בכפר מאמלאפורם
כפי שקרה לנו כבר מספר פעמים במהלך הטיול, המציאות עולה על הסיפורים. נחתנו בצ`נאי (מדראס) בשעת ערב מאוחרת. לא היה חם, לא היה מסריח ולא התנפלו עלינו עשרות נהגי ריקשה או רוכלים כלשהם. כמו שאוריה אמר, "סתם הפחדתם אותנו". בגלל השעה המאוחרת נסענו למלון בינוני בקרבת שדה התעופה. הלילה שם לא היה מוצלח ביותר.
למחרת בבוקר נסענו לכפר Mamallapuram (נקרא גם Mahabalipuram). התמקמנו בגסט האוס מקסים (למדנו שהם הרבה יותר זולים וסימפטיים ממלונות) בשם Guest House Tina Blue, לא רחוק מהים, המנוהל ע"י איש מבוגר וחביב ביותר המכונה Friendly Xaviar (כינוי זה הוצא מהמהדורות החדשות של מדריך Lonely Planet ולאחר שסיפרנו לו כי בראין עובד אינטרנט הוא ציד אותנו במכתב בו הוא מבקש שכינויו יוחזר למדריך- עדיין יש אנשים שחושבים שהאינטרנט הוא חברה אחת). המקום נראה מושלם לחגיגת יום ההולדת שלי (דנה), ואכן בערב נערכה לי מסיבת הפתעה צנועה במסעדת הגג, שכללה מחרוזות פרחי יסמין, ארוחת ערב עם מטעמים מהמטבח המקומי, וגולת הכותרת עוגת יום הולדת מתנת Xaviar, וברכה שכולה עשויה מחיתוך ירקות שונים, מתנת הטבח ג`אפאר. באותו ערב זכתה שחר להצעת הנישואין הראשונה שלה. היא סירבה בתוקף אך ג`אפאר לא התייאש והבטיח לחכות לה. לא יכולנו לאחל לעצמנו נחיתה רכה מזו.
בבוקר הראשון ב- Mamallapuram לא העירו אותי (בראין) רעש המכוניות והסוחרים של בנגקוק, גם לא צופרי הטוסטוסים של האנוי, או הקור של Sapa & BaBe אלא ציוצי ציפורים. מאותו הבוקר החיים התחילו לזרום יותר לאט, אם כי מלווים בנמלים, יתושים וחרקים בלתי מזוהים נוספים שמזכירים לך שגם "בבית" אתה בטבע.
Mamallapuram הינו כפר קטן (במדינת טמיל נאדו Tamil Nadu) על חוף הים כ-65 ק"מ דרומית מצ`נאי. היינו בכפר חמישה ימים ויכולנו להישאר בקלות עוד. המקום ממש קטנטן, אפשר להגיע ב-15 דקות הליכה כמעט לכל מקום. הוא בנוי מכמה רחובות שנמצאים בין חוף הים לאזור של סלעי ענק חשופים. משני מקורות אלה, דיג ופיסול באבן (וכמובן מתיירים), מתקיימים אנשי הכפר.
הכפר מפורסם בזכות המקדשים ותגליפי הסלע, וכן בשל פסטיבל המחול ההודי המתקיים בו כל שנה בדצמבר וינואר. הלכנו לשתי הופעות במסגרת הפסטיבל. ההופעות מתקיימות על רקע תגליף הסלע סיגופיו של ארג`ונה המהווה רקע מהמם לבמה. מההופעה הראשונה
נהנינו מאוד, והילדים ביקשו להשאיר גם להופעה השניה. אך גם בגלל בעיות טכניות, וגם בגלל אופי ההופעה לא החזקנו מעמד ופרשנו בהפסקה. ההופעות זולות (100 רופי לאדם) וילדים לא משלמים (באופן כללי ברוב האתרים, אמצעי התחבורה והמופעים שהינו בהם עד היום במהלך הטיול הכניסה לילדים בחינם או בהנחה גדולה) והמקומות הקרובים לבמה שמורים לתיירים.
באזור של תגליף סיגופיו של ארג`ונה נמצאים מספר מקדשים חצובים בסלע, הם פזורים בין סלעי ענק יפיפיים שמהם ניתן לצפות על כל האזור. בארץ היו לוקחים אתר כזה מגדרים אותו, מנקים וגובים דמי כניסה גבוהים. כאן האזור כולו פתוח ומסתובבים בו בחופשיות אנשים, עזים וחזירים. הוא לא נקי ביותר, אבל העובדה שזהו מקום "חי" נותנת לו קסם מסוים והופכת אותו למעניין יותר.
אמנות הפיסול באבן ממשיכה לפרוח ומהווה חלק חשוב בכלכלת הכפר. בכל רחבי הכפר ניתן לראות פסלים בעבודתם. בביקור אקראי באחת מסככות הפסלים, התעקשה שחר להשתתף בעבודה. כך מצאנו את עצמנו מבלים מספר שעות עם שלושה ילדים שמכים במרץ על אבני גרניט בניסיון ליצור דמויות באבן. פרט להלמות הפטישים, נשמעה מפיו של אוריה כל כמה דקות הקריאה "נולדתי למקצוע הזה". למחרת התעקשה שחר לחזור ולחצוב באבן, ונאלצנו לשוטט ברחבי הכפר עד שמצאנו מקום שהסכים לקבל אותה לעבודה. מאוחר יותר התנסינו גם בגילוף עדין באבן רכה.
בגלל הפופולריות של הכפר מאוד נוח בו. יש אינטרנט בכל פינה (בראין אפילו בנה לאחד המקומות אתר אינטרנט), המזון מוטעם למערבים, ואפשר לקנות בדוכנים כל מני דברים שאנחנו רגילים אליהם (כמו קורנפלקס, חלב עמיד ועוגיות) - אפילו השירותים בחדר היו עם אסלה. ב Mamallapuram בילינו גם כמה שעות בחנות של חייט מקומי בהתלבטות בין מגון בדים מהממים. בסופו של דבר בחרנו דברים די סולידיים ולכל אחד מאתנו נתפר בגד בסגנון הודי.
מ-Mamallapuram החביבה אנחנו נוסעים ל-Auroville שליד Pondicherry. כבר התרגלנו לעובדה שאנחנו עוזבים מקום לפי שמיצינו אותו. לעומת זאת, לעקיצות היתושים (שנמצאים בכל מקום) עדיין לא התרגלנו, ואנחנו לא מצליחים למנוע אותן למרות התכשירים השונים שהבינו איתנו מהארץ.
לתחילת הכתבה
הרשמים של הילדים
אוריה: הודו הוא ההפך ממה שחשבתי. ממש נעים, אין ריחות - אני מרגיש שההורים שלי סתם ניסו להפחיד אותי. ב-Mamallapuram אני ממליץ בחום לטפס על הסלעים שם, ולא לפחד להיסחף שמה, כי אני נסחפתי, ובסוף מצאתי שביל שמוביל למגדלור ולמקדש גבוה. לא לחשוש כי המקום הזה מגודר ותמיד אפשר לצאת מזה. שם אפשר ללכת למפעלים שחורטים באבן. אנחנו עשינו את זה על אבנים גדולות, וגם הלכנו למקום שבו חוצבים על אבנים קטנות שאתה יכול להתחיל דבר ולשמור אותו, ולחזור יום למחרת כדי להמשיך.
מעין: Mamallapuram זה מקום שקט שמאוד נעים להיות בו. זה מקום קטן שאפשר לראות הרבה דברים מעונינים. ב-Mamallapuram אפשר לראות איך הם חוצבים באבנים. הם עושים הרבה פסלים מאבנים, זה העיסוק העיקרי שלהם. לפעמים הם גם נותנים לעבוד ולעשות עבודות. ב-Mamallapuram מאוד נהניתי. לפעמים יש לי רגעים שאני חושבת על החברים שלי ומאוד מתגעגעת ושאני צריכה אותם. לפעמים אני מרגישה שאין לי מספיק חברה, אבל חוץ מזה מאוד נחמד לי בטיול ועם המשפחה.
(כשביקשנו משחר להגיד משהו "למטייל" היא שאלה, "איזה מטייל?")
מכל הילדים: אנחנו מתגעגעים, שיכתבו לנו החברים. כל הזמן מחכים לאי מילים מהם, והם לא שולחים מספיק. אנחנו מתגעגעים לדבר איתם ומתפללים כל יום שיתקשרו שיש אפשרות. יש רגעים שאנחנו חייבים לדבר ולהגיד משהו, ומדמיינים מה היינו אומרים אם הם היו איתנו.
לתחילת הכתבה
