הקדמה
המוזיאון משתרע על פני חמישה בתי אצולה מימי הביניים ברחוב מונטקאדה. ארמון ברנגר דה אגילר בו הוקם המוזיאון בשנת 1963, וארמונות הבארון דה קאסטלייט, מכה, מאורי ופינסטראס הסמוכים לו אליהם התפרש עם הרחבתו. מערך המגורים של כל חמשת הארמונות נפרש סביב חצרות פאטיו מטופחות, אשר מצדן האחד מטפס גרם מדרגות יחיד אל הקומה הראשונה, נתמך על-ידי קשת אלכסונית, ויציע מקורה מוסיף אלגנטיות למבנה.
מימי הביניים עד המאה ה- 18 היה זה הרחוב הראשי של אצולת ברצלונה, אשר רבים מהם הגיעו למעמדם בזכות המסחר בים התיכון. הארמון הראשון נבנה בין המאות ה- 12 וה- 14 ושופץ כמה פעמים לאחר מכן בין המאות ה- 15 עד ה- 18. חצרו כוללת דוגמאות יפיפיות לפיסול הגותי המצועצע (המיוחסות לפסל מארק ספונט האחראי גם לחצר ארמון הג`נרליטאט). באחד האולמות במהלך עבודות השיפוץ נחשף ציור קיר יפיפה מן המאה ה- 13 המתאר את כיבוש מיורקה ונשמר כיום במוזיאון לאמנות של קטלוניה. כאשר נפתח המוזיאון נאלצו לקרוא לו על-שם ברנגר ד`אגילר בשל התנגדות הממשלה לצייר שלא חסך ביקורת ואף גילה עוינות מפורשת כלפי פרנקו. המבנה הסמוך, ארמון קאסטלייט, ניחן בחזית חשופה, בה ניתן להבחין בתבליט בודד של האלוהים מוקף כרובים. באולם הראשון בארמון פינסטראס המוקצה כיום לתערוכות המתחלפות ניתן להבחין בזוג חלונות גדולים המחולקים על-ידי מחיצה אנכית כדי ליצור שלוש קשתות, וכן בתקרה מעוטרת מרשימה מן המחצית השניה של המאה ה- 13.
יום ראשון 5 בנובמבר. כבכל יום ראשון הראשון בחודש הכניסה לתערוכה הקבועה (ואליה בלבד) פטורה מתשלום, מה שגורם להתארכות התורים עמוק אל תוך רחובותיו הצרים של הרובע.
- "האם אדוני עמד כאן גם קודם?" שאלה אותי העומדת לצידי שדיברה ספרדית עם בני ביתה וצרפתית עם אורחיה. השמתי עצמי כלא מבין את דבריה, ובלבי החלטתי שאם תתעקש אודיע לה באנגלית משובחת שאם בדעתה לתקשר עמי עליה לעבור לדבר בשפה השגורה בפי.
- "אל תעמיד פנים שאינך מבין אותי" עברה כעת לדבר אלי בלשון נוכח "אנחנו הספרדים אומרים בדיוק מה שאנחנו חושבים". כן, שמתי לב, אגב, גם אנחנו... הרהרתי ביני לבין עצמי.
באותו רגע נתתי דעתי שהכניסה לתערוכה הקבועה אינה כרוכה היום בתשלום ופרשתי על כן מן התור עושה דרכי לעבר הכניסה. אלא שהשומר בשלו.
- "לא אדוני" הבהיר לי בתוקף "עליך לעמוד בתור... ולקבל תלוש קופה שבו מצוין ששילמת אפס(!) פזטות" אמר ברצינות הכי גמורה. אפילו תעודת העיתונאי שניפקו לי במערכת "למטייל ברשת" לא הועילה.
לצורך הכנת כתבה זו ביקרתי במוזיאון פיקאסו שלוש פעמים. ויאמר מראש זהו המוזיאון הפחות ידידותי למבקר בו מכל יתר המוזיאונים בעיר הזאת. זה כנראה מה שמשלם המוזיאון על היותו המוזיאון בעל מספר המבקרים הגדול ביותר בשנה בעיר ואתר התיירות התשיעי בכמות המבקרים בו בספרד כולה.
לפני הכניסה ביקשתי לברר דבר מה בעמדת המודיעין. בדלפק יושבת נערה ומשוחחת שיחה פרטית בטלפון. אני ממתין דקות ארוכות, עד שהבנתי שאין בדעתה לסיים בקרוב את השיחה ושאלתי:
- "יש לכם עלון מידע על האוסף הקבוע?" הנערה מסמנת לי שאין. שעלוני המידע הקיימים הם עבור התערוכה המתחלפת. אני שולף מתיקי עלון מידע שהבאתי מן הבית. "הביטי גבירתי" אני מציין בפניה "יש לי כאן עלון מידע שלכם אלא שהוא בקטלאנית, יש לכם אותו גם בספרדית?" הנערה אינה חושבת שתפקידה לשרת את מבקרי המוזיאון, היא עסוקה כעת. מוזר איך אני לא שם לב ומתעקש.
"לא אין לנו!" היא מסמנת וממשיכה לשוחח בטלפון. אני מחליט למתוח את הקפיץ עוד יותר לבחון עד היכן תגיע שלוותה וזחיחות דעתה. "ובאנגלית יש לכם?" אני מקשה.
"לא..."
"ובעברית?"
"ובסואהילית?"
כאן פקעה סבלנותה של המשוחחת בטלפון. היא הניחה את השפופרת ובקול רם מן הרגיל שאלה: "Tu, cuanto pesas?" (ספרדית: כמה אתה שוקל [כבד]?).
היסטוריה
משפחת רואיס פיקאסו עזבה את מלגה באוקטובר 1891 והשתקעה בעיר א קורוניה שבגליסיה, עת מלאו לפאבלו הצעיר 10. פאבלו הנער למד שם לימודים תיכוניים והחל בלימודי אמנות. אביו שלימד באותו בית-ספר היה הכוח המניע והמעודד מאחורי כשרונו האמנותי ודחף אותו להביע עצמו באופן גרפי. העבודות המוקדמות מן השנים בהן התגוררה המשפחה בקורוניה מתאפיינות בנושאים ובקומפוזיציה ילדותיים. שינוי משמעותי ארע במחצית 1893 במהלך אותה שנה ניכרת התקדמות טכנית רבה בקומפוזיציה, שליטה טובה יותר בקו ושימוש בוגר יותר בצבעים. באולם 2 נראים ציורי שמן על עץ או שמן על בד של פריטי אדריכלות גותית מברצלונה סביבות 1896.
משפחת רואיס פיקאסו עזבה סופית את א קורוניה בקיץ 1895 וקבעה מושבה בברצלונה. את חופשת הקייץ בילו במלגה והגיעו לברצלונה ב- 21 בספטמבר לאחר מסע מייגע למדי בים התיכון ממנו נותרו כמה לוחות קטנים מקסימים המפגינים שליטה בהירה בפרספקטיבה. בברצלונה נרשם ללימודי אמנות בבית הספר לה ליוג`ה. היבטים מסוימים משכו את תשומת לבו: הים, חוף ברצלונטה, פארק הסיוטדלה, גגות בניינים וכמה כנסיות שסיפקו תרגול באויר הפתוח והפוגה ממשמעת הלימודים הקשוחה בבית הספר.
בשנים 1897 - 1898 למד פיקאסו באקדמיה לאמנויות יפות במדריד. עד מהרה מאס בשיטות הלימוד וחדל לבוא לשיעורים. פעילותו האמנותית של הצעיר התמקדה בסצנות מחיי היומיום והעתקה של ציורים פרי מכחולם של ציירים מפורסמים במוזיאון הפראדו. בשובו לברצלונה בילה כמה חודשים אצל חברו הטוב מנואל פאיארס בכפר הורטה (כיום שכונה של העיר). שקוע באוירה הכפרית הרוגעת ואפילו בילה כמה ימים במערה מבודדת. שהותו בכפר היתה כה משמעותית שהרבה לחזור עליה אחר-כך.
בשובו מהורטה לברצלונה בינואר 1899 החל לבוא בקרב חוגי הבוהמה של האמנות הקטלאנית, מתוודע אל ציירים כגון ראמון קסאס וסנטיאגו רוסיניול שהרבו להיפגש בבית הקפה Els Quatre Gats מגמות נורדיות בעלות אוירה אנטי ריאליסטית פשטו בעיר והשפיעו על תרבותה: שופנהאואר, ניטשה, ווגנר היו המראה של הפילוסופים, אנשי הרוח האומנים והמוזיקאים. כתביהם נקראו בכתבי העת של התקופה ויצירותיהם הושמעו שוב ושוב בכל עונה.
השפעת המודרניזם הקטלאני ניכרת בעבודותיו מאותן שנים. תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בפברואר 1900 באולם הגדול של Els Quatre Gats עדיין לא נטש את הנוף העירוני ששלט ביצירתו ובעיקר ראוי לשים לב למוטיב החלון המופיע ביצירותיו ממנו נשקף הנוף.
בסתיו 1900 נסע פיקאסו לפאריז לרגל הצגתו של אחד מציורי השמן שלו בפתיחת התערוכה העולמית. הבירה הצרפתית שהיתה אז האורים והתומים של האמנות, נתנה לו הזדמנות להתוודע לאוונגארד האירופי שעליו שמע כה רבות. המגע הישיר עם אווירת עיר האורות החלה נותנת אותותיה ביצירתו. הוא נשבה במראות הרחוב ובחיי הלילה, עבודתו התמלאה בעוברים ושבים, בזוגות אוהבים מתחבקים בשדרות ובגברים ונשים לבושים בהידור הנכנסים ויוצאים ממקומות הבילוי.
יצירתו מאותה תקופה מתאפיינת בחלוקה חדה של משיכות המכחול ובכרומטיזם שופע חיים. חירות כרומטית זו גרמה להופעתו של עולם פלסטי הקרוב לזה של הפוביזם למרות שמעולם לא אימץ את נטייתם להגזמה כרומטית. נקודת החיבור ביניהם היתה ששניהם שאפו לכופף את המציאות לגבולות המבנה תוך שימוש בצבע הופכים אותו אמצעי ביטוי בפני עצמו.
התקופה הכחולה והוורודה
בין 1901 ל- 1904 עברה יצירתו של פיקאסו שינוי ראדיקלי. השינוי לא היה פתאומי. מתקופה זו נותרו סדרות רישומים וציורים בעלי הבעה פלסטית עזה שהמירה את הרישומים הספונטניים המהירים וציורי השמן הצבעוניים שיצר קודם לכן. הפנים נראים מיוסרים בסבל תהומי. הדמויות כמו נוטות תחת עומס קיומן. גברים ונשים רעבים ללחם עומדים או שעונים מכווצים בהבעה אדישה ופאסיבית, לרוב בתוך רקע של ריקנות. עולמו של פיקאסו נצבע בכחול. צבע פסיכולוגי הממלא כל פינה במרבית יצירותיו אפילו ידידיו והנוף העירוני לא מצליחים להימלט מן האפקט הנרקוטי של הכחול.
בשנת 1905 עבר שוב עולם הייצוג של פיקאסו שינוי משמעותי. גם שינוי זה כמו קודמו היה הדרגתי. כעת גיבורי יצירותיו הם מוקיונים וליצני קרקס. הדיוקן של גברת קאנאלס הוא דוגמא מרשימה לתקופה זו. האוירה המתוקה המלנכולית טיפוסית ליצירתו מאותה תקופה.
בשנת 1917 שב פיקאסו וכיבד את ברצלונה בביקורו בחברת להקת הבאלט הרוסי של דיאגילב שהגיע לעיר במסגרת סיבוב הופעות. הוא התאהב בבלרינה אולגה קוחלובה שנישאה לו בשנה שלאחר מכן. במקבץ העבודות שיצר באותה גיחה (ארלקינו, פאסייז` דה קולון והסוס המקורנן...) בולטים האופוריה והשינוי הסגנוני לעבר סגנון הקוביזם אשר מהר לשלוט ביצירתו. בשנים הקודמות שילב פיקאסו את החיפוש אחר מקורות והתנסויות אמנותיות חדשות. זהו רגע של מעבר שבו יצר במגוון תהליכים סגנוניים כדרך חיפוש אחר צורות הבעה חדשות. קוביזם מאוחר בו רוככה הצורה והצבע שב להופיע. מעין שיבה למקורות הקלאסיים.
במהלך שנות ה- 20 נטה להפשטה בעיקר ביצירות הטבע הדומם שלו. לעתים עת דגלה התנועה הסוריאליסטית בחידוש אסתטי שבו מילאה ההתייחסות לתת-מודע תפקיד מפתח, הפך עיוות הדמויות כה אקוטי עד שאיים לשבור את צירה של הקומפוזיציה עצמה, כפי שבא לביטוי ביצירתו מאוקטובר 1939 "דיוקן של ז`אומה סאבארטס חובש מגבעת".
פיקאסו הקדר
לעולם הקרמיקה נקלע פיקאסו במקרה. בקייץ 1946 נסע לריביירה הצרפתית בחברת ידידתו פרנסואז ז`ילוט ונכנס לסדנת מאדורה היוקרתית הקדרים הזמינו אותם לבקר ולנסות כוחם בכיור. פיקאסו כייר כמה פריטים ונשבה בקסמה של הטכניקה שהיא כה מושרשת בתרבות הים התיכון. בשנה שלאחר מכן שב ויצר כמה עיצובים. היתה זו תחילתה של הרפתקה שתימשך כל חייו, ותותיר שפע יצירות המדברות על התאווה לסוג זה של אמנות. צורת אמנות הבאה מן האדמה והיא עצם מקורה של האנושות עצמה. הוא עבד עם חפצים שונים: צנצנות, בקבוקים, סירים, קערות, אריחים... במקרים אחדים אף העז לשנות את פני החפץ, מעוות אותו באופן שכושר הביטוי שלו יגדל, תוך שהוא משנה את שיווי המשקל שלו. לרוב הוא התאים את העיטור לצורת החפץ. הוא יצר חפצים בעלי נושאים מיתולוגיים: בעלי חיים, סאטירים, בעיקר יונים ועזים, דמויות אדם ומלחמות שוורים. הוא העפיל אל מעבר למסורת העיטור בקרמיקה וכמו בציור, יצר את המסורת שלו עצמו. ניתן לראות מגש ועליו תבליט של דג, קנקן משקה ועליו דמות אישה ואגרטל גדול שעליו דמות ינשוף. האוסף כולל 41 יצירות -(תרומתה של ז`קלין פיקאסו משנת 1982) שנעשו בין השנים 1947 עד 1965 בהם ניכרים החידושים האיקונוגרפיים והטכניקות שהוכנסו על ידי פיקאסו.
בשנת 1957 החל מגלה עניין ביצירת המופת של ולאסקס "נערות החצר"("לאס מנינאס"). "נערות החצר" הוא סצנת פנים גדולה המנציחה דיוקן של סטודיו. אולם רחב ידיים בעל חלונות גדולים שצויר בשנת 1656 כנראה באלקאסאר במדריד, בו עבד האמן מסביליה. בין החודשים אוגוסט לדצמבר 1957 פיקסו נסגר בסטודיו שלו ליד קאן, וצייר עשרות תמונות בצבעי שמן בגדלים שונים של פרטים מתוך התמונה הגדולה, תוך שהוא נותן פירוש משלו לחלקים מן התמונה עד שחש עצמו מוכן ליצור את התצרף כולו. הסדרה כוללת 58 ציורי שמן המחולקים ל 44 פרשנויות של יצירת המקור הכוללות מחקר מקיף על הצבע, הקומפוזיציה, המקצב והתנועה. בדומה לוולאסקס הצליח פיקאסו ללכוד את האוירה הטבעית של הסצנה המתנהלת בחצר הארמון. הוא שומר על עמדתו של אמן תור הזהב שהשכיל לשלב את האמת המיידית של הביקור הבלתי צפוי עם התעלומה האינטלקטואלית. הדמויות אינן משתנות. פיקאסו אף שומר על אופן הישיבה שלהן בשלשות. מה שמייחד את יצירתו ומבדיל אותה מיצירתו של ולאסקס הוא הייצוג האסתטי.
בשלב זה אינני חש עוד את כפות רגלי, אני תשוש לחלוטין, כמה לספסל לשבת עליו לעכל את החוויות שצברתי. הנהלת המוזיאון מצידה אינה סבורה שהדבר הכרחי, מה שניכר היטב בהעדרם של מקומות ישיבה באולמות התצוגה. גם מיזוג אויר לא קיים בהם, כך שבשל כמות המבקרים הופך המקום לחממת חנק לריחות גוף והבל פה. מה שכן יש באולמות ובשפע רב מן הרגיל הם השומרים המשגיחים לבל יחבל הציבור בתצוגה.
ביוצאי החוצה, אני מבקש לעשות סיבוב קצר בחנות המזכרות של המוזיאון, אלא שאחד מלובשי המדים החומים ניצב בפתח וחוסם את הכניסה.
- "מצטער אדוני" הוא אומר "המקום סגור". אני מראה לו שעדיין נותרו 15 דקות לשעת הסגירה, אבל הוא בשלו. "סגור כאן". כמובן, לך תשכנע ספרדי לוותר על ארוחת הצהריים שלו ועוד ביום ראשון.
טיפים
- ניתן לקנות כרטיס נפרד לתערוכה המתחלפת ולתערוכה הקבועה או כרטיס משולב.
- אסור לצלם בתוך המוזיאון.
- בכניסה למוזיאון יש מקום לאחסנת תיקים.
- במוזיאון קפיטריה ומסעדה וגם מרפסת המשמשת כבית קפה.
- בכל אולם הסבר כללי באנגלית.
מידע כללי:
כתובת: רחוב מונטקאדה 15-23
טלפון: 933196310
פקס`: 933150102
דואר אלקטרוני: [email protected]
אתר אינטרנט: www.museupicasso.bcn.es
מטרו:
קו 1 (אדום)- לרדת בתחנת Arc de Triomf
קו 3 (ירוק)- לרדת בתחנת Liceu
קו 4 (צהוב, הכי קרוב)- לרדת בתחנת Jaume 1
שעות פתיחה:
שלישי עד שבת 10:00 עד 20:00
ראשון: 10:00 עד 15:00
שני: סגור.
בנוסף המוזיאון סגור בימים האלה: 1 בינואר, 1 במאי, 24 ביוני, 25-26 בדצמבר.
מחיר:
800 לתערוכה הזמנית.
1300 כרטיס משולב לשתי התערוכות.
צעירים מגיל 25, סטודנטים, ופנסיונרים: 400 לתערוכה הקבועה ו- 750 לכרטיס המשולב.
ילדים עד גיל 16 ועיתונאים: כניסה חינם.
ביום ראשון הראשון בכל חודש הכניסה לתערוכה הקבועה ללא תשלום.
