בולגריה - שבוע בנופי הרים, ורדים והסטוריה

נסיעה אל אזור ההרים של בולגריה חושפת כפרים יפים ואותנטיים, הבנויים על מדרונות וערים עתיקות בעלות הסטוריה מכובדת. תמר יוחאי מספרת על מסע בארץ יפה ומפתיעה, שמלבד נופים של טבע ועיר, מזמנת מפגשים מרתקים עם מקומיים מסבירי פנים.
תמר בר יוחאי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: בולגריה - שבוע בנופי הרים, ורדים והסטוריה
Dollarphotoclub ©

הקדמה

באחד מימי החורף נפגשנו למרק חם עם חברינו הטובים רבקה וחנניה. כרגיל, אחת השאלות הראשונות הייתה לאן נוסעים הפעם ואז שמענו לראשונה את שמו של טוני, הנהג דובר העברית מבולגריה. עוד לפני שהמרק הגיע כבר היינו בעיצומו של תכנון טיול לבולגריה, כמובן עם טוני. שיחת טלפון לבולגריה מבהירה לנו כי לטוני יש סוכנת בארץ אשר דרכה ניתן לערוך את כל הסידורים, שמה אירן והטלפון שלה הוא 054-4560426. טלפון נוסף לאירן ותוך כמה ימים מוגשת לנו הצעת תוכנית ל-2 זוגות, כולל מסלול, בתי מלון ורכב (עם טוני כמובן). בחינה אצל חברינו יוצאי בולגריה מאשרת את המסלול ואנחנו מסודרים.

לתחילת הכתבה

ימים 1 - 2 -; סופיה - בנסקו

בשעות אחר הצהריים טיסה לסופיה. בשדה התעופה מחכה לנו טוני עם שלט. טוני, איש צעיר (להערכתי כבן 35), הגיע לארץ בשנות ה-90 (יחד עם העלייה הרוסית הגיעו כ-5000 יהודים יוצאי בולגריה). את שרותו הצבאי עשה בבולגריה. לאחר 8 שנים חזר לבולגריה (כ-50% מהעלייה הנ"ל, בעיקר צעירים, לא נקלטו וחזרו לבולגריה). משפחתו נמצאת בישראל והוא מבקר הרבה ומאד מעורה בנעשה בארץ. הוא מדבר עברית מצוינת, איש עדין ונעים הליכות. המכונית שלו מרווחת וממוזגת והכול נראה מבטיח. תוך זמן קצר אנו במלון Rodina, מלון גדול ומודרני, שם אנו פוגשים את רבקה וחנניה.

 התעוררנו לבוקר מעונן. התארגנות קלה ואנו בדרכנו דרומה למנזר ר�יל�ה. את תחילת הדרך נוסעים באוטוסטראדה הממשיכה ליוון ואשר נראית כמו כביש בגודל בינוני בארץ. בצדי הדרך כפרים קטנים ובאופק, המעונן מאד היום, הרי הבלקן מושלגים. בחורף כל בוגריה מושלגת. עכשיו הכול ירוק וריח האביב באוויר. עוברים ליד הנהר סטרומה הממשיך ליוון ונשפך לים האגאי. האוניה סטרומה נקראה על שמו (אניית מעפילים שנשאה על סיפונה כ-760 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית והוטבעה בים השחור. טביעתה נחשבת לאסון הגדול ביותר בתולדות ההעפלה). השילוט בדרכים כתוב בקירילית. הכתב הקירילי הומצא במאה ה-8 על ידי 2 אחים מסלוניקי (שהייתה שייכת בזמנו לבולגריה). הם לקחו את האותיות מכל מיני שפות. את ה-ש לקחו מעברית. הכתב הקירילי עבר מבולגריה לרוסיה. הגידולים האופייניים לאזור הם טבק, ענבים ותירס.

לאחר כ-100 ק"מ מסופיה, בפניה לקוצ`רינובו אנו יורדים מהאוטוסטראדה ופונים שמאלה לכיוון מנזר רילה, אשר במאה ה-14 הפך למרכז בעל כוח רב והשפעה תרבותית ורוחנית. הוא נוסד על ידי איוואן רילסקי בשנת 927 וסייע לשמר את התרבות הבולגרית במהלך תקופת השלטון העותומאני במאות 15-19. בפניה יש שילוט ופסל של איבן רילסקי אשר קיבל את שמו מהכפר רילה.

בכפר קוצ`רינובו, על גגות הבתים ועל עמודי החשמל, מקננות חסידות (התושבים התקינו על העמודים חופות מחוטי מתכת אשר מאפשרות לחסידות לבנות להקים את קיניהן במרומי העמודים) ולנו זאת הזדמנות מצוינת לאתנחתא ולצילומים.

נכנסים לעמק צר ומתחילים לטפס בהר. הדרך צרה ומתפתלת עם סלעי אבנים גדולות, נחל רילסקה זורם משמאלנו, הרי רילה מיוערים בחלק הנמוך יותר ומושלגים בפסגות. העצים מסביב בשלל צבעי ירוק -; מכהים עד בהירים, בתחילת ההנצה, מבריקים בבוהק מיוחד וגם עצים מתים זקופים. פריחה של שקדיות ונשירים אחרים. שמורת הטבע של רילה.

עוברים את הכפר רילה והנה המנזר לפנינו. מבחוץ הוא נראה כעוד מנזר השוכן בנוף הררי יפה. רק כאשר נכנסים פנימה הוא נגלה במלוא הדרו - חצר גדולה מרוצפת אבן, מוקפת במבנים בני כמה קומות עם מרפסות מקומרות צבועות פסים של חום-אדמדם, שחור ולבן ובתוכן משולבות מרפסות עץ מגולפות. כנסיה יפהפיה, כיפותיה וקמרונותיה גם הם בפסים של צבעי חום-אדמדם, שחור ולבן. את האכסדרה מקשטים ציורים של אמנים מהמאה ה-19 שעסקו בשיקום המנזר לאחר שעלה באש. לידה מגדל שעון בנוי מאבן (המבנה היחיד שנותר מלפני השריפה). כל זאת, עם רקע ההרים הצבועים בשלל צבעי ירוק -; ממש פנינה אמיתית. שעה ארוכה אנו מתבוננים סביבנו והעין אינה שבעה מלהכיל את המראה הנפלא הזה.

 הכנסייה מצוירת כולה, סיפורים מהברית החדשה, מלכים, שליחים, מלאכים וכו`, יש כאן 1200 סצנות, 7 ציירים עבדו כאן. אבל המרשים ביותר הוא האיקונוסטאזיס -; הקיר החוצץ בין אולם התפילה בו יושב הקהל לבין הכומר המנהל את הטקס וקיים בכל כנסיה יוונית-קתולית ופרבוסלבית (השם לקוח מהאיקונות המעטרות אותו). הוא עשוי עץ אגוז מצופה זהב עם עבודת גילוף מהממת מלמעלה עד למטה ואיקונות משולבות, המתארות דמויות של חיות ובני אדם -; סצנות מהברית החדשה. משני צדי הכניסה לכנסייה, באכסדרה יש ציורים של גן העדן והגיהינום. מצד שמאל דמויות גבריות ומצד ימין דמויות נשיות. המטבח של המנזר הוא אטרקציה אמיתית -; 3 סירים ענקיים היכולים להכיל אוכל לאלפי אנשים. יש במקום גם מוזיאון אבל הוא היה סגור לשיפוצים. בחצר עצים עם לבלוב של פריחה ועליהם תלויות מרטניצות -;על פי המנהג, בני הזוג האוהבים נותנים זה לזה חוטים שזורים אדומים ובחג האוהבים הם מורידים את החוטים מידם ותולים אותם על העצים -; מקסים.

בדרך חזרה מהמנזר לעבר האוטוסטראדה, אנו מוצאים לנו מסעדה נחמדה ממול לנהר. זוהי הארוחה הראשונה שלנו כאן בבולגריה ואנו מזמינים מכל הבא ליד, רוצים להתנסות בכל. בדיעבד, זוהי הארוחה היקרה ביותר שאכלנו בטיולנו (בעיקר יקרים הדגים), אבל הכול טעים, טעים.

 הדרך לבנסקו יפהפיה. עולים ועולים עד שמתגלה רכס הרי פירין המושלג. העיירה הייתה כפר עד שגילו אותה האוסטרים ובסיועם נבנה רכבל והתפתח אתר סקי. היום היא העיר הראשונה בהתפתחות ובבניה. לאחר התארגנות במלון Molerite אנו יוצאים לפנות ערב לסיור בעיר ומגלים עיירה מקסימה בסגנון בולגרי מקדוני וגלידה מצוינת ברחוב. הרבה בתי מלון בבנייה וארכיטקטורה מעניינת, במיוחד כנסיית סבטה טרוייצה, הבנויה כולה מעץ וטברנות בשפע. אחת מהן ממוקמת במלוננו ובה אנו מעבירים ערב נחמד עם מוסיקת פולקלור מקומית. אנו קמים לרקוד ואחרינו מצטרפים הסועדים האחרים.

לתחילת הכתבה

יום 3 - בנסקו -; דווין

יוצאים לדרך לבוקר ערפילי. הדרך מישורית, הרי פירין נמצאים מימיננו, הערפילים נותנים להם נופך מיוחד ומסתורי. איתנו נוסע נחל מסטה אשר ממשיך ליוון. פונים מהכביש הכי דרומי של בולגריה, כ-15 ק"מ מהגבול עם יוון ומתחילים לטפס להרי הרודופי המתנשאים ממזרח להרי רילה ולרכס פירין, לאורך הגבול עם יוון.

 יערות מוריקים, ערוצי נחל עמוקים, מערות קרסטיות, כפרים נידחים ושדות מעובדים מלווים אותנו. אנחנו נכנסים לאזור שבו מייצרים את הצפחה (לציפוי הבתים והגגות). צוענים בעגלות עוברים ממקום למקום. חולפים על פני הכפרים דולמו ודרויאנובו, כפרים מוסלמיים -; פומאקים, הם בולגרים שלפני 400 שנה המירו את דתם והפכו מוסלמים. יש אומרים כי התורכים אסלמו אותם בכוח. הגברים הזקנים יושבים בצדו האחד של הרחוב. מצדו השני של הרחוב יושבות הנשים עם הרעלות, מתחממות בשמש. הכפר האותנטי דולן שומם. נותרו כאן רק 500 איש. כולם עברו לסופיה. הגגות כולם מצופים באבני צפחה המשמשים כרעפים.

כל הדרך מלאה אתרים שבהם גברים עמלים על ביקוע צפחות, בגדלים ובצבעים שונים, הכול בעבודת יד. שמעון מתנסה בביקוע ואכן מאשר שצריך מומחיות אמיתית בכדי לפצח את האבן לאורך עורקיה, כך שתצאנה חתיכות ישרות וגדולות. לאורך הדרך אנו צופים בפריחת דובדבנים חמוצים, בנשים עובדות בשדה וחולפים על פני גשר ישן מתקופת התורכים.

 בכפר סטובצה אנחנו מחליטים לעצור לקפה. זהו כפר שבו 80% מהתושבים הם מוסלמים. בכיכר המרכזית מורגשת תכונה לא רגילה. כל הרחבה מלאה אנשים. בתי הקפה מלאים, מרכיבים רמקולים. עוד אתמול, בשיחת ההכרות הראשונה עם טוני אמרתי לו שאנחנו מקווים לראות חתונה ועכשיו הוא מכריז בקול מלא חשיבות שהנה הוא "סידר לנו חתונה מוסלמית". תוך זמן קצר מגיעים החתן והכלה ובחברת אנשי הכפר הם פותחים בריקוד ברחבה. ילדים, צעירים וזקנים מסתדרים בשורה כאשר המובילים הם החתן והכלה. על דש בגדם של החתן והכלה תלוי שטר כסף.

עוד אני מצלמת כפריה טיפוסית והנה היא מחבקת אותי בזרועי -; גדולה עלי באיזה 10 מספרים -; ומובילה אותי לקצה השני של הרחבה, שם עומדות 3 נשים בחלוקים כחולים. אני מבינה שהיא מבקשת ממני לצלם אותן תוך כדי שהיא אומרת משפט שמתוכו אני מבינה את המילה רובוטה (עבודה) -; כנראה שאלה שותפותיה לעבודה. כולם מאד נחמדים וחייכניים וזה פשוט כיף להסתובב ביניהם. כך אנו מצלמים ומצלמים וגם שמעון כמובן מצטרף למעגל הריקוד וכמובן ליד הכלה, למרות שהיא רצינית כמו צנון. עד שהחבר`ה מחליטים שהגיע זמנם להמשיך לסעודת החתונה ואנחנו נפרדים וממשיכים לעבר האגם הגדול והיפה דוספט שם אנו שותים סוף סוף את הקפה.

עכשיו פנינו למערת יגודינה. באזור הזה מגדלים תפוחי אדמה. זוהי עונת השתילה. באזור הכפר זמנישה חנניה מבחין בקבוצת איכרים אשר התאספו סביב מחצלת גדולה לארוחת שדה. לבקשתנו, טוני הנהג עוצר וכמו שאנו פונים לעברם הם מאותתים לנו בידיהם ומזמינים אותנו אליהם. עוד אנו בדרכנו בין רגבי העפר וכבר הם רוחצים צלחות, ממלאים אותן בכל טוב ומזמינים אותנו לאכול. לא נעים לנו ואנו מנסים לדחות את ההזמנה, למרות שהאוכל נראה נפלא, אך הם אינם מוותרים. כולנו מתיישבים על השטיח הפרוש וזוכים לארוחת מלכים אשר עד היום נוטף הריר בהיזכרנו בה - מרק טאראטור (מרק קר עם מלפפונים, שום ויוגורט) שטעמו עדין, מרק פאסול (שעועית) משובח עם בשר, באניצה (מאפה עם גבינה בולגרית) אשר כמוה לא זכינו למצוא יותר, ושטרודל תפוחים עם אגוזים טובל במייפל טעים, טעים. הצלחות עוד לא מתרוקנות וכבר הן מתמלאות שנית. בקיצור, סידרו לנו ארוחת צהריים למופת. לפתע אומרת הצעירה שבחבורה שאביה עובד בישראל ( משהו כמו "מויה טאטא רובוטה ישראל" ). ההתרגשות רבה ועד היום אנו מצטערים שלא הייתה לנו אפשרות לברר יותר פרטים, פשוט לא יכולנו לדבר איתם (הנהג נשאר לשמור על המכונית), אבל למדנו מהי הכנסת אורחים בולגרית.

 בהמשך הדרך עוברים בכפר בורינו. שבת בצהריים, כולם ברחוב. שוק קטן. בצד ימין נהר יגודינה. במקום יש סכר ונקווה אגם. נכנסים לקניון טריגראד. תחנת חשמל. צוקי אבן גבוהים, עצים תלויים על בלימה. הקניון צר מאד והדרך מתפתלת בתוכו. מערת יגודינה היא מערת נטיפים באורך של מספר קילומטר ובטמפרטורה קבועה של 6 מעלות צלסיוס. המערה צרה מאד ומדי פעם צריך להדליק בתוכה את האור לקטע ההליכה הבא. יחד אתנו נכנסת למערה כיתת בית ספר ואנחנו רצים קדימה להימלט מהרעש. בקטע מסוים חשוך מאד (לא ידענו שצריך להדליק את האור) וטוב שהבאנו איתנו פנסים. למזלנו, טוני מחכה לנו ביציאה מהמערה כי היא סגורה וצריך לדעת היכן לפתחה.

 מכאן אנו ממשיכים לנסוע לכיוון מערת גרון השטן (Devil`s Throat). צריך למהר כי שתי המערות נסגרות בשעה 5 אחה"צ. שוב אנו נוסעים בקניון הצר ומתפעלים מהדרך היפה, עד שחוזרים לדרך הראשית. עוד כחצי שעה נסיעה ואנו במערת גרון השטן. המדריכה מזהירה אותנו כי בכדי לצאת מהמערה יש לטפס כ-90 מטרים באמצעות 300 מדרגות. היא נבהלת מכך שאנו לא נבהלים אבל אנחנו נכנסים. ירידה תלולה ואנו בעומק מערה -; חלל ענק. שאון מים בלתי נראים. רק בעת הטיפוס במדרגות היציאה אנו מבחינים במפל המים הנבלע במעבה האדמה. על פי המיתולוגיה, אורפאוס היה מנגן כאן בדרכו אל השאול ומכאן שמה השני -; המערה של אורפאוס. בשנות ה-70 נעלמו כאן 2 ארכיאולוגים שניסו להתחקות אחר זרימת מפל המים. מתנשפים אנו מגיעים למעלה וכאן יש נקודת תצפית אשר ממנה רואים את הקניון היפה בו אנו נמצאים ואת הנחל הזורם בו אשר הגיח בדרך לא דרך ממעבה האדמה.

 לקראת ערב אנו מגיעים לעיירה דווין בעלת 12.000 התושבים, השוכנת בלב הרי הרודופי. יש בה את אוצרות המים המינרלים הגדולים ביותר בבולגריה והיא נחשבת כאחד ממוקדי טיפולי המרפא והספא. אנו מתאכסנים במלון Spa Devin. בריכת השחייה עם המים החמימים היא מרגוע מרענן לאחר היום הארוך והחוויתי.

לתחילת הכתבה

יום 4 - דווין -; פלובדיב

יוצאים מדווין ופונים ימינה לעבר תחנתנו הראשונה היום, הכפר שירוקה לוקה, כפר יפהפה עם בתי עץ ואבן, בנוי על מדרון תלול בהרי הרודופי, יערות עוטפים אותו ובכפר עצמו פריחות יפהפיות של שקדיות, המשתלבות בצורה מקסימה עם בתי האבן. אנו מטפסים בשבילים הצרים המובילים בין הבתים ולא מפסיקים להתפעל. במרכז הכפר מחכה לנו הפתעה בדמות אתר הנצחה למטרופוליט סטפן, אשר קיבל את אות חסיד אומות עולם מיד ושם על פועלו להצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. האתר כולל את פסלו של סטפן וכן מגילת כבוד המציינת את פועלו. הוא נבנה בשנת 2002 על ידי משלחת ישראלית. ביציאה מהכפר יש גשר תורכי על נהר הלודג`ה, לידו מסגד עתיק ושניהם, בשילוב עם פריחת השקדיות, כאילו לקוחים מאגדה עתיקה. אנחנו ממשיכים בטיפוס בהרי הרודופי לכוון אתר הסקי פמפורובו. במלון מורגבץ, בקומה העליונה, אנו נהנים מקפה בבית קפה נחמד עם פנורמה יפה לעבר פסגות הרודופי. מכאן הדרך צרה ומתפתלת לעבר "גשרי האבן" -; תופעת טבע של 3 גשרי אבן סלעיים מדהימים. קשה להאמין שליד אדם אין חלק בעיצובם.

נסיעה קצרה בדרך מישורית יותר, כאשר לצידנו זורם נחל צאיה הנשפך לנהר מריצה ליד פלובדייב, ואנו במנזר מהמאה ה-11, השני בגודלו בבולגריה -; מנזר בצ`קובו (Bachkovo). היום הוא חג סנט ג`ורג` (זה שהרג את הדרקון) והמון אנשים מבלים במסעדות ובשוק הקטן המוביל למנזר. את המנזר תוחמות חומות ובפנים חצר גדולה אשר במרכזה כנסייה ומבנה המנזר בן 3 קומות. בכנסיה איקונין עתיק מאד של מריה הקדושה, אבל הכי חשוב - קבורים בה חסידי אומות עולם, המטרופוליטים קיריל וסטפן (מיודענו מהכפר שירוקה לוקה), אשר פעלו להצלת יהודי בולגריה במלחמת העולם השנייה.

הכנסייה בבולגריה התנגדה לצעדי השלטונות כנגד היהודים. במרץ 1943, כשנודעה התוכנית לגירוש היהודים נפגש המטרופוליט סטפן עם המלך ודרש ממנו לבטל את הגירוש תוך שהוא מאיים כי במידה והתוכנית תתממש, הוא יורה לפתוח את כל המנזרים לקליטת פליטים יהודים. פעולות דומות נעשו גם על ידי המטרופוליט קיריל בעיר פלובדיב. באפריל 1943 קיבל "הסינוד הקדוש" (הגוף העליון של הכנסייה בבולגריה) החלטה המצהירה כי התורה הגזענית עומדת בניגוד לנצרות וכי הכנסייה לא תוכל שלא לסייע ליהודים הנרדפים.

באפריל 1943 נפגש מלך בולגריה, בוריס, עם ריבנטרופ וסיכם איתו כי יהודי סופיה יגורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות וזאת, כצעד מקדים לפני הגירוש למזרח. כך רצה המלך לנווט בין הלחץ מצד גרמניה ובין ההתנגדות הפנימית בבולגריה לתוכנית הגירוש. הגירוש אל הכפרים התבצע ב-25 במאי, אך הגירוש למזרח נדחה. ההחלטות על דחיית הגירוש למזרח התקבלו, בין היתר, על רקע הטיית הכף במלחמה לטובת בעלות הברית. באוגוסט 1943 מת המלך בוריס ובדצמבר 1943 הותר ליהודי סופיה לחזור לבתיהם. בקיץ 1944 בוטלו החוקים נגד היהודים ובולגריה נכבשה על ידי הצבא האדום. לאחר המלחמה לקחה לעצמה המפלגה הקומוניסטית הבולגרית את הקרדיט על הצלת יהודי בולגריה, למרות שלמעשה הייתה זו דווקא הכנסייה שהובילה את המאבק כנגד הגזענות ותוכנית הגירוש.

 בדרכנו לפלובדיב אנו עוברים באסנוגרד -; עיר המפורסמת בתעשיית היין שלה. אנחנו בעמק תרקיה, בין הרי הרודופי להרי הבלקן, העמק הכי גדול בבולגריה -; 20,000 ק"מ. כאן, באדמה הכי טובה לחקלאות, מגדלים את רוב הפירות והירקות והאזור הרבה יותר מבוסס כלכלית מאזורים אחרים. פלובדיב היא העיר הכי עתיקה באירופה והעיר השנייה בגודלה בבולגריה. שוכנת בצומת דרכים מרכזי מאסיה הקטנה לאירופה וכן בדרך לאוקראינה וליוון, לשפת הנהר מריצה. מיקומה הוא שהביא למעמדה המכובד לאורך כל ההיסטוריה אבל גם הפך אותה ליעד כיבוש הכרחי במאבקים הכלל אירופאים. השבטים התראקיים (אחד הידועים שבין התראקים היה ספרטקוס) השתתפו במלחמת טרויה (לצידם של הטרויאנים). בשנת 392 לפנה"ס פיליפ מוקדון כבש את פלובדיב ומכאן שמה הראשון של העיר -; פיליפופוליס. הרומאים שכבשו את העיר קראו לה טרימונטיום (שלושה הרים) ואכן, בליבה של העיר 3 הגבעות של העיר העתיקה. אנחנו נכנסים לעיר ביום ראשון שהוא גם יום חג (סנט ג`ורג`, על שם ג`ורג` הקדוש שלחם בדרקון) ועל כן הכניסה חלקה, התנועה בכבישים דלילה ביותר. ביום זה, כל מי שנקרא בשם ג`ורג` -; חוגג בצליית ואכילת כבש.

מלון Nord שבו אנו מתאכסנים שוכן ממש בלב העיר, מרחק הליכה ברגל לכל מקום מרכזי. זהו מלון של אנשי עסקים ולנו מפריע קצת הניכור שעד כה לא נתקלנו בו. לאחר התארגנות קצרה אנו יוצאים לטייל בעיר. תחילה לעיר העתיקה, בין הסמטאות המתפתלות, לעבר כנסיית ורג`ין מריה שם אנו מגלים כי בעוד זמן מה תתקיים כאן חתונה פרבוסלבית (אופייני לחג סנט ג`ורג`) אשר נהגנו טוני "סידר לנו במיוחד". עד שתתחיל החתונה יש זמן להשקיף על התיאטרון הרומי העתיק שבנה מרקוס אורליוס. התיאטרון נתגלה בשנות ה-70 בעת חפירת רכבת תחתית. הוא משקיף על העיר ומתקיימים בו מופעים במהלך כל הקיץ. בסביבה הרבה בתי קפה והמקום שוקק ומלא חיים.

חזרנו לכנסייה בדיוק כאשר מגיעים החתן והכלה עם פמלייתם. הזוג נכנס לכנסייה, מחזיק נרות שקשורים בסרט האחד לשני. בקצה הסרט בוב ובובה. במהלך התפילה הנרות מועברים להורי הכלה העומדים מאחורי הזוג. הכומר, איש גדול מידות עם זקן עבות, חובש להם כתרים. לאחר שנישקו את הכתרים, משקה אותם 3 פעמים ביין, מפזר קטורת ושם בפיהם 2 קוביות של שוקולד. כל הטקס לוקח כחצי שעה. בסיומו יוצאים כולם החוצה ולאוויר נזרקים פוטיפורים וסוכריות. בכניסה לכנסייה עומד כבר הזוג הבא ומחכה לתורו.

 הרובע העתיק שבו אנו מסיירים נבנה במאה ה-19, בתים עם ארכיטקטורה ועיטורים יפים ששופצו ושומרו בצורה צבעונית, פסלי רחוב, ציורים פלקאטיים מימי הקומוניסטים חרוטים על בתים, חנויות תיירים לרוב, כנסייה עתיקה ואנשים צבעוניים. האחד -; משוגע הרחוב, המקלל נמרצות כל מי שלא משאיר לו כמה מטבעות. והשני -; מזהה את מוצאנו וכבר הוא מדקלם לנו פניני לשון בעברית: "גבר לא מסודר מחפש אישה מסודרת שתסדר אותו כפי שסידרו אותה", " אישה מסודרת מחפשת גבר לא מסודר שתסדר אותו כפי שסידרו אותה", "לא קנית -; לא ראית".

מכאן אנו פונים למדרחוב היפה והמודרני של העיר, שאורכו 3 ק"מ. בכניסה למדרחוב ניתן לזהות שרידי איצטדיון רומי. יום ראשון אחר הצהריים והמקום שוקק, משפחות וצעירים מטיילים להנאתם ואנחנו איתם, מלקקים גלידה. בכיכר שרה זמרת בליווי תזמורת ובתי הקפה מסביב מלאים. חצי מליון תושביה של פלובדיב מחשיבים את עצמם לאריסטוקרטיה של רומניה. הם מסתכלים בזלזול מה על סופיה הבירה, כולל נהגנו טוני שנולד ומתגורר כאן. בערב אנו מחליטים ללכת למסעדת Veselo Selo אשר בה יש ערב פולקלור והנמצאת מרחק הליכה ממלוננו, אבל כאשר אנו מגיעים למקום ורואים את מאות האנשים היושבים בטורים טורים והרקדנים מפזזים בין השולחנות, מתקבלת החלטה פה אחד שלא לפולקלור הזה פיללנו ומוותרים על הרעיון. גם כך היה לנו יום מלא וגדוש.

לתחילת הכתבה

יום 5 - פלובדיב -; ווליקו טרנובו

הבוקר אנו ממהרים לצאת מהעיר לפני שניקלע לתחבורה הסואנת של בוקר. נוסעים צפונה, עוזבים את עמק תראקיה ונכנסים לעמק הוורדים. משני צידי הדרך ולאורך עשרות קילומטרים יש בעיקר שדות של שיחי ורדים. בעוד 10 ימים יתחיל קטיף הורדים וההכנות נראות כבר בשטח. הוורדים הובאו לבולגריה לפני כ-300 שנה מפרס והם משמשים לתעשייה ענפה של שמן וורדים, סבונים, קוסמטיקה וכו`. 70% מתעשיית הוורדים ותוצריהם בעולם היא בבולגריה. את הוורדים אוספים עד 8 בבוקר כי הפרח חייב להיות סגור, אחרת אין ארומה. שמן הוורדים הוא יקר במיוחד כי בתהליך ייצורו נזקקים לשלושה וחצי טונות של פרחים לייצור קילוגרם אחד של שמן.

 אנו רואים עדרי פרות בשדות. הכפריים אומרים שאם הפרות יושבות זה סימן לגשם. אנו מבחינים בתלים בשטח. לשאלתנו מסביר לנו טוני כי אלה הם קברים תראקיים. בעמק הוורדים יש כ-100 קברים כאלה, כך קברו את ראשי השבטים, יחד עם זהבם וסוסיהם. לאור התעניינותנו בנושא מציע טוני לבקר באחד הקברים שנחשפו. לפני הכניסה לכפר שיפקה אנו פונים לקברו של ספטוס השלישי שנקרא The Tracian Tomb. במקום מצאו פסל -; ראשו של ספטוס וכן עבודות זהב עדינות. הקבר הוא מעין מעוין, בנוי כולו באבן -; מרשים מאד. בעבר נהגו לקבור את המלך עם רכושו ולאחר הקבורה סגרו את הקבר ושרפו את היציאה בכדי להוציא את החמצן וליצור וואקום. קיים קבר דומה של המלך טרס, שם מצאו מסכה מזהב במשקל 600 גרם שערכה 60 מליון יורו. ספטוס וטרס היו מלכים של השבטים התראקיים בזמן הצארים אלכסנדר ופיליפ.

מכאן אנו כבר רואים את כנסיית הזיכרון הרוסית אשר כיפות הבצל המוזהבות שלה מתנשאות מעל הכפר שיפקה. בכדי להגיע אליה חוצים את הכפר שיפקה הנראה טובל בעושר לעומת הכפרים שביקרנו בהם בדרום. שיפקה הוא הפרי הצומח על שיחי הורד בתום הפריחה ועל שמו נקרא הכפר. הכנסייה מרשימה ביותר וממוקמת בקרחת בלב יער עבות. גינון מוקפד עם הרבה פרחים. הכנסייה נבנתה בסוף המאה ה-19. שמות של 200.000 רוסים ובולגרים שנפלו במלחמה נגד התורכים חרוטים על לוחות שיש בתוך הכנסייה ועל קירותיה החיצוניים.

בחוץ מוכרים שמן וורדים, סבונים, משחות פנים וידיים ומוצרי קוסמטיקה אחרים -; הכל מכיל שמן וורדים. זה המקום הזול ביותר לקנות מוצרים אלה. גם אנחנו מצטיידים וממשיכים לעבר מעבר ההרים שיפקה. כאן מתנוססת אנדרטת ניצחון הנראית למרחקים לזכר הקרב הגדול שהתחולל פה באוגוסט שנת 1877 בין הצבא הרוסי והבולגרי לצבא הטורקי. הרוסים עברו את הדנובה בדרכם לעבר פלבן שם חנה הצבא הטורקי. הסולטן הטורקי שלח לעברם את סולימן פאשה (שהיה יהודי). בעת שניסה לעבור את מעבר שיפקה הצליחו הרוסים והבולגרים לעצור ולהכניע אותו, בקרב קשה בעל עדיפות מספרית לטורקים. זה היה המפנה במלחמה אשר בסופה עברה השליטה בבולגריה מהטורקים לרוסים, לאחר 500 שנה של שלטון עותומאני. הרוסים שחררו את פלבן ואת פלובדיב והמשיכו לכוון איסטנבול. 30 ק"מ לפני איסטנבול עצרו אותם האנגלים והטילו ווטו על המשך התקדמותם. הסכם השלום נחתם בעיר קטנה 30 ק"מ מאיסטנבול. המחיר היה 200.000 חללים לצבא הרוסי והבולגרי, המונצחים, כאמור, בכנסייה הרוסית בשיפקה ובאנדרטת הניצחון המתנשאת בצורת צריח במעבר ההרים שיפקה.

 אנחנו נוסעים בשמורת טבע הבלקן המרכזי. כאן, מנקודת הגובה הזו נשקף מראה יפהפה של הרי הבלקן המתנשאים והעמקים הירוקים אליהם מועדות פנינו. בירידה ממעבר שיפקה יער של עצי בוק ענקיים. עוד כחצי שעה נסיעה מובילה אותנו לכפר-מוזיאון האתנוגרפי אתרא (Etara ). הכפר מממוקם ביער יפה וחוצה אותו יובל של נהר היאנטרה. גשרי אבן קטנים מובילים מדי פעם מצדו האחד של הנחל לצידו השני. מבנים כפריים מעץ עם גגות צפחה ובהם בעלי מלאכה -; נפחיה, נגריה, בית יציקה, סנדלרייה, וכו`. אמת מים מובילה את המים מהנחל למבנים, זאת בכדי שזרם המים ישמש להנעת המכונות הנמצאות בשימוש בעלי המלאכה -; משורי עץ, מכונת טווית צמר, טחנת קמח, מכבסה העשויה מגיגית עץ גדולה והמים הנופלים מגובה משמשים לערבול הכבסים -; כפר בולגרי טיפוסי המשחזר את החיים במאה ה-19 בבולגריה.

 במרכז הכפר מאפיה ובה מוכרים מאפים אופייניים תוצרת מקומית -; מאפה עם מילוי גבינה או תרד (הבאניצה המפורסמת) ושטרודל תפוחים עם אגוזים. אנחנו בוחרים בשטרודל התפוחים. לא רחוק מהמאפיה, בקומה השנייה, יש בית קפה קטן. אנחנו בוחרים לעלות לבית הקפה, חברינו חנניה ורבקה בוחרים לאכול במסעדה הנמצאת בכניסה לכפר. הקפה עם שטרודל התפוחים ואגוזים כל כך טעים ששמעון יורד לקנות שטרודל נוסף. וכך, על בטן מלאה, אנו מגיעים לעיר גברובו. וטוב שכך כי העיר הזו נחשבת לעיר הקמצנים. אנחנו רק חולפים על פניה אבל לשונו של טוני, נהגנו, משתלחת והבדיחות זורמות בשפע: "למה בגברובו רוקדים יחפים -; בכדי לחסוך את התזמורת, הם רוקדים ושומעים את המוזיקה מווליקו טורנובו". "למה מקצצים שם לחתול את הזנב -; בכדי שייקח לו מהר יותר להיכנס ולצאת, לחסוך בחום", "אחד עבד בבניין גבוה, ירד שלג והוא החליק ונפל. בזמן הנפילה הוא צעק לאשתו, היום תכיני מנה אחת פחות", "סבא מוציא את הילד לשחק בחוץ. שואל הילד -; סבא יש לך שיניים? אין לי, מה אתה רוצה? שתחזיק לי את הסנדביץ".

עוזבים את הדרך הראשית ופונים ימינה בדרך צרה, צרה ומתפתלת לעבר הכפר לשימור בוז`נצ`י (Bojentsi). הדרך מאד יפה, כולה פורחת ואחר כך נוסעים במעבה היער הנפלא. הכפר שמור יפה אך ריק. אין כמעט תושבים, הכול מלא מסעדות. אבל הדרך כל כך יפה שזה שווה את הכול. חוזרים באותה הדרך לכביש הראשי וממשיכים לעבר ווליקו טרנובו (Veliko Ternovo) אשר הייתה עיר הבירה במשך כ-200 שנה, לפני שלטון התורכים (1150-1394). הגנרל גורקו שחרר את העיר מהשלטון התורכי ב- 7.7.1877 ולאחר השחרור עברה הבירה לסופיה שהייתה אז במרכז בולגריה (לפני שחלקים נלקחו ממנה במלחמות). העיר כובשת אותנו ביופייה. העיר העתיקה בנויה על מצוק מעל נהר היאנטרה, בחצי עיגול, מדרגות, מדרגות. מולה מתנשאת אנדרטה כעיפרון ומסביבה פסלי 4 סוסים עליהם רוכבים 4 הצארים ששלטו בעיר העתיקה.

 מלון גורקו שבו אנו מתאכסנים הוא מלון קטן ברחוב גורקו, נמצא במרכזו של חצי עיגול וצופה אל הנהר, האנדרטה והיער היפה משני צדדיה ואל בתי העיר המתנשאים מהמצוק כלפי מעלה. רחוב זה היה הרחוב הראשי של העיר. הכול יפה, נקי ומבהיק. בכניסה למלון כרכרה עם פרחים, שורשי עצים ופסלי ציפורים, המרפסות מעוטרות וגם הן מלאות עם צמחים ופרחים וכאשר עומדים במרפסת חדרנו נשקף כל הנוף היפה כאשר הצמחים והפרחים מהווים לו מסגרת.

יצאנו לטיול רגלי בעיר העתיקה, עליות וירידות ברחובותיה הצרים בהם חנויות חמודות, הכוללות בעיקר חפציים לתיירים. האנשים חביבים וחייכנים. את ארוחת הערב אנו אוכלים במסעדה הקטנה והאינטימית של המלון שלנו כאשר מהחלון נשקף הנוף היפה, האוכל טעים להפליא והשרות מצוין.

לתחילת הכתבה

יום 6 - ווליקו טרנובו -; סופיה

ארוחת הבוקר במלון החמוד שלנו היא ארוחת מלכים ובעלי המקום ממש מקסימים. בכיף היינו נשארים כאן עוד לילה אבל פנינו עכשיו למצודה-מבצר על גבעת צארבץ. המבצר מוקף חומה ומגדלים, שם ישבו הקיסרים בעת שהעיר הייתה בירת בולגריה. הצאר האחרון -; שישמאן - היה חצי יהודי. אמו, שרה, הייתה יהודיה שהפכה את שמה למריה. המגדל הבולט הוא מגדל בולדווין השלישי. הצלבנים, בדרכם לירושלים, עברו בבולגריה. בולדווין הצלבני ניסה לעבור אך הצאר הבולגרי קלויאן עצר וכלא אותו במגדל. אשתו של קלויאן התאהבה בבולדווין וכאשר הצאר גילה זאת, זרק אותו מהמגדל למטה. מאז נקרא המגדל בשם מגדל בולדווין. מצד ימין הפסל של קיריליוס, ממציא הכתב הקירילי (יחד עם אחיו). מצד שמאל של הכביש שכונה שהייתה של היהודים. כיום אין כאן קהילה יהודית.

 על פי התכנית המקורית היינו אמורים להמשיך היום לעיר פלבן ולבקר במוזיאון הפנורמה המתאר את הקרב בין התורכים לרוסים. מכיוון שכולנו ראינו את מוזיאון הפנורמה במוסקבה אשר צויר ונבנה על ידי אותם האמנים, אנחנו מעדיפים לעשות שינוי בתכנית ולנסוע לעבר הכפר קופריבשטיצה, דרך מעבר ההרים טרויאן ברכס הבלקן. טוני מסכים אתנו ואף מבטיח לעשות את הדרך בדרכים כפריות. ואכן אנו נוסעים בין הכפרים, לעתים אפילו טוני צריך להיעזר במקומיים בכדי לבחור בדרך הנכונה. הוא רק נעצר טיפה ומיד יש מתנדב ששואל האם צריך עזרה. לצידנו זורם הנהר וידימה (Vidima). בכפר דבנבו (Debnevo) ומהעבר השני של הנהר מפל מים ומכבסה מקומית.

טוני עוצר, אנו חוצים גשר עץ, נכנסים בין בתי הכפר עד שמגיעים לנהר ומוצאים את הכובסים. שוקת פח המובילה מערוץ של הנהר שהוסט מדרכו כאשר המים נשפכים ל-2 גיגיות עץ ענקיות הנמצאות נמוך יותר. בשוקת הותקן סכר וכאשר הוא מורם המים נשפכים בזרם אדיר ומסובבים את הכביסה הנמצאת בגיגית. במקום גבר ואישה מכבסים שטיחים. הם משפשפים את השטיחים ידנית במברשת וסבון, ואחר כך מעבירים לשטיפה לתוך הגיגית המסתובבת. הגבר מתנצל על כך שהם מזהמים את הנהר עם חומר הכביסה. חנניה מתנדב לעזור להם בכביסה ואנחנו מתנדבים לצלם. באחד הבתים אנו מבחינים בפרחים אדומים יפים, כמו פרגים גדולים. אלה פרחי האופיום. האישה מבחינה בנו שאנו מצלמים ומיד פותחת את השער ומזמינה לצלם ביתר נוחות. מעניין האם הפרחים משמשים רק לנוי או גם למטרות אחרות.

אנחנו מתחילים לטפס לעבר מעבר ההרים. נוסעים לאורך נהר אוסם הלבן, עצים בפריחה לבנה יפהפיה בשילוב עם המון ירוק. עוברים בעיירה טרויאן, מטפסים ומטפסים, הנוף היפה של הרי הבלקן נפתח לפנינו. מעל מעבר טרויאן מתנשאת אנדרטה בצורת שער. מצידה האחד מוטבע המספר 1878 -; שנת השחרור מהטורקים. מצידה השני הוסיפו הרוסים את השנה 1944 שבה כבשו את בולגריה מהגרמנים.

יורדים מהרי הבלקן לעבר המשך עמק הוורדים, בדרכנו לכפר קופריבשטיצה. בדרך עוברים על גשר גדול, גשר קליסו�ר�ה (טוני אומר שהוא נמצא על נהר קליסורה אבל במפות מצוין נהר Stryama). המקום מאד יפה עם מפלים ובריכות קטנות וקניון יפה שהנהר חצב בדרכו. כמובן שאנו עוצרים ומטיילים ברגל לאורך הגשר ממנו, לדברי טוני, קופצים באנג`י, המשוגעים לדבר.

נסיעה קצרה נוספת מביאה אותנו לכפר קופריבשטיצה היושב על גדות נהר טופולונטיצה. פרסומו של הכפר הוא בעיקר בגלל שממנו פרץ בשנת 1876 מרד כנגד השלטון הטורקי, מרד שנכשל וגרם להשמדת 58 כפרים על ידי הטורקים ולטבח של כ-15.000 בולגרים. כיום זהו כפר יפה וציורי לשימור, הרבה מסעדות נחמדות, בתי אבן עם גגות אדומים ובתים צבעוניים, גשרים קטנים על פני הנהר החוצה את הכפר, עצי שקד עם פריחתם הלבנה. טיול בסמטאות הכפר מביא אותנו לבית חאג`י לשימור (חאג`י -; כינוי לאדם שעלה לירושלים ואשר מטבע הדברים היה אישיות חשובה בכפר, עם "כיסים כבדים"). הבית, בן 3 קומות, כולל כמה חדרי אירוח גדולים, הן לגברים והן לנשים. תקרות עץ יפות, שטיחים "כבדים", ציורי קיר מעטרים את הבית. העושר ניבט מכל פינה ופינה (בדרך חזרה, במטוס, ישב לידנו ישראלי החי ועובד בבולגריה והוא סיפר לנו כי אותו החאג`י ניהל בביתו, בדרך אגב, גם בית זונות).

 ממשיכים לשוטט ומגיעים לבית הקברות. כאן נמצא קברו של משורר בולגרי -; צימצ`י דבלאנוב -; אשר אחד משיריו מדבר על כך שהוא יוצא למלחמה ולא יחזור ואכן הוא נפל בקרב בשנת 1916, במלחמת הבלקנים. על הקבר יש פסל של אמו המחכה לו. במסעדה שבכפר אכלנו מאכל טעים שנקרא בוב פו דוברוז`נסקי, העשוי משעועית, אפונים, פלפל אפוי, גזר ורוטב מבצל ועגבניות.

עוד כשעה נסיעה ואנו חוזרים לסופיה, למלון Rodina המוכר לנו. קשה לחזור לעיר גדולה, בעלת כמיליון וחצי תושבים, לאחר אווירת הכפר בה בילינו בשבוע האחרון. הרחוב בו ממוקם מלוננו, שדרת מאריה לואיזה, הוא אחד הרחובות המרכזיים ביותר בעיר ומטבע הדברים הוא סואן אבל גם אינו מטופח ביותר וההתרשמות הראשונה שלנו היא קשה. רק מחר בבוקר נגלה את החלקים היותר יפים של העיר. רבקה נתבקשה לקנות קרם פנים בולגרי ואנו הולכים לשוק המקורה הנמצא במבנה ישן ששופץ והותאם לשוק על ידי חברת אשטרום הישראלית. השוק מזכיר מאד את השוק המקורה בבודפסט והוא מאד נקי ויפה. הקרמים זולים, זולים, ובדיעבד אני יכולה לציין שהם מדהימים. שעה ארוכה אנו מחפשים מקום לאכול. נראה שכל תושבי סופיה החליטו לאכול הערב בחוץ, או אולי זה מנהג המקום. המסעדה שבה אנו אוכלים לבסוף היא ענקית ומלאה עד אפס מקום. רק אודות לזריזותו של חנניה הצלחנו להשתלט על שולחן.

לתחילת הכתבה

יום 7 - 9.5.07 -; סופיה -; הר ויטושה -; ישראל 

את הבוקר מתחילים בטיול רגלי קצר בסופיה. מתחילים מהשוק הנמצא ממש בסמוך למלוננו (ליד תחנת הרכבת) ומגיע עד סביבת בית הכנסת. אין מקום נעים להסתובב בו מאשר שוק של בוקר. כל הפירות והירקות טריים ורחוצים, ריח מגרה של לחמים ודברי מאפה מהמאפיות הרבות, דוכנים וחנויות עם ביגוד וכלי בית ואנשים נחמדים ומאירי פנים. במרכז העיר, רחבות גדולות ורחובות מרוצפים באבני רחוב צהובות המקשרים בין המסגד, בית הכנסת והקתדראלה. בתווך בניני ממשלה.

 קשה להתרשם מעיר בביקור של שעתיים ואנחנו ממהרים לפנות את חדרינו במלון ולטפס לעבר הר וויטושה. אנחנו נפרדים מטוני הממהר לקבל תיירים אחרים ולשעות מספר מקבלים את שרותיו של יעקב/ינקו, יהודי מקומי אשר דובר עברית נחותה משל טוני אך מלא רצון טוב. נסיעה של כחצי שעה במעלה ההר המיוער כולו, מביאה אותנו לדרך שהסימון שלה הוא Kuker, עד הגיענו לנחל האבנים הנקרא גם גשרי הזהב, בגלל הברק של הטחב על האבנים. נחל האבן הוא תופעה מיוחדת במינה של אבנים ענקיות, בצורת ביצי ענק, הנשפכות מההר כמו נחל (אכן, מתחת לאבנים מפכה לו גם נחל). אנחנו מטפסים ברגל בשביל העולה לאורך אפיק האבנים, בתוך היער היפהפה וזרימת מים מפכה מכל הצדדים. האבנים מכוסות פטריות, לעתים שחורות ולעתים ירקרקות והמראה פשוט מקסים ומאד מאד מיוחד.

נסיעה קצרה נוספת מביאה אותנו לאנטנת הטלוויזיה ולתצפית יפה על סופיה. לאחר ארוחת צהרים במסעדה נחמדה בסופיה נותרו לנו עוד כשעתיים עד למועד טיסתנו. לבקשתנו, ינקו נהגנו, לוקח אותנו לקניון גדול אשר נבנה לדבריו על ידי הקבלן הישראלי משה אביב. ואכן הקניון הוא בסגנון הקניונים בישראל, רק הרבה יותר מטופח. בקומת המסד של הקניון סופרמרקט ענקי, כאן אנו מצטיידים בקרמים נוספים (הכי זולים שמצאנו). יהודי מקומי שומע שאנחנו מדברים עברית וניגש לברך אותנו. שיחה קצרה מגלה כי הקניון ממוקם בלב השכונה היהודית והוא וחבריו באים לכאן להיפגש ולשתות קפה. אנחנו מצטרפים לקפה ועורכים היכרות עם כל החבורה של היהודים המבוגרים (עוד יותר מאיתנו).

 כאן מסתיים טיולנו בארץ היפה והמפתיעה הזאת, שופעת ההרים, היערות המלבלבים עם הפריחות הלבנות היפות, תופעות הטבע, הכפרים העתיקים, שנשתמרו כפי שהיו לפני 100 שנה, ובעיקר בעיקר האנשים החביבים ומסבירי הפנים.

טיילו: תמר ושמעון, רבקה וחנניה
הטיול התקיים בתאריכים 3.5.07 - 9.5.2007

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בולגריה