יום המנוחה השבועי

החלטנו על יום מנוחה שבועי. זה לא בגלל שלא נחנו קצת קודם, אבל מצאנו את עצמנו הרבה פעמים נוסעים מעיר לעיר ורואים דברים ללא מנוחה. אז החלטנו שיום בשבוע לא נעשה כלום (רצוי שזה יהיה בשבת או ראשון, כי אז ממילא המקומות המעניינים מלאים). טוב, זה לא לגמרי "לא לעשות כלום". יש כביסה, צריך ללמוד פעם בשבוע (ואני צריכה ללמד) ולנקות (קצת), אבל זה בכל זאת יום ללא תכנונים, הילדים רואים סרט ולפעמים הולכים לבריכה. ואנחנו.. אני עדיין לא מצאתי זמן לסיים את הספר הראשון שהתחלתי כאן בארה"ב, ומי שמכיר אותי יודע שאין מצב שאני לא מסיימת ספר בשבוע. חשבתי שיהיה לי הרבה זמן לקרוא, הבאתי הרבה ספרים שמחכים לי בארון, אבל אין לי זמן בכלל. הקריאה בשבילי היא זמן להירגע ולהגיע למקומות אחרים ואני לא מוצאת לעצמי זמן לקריאה. גם אפי לא מספיק את מה שתכנן לעשות בשעות הפנאי, לערוך את סרטי הוידיאו שהוא מצלם וללמוד הכנת סרטי אנימציה ואולי זה בגלל שאנחנו כבר "במקומות אחרים", מרגישים קצת "כמו בסרט" והזמן עובר מהר, כי אנחנו נהנים .

 את יום המנוחה הרשמי הראשון שלנו עשינו בעיר bradenton, שנמצאת בין פורט מאיירס לסט. פטרסבורג. יש כאן גם מוזיאון היסטורי שרציתי לראות. מצאנו קמפ נחמד במחיר מציאה של 13$ ללילה, אחרי הנחת פספורט אמריקה. ביום הזה, חוץ מאשר לימודים, לילדים זה היה יום מנוחה, הם ראו פסטיגל ב - DVD ואחרי זה הלכנו לבריכה. אפי ואני היינו עסוקים בכביסות ואפי גם בלהכין בשר על האש לבקשת הילדים. בערב הלכנו כל המשפחה לסרט, בילוי שמאד חביב עלינו בארץ ופה עוד לא עשינו אותו אפילו פעם אחת. החלטנו שלמרות מגבלת השפה של הילדים, כדאי לנסות. הלכנו לסרט RV, שכשמו כן הוא, סרט על משפחה שנוסעת בקרוון. (בארה"ב קרוון זה RV ). הבילוי היה מאד מוצלח, מאד נהנינו וצחקנו מהסרט (כן, גם רותם ועידו למרות אי ידיעת השפה). במיוחד צחקנו בגלל הסיטואציות שהמשפחה נקלעת אליהן. חלק מהמצבים היו מוכרים לנו וחלק.. נקוה שלא נכיר. בסוף הסרט, כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, הכל בא על מקומו בשלום והכל מסתדר. הילדים, שכעסו על אבא שלהם שלקח אותם לטיול בקרוון במקום למלון מפואר בהוואי, אמרו לו בסוף תודה על הטיול והוסיפו שהם נהנו ממנו מאד. במציאות שלנו זה עדיין לא קרה ואין סיכוי שזה יקרה, אין מצב שאפי יקבל תודה על הטיול, רק קיטורים לרוב, כעסים על מקומות ש"לא מעניין לראות" וגם על משהו שהיה כיף בסופו של דבר, המילה תודה לא נמצאת בלקסיקון. זה רק בסרטים, ניחמתי את אפי.

בסרט, כאשר הבעל מביא את הקרוון בהפתעה, אשתו מסתכלת עליו כאילו הוא נפל מכוכב אחר ואומרת לו את המשפט הדגול הבא:"we are not campers, we don`t camp" ולמה משפט דגול, כי מאז אני אומרת אותו לאפי בכל הזדמנות ובאותו טון דיבור של האשה מהסרט. אכן, אנחנו (כשאני אומרת אנחנו הכוונה היא אליי ולילדים) לא מטיילים ולא אנשי קמפים (חברים שלי שיצאו איתי לטיול אוהלים כבר יודעים את זה, אחרי יום אחד באוהל הספיק לי) והסיפור הבא על החרקים רק יוכיח זאת. ביום שלמחרת, ה- memorial day - יום הזכרון, עניין אותנו לדעת מה הם עושים כאן ואיך הם מציינים את היום הזה. היום הזה הוא יום שבתון שממשיך את ה - weekend, רוב החגים פה הם תמיד אחרי סופשבוע, כלומר אין תאריך קבוע ליום הזכרון, אלא זהו היום השני האחרון בחודש מאי. ביום הזה יש תמיד מכירות מיוחדות בחנויות, ובקמפ בו היינו, מתכנסים כולם בבריכה ועושים בר.בי.קיו. יש לציין שזה קמפ שגרים בו אנשים (במבנים צרים וארוכים דמויי קרוון).

 הזמינו אותנו לארוע שמתקיים בצהריים ואנחנו החלטנו לנצל את הבוקר לטובת המוזיאון ההיסטורי. כבר ביציאה מהקמפ הרגשנו במשהו מוזר: נחילים של חרקים מזדווגים מעופפים באוויר בהמונים!!! אי אפשר לצאת החוצה. המוזיאון ההיסטורי, שהוא מוזיאון פתוח (כלומר לא בתוך מבנה) היה סגור בגלל החג, אבל ממילא לא הייתה לנו כוונה לצאת מהקרוון. חזרנו לקמפ, מקווים שהצרה הזאת תעבור, גם הבר.בי.קיו בבריכה עמד בספק מבחינתי. אני לא יוצאת החוצה ולא מעניין אותי כלום. אפי ועידו שאזרו אומץ ויצאו לכיוון הבריכה חזרו אחרי כמה דקות כי עידו היה עייף. בקיצור, את יום הזיכרון העברנו בקרוון. לקראת הערב כשהמצב בחוץ קצת השתפר והמצב בפנים (כלומר בקרוון) קצת התערער (בכל זאת כל היום בלי לצאת..) החלטנו לחפש קניון. מה שבטוח בטוח, להיות במקום סגור אבל מרווח וממוזג. כמובן שמצאנו אחד כזה, אפילו גדול, שוטטנו ועשינו קצת shopping. אפי קרא לזה יום מבוזבז והצטער שלא המשכנו בנסיעה צפונה, וכך רשמנו לנו עוד עיכוב של יום.

לתחילת הכתבה

סט פטרסבורג

הדרך לסט. פטרסבורג (st.petersburg) מהממת בגלל הגשר sunshine sky way, שאכן בנסיעה עליו מרגישים קצת בשמיים. הוא עובר מעל tampa bay וכל מראה העיר ופארק דה סוטו נפרשים לפנינו ולצידנו. בעיר נכנסנו למרכז המבקרים שם קיבלנו הרבה עצות טובות ולמדנו לקח לפעמים הבאות: תמיד להיכנס למרכזי המבקרים, כי לא הכל כתוב בספרים. ממרכז המבקרים בסט.פטרסבורג יצאנו עם שני טיפים חשובים: האחד, כדאי לבקר במוזיאון הילדים great explorations והטיפ השני, יש טרולי שעובר במקומות המרכזיים בעיר. המחיר: רבע דולר לאדם. הטרולי לא מוזכר באף מדריך תיירים שראינו והוא אחד הדברים הטובים והחשובים שעיר יכולה להעניק לתייריה. סט.פטרסבורג היא עיר יפה, נוחה מאד לתיירים (גם לאלה שנוסעים בקרוון) הכבישים מרווחים, יש חניה מסודרת והטרולי שהוא שירות נהדר, פשוט מחנים את האוטו ונוסעים, ואפילו יש נהגים נחמדים שמסבירים בדרך מה אנחנו רואים וכמובן "מתבלים" את זה בסיפורים וקוריוזים מעניינים.

 היעד הראשון שלנו: מוזיאון סלבדור דאלי (שם גם החנינו, יותר נכון, אפי החנה את הקרוון). מאד רצינו לראות את מוזיאון דאלי, סימנו אותו כיעד כשתיכננו את הטיול. המוזיאון עניין אותנו מאד ואת הילדים פחות. המקום היחיד במוזיאון שבו הייתה התעניינות היו יצירות האמנות המודרנית העכשווית. לשמחתם של הילדים ולצערנו, המוזיאון קטן ולכן סיימנו להסתובב שם מהר ונסענו עם הטרולי לפייר. במרכז המבקרים ציידו אותנו במפה ובה מסלול הטרולי והשעות בהן הוא עובר בכל תחנה (ואכן הוא מדייק!) ממש שירות יעיל וטוב. הפייר הוא בעצם מרכז קניות ומסעדות. יש בו אקוואריום קטן ותצפית מלמעלה על העיר והים. התצפית מאד יפה, אכלנו צהריים במסעדה שלמעלה והמשכנו להסתובב עם הטרולי.

 לקחנו את הקרוון ונסענו למוזיאון שהומלץ לנו על ידי הסבתא הנחמדה שעזרה לנו במרכז המבקרים. לשאלתנו מה עוד אפשר לעשות כאן עם ילדים היא נתנה לנו פרוספקט ואמרה שהנכדים שלה לא רצו לצאת משם. המוזיאון נקרא great explorations והוא נמצא צמוד לגנים הבוטניים. גם הילדים שלנו לא רצו לצאת משם. הבעיה הייתה שהגענו שעה וחצי לפני הסגירה, כך שהם לא ממש הספיקו להנות מהכל. ראינו ניסוי מדעי (התפרצות הר געש מלאכותית שמתרחשת בעת הכנסת חבילת סוכריות מנטוס לתוך בקבוק קולה), בנינו מנוע למכונית, שיחקנו בוטרינרים, בהכנת פיצה ועוד. המוזיאון מומלץ בעיקר כשבאים כמה ילדים ביחד ואז אפשר ליהנות מהמשחקים (או כשהילדים דוברי אנגלית, כמובן). ביציאה מהמוזיאון ראיתי שיש מספרה, זה המקום לספר שמאז שהגענו עברו כמעט חודשיים ועידו לא מוכן להסתפר, לא במכונת התספורת במספרת "אבא אפי" ולא אצל ספר אמריקאי. איפה אילן הספר מחולון כשצריכים אותו? בכל אופן, באופן מפתיע הילד השתכנע ובאותו רגע מצאנו את עצמנו במספרה נחמדה, ממתינים בתור כשעידו עומד וקובע תנאים (כל תנאי כזה צריך לתרגם לספר ולקוות שהוא יסכים כמובן) אז: בלי חפיפה, בלי מכונה, רק מספריים ובסוף קרה המאורע החשוב והילד הסתפר. הספר היה נחמד כמעט כמו אילן (אפילו תרם לבי"ס יהודי למרות שהוא לא יהודי) אבל הסכמנו שאילן מספר טוב יותר,לא נורא, העיקר שהראש מסודר.

לתחילת הכתבה
את הלילה בילינו בקמפ שנמצא על האי "פורט דה סוטו". פורט דה סוטו הוא מבצר שנבנה במהלך המלחמה, אבל לא השתמשו בו אפילו פעם אחת מכיוון שכאשר סיימו לבנות אותו הסתיימה המלחמה. המבצר לא ממש הרשים אותנו, אבל האי הפראי שעליו הוא נמצא הרשים מאד. אפי ואני השוונו אותו כל הזמן לסניבל איילנד התיירותי. גם לפורט דה סוטו באים תיירים, אבל האי הזה נשמר בצורתו הטבעית (עד כמה שאפשר), אין מסעדות, אין בתי מלון ויש בו הרבה שבילי טיולים, מקום לפיקניקים, חופים והמון ירוק. היום הזה התחיל בכמה תקלות, ראשית: המאוורר שלנו הפסיק לפעול (אל דאגה, יש מזגן, המאוורר זה "אקסטרה"), לאחר מכן גילינו שהמקפיא נשאר פתוח בלילה ובקרוון זה לא שונה מאשר בבית, המוצרים מפשירים וצריך לזרוק כמעט את כולם. התקלה הזאת גרמה לנו לעיכוב ולעצבנות קלה. העצבנות הקלה ואולי גם העיכוב המיותר המשיכו גם לריב קטן עם רותם, אבל הכל נרגע כאשר עזבנו את הקמפ לכיוון המבצר.

 גם פה (כמו בסניבל) רוב האנשים "חורשים" את האי על אופניים, אז גם אנחנו שכרנו אופניים. אני סתם מנסה להרשים, הרי אמרתי שאני לא יודעת לרכוב על אופניים, אז שכרנו אופניים לארבעה. זה עוד מקום לציין את האמון שנותנים פה באנשים. כשבאנו לשכור אופניים מסתבר שלא מקבלים כרטיסי אשראי ושכחנו את הקופון שנותן שעת השכרה חינם, רצינו ללכת להביא כסף ואת הקופון, אבל הבחור הנחמד אמר: תשלמו אחר כך ואת הקופון תשמרו לפעם אחרת. הרכיבה על האופניים הייתה שינוי מרענן למה שעשינו עד עכשיו, נסענו בשבילים עצרנו לטייל קצת על יד חוף הים ומצאנו צדפים מאד יפים. באופניים לארבעה לכולם יש פדלים וכולם יכולים לדווש ביחד, אבל את מלאכת הדיווש העיקרית עשה אפי, כמובן, ואנחנו "עזרנו" לו בתורות. אני, שהפעם האחרונה שעליתי על אופניים היתה אולי בגיל 7 הרגשתי ממש כיף ואושר שכל המשפחה עושה פעילות ביחד ונהנית. עזבנו את פורט דה סוטו בהרגשה מצויינת ופנינו מועדות לאוקלה (Ocala). (אנחנו עדיין בפלורידה).

לתחילת הכתבה

אוקלה

אוקלה לא נמצאת במדריכי התיירים הנפוצים, מכיוון שבאמת אין בה כלום. הסיבה שאנחנו מגיעים לכאן היא שקראתי שאוקלה מגדירה את עצמה כ"בירת הסוסים של העולם". יש בה מאות חוות לגידול סוסים ומכיוון שאנחנו רוכבים מדופלמים, סתם!!!, בגלל שרותם מאד אוהבת סוסים וגם רוכבת עליהם והיא כבר מאד רוצה לרכוב כאן על סוס. בדרך גם חיפשנו מקום לניפוח צמיגים (זה לא כמו בארץ, מכשירי הניפוח שונים מהקיים בארץ, זה עולה כסף ברוב התחנות ובדרך כלל הם לא מספקים מספיק לחץ אויר הנדרש לרכב כבד כמו הקרוון). לא מצאנו אחד שיסכים לנפח לנו את הצמיגים, "הנחמדים במיוחד" שלחו אותנו למוסך כדי להוציא את הצמיגים ולהביא אותם לניפוח. המשכנו לאוקלה כדי לגלות שמרכז המבקרים נסגר בחמש ואנחנו הגענו בחמש וחמישה. כמובן שכבר היה סגור והרגשנו שהיום הזה שהתחיל ברגל שמאל גם נגמר ברגל שמאל. עשינו קצת קניות (כי הרי זרקנו המון אוכל), הגענו לקמפ ושם המשיכו התקלות. אפי לא הצליח להתחבר לביוב שהחיבור שלו היה שונה מכל מקום אחר. פתאום ראינו שיש נזילה של מים מכיוון השירותים, לאחר שאפי ניקה את זה, הנזילה פסקה ועד היום אנחנו לא יודעים מה זה היה. לקינוח שלחתי את רותם להתקלח בלי להדליק את חימום המים. לפחות דבר טוב אחד קרה בסופו של יום, פתאום גילינו שיש לנו גם צלון לדלת, עד עכשיו תלינו שם מגבות כדי להסתיר את האור שחודר בבוקר דרך החלון של הדלת. הלכנו לישון בתקווה ש"מחר יום חדש" וגם ערב חג שבועות.

 האכזבות המשיכו לבוא כשקמנו בבוקר וירד גשם, היה לנו ברור שזה יום לא טוב לרכיבה. במרכז המבקרים גילינו שבבירת הסוסים של העולם לא רוכבים על סוסים, כלומר הם אולי רוכבים אבל לא מקבלים יפה את התיירים שרוצים לרכוב. מכל מאות החוות יש רק שתי חוות שפתוחות בכלל לקהל, באחת יש טיולי כרכרות ("אבל היום אין") ובשנייה אפשר לראות את החווה, אבל רק לראות!! לאכזבתה של רותם (שקיבלה את זה בגבורה, למרות הציפיות שהיו לה) הלכנו בגשם ובבוץ לראות חוות סוסים. יש לציין שאזור החוות באוקלה מאד יפה וירוק, אבל העיר הזאת עצבנה אותנו. הרגשנו שהגיע הזמן לצאת מפלורידה ולהמשיך הלאה.

 חזרנו לקמפ כדי לחגוג את חג השבועות ולבקשת הילדים הכנתי את פשטידת התירס ה"מפורסמת" שלי, סלט פסטה ועוד כמה דברים טובים. ערכנו לנו שולחן יפה ואפילו אכלנו בכלים רגילים ולא בחד פעמי, התלבשנו קצת יותר יפה מהרגיל ואפילו שוחחנו קצת על חג השבועות. מהאוכל לא נשאר כלום אבל באותו בוקר דיברנו עם המשפחה שכבר הייתה בעיצומה של ארוחה טעימה ויומולדת לאסף ואנחנו התגעגענו למשפחה וגם.. לאוכל הטעים שסבתא וטאטי מכינות.

מה יותר מתאים מאשר לחגוג את חג השבועות הידוע גם בקרב הילדים כ"חג המים" ב.. פארק מים!! מצאנו אחד קטן באוקלה: wild waters על יד סילבר ספרינגס (silver springs) ובילינו בו את היום. אני, שלא חובבת פארקי מים ובטח לא מגלשות מים, נהניתי רק מלראות את האושר על הפנים של רותם ועידו, החיוך לא ירד להם מהפרצוף ועד שלא הודיעו חצי שעה לפני הסגירה הרשמית שפארק המים נסגר עקב מזג האוויר והסערה המתקרבת, הם לא רצו לצאת משם. בגלל מזג האוויר ההפכפך והמעצבן של פלורידה ובגלל ההרגשה שלא ממש "הולך" לנו בימים האחרונים, עוד בבוקר הייתה לאפי ולי התלבטות האם ללכת לפארק המים או לא. מכיוון שזאת הייתה הפתעה לילדים הם לא היו אמורים לדעת אם נחליט בסוף שלא ללכת. ההחלטה ללכת התבררה כנכונה, הסערה הגיעה רק בסוף היום והילדים היו מאושרים ממש. זהו, אנחנו כמעט בשלושה שבועות עיכוב מהתכנון המקורי, עונת ההוריקן מתקרבת לכאן, מזג האוויר מעצבן ואנחנו יוצאים מפלורידה כמה שיותר מהר. עוד כמה תמונות בעיר הבירה טלהסי (Tallahassee) ואנחנו בחוץ. עוברים דרך ארוכה ב"ידית" של פלורידה וגם עוברים אזור זמן, אני נוהגת קצת, אבל ממש קצת. בהמשך נדהמים מנזקי "ריטה" ובעיקר מנזקי "קתרינה" ופוגשים את מיכל ינאי. על כך ועל מדינות הדרום בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

הפינה של אפי - תורים

האמריקאים חושבים שהם מספר אחת בעולם. אני בהחלט יכול לחלוק על הנקודה הזאת, אך ברור לי שבנושא התורים הם במקום הראשון. העמידה בתור היא חלק מהתרבות. איך אני יודע זאת, מכיוון שהם עושים זאת בצורה טבעית. אני לא מדבר על התורים למתקנים בדיסני (ששם בכל נקודה מעסיקים אותך ואתה יודע כמה זמן נותר עד לעליה למתקן), אלא על התורים לדוכנים השונים, לכספומטים ובעצם כמעט בכל מקום (למעט בכביש - ששם זו התנהגות אחרת). הרבה פעמים אנחנו נכנסים למזנון מהיר ומסתכלים על התפריט שמעל הדלפק. הלקוח הבא שנכנס תמיד יעמוד מאחורינו וימתין בסבלנות. הם גם מקפידים לשמור מרחק מהאדם הראשון בתור (זה שמקבל שירות באותו רגע), כך שהרבה פעמים מצאתי את עצמי עוקף תור שלם מבלי לשים לב.

 הדוגמאות הבאות ימחישו את הנושא. בפארקי המים השונים, במתקני האבובים, כאשר אתה מסיים את המתקן, אין מניעה שתיקח את האבוב ותעלה עוד פעם. אבל, האמריקאי הממוצע ייתן את האבוב לזה שעומד בתור לאבובים וילך בסבלנות לסוף התור. בפארק השעשועים סיקס פלאגס פיאסטה שבטקסס, בכניסה למתקנים לא עמד אף עובד. לאחר עמידה קצרה בתור, היית מגיע לרכבת הרים ובוחר לבד באיזה תור (הכוונה לאיזה שורה במתקן עצמו) לעמוד. באופן מפתיע הם מצליחים להתחלק שווה בשווה בלי ליצור בלאגן ועומס (וכמובן בלי לריב מי ישב בשורה הראשונה של המתקן). אין סיכוי שבישראל אנשים יעמדו בתור באופן עצמאי בלי להתחיל לריב מי ילך וישב במקומות הטובים ביותר. כמו שציינתי קודם, רק במקום אחד הם מאבדים את הסבלנות - על הכביש. פה ראיתי אנשים עוקפים תורים לפניה או נדחפים כאשר היציאות עמוסות. זה מזכיר לי את הסרטון הקצר של דיסני על גופי שנוסע לעבודה ובמכונית הוא פשוט יצור אחר. טוב, לא הכל מושלם בארץ החלומות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה