת הכותרת שלנו היתה להטוטן שבעיקר עשה ג`גלינג, עם חרבות, לפידים, על אופניים ועל סולם. אבל מה שחשוב זה שלקטע הסיום הוא לקח את עידו כמתנדב. שתי חבורות גברברים עסקו במשיכת חבל, הלהטוטן הלך על החבל בעודו מג`גלג חרבות ועידו האמיץ צריך היה לשכב מתחת לחבל. יש לציין שעידו התנדב למשימה לאחר שילד אחר ברח ממנה כל עוד נפשו בו. עידו הגיע עם מתורגמן (אבא), שנשאר למשוך את החבל ולאחר כמה קטעי צחוק, ביקש הלהטוטן מעידו לחזור למקום ושם את אפי במקומו, הוא כנראה הבין שליפול על ריפוד של אפי יותר נעים מאשר על ה"אין ריפוד" של עידו. אני צחקתי עד דמעות מכל הסצנה הזאת. הלהטוטן שגם היה איש מצחיק למדי התבדח עם אפי ששכב מתחתיו. כשהוא שמע שאנחנו מישראל הוא אמר לאפי שעכשיו הוא יעבור מעליו עם חרב וזה בטח יזכיר לו משהו מהעבר הרחוק. היה מצחיק ומבהיל ובהחלט חוויה לא שיגרתית.
הא.. והשקיעה... שלכבודה התכנסנו. אכן יפה, אפי צילם כמה תמונות גלויה מדהימות. אני בכלל אוהבת שקיעות ומחפשת אותן בכל מקום שאפשר. אבל...מול הככר יש אי, השמש שקעה מאחורי האי (כנראה שבחורף היא שוקעת קצת יותר שמאלה ורואים אותה שוקעת בים). לאנשי מזרח פלורידה שרגילים לראות את השמש שלהם שוקעת בהרים וזורחת בים זאת כנראה אטרקציה. אני ישבתי לי שם על המזח וחשבתי שמישהו צריך להרים את הכפפה בתל אביב ולהתחיל את חגיגות השקיעה של נמל תל אביב, שהן שקיעות יפיפיות. אז השקיעה יפה מאד, אבל אולי זאת הפטריוטיות או הגעגועים לארץ שבגללן פתאום חשבתי שם על השקיעה בתל אביב.
על המקרה שקרה לנו באותו בוקר אני חייבת לספר. עזבנו את הקמפ וחנינו על יד סופרמרקט. אפי יצא מהקרוון מוקדם יותר כדי להגיע לצלילה בזמן. אני הייתי אמורה לצאת עם הילדים שעוד לא סיימו את ארוחת הבוקר. אפי מסביר לי שאני חייבת לזכור לצאת עם המפתחות ושלא אשכח אותם בקרוון. סוף סוף ,אנחנו מוכנים לתזוזה ו... אין מפתחות. מתחילים לחפש בכל מקום אפשרי ואין מפתחות. מה עושים? מכשיר הקשר של אפי כבוי, אני לא מצליחה להתקשר לסלולרי, עידו כבר כמעט בוכה, רותם כועסת ועצבנית ואני משתדלת לשדר רוגע, אבל בתוכי יש סערה. מה אני עושה איתם עכשיו עד הצהריים בלי לצאת מהקרוון? חם בקרוון (אפשר להדליק גנרטור ולהפעיל מזגן, אבל מי חשב על זה). איך אני מאתרת את אפי? פתאום עולה לי רעיון ואני מתקשרת למרכז הצלילה. בהתחלה הם אומרים לי שאפי לא נמצא ברשימה שלהם, בפעם השניה הם לא מבינים אותי, בפעם השלישית..בינגו.. אפי שם. אני מדברת איתו והמפתחות? מתוך הרגל אצלו בכיס!! אז אפשר לנעול את הקרוון ללא המפתחות (יש אפשרות כזו אבל לא רציתי לעשות אותה בלי לדעת שהמפתחות בטוח אצל אפי) וקדימה לדרך. וכן.. יש עכשיו מפתחות רזרבים.
הילדים ואני עשינו סיור יקר, ארוך ומיותר בטרולי (למי שמעוניין - 25$ למבוגר, 12$ לילד, יוצא מככר מלורי ועוצר ב - 12 תחנות). נכנסנו לאקוואריום הקטן של קי ווסט ואין טעם להרחיב. לגבי הצלילה בקיי`ס: ביצעתי 2 צלילות, אחת לאוניה טבועה בעומק 30 מטר ולאחר מכן צלילה לריף בעומק 10 מטר. האוניה הייתה מרשימה בגודלה, אך אסור היה להיכנס לתוכה. בדרך למטה נראתה צללית של דג גדול שמיהר להיעלם. לצערי לא ראיתי כרישים וגם לא דולפינים. בצלילה בריף פגשנו כמה לובסטרים ענקיים, אך חוץ מזה הריף נראה הרוס (נזקי ההוריקן קתרינה לא פסחו על האזור) והמים לא היו צלולים כמו באילת. בקיצור, הוצאה של 80$ (כולל טיפ לבחור בסירה) לשתי צלילות לא מדהימות. סיימנו את היום בקמפ חמוד - Calusa בקי לרגו (שוב לא הזמנו, השער היה נעול, אבל למזלנו היה גם מי שיפתח אותו). הילדים שנורא רצו ים ולא קיבלו (כי לא מצאנו אפילו חוף אחד יפה, נקי ומריח טוב) קיבלו במקום זה בריכה, אני לא ראיתי את השמש שוקעת, אבל ראיתי איך היא צבעה את השמים בכל גווני הכתום והצטערתי שאי אפשר להישאר כאן עוד יום, מחר נוסעים למיאמי לארוחה משפחתית. בכתבה הבאה נכיר ונפגוש מחדש משפחה מקסימה, נטייל במיאמי ונפגוש כמה תנינים.
הפינה של אפי: מרחקים
לפני הנסיעה הזהירו אותי מפני הגודל של ארה"ב. לא מודעים לזה עד שלא חווים את זה באופן אישי. כאשר אתר מציין שהוא קרוב לעיר גדולה זה יכול להיות גם 100 ק"מ משם. כאשר קרוב משפחה אומר שהוא שכן של קרוב אחר, אזי הם גרים בשתי שכונות במרחק שעולה לפעמים על 15 ק"מ והמושג לקפוץ למכולת לא בדיוק קיים בחלק מהמקומות (הכל תלוי איפה אתה גר). בבוסטון עשינו טעות ולקחנו מלון שנראה לנו בפרברי העיר והתברר שהוא מרוחק 50 מייל ממרכז העיר (נשמע קצת במיילים, אך אנחנו חושבים בקילומטרים ולפעמים שוכחים לתרגם ...). בדיסני, המרחק בין תחילת המתחם עד שמגיעים לכניסה לחניה הוא מספר מיילים ולאחר מכן גם בין החניה לשער הכניסה יש לעלות על טרולי.
המלון שהיינו בו היה בעיר קיסמי וכן גם משרדי AAA, המרחק ביניהם היה רק 30 מייל (שזה רק 47 ק"מ שלוקח שעה לעבור במהירות עירונית). ביקרנו משפחה בעיר שנקראת פורט לודרדייל (צפונית למיאמי). העיר וכל השכונות המסופחות אליה גדולה יותר מכל גוש דן ועד שלא הגעתי לשם, מי שמע עליה בכלל (ויש לה את נמל הטיולים השני בגודלו בארה"ב). בקיצור, היזהרו מהגודל. אל תתנו למפות הקטנות להטעות אתכם, תבדקו את מרחק הנסיעה ב- GPS לפני שיוצאים לדרך ותשריינו כסף לדלק (בייחוד אם נוסעים בקרוון שעושה 6 - 7 מייל לגלון (שזה כמעט 4 ליטר)
