עפתי לתרמילאים

לקום להאמין - טיול זוגי בבולגריסטן

אפרת נהנית מבילוי זוגי בבולגריה. היא מנסה להתחמם בהרי הפירין, מתוודעת למאכלים והכפרים בהרי הרודופי ומבקרת בעוד כמה ערים ועיירות, לפני שהיא עולה על הר ויטושה ומסכמת את הטיול.
אפרת לאור
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לקום להאמין - טיול זוגי בבולגריסטן
Dollarphotoclub ©

גשם בסופיה

בולגריה היא:
ארץ מלבנית בצד האירופאי של נחש מתפתל... (כן אני יודעת שזה נשמע מתפלצן על ההתחלה, זו לא באמת הגדרה מתשבץ תרתי משמע מעאפן, הנה אני מסבירה..), יש פשוט המון דברים שמתחילים באירופה ונגמרים אי שם כשאסיה פוגשת אוקיאנוס. דרכים עתיקות, שרשראות הרים, פנים של אנשים שמשתנות כאילו כמו על סקאלה של מצבים ואפשרויות.. ובולגריה, היא נמצאת ככה בצד האירופאי של כל הדברים האלו.. לא ממש בקצה. גם לא ממש אשמה שהיא בצד הזה, זה יצא במקרה, לפחות ככה זה נראה, שרק במקרה היא מחוברת לאירופה. כי הארץ והאנשים הם, איך להגיד את זה בלי להעליב אף אחד, נוטים מזרחה, כמו כתב איטליאן.. רק בלי האיטלקים, כמו כשמזיזים את הראש לנסות להזכר.. רק בלי הבהייה, כמו צלחות במייבש כלים. ולא יעזור להם שהם נורא רוצים להיות באיחוד האירופי. ועל שום כך- בולגריסטן.

מתי כבר אוקטובר יבוא
ובכן מי שהיה בארץ באוקטובר השנה (יזכר לדורות כאוקטובר תשס"ו), הנני מסירה את כובע פרוות היאק הסינטטי שלי, מצדיעה ומניפה את הדגל הישראלי ביחד עם הבולגרי, לכבודו. אומץ גדול לשרוד את ימי העבודה המוזרים האלו שהתחבאו בין החגים כמו חורים בגבינה בולגרית. גם אני הייתי אמורה להיות אחת כזו, שעד בערך יום לפני ראש השנה לא ממש יודעת מתי זה יוצא. מזל שלי, שפגשתי מבעוד מועד (לשמחה) בחור שידע כבר 10 חודשים מראש שחודש תשרי הולך לפזר את ימי השבוע לכל דיכפין. וכך בתכנון שאינו שלי מצאתי אותי מחשבת ימי חופש ומסדרת לי אותם בשורה ארוכה לאורך כניסת השנה החדשה, וכמו כל עם ישראל כמעט (למעט אלו שהצדעתי להם זה מכבר) אוספת חפציי ומתחפייפת אל הלא נודע, משאירה מאחורי אספסוף עובד ומבולבל שלא יכול להזכר אם היום יום שני או חמישי.

בולגריה היא:
גשם ברחובות, הכנרת שלנו היתה מנענעת בעכוזה בשמחה לו היו מבטיחים לה כזה ב-1 באוקטובר. סופיה (Sofia) אפורה ואנחנו מסתובבים ברחובות ומאמנים את עצמנו בקריאת קירילית. כשזה מופיע ככה ליד תעתיק באנגלית אנחנו מסתדרים ממש טוב, צורבים בזכרון (למי מאיתנו שיש לו) סימנים מוזרים ליד עיצורים מוכרים, או מחליפים סימנים כמו בשפת סתרים.. N זה I, ו-H זה N, ו-P זה R, ו-B זה V... זוג מחופש לחורף ועטוף בצעיפים עומד תחת שלטי רחובות מזילי טיפות ומנסה את מזלו בהגייה. קריאות התלהבות נשמעו כל פעם כשהצלחנו לזהות אות חדשה ולהכניס אותה למאגר המשמין של הקירילית שאנחנו כבר יודעים. אחרי יום כבר הצלחנו לקרוא כמעט רצוף שלא לדבר על לקשקש עם מבטא (ב�ל�אט!).

ככה טיילנו, רקע אפור, שתמיד הולם ערים אירופאיות, עשה לנו תפאורה מתבקשת, ראינו כמה כנסיות, קראנו כמה שלטים, בילינו חצי שעה בשווארמיה, מתרגמים לעצמנו את התפריט, קוראים את כל המנות הלוך וחזור (יש להם איזה 30 אופציות שווארמה שם) עד שנתקלים באות שלא מכירים ומדלגים מעליה באלגנטיות... טעמנו מהבורקס שהתגלה כקוראסון חמאה לא מן המוצדקים (זוג אנגלים מהאכסניה שלנו קראו לזה cheese cake to go ואני חיפשתי מוכר ערמונים קלויים אבל הוא לא היה.

תנו לי בבקשה מוסיקה של טיול
 לבושים במיטב מחלצותינו יצאנו את עיר הבירה לכיוון ההרים, שהבטיחו לנו שהם היפים בבולגריה- הרי פירין. הגענו לעיירה חמודה -; בנסקו (Bansko) וענן גדול כיסה את אותם הרים, היפים בהרי בולגריה. יצאנו במסע אחר בלוני גז (אפילו שמוכרים שם קפה עלית בכל חור התעקשנו לבשל לעצמנו קפה שחור עם הל וחוואייג` שתמיד משום מה, יצא לא משהו). בדרך גילינו שרוב בנסקו סגורה לרגל שיפוצים ושעונת השיפוצים, בעצם לא נדחתה לקראת בואנו. קסם של עיר עטופה בניילון מרשרש, מסעדות שנראות סגורות מבחוץ אבל פתוחות מבפנים ומוכרי מזכרות שכבר אין להם תקווה לסיפתח בשש בערב. במסעדה קטנה שנראית אותו דבר כמו כל השאר, חיכינו שעה למרק עוף והרגשנו קצת מרומים וקצת לא משופשפים בטיולית. ההתחלה של הטיול מלווה לפעמים בהמון ציפיה להתלהבות אבל אתה לא מרגיש שאתה ממש מטייל עד שלא קורה משהו שמתחיל את הטיול, משהו שידליק את הניצוץ. ואפילו שכבר נסענו בלוקאלים, התמקחנו באומץ על מלון בבנסקו מחוץ לעונה, נדפקנו במחירי מפות ונפלנו במסעדה, עדיין לא ממש הפציע אותו שחר ואנחנו חיכינו שיקרה משהו אבל לא קרה (אני אישית תמכתי ברעיון שערמונים קלויים יגרמו לזה לקרות, אבל הבולגרים כנראה לא שמעו על ההמצאה הזאת).

לתחילת הכתבה

עולים להרי פירין

The hills r alive with the sounds of music
תפסנו מונית חיפנית ועלינו לבקתה שבתחילת מסלולנו - בקתת ויהרן היושבת למרגלותיו של השני בגובהו בהרי בולגריה והגבוה מבין הרי הפירין היפים :)-הר ויהרן. אין ספק שההמצאה הזאת שאפשר להתחיל כמעט ישר מעל לקו העצים היא המצאה גדולה - כיפאק לבולגרים!. עת נחתנו בבקתה, יצאו לקראתנו שניים ישנוניים עם כובעי פליז ומברשות שיניים תקועות בפה, אמרו שלום בעברית רהוטה והזמינו אותנו לשוקו בלי חלב היישר מהבנזיניה שלהם בחדר. זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה. באותו יום ניסינו כולנו את שריריינו המדובללים ונטולי האימון בטיפוס לפסגתו הצחיחה והמאתגרת של הר ויהרן - 2914 מטר. בתור "חובבת" עליות מושבעת דווקא עבר עלי בנעימים עד שהגענו לאותו ענן שמכסה את ההרים היפים בבולגריה.

בלי לשאול, לצלצל או למצמץ פעמיים נכנסנו לתוכו וניסינו למצוא את סימוני השביל האדום בינות השלוגיות, שהתעבו ככל שעלינו. בפיסגה היה קר והענן נשב לנו מכל הכיוונים, האפים קפאו, אבל הכל יחסי. מסיבות לא מוסברות אני זו שקפאתי פחות (הורמונים? התרגשות? חוסר מעצורים? אוכל טוב?) ולכן מידי פעם היה נתחב אפו של בן זוגי אל הפה שלי או אל בין ידי למטרות הפשרה. (ועכשיו לתירוצים: היה כל כך קר שאפילו המצלמה התחבאה עמוק בכיס ועשתה קולות של צעיף). ניסיוננו לרדת לצידו השני של ההר (מפנה צפוני) נחל כישלון חרוץ ובפרצי אדרנלין השמורים לרגעים מסוכנים מידי, ברחנו בחזרה אל הפסגה הגבוה של ההרים היפים בבולגריה, שאותם עטף ענן קר ומקפיא אפים. ירדנו בהרגשת הקלה את אותה הדרך חזרה, בשיפוע גדול שווה 2, שאינו חס על ברכיים, שוקיים ועקבי אכילס.

נצר סירני
הסירני (Cireni), כך למדנו מהשלישיה הישראלית שנצמדנו אליה, היא היא הגבינה הבולגרית המקורית. גוש לבן ומתפורר מלוח וחמצמץ שהולך נהדר עם לחם בולגרי טרי, עגבניות, טבעת בצל, פלחון גמבה ומעל הכל, בשביל להחזיק ולייצב, כך למדתי, עיגול מלפפון. למהדרין קורט פלפל שחור, טחון, בזוק בפיזור. מעתה גם בקש הכל עם סירני: סלט ירקות - עם סירני (מה שנקרא בפי העם - צ`ופסקה סלט), שקשוקה מקושקשה עם סירני (מה שנקרא בפי העם - מיש מש, כן, כן).. וגולת הכותרת, מאכל שלעולם לא יחזור להיות אותו דבר או היינו הך לגבינו, צ`יפס עם סירני (הנקרא בפי העם- צ`יפס עם סירני).

היה זה יום יפה שמים בלי ענן, זה לא גן עדן פה?
החלטנו לקום מוקדם כדי לראות אם הענן חתם קבע או שהוא נענה לתפילותינו ועזב (אלו היו תפילות מורכבות בהן חייבים להקריב משהו לטובת הבקשה, נועה הצמחונית למשל, התחייבה לא לאכול בשר חזיר ביום כיפור). השעון צלצל שבע ורבע (במקרה נפלנו על שעון שלא נותן לנו רבע שעה של התפנקות במיטה כמו כל שעון נורמלי בארץ). הצצנו בחלון וראינו את ההרים היפים בבולגריה, הלא הם הרי פירין, זוהרים במתאר של זריחה. מלאי אנרגיה ועטופים הרבה בגדים של בוקר קריר, יצאנו אל עבר הבקתה המחכה לנו מעבר להרים, הרבה יותר הרים משחשבתי מלכתחילה... נוף עצום של פסגות תלולות מנומרות בשלג מעל אגמי כחול כהה וחזזיות אינספור מילא את הלב... ההרגשה הזאת, שחיכינו לה, של הטיול, של ההתרגשות, כבר היינו בתוכה עמוק, שוחים במרץ, טוב נו... למי שהיה לו כוח שחה במרץ ומי שלא היה לו כוח, נתלה במישהו אחר ונמשך למעלה.

הוא: אפרת את הולכת נורא לאט..
היא: ההה... (התנשמות) מה פתאום...פפפ (התנשפות) .. אתה טועה
הוא: מה טועה? אני מושך אותך כל עליה...
היא: אבל זה הכי מהר שלה..
הוא: של מי?
היא: של האישה הקטנה שבתוכי...
הוא: (???)
היא: היא זזה ממש מהר, זו רק בעיה של תמסורות ארוכות מידי, קשרים, חבלים, גלגלי שיניים וכו` .. ועד שזה יוצא החוצה, זה לאט.. אבל היא רצה מבפנים, רק שתדע לך.

ולנטינה ולנטינה מי היה מאמין
ולנטינה גרה בבית קטן עם גג כתום זוהר על שפת אגם בקצה העולם. היא אמנם גרה שם רק ארבעה חודשים בשנה, בליווי שני גברים חסונים (רועה סוסים מזדקן בשם ינקו וזבן-הרים מיומן עם שפם עבות), בגובה 2500 מטר, כשלפעמים מה שנשאר לאכול זה רק לחם יבש ופטריות. אבל שם היא חיה את חייה, שומעת מנטרות בולגריסטניות בטרנזיסטור ישן ולומדת איך לכתוב את שמה בעברית כשחבורה של ישראלים מתדפקת על דלת בקתתה ושוכרת כמה מזרונים ללילה או שניים. באמת מקום מדהים איפה שהיא גרה. חשבנו לבוא לשם גם לפנסיה לנוח. בכל מקרה, בהתאם לחוק הראשון של המטיילים באמנת פלובדיב שנחתמה זה מכבר, כאשר מגיעים למקום יפה לא סתם עוברים בו ולכן עצרנו לשני לילות כדי לקדש את המקום, יעני להופכו למקום שבשבילנו הוא אינו מקום חול כתמול-שלשום, וגם בשביל לתת לאישה הקטנה לנוח אחרי כל הריצות.

ככה זה כשיש שניים, מסתבר, זה תמיד פעמים, לדבר, זה נותן לי ת`כוח..
 מסתבר ששניים זה לא כזה קל כמו שחשבתי. פעם, בימי רווקותי הארוכה. אם להשתמש ב-ריטה שוב.. כאשר פה ושם הופיע גבר כמו בתחנת רכבת נידחת, חשבתי שכל בעיותי יגיעו אל סופן ביום בו אקפוץ על אחוריו של סוס לבן ואשב לי בין ירכיו החזקות של אותו אביר. ובכן, אביר יש, סוס לבן יש (סוסה, ליתר דיוק) אבל הבעיות משדרגות עצמן לבעיות ממשפחת מינים שונה. זוגיות. מי שחושב שכשמגיעים למנוחה ולנחלה שמים ידיים בכיסים טועה טעות חמורה, כי יש לעדור ולנקש ולטפח את הנחלה וגם לבנות ועכשיו זה מקבל תפנית מפתיעה (הופה), יש פה עוד מישהו והוא חשוב לך ומשפיע עליך וקשור. בעיות זה נהדר, תמיד לומדים משהו חדש שכבר למדת קודם ולא הספקת לזכור. תוך כדי הירידה לעיר מלניק (Melnik) ביומיים שנותרו מצאתי בהדרגה את המקום שלי בתוך הזוג, וגם בתוך החמישיה, כשאני חלק מהזוג וגם רק עם עצמי. ביחד למדנו איך אנחנו מתנהגים בתוך חבורה לבד וביחד, איך אנחנו בוחרים כל פעם מחדש אחד בשני בהשלמה ובשמחה, מה יש מידי, מה חסר, וכמו שאומר אביתר בנאי- מה שחסר לא באמת חסר (אולי רק ערמונים קלויים..).

לתחילת הכתבה

כפרים בהרי רודופי

בולגריה היא:
ריח של פלפלים קלויים הכה באפנו כשהגענו לרוזן ואחר כך לעיר מלניק (הקטנה בערי בולגריה). ריח של פלפלים קלויים הוא בעצם הריח שתמיד מקדם אותך בבולגריה לכל כיוון ציביליזציוני שאליו תלך. פלפלים קלויים יצוצו מכל כיוון בכל צורה וצבע, בצנצנות או בסלטים, ממולאים או מטוגנים או שניהם. גן עדן לאוהבי הפלפלים היא בולגריה וכיוון שאני אחת מאותם אוהביהם, בכל פעם שהרחתי את אותו ריח ניחוח מתוק-שרוף, פרצה האישה הקטנה בריצה, ואני סחבתי את בן זוגי אחרי אפי למסעדה הקרובה והתיישבנו לצהרים (לא משנה באיזו שעה היה מדובר).
היא: מה נאכל היום, אהובצ`ה?
הוא: קבבצ`ה
היא: סבבצ`ה

מדריך הטרמיפסט בהרי רודופי
אחרי שהרי פירין התכסו להם שוב בענן ההוא שהם כל כך אוהבים, פנינו מזרחה לנמוכים יותר - הרי רודופי. אופטימים עברנו לנו מתחנת אוטובוס לתחנת אוטובוס עד שהגענו לאחת בה האוטובוס הבא מזרחה יצא רק בעוד יום וחצי.. ובכן יום וחצי להמתין בעיר אפרורית למרגלות הרים יפים אך מכוסים בעננים, לא נשמע לנו להיט היסטרי, לכן החלטנו להרים את הציוד וללכת לקצה העיר להרים את האצבע. תוך שעה קלה אסף אותנו נהג טרנזיט עם בלטות שוקולד בבגז`, ממקום הטלתנו תפסנו פרייוט צפוף (אנחנו והתיקים וארגז גדול במושב האחורי) ובהמשך... נהג משאית נחמד (עם חבר בישראל), שקפצנו לו לקדימה (עם ארגז העגבניות והענבים ממנו הציע לנו להתכבד בנדיבות) הוא גם חימם את הקבינה שלו כל כך שלא רצינו לרדת כשהגיע הזמן להפרד. את הדרך בין הטרמפים, או כשלא היה, פשוט עשינו ברגל גומעים ק"מ פה וק"מ שם לצד יערות מצטהבים ורעש של מים גועשים בנחל הצמוד, לאישה הקטנה היה כבד, אבל היא עשתה פרצוף של גיבורה ולא התלוננה. בעלייה האחרונה ברגל הגענו ליגודינה שזה כפר קטן בלי כלום- גם שם לא מכרו ערמונים קלויים ברחוב.. רק פלפלים.

היא: פלובדיב...
הוא: כן יגודינה...
היא: אתה אוהב אותי?
הוא: כן
היא: בטוח ??
הוא: משוכנע.

אח.. יא רב
התפלאנו שכבר עבר איזה שבוע וחצי ואנחנו ביחד וסובלים אחד את השני כל כך יפה. לשנינו זה היה חדש ומרענן, אם לא הטיול בזוג אז לפחות הנעימות של להיות בשניים - 24 שעות ביממה (גם החלומות היו זוגיים כך שאני לא משמיטה שעות שינה). הרגשנו כמו בירח דבש רק בלי להתחתן. מצד שני זה לא היה מפתיע, היה לנו אח בחדר ואח זה תמיד סיבה למסיבה ולתה שמורתח על הכירה ולייבוש בגדים ולהתעסקות באש ולערמונים (אבל לא היו). בכל מקרה אש זה מאוד רומנטי (איך לא שמו את זה בספינת האהבה?!). על מן עננה ורודה ודביקה טיילנו למערות שבסביבה, כמעט דרכנו על שלוש סלמנדרות שמצליחות להסוות את עצמן ממש טוב בעלי שלכת, ויצאנו, עם התיקים על הגב והרבה רצון טוב, לכפר טריגרד (Trigrad) שליד. בכניסה לכפר ליוו אותנו שור גדול ומה שנראה כמו בעלתו, אחר כך נתקלנו בעוד בחור חייכן עם שור שחור מדדה לצידו ואחר כך עוד אחד - החלטנו שזו מחלה כזאת, או שבעצם כל אחד מסתובב פה עם המזל שלו. למחרת השגנו לי שור ממוצע ולבחור שלי דלי והמשכנו בדרך, בבולגריסטן התנהג כבולגריסטני.

מתוק לה מתוק לה ולו רק בגלל
אחרי השבוע הראשון בו צ`יפרנו וצ`ופרנו כל הזמן בשוקולדים של מעברי הרים, שוקולדים עם התה של ארוחת צהרים, שוקו בבוקר ובערב, צימוקים עם הגבינה על הלחם, וופלות לסיום ארוחה, וופלים בתוך הקפה וממתקי בנסקו, שהם מן רחאת לוקומים עם הרבה קוקוס.., כבר היה לי קשה שיבוא לי מתוק. התחושה נעלמה, לא רציתי מתוק יותר. זה היה עצוב אבל לא עד כדי כך, חוק שימור ה-craving שהמציא ניוטון, אם אני לא טועה, מתישהו במאה ה-16, עובד גם עלי, בת אנוש רגילה, ולכן התחלתי לארוב למלוחים. כידוע בכל טיול ראוי לשמו, מוצאים את החטיף או השוקולד שהופך להיות המלווה הרשמי של הנסיעות ושל ה"בין הארוחות". מצאנו במקרה חטיף מקלות קשקבל אותו טחנו עד דק, פשוטו כמשמעו. והוא ליווה אותנו גם הלאה לכפרים נוספים בהרי הרודופי. יעדנו הבא- הכפר שירוקה לוקה (Shiroka luka), הצטייר ככפר יפה, אבל לא ממש זכה בפרס הראשון להכנסת אורחים. הגבנו ביציאת אורחים רבתי, הרמנו תיקים והלכנו לכפר השכן שאמור היה להיות סמוך (אבל אמור זה שם של דג).

הבה נגלה
קצת מוזר שלכפר קטן כמו גלה (Gela), אליו הגענו בסופו של דבר, יש היסטוריה ארוכה כמו של ירושלים. אין חומה, אין תורכים, אין יוונים (האמת שהם פה ממש מעבר להר), אין רומאים, אין מונטיפיורי, אין אנרגיות מטורפות ואין אפשרות לאבד את הצפון (כמו שקורה לי בדרך כלל בבירתנו הקדושה). גם במקום להיות מרכז העולם, גלה ממש נמצאת באיזשהו צד של השומקום - אבל מה, היסטוריה של 4000 שנה לפחות. בתוך ים של הרים ירוקים התפזרו להם כמה בתים עם בוסתנים, כנסיה נטושה (הכומר מת לפני חמש שנים - קראנו את מודעות האבל המפורטות) ומכולת (שישנו ממש מעליה). יכול להיות שזה היה בגלל שהיה לנו מטבח ונורא היה בא לי לבשל ויכול להיות בגלל ששילמנו ממש מעט ללינה בחדר (עם אח) וחמש מיטות שכולן שלנו. ויכול להיות שזה בגלל שהיה סוף שבוע רגוע ויכול להיות שסתם בגלל שהיה שם יפה ויש לנו את העניין הזה להשאר יותר במקומות יפים.. אז נשארנו יומיים בגלה, כפר האורות בו נולד אורפאוס הגיבור המיתולוגי.

אורפאוס בעצם היה נגן וזמר מצליח שתפס טרמפים על ספינות מסע כדי לטייל בעולם, תוך כדי הוא גם נגן להם ושר ועשה להם שמח, להם ולכל החיות והאורגניזמים בכלל. כשחזר ממסעותיו נשא לאישה את בחירת ליבו אורידיקה. כשיצאה לה לשוח בערבות הדשא של גלה חמד בה השכן, אך אורידיקה קלטה אותו בזמן ופצחה במרוצה, תוך כדי ריצה, בטעות דרכה על נחש (האמת שראינו את הנחש באחד מהסיורים שלנו סביב הכפר, עמדנו ובהינו לא יודעים אם הוא יתקוף אותנו או שגם הוא עומד ומחכה, בסוף עקפנו במהירות ואז כשחזרנו, גיבורים, לצלם אותו, הוא כבר זחל לו משם - פחדן). איפה היינו? אז היא דרכה על הנחש והוא לא נשאר חייב והכיש אותה למוות. אורפאוס שלא יכל לסבול את חייו בלי אישתו ירד להתחנן על חייה אצל האדס- אל השאול (למה היא הגיעה לשאול ולא לגן עדן אף אחד לא מסביר... ). בזכות הניגונים-ניגונים שלו הוא שיגע שם את כולם והצליח לשכנע את האדס להחזיר לו את אורידיקה, רק שאסור יהיה לו להביט בה עד שיהיו מחוץ לשאול. אורפאוס התאפק כל הדרך וממש בסוף לא יכל יותר ובדק אם היא באמת שם. כמובן שהיתה שם ונעלמה מיד. באסה.

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע.... (?)
 אח מבוערת ובישולים במטבח של מאכלים בולגריים עם נטיה איטלקית, נוף ירוק ומוסיקה ישראלית כמו בשישי אחר הצהרים- הזמן הכי טוב בשבוע. פתאום גם נגמרו לנו קצת התכנונים... הגענו לבולגריה עם תוכנית אב לטייל בהרי פירין ואחר כך בין הכפרים ברודופי והנה נגמר לו השבוע השני ואנחנו קוראים ספרים ומזמזמים לנו שירי ארץ ישראל יפה. מה עכשיו? עשינו חשבון פשוט של ילדים שלימדו אותם שברים, שבוע בבקתות בהרים ועוד שבוע של טרמפים וטרקים בין כפרים ונשאר עוד שבוע אחד, שליש טיול, שהיה פרוץ לרוחות השינויים למעט נסיעה חזרה לסופיה בסופו. כיוון שכל שינוי הוא בסיס לתוכניות החלטנו לשנות אווירה ולנסוע אל העיר הגדולה. במסעדה האחרונה בגלה ישבנו רק אנחנו והטבח קרא עיתון, ביקשתי מוסקה אבל לא היה, (כמעט וביקשתי ערמונים אבל ידעתי מה תהיה התשובה). בזמן שחיכינו למיש-מש המהודר, שם לנו הטבח הצעיר שירים רומנטים באנגלית (התחשבות שכזו): "no I wont be afraid no I wont shed a tear as long as you stand stand by me תוך כדי התנועעות קצבית סטייל ש�ב�ת אחינו גם יחד, אמר הבחור שלי שתמיד כשנשמע את השיר נזכר באופן בלתי נמנע כנראה, ברגע זה ממש, יושבים ומחכים במסעדה בולגרית ואין מוסקה שלא לדבר על ערמונים. אבל בסוף מי נשאר לזכור? - אני. זה לא שבן זוגי לא זוכר דברים יש לו רק זיכרון...לא ממש טוב. כלומר גם שיר הוא זיכרון נמנע לחלוטין. מ.ש.ל.

לתחילת הכתבה

טרמפ לפלובדיב

יום רע לסלמנדרות ולטרמפיסטים בכלל
לצאת מאזור הכפרים בשבת היה כמו לנסות לתפוס טרמפים בארץ ביום כיפור בבני ברק. באזור הרודופי בבולגריה זה לא יום כיפור זה חודש כיפור (או לפחות שלושה ימים). גם כשאומרים לך שיש אוטובוס או מיקרובוס (אוטובוס קטן מאוד) בערך בין 8:00 ל-9:00.. אז אין. עשינו טיול של כמה קילומטרים על הבוקר, פוגשים לאורך הדרך סלמנדרות שלא שפר עליהן מזלן ודווקא בכביש הזה, הריק ממכוניות בטירוף, כל כך ריק שמכוניות שנמצאות לא רחוק עלולות להישאב לתוכו בשביל להשוות לחצים. דווקא כשהחליטו אותן סלמנדרות אלמוניות ולא מקושרות טלפתית (בדקנו את זה) לחצות את הכביש, עברה אותה מכונית יחידה שעוברת שם פעם ביום ודרסה אותן. לא נעים.

היא: טוב איזו מכונית בא לך?
הוא: אני רוצה משאית ושתהיה מחוממת בקבינה...
....
(הגיע משאית וזרקה אותם בצומת הבא)

היא: טוב איזה מכונית אתה מעדיף עכשיו?
הוא: אני רוצה משאית ושתהיה מחוממת בקבינה...
היא: ואם לא משאית אז מה?
הוא: פרייווט שמגיעה עד ל... פלובדיב נגיד..
היא: זה שעתיים נסיעה מפה...
הוא: זה מה שאני רוצה..
........
........
(אחרי שעתיים בערך שבהן הם הלכו 2 ק"מ לתחנת האוטובוס הסגורה, הלכו ק"מ לפה ולשם בלנסות למצוא אם יש מקום יותר טוב לתפוס טרמפים וכבר החליטו להישאר וללכת לספא...).
היא: פרייווט אדומה בשעה שלוש מאותת לך ...
הוא: בואי, הוא מגיע לפלובדיב...
היא: ...לפעמים חלומות מתגשמים..... לפעמים כשה-lev לא זמין :)

פלובדיב והעיר הגדולה
 כמה דברים שעושים בערים אירופאיות:

  1. עולים למקומות הכי גבוהים להסתכל על הנוף
  2. יושבים בבתי קפה
  3. הולכים לאיבוד בסמטאות עד שמגלים איך חוזרים לאכסניה מכל מקום בערך
  4. מחפשים שווקים של ירקות
  5. זורקים מטבע למזרקות
  6. מתנשקים הרבה ברחוב כי זה מה שנשאר.

הנחנו את הציוד באכסנייה נחמדה, בגלל עומס התיירים קיבלנו את המיטה בגלריה שמעל המחשב בסלון, ויצאנו להיאבד בסמטאות הציוריות של העיר העתיקה בפלובדיב (3). הרחובות מרוצפים באבנים בולטות ואפשר בקלות לדמיין כרכרות מקשקשות וסוסים נוקשים בפרסות.. ירדנו אל כיכר העיר ההומה דוכנים של תמונות ומזכרות סובייטיות, במרכז מקיפה הכיכר מעין חור שבמקומות אחרים באירופה היו יוצאים ממנו מים בגייזר מעוצב זה או אחר (ואז היינו מחטטים בכיסינו ומוציאים מטבע קטן ושחוק וזורקים אל המים (5)) אבל בבולגריה היה שם פשוט.... "אצטדיון נדהם וצר מלהכיל". בפלובדיב נמצאים כמה וכמה שרידים מהתקופה הרומאית, אמפיתיאטרונים גדולים וקטנים, עמודים בעלי כותרות מעוטרות והכל נדחס תחת רצפות קומוניסטיות, שרק יד נעלמה ורגישה לתרבות עתיקה יצרה בהן חורים וחשפה טפח וטפחיים של היפודרום.

בפלובדיב (Plovdiv) יש כמה סלעים גדולים ובולטים מעל העיר שהסמטאות פשוט מביאות אותך אליהם ואתה מוצא את עצמך פתאום, מול בתים עם גגות אדומים, צריחי מסגדים ומגדלי פעמונים של כנסיות (1). כולם מתחתנים בבולגריה כל הזמן, ביומיים שלנו בעיר ראינו אינספור חתונות, שמענו אינספור תרועות של מכוניות ברחובות הצרים, כאילו הם שיירה של י"בתניקים בסוף הלימודים, זרקו עלינו אורז (זרקנו חזרה) ובהינו בכלות מונפות על ידי חתנים מתנודדים אל מכוניות מבריקות. מאוד מרגש בעיר העתיקה. אבל עיקר ההתרגשות היתה בכל פעם כשהחלטנו שהולכים לאכול קינוח (אחרי השווארמה או לפני השווארמה, או במקום השווארמה). כי הקינוח היה גלידת "Raffi".

הגלידות הבולגריות זה אחד הדברים ששווה לחכות להם יום שלם. בתוך המקררים יושבים זה לצד זה הרים (סודות... שדות...) של גלידות, מעוטרים בשלל סירופים, פירות, עוגיות כיד הדמיון הטובה עליכם ועל רפי (מעניין מי זה?). היינו יושבים בחגיגיות, מעבירים כפיות להיכון וחופרים בגלידות בטעם ויסקי וקפה ובטעם יוגורט עם פירות, בטעם רפי, ובעוד כהנה וכהנה וכמה שיכולנו להכיל. בגלל שלא מיצינו את העניין העירוני (ועוד לא טעמנו את כל הטעמים בגלידת רפי) אבל את פלובדיב כבר גמענו מכל הכיוונים, אספנו חפצינו ועלינו על מיניבוס לוליקו טרנובו, הבירה הישנה והמרכז התרבותי של בולגריה, ובכלל יש אומרים, הפראג הבאה.

היא: מה אתה עושה פרצוף כזה איך שאנחנו עולים לאוטובוס?
הוא: אפרת, איך שאת רואה רכב מבפנים את נרדמת... אני נשאר לבד בחושך
היא: זה הניענועים.
הוא: מצוין אני אסדר לך מכשיר רוטט שמוצמד למיטה.
 היא: אין צורך... מצאתי כבר מי שינענע אותי.

לתחילת הכתבה

סופיה לסיום

האביר על הסוס הלבן
כשהגענו לוליקו טרנובו (Veliko Tarnovo) גיליתי שבכל זאת לבן הזוג שלי יש זכרון עתיק, לא סתם עתיק, כזה כמו שיש לאנשים מגלגולים קודמים. ליד המצודה הענקית שנמצאת שם על הגבעה הוא נזכר בחייו בימי הביניים. איך בטירות העתיקות הוא היה נפח של שריונות קשקשים ושל חרבות (הוא אומר שהוא היה כזה כי זה היה המקצוע היחיד שהיה בו חם), איך כל המצודה נראתה פעם מוארת בלפידים, כלבים מרוטים מסתובבים בין מגפי ברזל שמהלכות בזריזות על אבני הדרך, שער ברזל נפתח בטריקה מעל תעלות תנינים, אויבים ובוגדים נקשרים על סלע רחוק ומושלכים אל הנהר, המקיף את המצודה מכל עבריה. עיניו נצצו במיוחד כשהוא דמיין את תעלות המסתור שהאבירים שבמצודה היו עוברים בהן אל העיר שבחוץ בהחבא... מידי פעם חשבתי שהוא ממציא ומדמיין אבל זה היה מדוייק מכדי להיות לא נכון.

סופיה זו תמיד התחלה של משהו אחר
השבוע התקרב לסופו ואנחנו התקרבנו לסופיה ועוד לא היתה מוסקה ועוד לא היו ערמונים ולא היה מלאך ולא היה שלום. כמו סופיאנים ותיקים הסתובבנו לנו בעיר משוק אל שוק ומדוכן לדוכן מעמיסים מלוא הכיסים מתנות ומזכרות, רק שלא נשכח. השוונו בין הראפי של סופיה לזה של וליקו לזה של פלובדיב והלכנו ברחובות הארוכים ארוכים שהביאו אותנו לכנסיות שחשבנו שכבר היינו בהן והתברר לנו שלא (זה מה שקורה כשיש שדרה ורחוב מקבילים הנושאים את אותו שם). כתוצאה מברבורים כאלו ואחרים קבענו שאני אהיה אחראית על ציר מזרח מערב והחבר בחור יהיה אחראי על צפון דרום. באחד השיטוטים שלנו מזרחה (שהיה באחריותי) הרחתי את אותו ריח שרוף המלווה את בולגריה, רק שהפעם לא היתה בו את ארומת הפלפלים הרגילה. היתה בו את ארומת הגילוי והמציאה, ארומת הסיפוק, ארומת ה"סוף סוף" ארומת ה"או עכשיו אפשר לחזור הביתה ", ארומה של "מצאתי!!!!!". ממש משמאלי עמד לו דוכן ירקרק ובו התבשלו ונקלו תירסים צהובים ולידם המון המון המון ערמונים שרופים וטעימים. המחייה.

והר לפני סיום
 אחד הדברים הטובים שיצאו לכל העמים שעמדו בתור לאכול את לחם חוקם - הקומוניזם, הוא הספורט ותרבות הטיולים הלאומית. כל סוף שבוע יוצאים אל הטבע לנשום אוויר ולשמור על הבריאות, נפש בריאה בגוף בריא וכו`. כשיצאנו את סופיה התקרר האוויר ונהיה צלול מאוד, רק אז אתה קולט כמה זיהום מכוניות אתה שואף בתוך עיר. הריאות הירוקות של סופיה נמצאות במרחק חצי שעה נסיעה מדרום לעיר, עולים על רכבל (ובועטים בצמרות העצים) עד הרמה הגבוהה של הר ויטושה ושם סופגים רוח ושמש בגלונים. הטיול נגמר ולא היתה הרגשה של סיום משום מה, מה שפעם מבפנים היתה הקלה נעימה שאנחנו חוזרים מבולגריה אבל הטיול ממשיך גם בבית. הרבה תכנונים חדשים, הרבה הבטחות שנקיים והרבה געגועים לדירה. למדתי, מחכמים ממני ועכשיו גם מניסיון, שהמקום הכי רומנטי בעולם הוא המקום שבו נמצאים עם מישהו שמאוד אוהבים. והקטע היפה הוא שאני לא משאירה את מי שאני אוהבת מאחורי בבולגריה, יחד עם העצים והבקתות והמאכלים, הוא חוזר איתי, הביתה שלנו שכל בוקר נוכל לקום להאמין.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בולגריה