ימים ראשונים נעימים בדלהי
הבחירה בחברה הירדנית התבררה כמצוינת, מטוס מרווח, צוות נמרץ ובעל תודעת שירות גבוהה. ההמתנה בעמאן לא עלתה על מספר דקות. בדלהי מיד עם הירידה מהמטוס המתין לנו ידידנו משה קרביץ שחסך מאיתנו את ההמתנה בתור ואת כל התיאורים המלווים בדרך כלל את הנחיתה בדלהי. טפטוף טורדני ליוה אותנו בדרכינו אל ביתם של הקרביצים. משפחה נהדרת זו דאגה לרפד את שהותנו בדלהי והיוותה חברותה נהדרת לנו ולילדים. את היום הראשון הקדשנו בעיקר להשלמת שעות שינה והסדרת הטלפונים הסלולרים והתאמתם להודו.
אומרים כי את הודו ניתן לאהוב או לשנוא אך בלתי אפשרי להיות אדישים כלפיה. אנו, כבר בדרכנו מנמל התעופה ובהסכמה משפחתית רחבה, הכרזנו בראש חוצות כי לבנו שבוי בקסמה של דלהי. אכן אנו מאוהבים עד מעל הראש. דברים רבים השאירו בנו את חותמם, החוויה היא מלאה ומסעירה, מזרח לצד מערב, חדש מול ישן, עוני מחפיר לעומת עושר בלתי נתפס, עולם שלם של ניגודים מוחלטים החי בהרמוניה מדהימה ומופלאה.
ביום השני פינקה אותנו דניאלה חברתנו בסיור רכוב וממוזג ברחבי העיר ולאחר מכן שמנו פעמינו למתחם קוטב מינאר (Kitb Mimar). המתחם כולל מספר מבנים מרשימים אשר נבנו בראשית השלטון המוסלמי בהודו ובמרכזם "קוטב מינאר" הרי הוא מגדל הניצחון הגבוהה והמרשים שבנייתו החלה ב-1193. כיום המגדל נוטה מעט (כנראה בשל רעידת אדמה קדומה) אך לא נשקפת סכנה לקיומו. מדריך טרחן שהתעקש ללוות אותנו (ולבסוף גם לגבות תמורה נאותה) סיפר לנו כי במקום התרחשה מלחמה אדריכלית לאומנית והצביע על מבנים שמייצגים את המוסלמים, ההינדים ושאר ירקות ותוך כדי שהוא דואג להשמיץ את המוסלמים ולהזכיר לנו שאנו לא לבד בעולם. בהמשך כדי לאשש את טענותיו הראה לנו עמודים מפוסלים באחד מהמתחמים כאשר בראש כל עמוד מפוסלת דמות של אחד האלים ההינדים וראשו ערוף, אין לנו מושג ירוק באשר לנכונות דבריו, אך עושה רושם כי הוא מאמין לכל מילה. (מחיר כניסה להודים 10 רופי ולתיירים זרים- 250 רופי).
משם המשכנו לשוק הבגדים סארוג`ני מרקט (Sarojini Nagar) רכשנו מספר פרטי לבוש תוך כדי למידת עקרונות עמידה על המקח ומשא ומתן אין סופי (בחסות המארחת/המדריכה הצמודה דניאלה קרביץ). בשוק נתקלנו לראשונה בנהרות אדם ובצפיפות כזו שחששנו לאבד האחד את השני. לביא ביקש לעלות לעגלה שהייתה איתנו ואורי שימש כנהגה, על פנינו חלפו קבצנים חלקם קטועי גפיים או רכובים על עגלה ואף כאלה שמתקדמים בזחילה (דומה להליכת קוף). הרושם שנותר על הילדים היה עז וקשה היה למנוע מהם מלהביט על כל אומלל כזה ולדרוש מאיתנו ההורים לפתוח את הלב ואת הפאוצ`.
למחרת שכרנו ג`יפ עם נהג ל-8 שעות (1100 רופי) ויצאנו רעננים ונמרצים לקרוע את העיר. עצירה ראשונה קיימנו מול בנייני הממשל הסקריטריאט (Secretariat Buildings)- מבנים מרשימים מאבני חול אדומות מעוצבים כמיטב הארכיטקטורה הבריטית. משם שמנו פעמינו לשער הניצחון/שער הודו בנוי מאבן בגובה 42 מטרים עליו חקוקים שמותיהם של 85,000 חיילי צבא הודו שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. אשאם נהגנו הנאמן החנה את הג`יפ במרחק של 150 מטר מהשער ואנו יצאנו לדרכינו לראות את השער מקרוב. מעלינו השמים החלו להקודרים וטיפות גשם החלו מטפטפות, לא הספקנו לומר "הארי קרישנה" והטפטוף הפך ל"מבול" תוך שניות הפכנו רטובים עד העצמות, היה זה מונסון במיטבו. רעות ואורי התעקשו להמשיך ולטייל בגשם שהיה חמים ונעים, היות ולא נותר לנו על מה לשמור יבש החלטנו לקבל את הדרישה ולהמשיך בטיול כמתוכנן.
אשאם הנהג המליץ על ביקור בראג` גאט (Raj Ghat)- שם נשרפה גופתו שם מאהאטמה גנדי לאחר רציחתו ב-1948. בכניסה לגן המהודר רכשנו פרחי ורדים אותם הניחו אורי, רעות ולביא על אבן השיש השחורה, שהונחה שם לציון מקום שרפת גופתו של גנדי. בגן שוטטו מספר זוגות צעירים, שכנראה ביקשו סיוע לפריון, וכשראו את לביא הגיבו בהתלהבות- חלקם ביקשו להצטלם איתו כנראה לשיפור הק�ר�מה. זוג אחד אף הפליא לעשות כאשר הבעל חפן את דמותו של לביא בשתי ידיו ומשח את ראשה של אישתו. בסיום בני הזוג קדו ללביא שילבו ידיים והעבירו אותם מעל ראשו.
בשעות הצהרים בקשנו מאשאם להמליץ על מסעדה טובה ובטוחה, בתור הארוחה הראשונה בהודו שמחוץ לביתם של הקרביצים. נאמן לדרכו הביא אותם אשאם למסעדה מעולה הממוקמת ב-פנדרה מרקט (Pandar Market) ועונה לשם פינדי (Pindi). לאחר ששבענו וקנחנו בגרגירי האניס, המלווים בגבישי סוכר, עשינו דרכנו אל קברו של הקיסר המוגולי השני הומיונס טומב (Humayuns Tomb), שנבנה במאה ה-16. זהו מבנה המהווה דוגמה נהדרת לאדריכלות המוגולית המקודמת- מבנים גדולים ומרשימים בעלי כניסות מקושתות אשר פותחו ועודנו במשך השנים עד ששוכללו והגיעו לכלל שלמות הבאה לביטוי במבנה הטאג` מאהאל באגרה. גם פה מחיר הכניסה 10 רופי להודים ו-250 לזרים ואל תאמינו למדריך שטוען כי הליווי הצמוד שהוא מעניק לנו, הוא חלק מעבודתו ואינו כרוך בתשלום נוסף.
הגענו לפתחם של מונומנטים נוספים אך לצערנו נבצר מאתנו לבקר בתוכם מסיבות שונות ואנו הבטחנו לעצמנו לשוב ולפקוד אותם בביקורנו הבא בדלהי. בדרכינו חזרה לביתם של הקרביצים שארכה זמן רב בשל עומס תנועה כבד ביותר (אך כנראה שיגרתי) נתקלנו במראות מרתקים עליהם קיימים סיפורים רבים ובכל זאת נציין כמה מהם: פרה שמצאה לה מסתור בחנות ירקות בשעת גשם, משפחה בת שבע נפשות ברקשה אחת (רעות ספרה), תשעה נערים על רקשת אופניים אחת (אורי ספר), פיל מלחך מעלי העץ בקרן רחוב, ארבעה גברים על אופנוע בודד, חמישה טורי מכוניות שמסתדרים נפלא בכביש בעל שלושה נתיבים... עוד ראינו את כל המראות הקשים של אנשים הגרים ברחוב ללא קורת גג... את הקבצנים התולים בך עניים מתחננות וילדים בגילאי גנון מקבצים נדבות. זוהי דלהי וזוהי כנראה הודו וכשאתה מבין שאין ביכולתך לשנות את המציאות אתה לומד לקבל אותה ואולי גם להעריך את מה שיש לך.
דלהי בעיני הילדים
רעות:
הגעתי לשוק הנגדים סארוג`ני מרקט, בידיעה שאני רוצה לקנות חצאיות, נכנסנו למספר חנויות המחירים היו גבוהים ממה שצפינו. ניסינו להתמקח כמו שמקובל- אבל ללא הצלחה. לאחר כשכבר חשבנו לשלם מצאנו חנות שמוכרת במבצע שניים במחיר אחד, חטפנו בשמחה את החצאיות ומאז אני חורשת אחת מהן ואת השניה אני מנסה לעדן במרכך כביסה בגלל שהבד שלה עוקצני. השוק עצמו ענק והומה אנשים, לאחר שנכנסנו איבדנו את דרכנו החוצה. האנשים בחוץ לא הפסיקו לנעוץ בי עיניים (זה קורה לכל התיירים ובעיקר לתיירות), וזה היה מביך ולא נעים. מצד אחד אני מגיבה בחיוך מצד שני אני לא בטוחה שהם מפרשים נכון את החיוך שלי.
זוג ילדים קטנים בערך בני חמש ושלוש נדבקו אלי ודרשו כסף, הילדים נצמדו אלי ומשכו לי בבגדים וסימנו לי שהם רוצים כסף לאוכל, התחושה הייתה איומה כי לא יכולתי לעזור להם, מסיפורים הבנתי כי הכסף לא נשאר אצלם והם מופעלים על ידי אנשים מבוגרים שמנצלים אותם. המראה הנפוץ של פרות שמסתובבות ברחוב ובכל מקום הוא מדהים, והדרך בה הן משתלבות בתנועה בין מאות הריקשות, המשאיות והולכי הרגל מעוררת התפעלות (פרה שמחליטה לשבת באמצע הכביש אף אחד לא יעז להפריע למנוחתה). ולסיכום: בינתיים אני מאוד נהנית בדלהי. מרגישה בעננים, מלאת חוויות ורוצה לשתף את המשפחה. החברות והחברים שלי.
אורי:
מאוד נהנתי מחברתם של עומר, שירה ויואב קרביץ, בזכותם זכיתי להכיר את דלהי היפה. הורי לקחו אותנו ליותר מדי מבנים עתיקים ומוזיאונים אבל בכל זאת נהניתי מכמה דברים כמו מקום שרפת הגופה של גנדי, שם פיזרנו פרחים ונכנסנו יחפים. פעם אחת חיפשנו מקום מחסה מהגשם והנהג לקח אותנו לחנות ענקית למכירת פסלים, ציורים, שטיחים ועבודות אומנות. חנות מדהימה, צילמתי שם המון תמונות. הדבר הכי מיוחד שעשיתי היה ללטף נחש קוברה שיצא מהסל של הודי אחד שניגן בחליל באמצע הרחוב. יום אחד הלכנו לראות את שער הודו וירדו טיפות קטנות של גשם, התחלתי להתפלל בצחוק "הלוואי, הלוואי שיבוא כבר המונסון" ורעות התעצבנה עלי, אבל זה היה מאוחר מדי כי הגשם כבר הציף את הכל. עם האוכל אני יודע שתהיה לי בעיה, האוכל הכי הודי שהסכמתי לאכול היה אורז עם קטשופ חריף בתוך פיתה צ`אפטי כדי שיהיה לי פחות חריף. ההורים שלי תמיד אומרים לי שאין לי ברירה ואני חייב לטעום ולנסות מהכל "אחרת תישאר רעב". אני כבר מתגעגע לקבוץ בארי, לחברים ולמדריכים שלי ומצפה להגיע ללה ולעבור חוויות והרפתקאות מעניינות.
לסיכום: ברור לנו שהעובדה שהתארחנו אצל משפחת קרביץ ולא נאלצנו לעבור את חווית המיין בזאר וזכינו לתנאים נוחים ומפנקים אפשרה לנו להיקלט בדלהי ביתר נוחות ולראות את חצי הכוס המלאה ועל כך אנו שוב מודים למשפחת קרביץ. אנו כבר נרגשים לקראת הטיסה מחר ללה (Leh) ומעט חוששים ממחלת הגבהים ומכל הסיפורים שמסתובבים סביב המפולות, סגירת הכבישים וכדומה. אנו על כל פנים, את הכתבה הבאה נעביר אליכם מגובה 3,500 מטר.
רוצים עוד מאריה תבל? בדקו את סדנאות הצחוק שלו.
