פארק המדינה קולייר סמינול
את הצרות עם הקראוון שנתקע (מקווים) עזבנו מאחורינו, ועם הקראוון החדש שמנו פעמינו דרומה. על איזור האברגליידז (Everglades) קראתי כבר לפני שנים בהקשר למאבק בין הגופים התומכים בשימור הסביבה לבין התעשיינים והחקלאים באיזור, וזו היתה אחת הנקודות שסימנתי לעצמי כנקודה צהובה על המפה. הבחירה בפלורידה כנקודת פתיחה לטיול היתה בגלל שיקולים של מזג אוויר. אנחנו לא מתים על מעילים וכפפות. פלורידה היא אחת המדינות היחידות בארה"ב (גם הוואי) שבה מזג האוויר דומה לטרופי - דווקא החורף (ינואר, פברואר) הוא הכי נעים. מזג האוויר אידיאלי, השמש אמורה לזרוח כל יום אבל לא לטגן, כמעט ללא משקעים, ההוריקנים מחכים לקיץ, וזו העונה האידיאלית לטיולים רגליים וספורט ימי.
חוץ מהימים הראשונים במיאמי שהתאימו את עצמם למצב הרוח שלנו והיו סגריריים עד מפחידים, הבחירה התבררה כנכונה - עברנו לחולצות טריקו וסנדלים, ושלפנו את משקפי השמש. עם קבלת הקראוון החדש, עלינו על כביש Tamiami (שחלקים שלו מוגדרים ככביש נופי), החוצה את איזור הביצות בדרום המדינה. לאורך הכביש אינסוף מקומות שניתן לעצור ולראות את שלל ציפורי המים, התנינים וצבי המים שהם האוכלוסיה העיקרית של איזור הביצות. הפארק המפורסם ביותר באיזור הוא הפארק הלאומי אברגליידז (Everglades National Park), אבל באיזור קימים עוד כמה פארקים יפהפיים. הם אמנם לא מוגדרים כפארקים לאומיים, אך אנחנו מצאנו אותם מענינים לא פחות.
בפארק המדינה קולייר סמינול (Collier Seminole State Park), הזמנו מקומות חניה לקראוון לשלוש לילות [דרך אתר אינטרנט יעיל להפליא: www.ReserveAmerica.com, הנותן פרוט של כל ה- state parks בכל מדינה, כולל תמונות על הייחודי בכל פארק, אפשרויות הפעילות (שבילי הליכה ברגל, רכיבה על אופניים, השכרת קאנו וכו`), והאם יש חלקות פנויות לפי תאריכים ספציפיים]. זו היתה הפגישה הראשונה שלנו עם צורת הלינה שקראנו עליה רבות פה באתר - הקמפגראונד. לפני הכל, היינו המומים מזה שהקראוון שלנו שחשבנו שהוא בערך הכי גדול בעולם (30 feet), הוא בעצם קראוון בינוני למדי, שלא לומר פ�ספו�ס, לעומת המפלצות שהקיפו אותנו. האמריקאים, כמו הדימוי שלהם, אוהבים הכל גדול, מפואר ונוצץ. וככה גם נראים הקראוונים שלהם. הדגם הכי נפוץ זה אוטובוס ענק (גבוה, רחב, וארוך ממה שאנחנו מכירים), עם שתי תוספות סלייד אאוט מתרחבות, גגון נפתח ענק ההופך לאוהל רשת, משטח פלסטיק דמוי דשא פרוס בכניסה לקראוון, צלחת קליטת לווין ממוקמת בעזרת רגליות מיוחדות, ושיא השיאים - מנורות צבעוניות ובובות מצויצות תלויות לאורך הקראוון, ולפעמים גם שלט מואר עם שם בעלי הבית או סתם פלמינגו\עץ דקל\מיקי מאוס זוהר... הטלוויזיות וכורסאות ה-American Comfort שניבטו אלינו מפנים הקראוון, לא הותירו מקום לספק - סגפנים, אין פה בחבורה.
אחרי שאני והבנות חזרנו משתאות מהסיבוב בין שכנינו, לקחנו את המפות שקיבלנו בכניסה לפארק והתחלנו לארגן את התוכניות שלנו ליומיים-שלושה הקרובים. בשטח הקמפגראונד עצמו היה שביל הליכה קצר ונחמד בין צמחיה טרופית סבוכה שהבנות נהנו למצא בו צמחים שהן מכירות מהארץ ובעיקר כאלה שהן לא. בתחנת הריינג`רים בכניסה לפארק שכרנו סירות קאנו וירדנו למימי הנהר (Blackwater River) מצויידים בהבטחות הריינג`רים שהתנינים באיזור כבר שבעים מזמן. ליתר ביטחון ציידו אותנו במשרוקיות, דבר שהפך מיד לבדיחת היום אצלנו ("אם תנין גדול מתקרב, שרוק מיד, כדי שהחבר שלו ידע לאיזה כיוון להגיע מהר"...). על עניין הקואורדינציה שהיינו צריכים לרכוש כדי להצליח להתקדם במורד הזרם ולא רק לעבור מגדה לגדה, נדלג (מפאת כבודם של בני המשפחה. במיוחד אלה ששמם מתחיל ב-ג`). בכל אופן, החתירה השלווה, בין עצי המנגרובים, כשציפורי מים רבות ממשיכות בפעילותן סביב כאילו שאנחנו לא שם, היתה חוויה כיפית לכולנו. אלה ששמם מתחיל ב-ג` טוענים כי עברו מתקפת עכבישים מפחידה כאשר נתקעו (באיזו פעם?) באחד העצים המנגרוביים. האחרים, ששמם אינו מתחיל ב-ג` - טוענים כי זהו סיפור כיסוי לבילבול הכיוונים הכללי שתופס את ג` בכל פעם שהיא מחזיקה את הדבר הזה שקוראים לו משוט.
לאחר שהחזרנו את הסירות ואת משרוקיות ההצלה לריינג`רים, הלכנו בעקבות הריח לכיוון הקראוון. אלא שאבוי, הריח המדהים, של ברביקיו עשיר, מסתבר שלא עלה מכיוון הקראוון הספציפי שלנו, אלא מכיוון שאר הקראוונים בסביבה (אל דאגה. אנחנו יצורים תבוניים שלומדים מהר. הסקת המסקנות נעשתה, והדבר הראשון שעשינו אחרי הימים ששהינו בפארק, היה לנסוע לחנות הקרובה ולקנות סטייקים, רוטב סויה, שום ודבש. שיהיה. תפוחי אדמה במדורה זה יופי ואולי אפילו טופי, אבל סטייק טוב, או לפחות שוקי עוף עשויים כהלכה - זה ללא ספק יופי וטופי גם יחד. במיוחד כשזה לא רק אצל השכנים). למחרת נסענו מרחק 4-5 מייל לתחילתו של שביל הליכה שהומלץ על ידי הריינג`רים (Big Cypress Bend).
ההמלצה התבררה כמוצלחת ביותר, שביל ההליכה המקסים בין הביצות, הוביל לבריכה רדודה שהיתה מקום קינון של אנפות ומגלנים, ומרבץ של תנינים רבים. על אחת התנינות `השתזפו` כמה תנינונים (תנין תינוק), ולצידה רבצו עוד עשרות, כנראה מאותה השרצה. הדיסוננס בין המראה המפחיד והקר של התנינה האימתנית ובין תפקודה כאמא שהתנינים "מתרפקים" עליה, היה בולט אפילו לניר הקטנה. היא סיכמה את העניין במשפט: "טוב, היא בטח תטרוף אותם אחר כך". לקראת סיום המסלול הבנות הבחינו ברישרוש בין השרכים העבותים, ואכן, בסבך התגלה זנב מפואר ומפוספס שהיה מחובר, מסתבר, לחיה מתוקה להפליא. התפתח ויכוח זואולוגי - האם מדובר בדביבון או בראקון, ויכוח שהוכרע עם חזרתנו לקראוון ושליפתו של הספר `העולם המופלא של בעלי החיים` של תמר. אז מסתבר שראינו ראקון. ואגב הראקון, אחרי ארוחת הערב בקמפגראונד השארנו (אופייני לנו) את כל הכלים והשאריות בחוץ (לאחר כך), ונכנסנו לקראוון לנסות ליצור קשר עם העולם החיצון דרך המחשב. לקראת חשיכה שמעתי רחשים מוזרים סמוך לקראוון. יצאתי החוצה וגיליתי לתדהמתי משפחה של ראקונים זוללת את שאריות האוכל שהשארנו בחוץ (טוב שמישהו אהב את האורז שלי). לשמחת הבנות לא היה גבול, וארז ואני התבוננו בתמונה מהצד ולא הפסקנו לחייך.
הפארק הלאומי אברגליידז
למחרת עזבנו את הקמפגראונד ונסענו מזרחה לכיוון הכניסה הצפונית של פארק האברגליידז (Shark Valley). האיזור הזה של הפארק מציע למבקרים בו מסלול שאורכו 24 ק"מ העובר בין ביצות שורצות תנינים והמון ציפורי מים שאיכשהו לא אכפת להן להעביר את החיים לצד היצורים המפחידים האלה. התלבטנו בין הליכה רגלית של חלק מהמסלול או שכירת אופניים. החלטנו על שכירת אופניים, אך חיכתה לנו הפתעה רעה (מספר 1) - לא הסכימו להשכיר לנו כסא לתינוק (לניר. כי היא גדולה מדי), וגם לא הסכימו להשכיר לה אופני ילדים (כי היא קטנה מדי). המבט הקשוח של האחראי על המקום הבהיר לנו שאין פה שום מקום לויכוחים ו\או לפתרונות יצירתיים. ארז נשאר עם ניר ואני והבנות יצאנו לדרך. בהתחלה עוד התרגשנו מכל תנין שנקרא בדרכנו, אבל אט אט הבנות נרגעו (קוראים לזה אדפטציה), וחלפנו על פני ה`צמיגים המפחידים` אפילו בלי להניד עפעף. לקראת אמצע הדרך נכונה לנו התמודדות לא צפויה. תנין ענק החליט לצאת מהביצה וחסם את כל רוחב השביל. התגובה הטבעית שלנו היתה השתפנות (באנגלית, אגב, זה chicken), זאת אומרת עצירה במרחק בטוח, עם מוכנות תאורטית ל`אחורה פנה קדימה ברח`. רוכבי אופניים נוספים נעמדו. חלק בפלצות, חלק בחיוך אובד עצות... הבעיה נפתרה כשהתנין החליט באיזה שהוא שלב להמשיך לביצה בצד השני של השביל. ובא לציון גואל.
החלק השני של המסלול כבר היה פחות `דרמטי`. מה שכן היה "דרמטי", היה התשלום שהתברר שהיינו צריכים לשלם עבור התענוג. מ-6$ לאופניים, זה התברר כ-6$ לשעה, כולל שעת ההפסקה שעשינו במגדל התצפית, זה הגיע איכשהו ל-60$. כבר הצטערנו שלא קנינו כמה זוגות אופניים פשוטות שאפשר להשאיר מתנה למישהו בסוף הטיול. אולי עוד נעשה את זה. את הלילה העברנו בקמפגראונד הציורי בכניסה המזרחית של הפארק (Flamingo Campground). כיף להתעורר לקולות ציפורים. בכלל אחד הדברים שאנחנו אוהבים בקראוון זה ההתעוררות בבוקר ישר בלב הטבע. ארוחת בוקר כיפית על שולחן הפיקניק הצמוד לקראוון (גאיה אחראית על הסלט עם שמן זית, ארז על הביצים, ואני על הטוסטים. עניני קורנפלקס זה באחריות תמר. ניר אחראית לבלגאן. היא עושה את זה מצויין), ויאללה לדרך. בחרנו במסלולים הקלאסיים שמציע הפארק: Anhinga Trail - מסלול קצר עמוס מטיילים ומצלמות מתקתקות לאורך בתי הגידול של המון תנינים, צבי ים, אנפות, קורמורנים ואנהינגות (דומות מאד לקורמורנים רק עם צוואר וזנב ארוכים יותר), ו-Gumbo-Limbu Trail, שמיוחד יותר בצמחיה הטרופית דמויית הג`ונגל שהוא עובר בתוכה. לקראת השקיעה החלטנו להפרד מהאיזור בחוויה התיירותית שראינו פרסומות רבות לה לאורך כל הדרך - שייט ברחפת.
הרחפת באיזור הזה, נועדה לאפשר תנועה בביצות הרדודות העמוסות בצמחי מים (יקינטונים, שושנות מים), עשב ביצות (swampgrass) ושורשי עצים יחודיים לאיזור (עצים מנגרוביים, ו`תפוח עץ אינדיאני`). מנוע של סירה רגילה היה מסתבך ונתקע פה תוך כמה דקות. גחון הרחפת חלק לגמרי, והמנוע האימתני מורכב כולו מחוץ למים. הנהג הניע, הרעש החריש אזניים, ונדמה היה שהרכב מחליק ללא שום שליטה, אך מהר מאד התברר שבכל זאת הנהג יודע מה הוא עושה... כשיצאנו לאיזור הפתוח יותר של הביצות נותר רק לפרוס ידיים - החוויה היתה של ריחוף מהיר נוגע\לא נוגע, כמו טיסה נמוכה על `דשא הביצות`. מדהים. בהמשך התברר שהנהג לא רק יודע לשלוט ברחפת, אלה שהוא גם קרוב משפחה של שלמה המלך או ד"ר דוליטל.
הוא עצר את הרחפת והפיק פרץ שריקות וקולות מוזרים - ותוך שניות הגיעו לרחפת ציפורים שחורות מתוקות ונחתו לו על הכתף. משם הוא המשיך לאיזור רדוד יותר, והפעם למשמע קריאותיו הגיע לקראתנו תנין אימתני בפוזה מסרטי אימה - רק שתי עיניו בולטות מחוץ למים... צבעי השקיעה כבר צבעו את השמיים בסגול ו-ורוד, שהיו רקע מדהים למטס האנפות ועוד ציפורים שהמדריך ציין את שמן אבל איכשהו לא איכסנתי אותן. מה שלא ילך לאיבוד לעולם זה התמונות והתחושה הנפלאה. נסענו לכיוון אברגליידז סיטי. נשארנו ללון ב-Wall Mart (רשת הענק האמריקאית שמקדמת בברכה חניה של קראוונים בשטח החניה שלה). לא ממש רומנטי. אבל הכי נוח שהצלחנו למצא כדי להתחיל מחר עם שחר את הנסיעה לכיוון איי ה-Key`s של דרום פלורידה.
