המשפחה מגיעה לאיי פיג'י

משפחת יהלום, שעוזבת את ארה``ב הנוחה והמפנקת, מגיעה לפיג`י המדהימה אשר מעבירה אותה בין האיים השונים ארבעה מבחנים לקראת אוסטרליה.
משפחת יהלום
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: המשפחה מגיעה לאיי פיג'י
Thinkstock Imagebank ©

הקדמה

רוב משפחות המטיילים שכותבות לאתר "למטייל" הן טיילות בנשמתן. אנחנו לא- רק רצינו להיות כמשפחה ביחד ואם כבר, אז לראות עולם. בארה"ב, המדינה שבה המילה "נוחות" היא המילה השלישית הכי נפוצה בענף התיירות (אחרי "כסף" ו"שירות"), היה לנו קל יחסית. מה בסך הכל צריך הבנאדם? שירות טוב, להיות מחובר לאינטרנט, אוכל טוב ומקום נחמד להניח את הראש. פיג`י, שתפקידה הסתבר היה להכין אותנו לאוסטרליה, לקחה על עצמה להוריד לנו את הציפיות בארבעת התחומים השונים: השירות, התקשורת, האוכל והמגורים- וכל אחד נעשה באתר שונה.

 לפיג`י הגענו לאחר שהטיסה של 11 השעות עברה נהדר. יצאנו ב-14 לחודש ונחתנו ב-16 לחודש, שזה לא היה נורא כלל אילולא דווקא ב-15 חל ראש השנה, כך שהאוכל במטוס היה ארוחת החג שלנו ואנחנו פספסנו את תחילת השנה. הגענו לנמל התעופה בפיג`י כשאת פנינו מקבלת להקה מקומית בשירה ונגינה בגיטרות של מוסיקה מקומית. לאחר שאיתרנו את הנהג של הריזורט שהזמנו והעמסנו את ארבע-עשר מזוודותינו על הרכב יצאנו לדרך, כשאני יושב בכסא של הנהג ואילו הנהג יושב לידי עם ההגה דווקא בצד שלו (?). החיוך שנמרח על פני נמחק מיד, ברגע שנזכרתי שבעתיד הקרוב גם אני הולך לנהוג כך.

לתחילת הכתבה

מגיעים לפיג'י

הריזורט הראשון היה קלאב פיג`י ריזורט. קיבלנו "וילה" (מושג פיג`יאני, לדירה שאינה "בורה" מעץ והיא מצוידת במזגן) עם מרפסת אל הים. הבנו מיד, שאנחנו צריכים להתרגל למושגים אחרים של ניקיון ושל אמינות ושירות. המחיר לא כלל את הארוחות כפי שהבנו בתחילה, שהיו יקרות כאן מאוד (אמנם הם הבטיחו שעל הילדים הם יגבו חצי מחיר אך הם "שכחו" את זה בחשבון). המקום עצמו יושב על הים עם אפשרות לפעילויות ימיות של קיאקים למיניהם, מלא בערסלים על עצי הקוקוס בחוף (מה שגרם לתמר, אביב ועמרי לשקוע בהם עם ספריהם, והעובדה שאין לנו מקום לימים הבאים לא הפריעה להם כלל). לקול ציוץ הציפורים ולאור השקיעות היפות הצלחנו להתעלם מהשירות ובהחלט להצליח להנות מהמקום.

 אני, שהשקט הפתאומי שנחת עלינו הלחיץ אותי, יצאתי למחרת עם אביב לנאדי, מרחק של 10 דקות במונית (6$), בכדי להתחבר לאינטרנט ולקנות כמה מוצרי מזון בסיסיים. שם גם קלטה עיני סוכנות נסיעות מערבית יותר שנקראת פלאנט טרוול (Planet travel). בביקור עם תמר למחרת בסוכנות הבנו שישנם מעט מקומות שיכולים לתת פתרון למשפחה בגודל שלנו, אבל הצלחנו לבסוף למצוא מקום בכפר נופש חדש על אחד מאיי ממנוקה ל-9 הימים הבאים. (גם לקלאב פיג`י היתה מעין "סוכנת", שתפקידה לעזור לאורחים ולשווק פעילויות תיירותיות באי. לאחר שלא ממש הצלחנו להיעזר בה לגבי מקום להמשך, ולאחר שראיתי שבערב היא גם ממלצרת, ויתרנו על עזרתה).

 כאן המקום להרחיב ולומר, שבפיג`י מחיר גבוה אינו מבטיח שירות טוב ולהפך: פיג`י לא זולה (אמנם יותר זולה מהוואי אבל יקרה יותר משאר האיים באזור) והשיטה לדעתי היא לברר בסוכנות על מקומות חדשים, שבהם המחירים עדיין זולים והם נותנים שירות טוב כי הם עדין נאבקים על ליבם של הסוכנים. זה מחבר אותנו לתופעה נוספת כאן שהריזורטים, במיוחד באיים המרוחקים, תלויים תלות מלאה בסוכנויות. אלו לוקחות מהם עד 20 אחוז (אשר ממך הן מבקשות זאת כמקדמה). עובדה זו מקשה ופוגעת לעתים ביכולת של המקומות לתת שירות ברמה גבוהה. בכל אופן לנו שיחק המזל ומצאנו מקום נהדר ולא גדול מדי (Walu Beach) שעל האי מלולו ובמחיר טוב יחסית.

לתחילת הכתבה

השייט בקטמרן

שטנו בסירת קטמרן גדולה (שעתים שייט) וירדנו לסירה קטנה, שלקחה אותנו למזח עליו עמדו שלושה זמרים מקומיים עם גיטרה. החבורה שרה לנו שיר פיג`יאני לקבלת הפנים, קיבלנו כל אחד קוקטייל בזמן ההרשמה ותוך יומיים כבר הרגשנו בבית. הצוות ידע את שמות כולנו והיחס לילדים (כפי שקראנו גם בלונלי פלנט) היה פשוט מדהים, וכך בילינו את עשרת הימים הבאים בין הים לבריכה לגיחות שנירקול, לקראת שקיעה משחק קבוע של כדורעף שכל אחד מוזמן להצטרף אליו ובערב, לאחר ארוחת הערב, נערכת "הפעלה" שלאחריה מסיבת ריקודים. באחד הערבים, ההפעלה כללה מירוץ סרטנים. ברק, שכבר יודע לרשום את שמו באנגלית, רשם אותו במקום הנכון על הלוח וזכה במרוץ. אביב ועמרי למדו כאן לגלוש על גלשן רוח, אוהד אסף אגוזי קוקוס שפיצחתי עם הגרזן שהבאתי מארה"ב ואיילת בילתה שעות בתורנות אצל אנשי הצוות.

 כל יומיים אני כותב מיילים ומנסה להתחבר לאינטרנט ולעולם, אך האינטרנט במקום לא מקבל אותי. בימים הראשונים אני מנסה שוב ושוב ואף החלו להופיע אצלי סימפטומים של חוסר מנוחה מהשקט התקשורתי (וכך, לראשונה בחיי, אני לא מחובר 10 ימים לכלום). לבסוף אני מקבל את הגזרה ואף לומד להנות ממנה. אני ותמר נהנים, מבלים, רבים (פרטים ב אתר שלנו) ובעיקר רוב הזמן נחים (תמר על הערסל ואני בפעילויות שונות בים).

הימים הנוראים מקבלים כאן משמעות שונה ותמר מתקשה לענות את נפשה במהלך הצום על הערסל, אבל אנחנו מקבלים את הגזירה. מסתבר, באחת השיחות שעשינו עם אישה פיג`יאנית, כי חלק מהפיג`יאנים רואים עצמם קרובים ליהודים וחלקם שומרים את היום השביעי, לא אוכלים חזיר, אוכלים רק דגים עם קשקשים והם בעצם רואים את עצמם כשבט האבוד. אני ממש מבין מדוע הם הלכו להם לאיבוד דווקא כאן. הפרידה היתה מרגשת: כל הצוות הגיע למזח ושר וחיבק והצטלם, ונשאר לנופף לנו לשלום שעה ארוכה לאחר שעזבנו.

 מאוד רצינו להגיע לאיים המרוחקים של יסאווה, אך למעט הריזורטים, שהיתה בהם אפשרות מגורים למשפחה גדולה כמו שלנו, לא היה מקום בשל החופשה בניו זילנד. אך לבסוף הצליח ג`ו, מנהל Walu beach, לארגן לנו מקום בבוטיירה שעל האי נויטי (Naviti). גם לשם הגענו בקטמרן הגדולה, שמורידה אותך לסירות קטנות לכיוון הריזורט, רק שהפעם הסירות לא הגיעו למזח ואף לא לחוף אלא, בשל השפל, למרחק של 100 מטר מהחוף ומשם צעדנו במים לחוף.

מבחן האוכל:
הבורות (בית האירוח הפיג`אני) היו מקסימות והחוף עוד יותר, אך כבר כשהוגשה הארוחה הראשונה אביבי הודיעה לבנים כי אנחנו משחקים ביומיים הבאים במשחק ההישרדות כמו בטלוויזיה. את המשך הארוחה, פאפאיות ואגוזי קוקוס שאני ליקטתי מהחצר, אכלנו בחדר. למחרת, מצוייד בגרזני (לקוקוס) ובאולר (לפאפאיות), יצאנו לטיול משפחתי רגלי באי לכיוון הכפר. לשאלתי את הכיוון הכללי הצמידו אלינו מיד מדריך, שליווה אותנו הלוך וחזור. בכפר טיילנו בבית הספר המקומי ביוזמתנו ובשוק מאולתר של עבודות יד של נשות הכפר ביוזמת המדריך, והיה מאלף ומקסים.

לאור התפריט החלטנו לא לשהות במקום יומיים נוספים ומצאנו, בעזרת סוכנת מקומית של הספינה ששטנו בה, מקום לעוד יומיים באי מרוחק עוד יותר. שוב, שלוש שעות של שייט ושוב יורדים לסירות קטנות ושוב יורדים למים בחוף יפה יותר שבעתיים. וכעת ל-"מבחן המגורים". שלוש נשים פיג`יאניות נחמדות קיבלו את פנינו, וכאילו הן מכירות את סיפורנו הוזמנו על ידן הישר למטבח. מאושרים מהיכולת לאכול משהו טעים ולשובע ומסונוורים מהנחמדות, התבשרנו על ידן כי הלילה נישן חלקנו במטבח. רק בלילה, כשנשארנו לבד אני ותמר במטבח ללא החיוכים שלהן, החלה לחלחל ההבנה שבכפרי הנופש שמנוהלים על ידי פיג`יאנים, שהמושגים שלהם על תנאי מחיה ונופש הם ביחס לחיים בכפר, אין לצפות לתנאי מחיה שאנו רגילים להם. ובאמת מה אנחנו רוצים - יש מיטה ומצעים, יש אוכל, יש מים זורמים, יש חשמל לכמה שעות - מה עוד אנחנו רוצים? מים חמים לרחוץ את איילת? - הן חיממו לנו בסיר. דלת לשירותים? כיור? חשמל כשיש אור בחוץ? כשניסינו לישון ולחלום על תנאים טובים יותר, שעון הקוקייה שבמטבח, שיא הטכנולוגיה כאן, הזכיר לנו כל חצי שעה במשך הלילה איפה אנחנו, ואני ותמר פרצנו בצחוק כל פעם מחדש.

לאחר לילה לבן נוסף נדהמנו לראות איך החוף המדהים והים מרגיעים. המים הצלולים והקרבה של הריף לחוף בשפל, שכמעט אפשרה לשנרקל מהחוף, הצליחו להסיח את דעתנו מתנאי המגורים. בצהרים, כשקיבלנו את הבורה שכמעט גמרו לבנות (באותו יום הם יצקו את משטח הכניסה), היינו מאושרים. מכיוון שעדין היינו צריכים לארגן לנו מקום לשלושת הימים הבאים (דרך קריסטה מפלנט טרוול) ניגשתי לטלפון ואז הסתבר שניתן להתקשר רק עם כרטיס חיוג, שאותו ניתן לקנות רק באחד הכפרים והם יכולים לארגן לי לשם כך סירה (20$ לשייט בסירה בשביל לקנות כרטיס של 10$ במחיר של 12$, סך הכל 32$ בכדי לבצע שיחה מקומית. טיפ: באיים צריך תמיד שהיה לכם כרטיס חיוג). חזרתי לאחר שעתיים עם הכרטיס, וקריסטה הבטיחה למצוא לנו מקום למחר.

ואכן למחרת, לאחר שייט חזרה של מעל 6 שעות, הגענו לנאדי ומשם, לאחר התחברות לאינטרנט (בסוכנות עצמה), הגענו לדירה ליומיים הבאים בשביל לארגן את מזוודותינו מחדש לקראת אוסטרליה. מיד כשנכנסנו לדירה עמרי קרא "איזה כיף, יש חשמל מחובר קבוע" ואביב התפעמה ואמרה בשמחה "יש גם דלת לשירותים" ואנחנו הבנו כי פיג`י עשתה את העבודה.

 מילה אחרונה: רוב המטיילים בפיג`י הם צעירים ויתכן כי העצות והנסיון שלנו, כמשפחה, אינם מתאימים להם (ואולי דווקא ביץ` קומבר או טרייז`ר איילנד מתאימים להם יותר).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על איי פיג'י