יוצא לדרך
תראו איזה יקום מופלא. אתה ממריא מדלהי בחושך, בשתיים לפנות בוקר, טס שמונה וחצי שעות, שזה לא מעט, ונוחת, עדיין בחושך, באמסטרדם! תחשבו על זה, אפשר לטוס סביב העולם, במהירות המתאימה, ולהיות כל הזמן בחושך, רק חיים של לילה אינסופי, שלא נגמר, עד שימאס לכם.. נהדר! לי זה נשמע מדליק. אולי הייתי נשבר אחרי כמה ימים, לא יודע, אבל גם החבר`ה באלסקה, או בגרינלנד, נמצאים רוב השנה בחושך, ואני רואה שבסך הכל הם מסתדרים לא רע ולא עושים מזה עניין... כמובן צריך ללוות את הלילה הבלתי נגמר הזה במסעדות, בבתי הקפה ובברים עם המוזיקה המתאימה, כאלה שעושים לך חשק לרבוץ שם ולא לזוז, ובחברה ראויה, שזה הכי חשוב. והנשים, כמו שבוודאי שמתם לב, נראות בלילה נהדר. גם אלה שלא. אז מה צריך יותר?...
שדה התעופה `סכיפהול` באמסטרדם, שכבר ארח אותי כמה פעמים, הולך לעשות את זה היום ובגדול! יש לי קונקשן מטורף של 14 שעות המתנה כאן, תתארו לכם! כשאגיע לארץ אני הולך לחנוק את אלדד מטרמינל 1 בעפולה... טוב, עכשיו כמעט שש בבוקר כשאנחנו נוחתים באמסטרדם, שאורותיה הליליים יפים מתמיד, וכבר בשרוול המחבר את המטוס אני מרגיש את הקור האירופי של אמצע ינואר, ברררר... גם בלי הקור והגשם אני לא מתכוון לצאת לעיר. יש לי בראש ובנשמה יותר מדי הודו בשביל שאפילו אחשוב לערבב אותה עם משהו אחר; עכשיו זה זמן טוב לתפוס שלווה, להרגע קצת ולנסות להתחיל לעכל את מה שעבר עלי בהודו ב-78 הימים האחרונים, למעלה מחודשיים וחצי. מעניין, באחד משלבי שינת ה-on and off שהיתה לי בטיסה, חלמתי שאני מגיע לאיזו עיר שלא הצלחתי לזהות מהי, ומסתובב עם התרמיל הגדול, `הבית`, על הגב, מחפש גסט-האוס מתאים שגם יראה טוב ולא יהיה מוזנח, גם יהיו בו חדרים עם מקלחת ומים חמים, גם יהיה ממנו נוף יפה, ואם אפשר מסעדת גג ופינת זולה ראויה, וכמובן זול!
וככה אני הולך לי, שמח וטוב לב, עד שאני מוצא גסט-האוס קטן, משפחתי, עם כמה חדרים, ובחורה נחמדה שדומה קצת לסנטוש, וקצת לא, אומרת לי: "חיכינו רק לך, ועכשיו אפשר להתחיל". "יופי!", אני אומר לה, ולא ברור לי מה בדיוק אפשר להתחיל, אבל זה גם לא ממש משנה; "חכה 20 דקות עד שיהיו מים חמים", היא אומרת, ומדליקה את הבוילר אצלי בחדר, ואחר כך לוקחת אותי לגג להראות לי את פינת הזולה, שמרוצפת כולה במזרונים וכריות. מעלינו שמיים מלאים בכוכבים, ה`פינק-פלויד` שרים `Wish You Were Here`, ולאט-לאט הגג מתחיל להתמלא בחבר`ה, שאת חלקם אני מכיר ואת חלקם לא; כמה מביאים אתם משהו לשתות ולעשן. שאמיש הפרעון מ`באבא` מביא לי `קוקילידה`, ואומר: "בשבילך רק 50 רופי!". הממזר... 50 רופי זה המחיר הרגיל, אני חושב לעצמי, אז מה זה ה`בשבילך` הזה? אחר כך הוא לוחש לי: "...ותזכור שאנחנו המצאנו את `שלום למלכה`!". לך תגיד את זה לחבר`ה ב`כנען`!, אני עונה לו. ליאורה החיפנית מביאה `בנופי` על מגש, ואומרת לי: "עכשיו לא מדברים, רק תטעם ותעצום עיניים, ותרגיש שאתה בגן עדן..." אחר כך היא מוציאה גיטרה, וגם ליאורה התל-אביבית מצטרפת אליה, עם הגיטרה שקנתה כאן, ומתאימה לידיים הקטנות שלה (ככה היא אמרה), והן מתחילות לשיר את `ימים לבנים`. גיל שואל אם אני רוצה לעשן ומושיט לי סיגריה שמישהו העביר לו, וחגית אומרת לו שלא יקלקל אותי. ואני, אני...
"מה תרצו לשתות?", העיר אותי קולה של הדיילת משנת הנים-לא-נים שלי. עוד שעה וחצי נוחתים, וזה הזמן להתחיל לשתות ולאכול; מכל הדיילות הנחמדות שעל המטוס אנחנו קיבלנו את הדיילת הכי מעפנית. גם לא נראית כמו הדיילת שהיית מצפה לפגוש וגם לא עושה לך תיאבון לאכול, וכל זה בגלל שהייתי נחמד והסכמתי להחליף מושב חלון בצד אחד של המטוס למושב חלון בצד השני, כי איזה בחור הודי רצה לשבת ליד החבר שלו, אתם מבינים את זה? האמת, שליד מקומי החדש ישבה בחורה הודית נאה, בסביבות 30, ומייד אמרתי לעצמי שעדיף בחורה על בחור, ועוד אחת שנראית טוב, אלא שההודית הזאת התגלתה כחרפנית לא קטנה, וכל הטיסה היא חרפה נון-סטופ, בלי לזוז, ורק לקראת הנחיתה היא פתאום התעוררה, חייכה אלי, ושאלה מה השעה עכשיו באמסטרדם... וואלה, הלוואי שאני הייתי מסוגל לחרופ כמוה במטוס.
ואלה שמות
טוב, אז יש לי כמה שעות טובות לשרוף עכשיו כאן בשדה התעופה. במסעדה, על כוס קפה, אני מנסה להביט אחורה ולהיזכר בכל מה שעברתי. כשאני עוצם עיניים, מה שאני רואה זה קודם כל אנשים, המון אנשים שפגשתי. נחמדים, מעניינים, שהיה כיף להיות אתם (כי אם לא היו כאלה בטח לא הייתי זוכר אותם). "בוא נראה את מי אני זוכר", אני אומר לעצמי, וכשאתה מטייל לבד אתה מהר מאוד לומד לדבר לעצמך, בדרך כלל בלב, אבל לפעמים גם בקול. אז עכשיו, תסלחו לי על פרץ הנוסטלגיה שמציף אותי וגורם לי מדי פעם למחות דמעה קטנה של געגועים למשהו גדול שהולך ומסתיים, ובעיקר לאנשים שהם אלה שנתנו את הטעם לכל. קשה לי בפרידות, ואת זה עוד תשמעו ממני הרבה, ולמרות שכל הטיול הייתי עסוק בפרידות, עכשיו כנראה הגיעה שעתה של הפרידה הגדולה, או לפחות של תחילתה. שדות תעופה הם זירות קבועות של פגישות ופרידות, ועכשיו מספק לי שדה התעופה `סכיפהול`, שהשמש מתחילה לחשוף אט-אט את מסלוליו (שמונה וחצי, הגיע הזמן!), את התפאורה הנפשית המתאימה להיזכר בגעגועים באנשים שחלקו איתי גסט-האוסים, אשראמים, טרקים, שיעורי יוגה ורייקי, רכבות ואוטובוסים, מסעדות, דהבות ובתי-קפה עד אור הבוקר, ועשו איתי את הטיול:
אסי וליאורה במקלוד גאנג` ובבהאגסו עם דיונים על המרכסיזם, גיטרה ו`בנופי` ב`סקיי-פאי`, ואתם גם ענבל וטנזין הטיבטי, והאוכל הישראלי של צ`וקיס (סלט ושניצל לתפארת!), ותחושת הבית; איה ונאוה, ממקלוד (יחד עם הבנופי), ופושקאר, ומתן, שפגשתי ביום האחרון במקלוד, ואחר כך בפושקר, עם איה ונאוה, שוב היינו יחד, בכיף; קרוליין וגרג האוסטרלים מהטרק לטריונד ומהזכרונות על אוסטרליה, וניו-סאות`-ווילס, וסרג`יוואן ההודי, שהגיע מפאנג`אב וגם הלכנו יחד בטרק, גם דיברנו בלי להפסיק, שעות, על קאסטות, על הבדלים בין אנשי פאנג`אב להימאצ`אל ועל חתונה שלו, בקיץ, אפילו שאין לו חברה, אבל הגיל מחייב, וגם `קרענו` את דהראמסלה עם האופנוע שלו; מיץ` האוסטרלי, שלא הפסקנו להיפגש, והוא לא הפסיק לחפש, ומארי, `הפרטנרית שלי`, כמו שהוא קרא לה.
ויש גם את יקי, המומחה לענייני טיבט, ודודי, שפגשתי כמעט בכל מקום אליו הגעתי; צ`ודהארי ההודי וטנזין הטיבטית, שני חמודים אמיתיים מ`האנטד היל האוס` במקלוד, ג`יידאב, חברם, נהג המונית הבלתי נלאה וגם ראמלל, שיצא אתי לשלגים של מנאלי ולא נתן לי לשקוע בשלג של רוטאנג-פאס עם ג`יפ הטויוטה שלו; ראמש, עם הצ`אי מסאלה הכי טוב בהודו וספרי הזכרונות ב`סאן-ריז קפה` במקלוד, וסרג`יו, במהדורה מוקטנת, באולד מנאלי; לידקה ואליש הצ`כים, חמודים-חמודים, חדר לידי בגסט האוס ושיחות מרפסת כל בוקר (עם לידקה); `מאמא שיווה` בקסול, ג`וני באגרה, `מאמא` (ליד ה`סוויס קוטג`), ברישיקש וגם ג`יי ב`מון לייט`, כולם עושים אוכל נהדר ויחד אתם גם `ששון` (ב`ארמון` על הכביש, באמצע הבאזר, כל היום, ובמיוחד למי שמתקשה ללכת לישון לפני שלוש-ארבע), שאמיש `הפרעון` (`באבא`), ראבי (`העין השלישית`) ובאנטי (האח של מאנו, על ההר של מקדש סאביטרי). כולם בפושקר, באוכל, שתיה וקינוחים שלא נגמרים.
כל החבורה של לקסמן-ג`ולה ברישיקש: איתי ומיכל (שכנים ב`גאנגה`, עם הדיג` והאופנוע), שימי (במוזיקה, בקבלות שבת, אצל אנדרו כהן, ובכלל גם בפושקר), הדר (שיום אחד תגיע רחוק, ובינתיים נפגשנו בלי להתכוון גם בואראנאסי ופושקר), תומר (שכן ב`גאנגה` ושותף ברייקי), א. (שמחפש תשובות, ובינתיים ידע ושר אתי את כל המילים של `אולה-בבו`), נמרוד והילה (והתופים), יעל (שאת הטרק המשותף שלנו אף אחד משנינו לא ישכח), עמית (וטקסי הפוג`ה בראם-ג`ולה), דן (והגיטרה), תום (והחליל, ואחר-כך הנסיונות בהרמוניקה בנר ראשון של חנוכה בואראנאסי), וגם איתי (הקיבוצניק) מרם-ג`ולה, וכל החבר`ה האחרים שהיו אתנו שם- סינתיה האמריקאית, שהיא סיפור-סיפור, מסובך לתפארת, אבל בזכות זה חיברה אותי למקומות מעניינים, פרנק הקנדי (שכן ב`גאנגה`, שהשכיב אותנו על הרצפה ערב אחד בדהבה הלבנה, בתאור ברית המילה שעשו לו בגיל 15), טוני הגרמניה, בחורה מיוחדת, מרשימה, ואליזבט השוויצרית, שאפילו הצטרפו אלינו לקבלת שבת.
האנשים המיוחדים, בעיני, שהם חלק מרישיקש: שרת צ`אנדרה שרוטיה, העומד בראש סווארג אשראם, שגם השאיר בידי הזמנה פתוחה להתארח בדירתו באשראם כמה זמן שארצה, סוואמינראן, באבא ששומר את מורשת ביקור `החיפושיות` באשראם הנטוש של מהארישי מאהש יוגי, סלימי, הצרפתי הצבעוני עם הקטנוע, המחשב והספרים שחיבר, ופרמדאס, האנגלי יוצא הדופן; גיל וחגית, וכל הזמן שעשינו יחד בעמק פארוואטי, בג`ארי בטרק למאלאנה, בקסול (אפופים בעשני הצ`ילום המגיחים מכל פינה) ומאניקאראן, וארז ומיכל (מיכלוש) בואראנאסי, ואחר-כך ברכבת לאגרה (שאיחרה רק ב-12 שעות...) ובסוף יחד בפושקר, עד הסוף; אג`אי, עובד סוציאלי, שנסע אתנו ברכבת (לבקר את אביו ואמו החולה באגרה), והעלה בעיני את קרנם של ההודים, יחד עם סאן-ג`יי, ההודי המקסים מהקפה במפל של בהאגסו, אתו ישבתי שעות והוא ששיכנע אותי לנסוע לשימלה וגם לקחת את רכבת המסילה הצרה משם לקלקא, ודרפאן מג`ייפור, שבטח עוד ניפגש ונעשה דברים ביחד; וינוד וסנטוש, האח והאחות ב`מילקמן` בפושקר והשכנים שלי בחמשת החדרים של הגסט-האוס, אודט הצרפתיה, לודילין השוויצרית, ז`אן בטיסט ובאבט הצרפתים, בשעות של זולה על הגג; מוניקה ואמא שלה מרישיקש, שבינואר פותחות גסט-האוס משלהן ואני מוזמן!
ואי אפשר בלי להזכיר את אמה השבדית, שנראית לגמרי ישראלית, וסבלה, מסכנה, מקלקולי קיבה כל הזמן, גם בבהאגסו וגם ברישיקש, ושני הארגנטינאים העליזים שהיו אתי מהרגע הראשון שהגעתי לצפון, ח`ברין המנהיג וגיירמו הבשלן, צוות לעניין; המורה שלי ליוגה ומדיטציה, קאראנפאל יוגי, והחבר`ה שלמדנו יחד, פעמיים ביום: פייר הצרפתי, סוניה הניו-זילנדית והנרי (חבר שלה) וג`יימס הבריטים; קולין ואלישיה, שתי נוצריות צעירות, חמודות, שמתפללות בשבילי מאז נפגשנו בואראנאסי, ועד עכשיו לא ברור לי במה זכיתי, וארנו הצרפתי, טיפוס-טיפוס, נוצרי קתולי שכותב ספר, ובטוח לחלוטין שאנחנו עוד ניפגש איפה שהוא, מתי שהוא; פאל ההונגרי, שחקן כדורגל ונוצרי אדוק, ולי, הרופא היהודי-אמריקני, שניהם מהטיול בדלהי; קים וצ`ה הדרום-קוריאנים, נונה ואוני, ועוד כמה מחבריהם, באגרה, ג`ייפור ופושקאר, ומרקו האיטלקי מג`ארי, שריחף כל הזמן; מריה ממלזיה ולאורה מארגנטינה, שתי צעירות המסיימות תיכון בינלאומי בפונה, שותפות ל-16 שעות נסיעה ברכבת בדרגשי השינה שלידי והרבה שעות שיחה, וגם יולאן, ההולנדית, בדרגש מהצד השני; דוד ואודי, מהבודדים שפגשתי שהגיעו להודו מייד אחרי השחרור, ויחד בילינו כמה לילות טובים עם מוזיקה וכל השאר אצל `באבא` ו`ששון`; גנית, איווה וטלי, הסטודנטית שלי, שהיתה בשוק כשפגשה פתאום את המרצה שלה... החבר`ה של בית חב"ד בפושקר, נחמדים אמיתיים, אפילו שאני בצד החילוני, והאחרים ששם, רפי, צביקה, יוכי, וכל השאר; אצ`ריה מילינד ברישיקש וד"ר מאטור בפושקר, שני המורים שלי לרייקי ו... טוב, נראה לי שאני נסחף לגמרי, אז בואו נעצור את זה כאן (כמו ששלומי אמר לדניאלה).
אבל, אתם יודעים מה, אולי באמת במקום במבזק ובראשי פרקים, נחזור אחורה, לאט-לאט, וננסה להבין, גם אני יחד אתכם, מה בדיוק קרה בחודשיים וחצי האלה. הא, מה דעתכם? למזלי יש לי את היומן הזה, שאתי, שבו כתבתי הכל כל יום (או מקסימום ביום שלמחרת), הרבה פעמים במהלך האירועים עצמם, ברכבות, על ספסל בדרך או על השולחנות במסעדות, בדהבות, ובבתי הקפה בהם אכלתי ושתיתי. היו לא מעט ימים בהם היומן הזה היה חברי הקרוב ביותר, היחיד שיכולתי לשוחח אתו על מה שעברתי ואז גם שמחתי נורא שיש לי אותו. לפעמים הייתי מכריח את עצמי לכתוב, ממש בכוח, באחת או בשתיים בלילה, כשהעיניים כבר נעצמות, בדרך-כלל בשכיבה על המיטה ועם מוזיקה באוזניים, שלא אירדם. כשאתה מטייל לבד ואין לך תמיד מישהו לידך שתוכל להתחלק אתו בחוויות, יומן כזה הוא כמו טיפול פסיכולוגי, שעוזר לך להתבונן בחוויות שעברת תוך כדי, לנסות להבין עוד, וגם להגיד למישהו שעצוב לך עכשיו, שקר נורא, שאתה מתגעגע או שאתה שמח, ובא לך לשתף מישהו בשמחה הזאת. לפעמים הרגשתי שאני ממש נחנק, שאין לי עם מי לחלק אפילו משהו ממה שאני מרגיש, ומהר מאוד היומן הזה הפך להיות משהו שלא יכולתי בלעדיו. סחבתי אותו איתי לכל מקום ולא פעם חזרתי וקראתי בו, בנסיון להבין מה בדיוק היה שם. מה הרגשתי, למשל, בימים הראשונים בהודו, או בעיר חדשה, ולא במבט לאחור, שבדרך כלל מעוות את הזיכרון. יחד עם היומן הייתי `מדפדף` גם במצלמה הדיגיטלית שלי, בסוף כל יום, רואה את התמונות, נזכר, וכך, היומן והמצלמה, לא הניחו לחוויה, או לחלקים ממנה לחמוק ממני, עוד בטרם הספקתי לעכל אותם עד תומם. טוב, מספיק לקשקש. בואו נצא לדרך ונראה מה יקרה.
על המטוס
27.10.2003: "תשמרו על עצמכם, ועל הבית", אני אומר ליורי אחרי שאנחנו מתחבקים לפרידה בשדה התעופה בשתיים וחצי לפנות בוקר, ומעמיס על הגב את ה`בית` החדש שלי, שבחודשיים וחצי הבאים יספק לי את כל מה שאני צריך- בגדים, ספרים, תרופות, צ`ופרים וכל השאר. כרגע אני מתחיל ללמוד לסחוב אותו בלי להתמוטט תחתיו, ואפילו לא יכול לדמיין לעצמי שבעוד כמה שבועות אתרגל אליו כל-כך, עד שהוא יהפוך לחלק ממני, וכשהוא לא יהיה על הגב שלי ארגיש שמשהו חסר לי...
בביקורת דרכונים מביטה בי השוטרת, חוזרת לדרכון, שוב מביטה בי, ובסוף שואלת: "לאבא שלך קוראים מיכאל גונן?", "כן", אני עונה, מופתע לחלוטין, היא מכירה את אבא שלי? מה... מאיפה... מה פתאום היא שואלת... אני מנסה להבין, תולה בה עיניים שואלות; "זה מהספר `מיכאל שלי`" היא אומרת בשלווה, אחר-כך מחייכת מעט במבוכה, כמעט מתנצלת. כשהיא מסיימת את הבדיקה היא מחזירה לי את הדרכון, ואני חושב לעצמי שאם בביקורת דרכונים מישהי מדברת אתי על `מיכאל שלי` של עמוס עוז, אז יש עוד תקווה, לא הכל אבוד...
זהו, המטוס המריא, יצאתי לדרך! אני מרגיש שכל גופי דרוך לקראת מה שמצפה לי, ואני אוהב את הדריכות הזאת; אני אוהב אותה כי היא גורמת לי להיות בשיא העירנות, פתוח, ער לכל מה שקורה סביבי, מוכן לקלוט כל זיע וכל ניע ולא לפספס שום דבר. אני חושב שזו הדריכות של אנשים רעבים (אפילו שמגישים עכשיו ארוחת בוקר), שמחברת יחד את הסקרנות, הרצון להתנסות במשהו חדש, אחר, התרגשות, מתח ותחושה שמשהו שחשבת עליו הרבה והתכוננת לקראתו מגיע. רכבת ההרים יצאה לדרך ואתה עליה, ואתה כבר מרגיש שהנסיעה הזאת הולכת להיות משהו! הרבה חודשים של תכנונים, מחשבות, החלטות, קודם כל עם עצמך ואחר כך שיתוף המשפחה, החברים, מקומות העבודה אליהם אתה מחוייב ("אל תשבצו אותי ללמד בסמסטר א` כי אני נוסע להודו..."), מתמצים ברגע הזה. שלא לדבר על כל ההכנות- חודש וחצי של זריקות וחיסונים (ואני מודה שכבר התחלתי להתמכר לאחיות ולביקורים במרפאת המטיילים ב`לב המפרץ`...), ביקורים בחנות `למטייל` הסמוכה בחיפוש אחר פריטי ציוד מתוך רשימה ארוכה עליה ישבתי עם מאיה, לקרוא חוויות של מטיילים שחזרו מהודו ולשמוע הרצאות, לדאוג לויזה... חודש וחצי של תוכנית שהולכת ונרקמת, תופסת חיים משל עצמה, של ערמת ציוד שהולכת ומצטברת על הרצפה בחדר, של סגירת קצוות בכל מיני פרוייקטים, כשכל שיחה מגיעה איכשהו לזה ש"בוא ננסה להיפגש לפני שאסע להודו", או ש"את זה נמשיך אחרי שאחזור מהודו"...
בהמתנה בשדה התעופה באמסטרדם ואחר כך בטיסה, אני בוחן את הנוסעים, מנסה לראות אולי יש כאן איזה פרטנר (עדיף פרטנרית) שנוכל לעשות משהו ביחד, ביום-יומיים הראשונים, או אפילו רק לקחת מונית יחד מהשדה בדלהי, אתם יודעים. מה זה אומר, אני חושב, ומה קרה לכל הביטחון העצמי שלי? בארץ הייתי מסתכל מדי פעם על רשימות הנוסעים שהופיעו באתר של `למטייל` לפי חתכי גיל, מועדי טיסה, וכל זה, וכל פעם הייתי אומר לעצמי: שום שותפים לנחיתות רכות ושום כלום. אני הולך לעשות את זה לבד, וזהו. אולי גם בגלל מה שהנרי מילר כתב פעם, ש"כאשר יוצא איש להרפתקה גדולה עליו לחתוך את כל הקשרים, זהו כמעט חוק. עליו להימלט לישימון, ואחרי שיתפרק מכל מאבקיו ונפתוליו עליו לחזור" ועכשיו פתאום...
ליד המטבחון האחורי במטוס אני קושר שיחה עם בחורה הולנדית נחמדה, כבת 30 לערך, שער בלונד אמיתי (נראה לי ככה בכל אופן), קצר, פנים מעט עגולים, הולנדיים כאלה, וחיוך חמוד לאללה, וכולה לבושה ומצויידת לטרקים בהימליה. אני מתחיל להתלהב ומדבר על הודו, והיא, טוב, היא נוסעת בעצם לנפאל, היא אומרת עם החיוך ההולנדי הזה שלה, יחד עם בעלה, והיא מצביעה בראשה לכוונו. אני מביט ורואה מישהו יושב, לא רחוק מאתנו, גם הולנדי גזעי כזה, בלונדיני, ובבת אחת כל ההתלהבות שלי צונחת לאפס. אם לפחות הייתי בלונדיני או משהו... אנחנו ממשיכים בשיחה, אבל זה כבר לא אותו דבר, אפילו שאני משתדל, וסוגרים אותה כשהיא חוזרת לבעלה. אני חוזר למושב שלי ליד החלון, ליד זוג הודים מבוגרים עם אנגלית חלשה (ואני לתומי חשבתי שכל ההודים יודעים טוב אנגלית...). הבעל יושב באמצע, ביני לבין אשתו שממלאת מושב וחצי, כמו פסל, וזז רק כשאשתו מגישה לו כדורים לבלוע (וזה קורה כל חצי שעה בערך). רוב הזמן הוא ישן ואפילו לא הולך לשירותים, ואני מדבר אתכם על טיסה של איזה 8 שעות, שכל הזמן מגישים אוכל ושתיה, תתארו לכם... את טופסי הכניסה להודו הוא ממלא בדייקנות מדהימה, בלי לחרוג מהמשבצות הכתומות, והן מה זה קטנות, למי שמכיר. מלא התפעלות אני מציץ בטפסים, ורואה שהוא רושם אותו ואת אשתו כמבקרים, וזה אומר שאינם חיים בהודו. מעניין. הידיעה הזאת מזכירה לי משום מה את מה שחנן סיפר לי, על בחור הודי שעבד אתו יחד בחברת הייעוץ מק`נזי, ואמר שהדבר הכי טוב שיש לו בארה"ב זה שהוא פותח את חלון משרדו בבוקר ולא רואה הודים... טוב, הבעל אמנם ישן אבל אשתו ערנית מאוד, וכל פעם שהיא רואה שנמאס לי לשבת ואני רוצה לקום, היא מייד מעירה את בעלה ושניהם מתרוממים לעמידת דום מתוחה ונותנים לי לעבור. יפה, אני בטוח שהרס"ר שלנו מהטירונות היה גאה בהם. אני בכל אופן כבר מתחיל לחבב את ההודים!
כשהמטוס נוחת אני כבר בשיא ההתרגשות. זהו, אני בהודו! אני מת לצעוק, לקפוץ משמחה, להשתולל, להתרגש עם מישהו, אבל אין לי עם מי... בביקורת דרכונים מעיר לי הפקיד שלא רשמתי איפה אשהה בהודו. "אני מתכוון לטייל בצפון הודו", אני אומר, וזורק לו כמה שמות של מקומות, בהגייה הודית מרשימה (תוצאה של אימונים מוקדמים עם מאיה). הפקיד מחייך ולוקח אליו חזרה את הטופס, ואני מביט בו ותוהה- מעניין מה הוא חושב עכשיו לעצמו ("בטח עוד אחד מאלה שבאו לגלות את הודו..."). תרמיל הגב שלי הגיע, יופי, אחרי כמה אכזבות שהיו לי בעניין הזה בזמן האחרון, ואני מעמיס אותו על העגלה והולך להחליף קצת כסף (100 דולר, כמו שיעצו לי בבית). כבר קרוב לחצות, אבל השדה שוקק חיים כאילו זה אמצע היום ואני הולך לחפש מונית. בדלפק הראשון רוצים 450 רופי, "יותר מדי" אני אומר לפקיד, והוא מפנה אותי לדלפק הבא; כאן כבר מציעים 350 רופי, " too much", אני חוזר על דברי מקודם, ומופנה לדלפק הבא, שם מבקשים רק 250 רופי ומתחילים למלא את טופס ההזמנה במין פנקס קבלות גדול, עם העתקים וניירות קופי; "יותר מדי", אני אומר שוב, ובבטחון של מישהו שמגיע לדלהי לפחות פעם בשבוע, לוקח את העגלה ויוצא אתה החוצה אל הלילה ההודי, החם והנעים, אל החושך ואל הבלתי ידוע.
נחיתה בדלהי
אחח... הודו הודו. מהרגע שנחתתי אני מרגיש שזה המקום שלי. עכשיו עוד קשה לי להסביר למה, אולי בהמשך, בינתיים זה אצלי בבטן, גדל ומתנפח למין בלון ענקי, שמרים אותי אט-אט למעלה לשמיים זרועי הכוכבים, כשממול מביטה בי כל הזמן ארונדהטי רוי, רצינית כזאת, לא מחייכת (בגלל אמו, אני בטוח), ואחר כך מנחית אותי בעדינות על ריקשה, שדוהרת איתי העירה תמורת 200 רופי. "למיין בזאר, מלון `הארי רמה`" אני אומר לנהג את משפט המפתח, שכל ישראלי שיוצא להודו לומד לדקלם בע"פ, כדי שההודים האלה יראו שאנחנו בעניינים ואי אפשר לעבוד עלינו... הבחור נוהג כמו משוגע אבל במיומנות של נהג איטלקי, נדחק בין המשאיות הגדולות והאוטובוסים, עוקף מימין, עוקף משמאל, יורד לשוליים, עולה חזרה ואפילו חותך כביש דו-מסלולי דרך הנתיבים הנגדיים, כדי לחסוך לעצמו פניית פרסה. יפה חביבי, יפה! הרוח הקרירה של הלילה שנושבת לי בפנים שומרת אותי ערני ודרוך. כך אני אוהב להיות, במיטבי, מוכן לבלוע את כל מה שמסביב, את כל העולם, וגם, מוכן לכל צרה שלא תבוא, ואלה הלא באות תמיד, אלי בכל אופן. טוב, להארי-רמה אני לא נכנס אחרי שכולם הזהירו אותי ממנו ("שורץ ישראלים..."), וב`אג`אי` מולו אין חדרים, אבל ב`אנופ` לא הרחק משם אני מוצא חדר ליחיד, בלי חלונות, אבל עם מקלחת ושירותים ואפילו אסלה- הידד! אני מחליט לקחת את החדר (בגלל השירותים והאסלה כמובן), יורד לשלם 200 רופי ללילה אחד וחוזר לחדר, מוציא את הציפה שהבאתי ופורש על המיטה, זוחל פנימה ונופל מת...
28.10.2003: בשבע וחצי בבוקר אני מתעורר. אין חלונות ולא רואים, וגם לא שומעים כלום; אני יוצא החוצה בתחתונים וניגש לחלון במסדרון ומביט החוצה. המיין בזאר מתחתי מתחיל להתעורר לחיים (אתמול בלילה, כשהגעתי אחר חצות, הוא היה מת) ואני חוזר לחדר מלא מרץ והתלהבות. את ארוחת הבוקר אני אוכל במסעדת הגג של הארי-רמה (ארוחה ראשונה ואחרונה שם, ותחסכו לי את ההסבר למה), משתדל להתרחק משולחן עם ארבעה חבר`ה ישראלים שמדברים בקול רם על השרות הצבאי (תגידו, לא נמאס? רבאק, אתם בהודו!). הבחורה בשולחן שלידי, בריטית כזו, בשיער בגוונים של אדום וורוד, קוראת ספר ומחייכת אלי חיוך קטן; אני מחזיר לה חיוך, וכבר אני מרגיש יותר טוב. חיוך בריטי אדום-ורוד על הבוקר, משהו שההורים שלנו לא זכו לו בכל תקופת המנדט הבריטי בארץ, שווה! טוב, אני מסיים את הקפה ויוצא לתחנת הרכבת. יש לי תוכניות לצאת עוד הלילה לדרהאמסלה, וצריך לארגן כרטיס.
בתחנת הרכבת אני עולה, או יותר נכון מנסה לעלות במדרגות למשרד הכרטיסים לזרים. הודי אחד, לבוש יפה, נראה רשמי כזה, חוסם את דרכי ואומר שהיום צובעים בקומה שניה והמשרד סגור! אני והמזל שלי, אני חושב לעצמי, אבל ההודי מייד מוסיף, באדיבות רבה, שהוא מוכן להראות לי את המשרד החליפי. "זה כאן ממול", הוא מוסיף, בעת שאני יורד אחריו במדרגות למטה. "עד מתי יהיה סגור כאן?" אני מנסה עדיין לבדוק, "יומיים" הוא עונה, וגם מספר על איזה פסטיבל שמתקיים כאן, מה שמעורר אצלי חשד ראשון, כי לא ראיתי שום שלטים ושום סימנים אחרים.
אנחנו חוצים ברגל את מגרש המוניות והריקשות שלפני תחנת הרכבת ונכנסים למשרד קטן, שבכניסה אליו תלוי שלט בד שאומר שזה משרד חלופי זמני, ואז אני פתאום מבין שהבחור עובד עלי. ככה לא נראה משרד של תחנת רכבת מרכזית! כמה הודים שיושבים בכניסה למשרד מביטים בי, ואני מרגיש שהם אומרים לעצמם: הנה עוד פראייר הגיע... הפקיד ממהר להתיישב במשרד הקטן, חצי קומה למעלה, וכשאני שואל אותו אם זה משרד של הרכבת הוא מתנצל ומסביר שזה משרד נסיעות... "אז המשרד בתחנה לא סגור?", אני ממשיך ושואל, "לא, הוא לא סגור" הוא עונה, ומחייך... ככה זה ההודים, אני מתחיל ללמוד. שיעור מספר אחד: מנסים לעבוד עליך בקטנה, אם הצליח- מה טוב, אם לא- הם מחייכים חיוך מבוייש, כמו ילדים קטנים שנתפסו בקלקלתם וממשיכים הלאה, כאילו כלום לא קרה. טוב, למדנו משהו (עכשיו אני גם נזכר שהזהירו אותי מתרגילים כאלה).
אני ממהר חזרה לתחנת הרכבת, והפעם עולה במדרגות השניות למשרד לתיירים, וכאן הכל עובד, כרגיל... נעים מאוד! אחרי איזה 20 דקות המתנה ועוד כמה דקות מול פקידה אדיבה ויעילה, יש לי ביד כרטיס לרכבת לילה לפטנקוט, מחלקה שניה, דרגש שינה עליון, ומשם אקח מחר בבוקר אוטובוס לדרהאמסלה. יופי. שמח וטוב לב אני יוצא מהתחנה, לוקח ריקשת אופניים (10 רופי) ומוסע בה אחר כבוד לאורך המיין באזאר חזרה לכוון המלון. בדלהי אני מתכנן לטייל כשאחזור מהצפון בדרך לואראנאסי, או לפני שאטוס הביתה, אז עכשיו נעביר קצת את הזמן בכיף עד הערב, אני אומר לעצמי, ובעניין הזה אין כמו בזאר טוב. מעניין, כשאתה על הריקשה הריחות של החרא והלכלוך ברחוב פחות חריפים, או שאולי פשוט כבר התחלתי להתרגל אליהם. כמה שעות מספיקות לו לבן-אדם כדי להתרגל לכל דבר, אני חושב, גם לדברים שנדמה לך שלא תתרגל אליהם לעולם...
אני יורד מהריקשה ומתחיל לסרוק את החנויות, נכנס, מסתכל, מחליף מילים עם המוכרים ואחרי איזה עשר חנויות או משהו נתקל בבחור צעיר שעומד באמצע הרחוב ומנסה לפתות אותי לשיחה, ואני נענה. הוא מנסה לנחש את מוצאי על פי המבטא שלי ולא מצליח; אנחנו עומדים ברחוב ומשוחחים, מין חידון מחוייך כזה של מוכר וקונה (אני), שהוא טרף קניות פוטנציאלי שלא אכפת לו להיטרף, ובתנאי שזה יהיה שווה את זה, והוא, המוכר, ממשיך לנסות. אחר כך הוא מספר שיש לו חנות לעבודות עץ ובד, ואנחנו מסכמים שהוא יראה לי את החנות שלו, שלדבריו היא חנות מאוד מיוחדת, ואני אגלה לו מאיפה אני. החנות נמצאת ברחוב צדדי ובכניסה אני חולץ סנדלים, כמוהו, ונכנס. טוב, שום דבר מהמוצגים שם לא תופס אותי, הכל די חוזר על עצמו ממה שכבר ראיתי, אבל זאת הזדמנות שלי לשיחה עם הבחור, שמספר שהגיע לדלהי מקשמיר, וכל משפחתו עדיין חיה שם. תוך כדי הסיפור הוא מכין קפה, וגם מנסה למכור לי טיול לסרינגר ("נוף נהדר, גסט-האוס על סירה ועכשיו גם מזג אויר מצויין, וגם חודש הרמאדן"). טוב, הוא מוסלמי, זה ברור, מה שהופך את השיחה לבעלת אופי מיוחד (אחרי שסיפרתי לו שאני מישראל). הוא מראה לי אלבום תמונות משם, ואת בני משפחתו, ואני מנסה להבין למה עזב את קשמיר ואיך הוא שומר על קשר עם המשפחה, ואיך החיים בדלהי, ו... אחרי איזה שעה אנחנו נפרדים, ואני מבטיח לו שאם אסע לקשמיר אתקשר אליו ונתאם משהו, כי הוא גם סוכן נסיעות, ושבפעם הבאה הקפה עלי.
ערב במיין באזאר
המיין באזאר בערב, כשמתחיל להחשיך והלילה יורד, נראה הרבה יותר טוב, אני חושב לעצמי, כשאני יוצא לשוטט קצת ולספוג את האווירה, לפני שאני עוזב את דלהי. אפילו הקישוטים הילדותיים שתלויים שתי וערב מעל הרחוב, כמו מין גג הזוי של חגיגה שאף פעם בעצם לא התחילה, נראים פתאום שייכים יותר, מתאימים יותר. בכלל, חשבתם פעם שבלילה כל דבר נראה יותר טוב? כבר הזכרתי את הנשים, וזה נכון, אתה נכנס לפאב או למועדון, או סתם קפה, ופתאום כל הבנות נראות לך יפות, זוהרות, ראויות, גם אלה שפחות צעירות. החושך מסתיר את הקמטים, את הפצעים, את עמל היום, את צבעי השיער המקוריים, שנוטים להפציע פה ושם. אפילו את האיפור הכבד, שעכשיו הוא מיותר, כי יש כבר מישהו אחר שמסתיר, ולא רק מסתיר, גם מעניק לפנים רוך ואפילו יופי, שאינם מנת חלקם בשעות האור. הייתי יכול לחבק ולאהוב את כל הנשים האלה, שיושבות בבתי הקפה לבד או עם מישהו, רגל על רגל או עם ספר ביד, נינוחות, מדברות בשקט, מצחקקות וכל כך נשיות. כל כך קל להתאהב בהן בלילה...
עכשיו גם נעים להסתובב ברחוב ברגל, כשהבזאר הולך ונרגע מלהט היום, ואפילו קריאות נהגי הריקשות וצפצופי הטוק-טוקים נשמעים מעט יותר נינוחים, פחות תוקפניים. התנועה ברחוב עדיין סואנת, ואת זה קשה אפילו לתאר: עשרות ריקשות, תלתי-אופן, ולעתים גם מכונית שמעיזה ונדחקת, נוסעים בשני הכוונים ברחוב הצר, כולם מצפצפים לכולם, ונדמה שכל רגע תהיה איזו התנגשות, אתה ממש מחכה לשמוע את ה`בום` של ההתנגשות, אבל זה לא קורה, באורח פלא, ומישהו תמיד עוצר, בשניה האחרונה, ואחר מתמרן במיומנות הלאה, והכל זורם, כאילו כלום. פנטסטי!
בתחנת הרכבת
בתחנת הרכבת מהומת אלוהים. אני יורד מריקשת תלת האופן שהביאה אותי, ומפלס דרכי לתור כדי לברר מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלי. "רציף 5" צועק הפקיד, כדי להתגבר על הרעש מסביב, וליתר בטחון גם מסמן לי חמש עם כל אצבעות כף ידו. אני צועד לרציף 5, `הבית` על הגב, ומחפש ספסל לשבת ולהמתין. ממולי החולדות חוצות בריצה את הפסים ונעלמות בתוך מחילות שחפרו בתוך הסוללות שמשני צידי הפסים. מדי פעם מציצים ראשים של כמה מהן, כשהן סורקות את השטח, ואז שוב חוצות לצד השני, כשכמה מהן מעיזות, מטפסות למעלה ומסתובבות ליד הספסל שלי והאחרים, מחפשות אוכל. הרכבת מגיעה הרבה לפני הזמן, כמוני. נוסעים יורדים, נוסעים עולים, ואני מנסה לברר אם זו הרכבת שלי. בחורה הודית שמדברת אנגלית הולכת לברר בשבילי, וחוזרת: "לא, זו לא הרכבת לפטנקוט". אני חוזר להמתין, והשעון מתקרב לשעת היציאה. קודם בדקתי וראיתי את שמי על הלוח הגדול עליו תלויים רשימות שמות הנוסעים, אז מה קורה כאן? 10 דקות לפני מועד היציאה המתוכנן אני כבר בלחץ אטומי, שוב שואל ומברר, בידיעה שכבר אין סיכוי שהרכבת הזו תזוז ואחרת תספיק להיכנס במקומה וגם לצאת בזמן, ואז אני מגלה שהרכבת שלי בכלל יוצאת מרציף 4! איזה באסה... אני אוסף את עצמי וטס לרציף 4 הסמוך, מחפש את הקרון שלי ומצליח לעלות עליו כמה דקות לפני שהרכבת זזה (באיחור קל, למזלי)... יו, כמעט פרחה נשמתי מהריצה המטורפת הזאת. הקרון עמוס וצפוף, חלקו מלווים שבאו להיפרד ויורדים רק כשהרכבת מתחילה לנסוע, ואני מפלס לי דרך עם ה`בית` על הגב ותרמיל הגב מקדימה, עד לדרגש שלי, שלמזלי טרם נתפס על ידי מישהו אחר, זורק למעלה את התרמילים ומטפס אחריהם בסולם הקצר, משתרע על הדרגש- זהו, הגעתי!
אחרי שאני נרגע קצת אני מסתכל סביבי. עדיין, הקרון מלא וצפוף, כל הנוסעים הודים, וכמה מהם מביטים בי בהשתאות מה אני בדיוק עושה כאן. כן, את זה בדיוק גם אני שואל את עצמי... הציוד שלי תופס חצי דרגש, ואני מתמרן את עצמי למצב שכיבה בחצי מטר רווח שיש בערך בין הדרגש העליון עליו אני שוכב ובין תקרת הקרון שמעלי. ההודי בדרגש ליד עושה את אותו הדבר. גם הוא מקופל בגלל מזוודה שהניח על הדרגש, אלא שהוא הספיק בינתיים להוציא ולפרוש סדין ושמיכה דקה, ולהניח את שני כפכפיו על אחורי שבכת הברזל המכסה את שני המאווררים הקטנים המחוברים לתקרה ותקועים בינינו, כפכף על כל מאוורר. טוב, את זה אני צריך ללמוד לפעם הבאה, אני חושב לעצמי. אני נזכר שאמרו לי, שאם אני רוצה להכיר את הודו כמו שהיא באמת אני צריך לנסוע ברכבות מחלקה שניה ובאוטובוסים מקומיים. אז זהו, היום התור של הרכבת ומחר יגיע האוטובוס. בדרגש העליון בצד המסדרון (אפר-סייד), מעט מתחתי בגובה, אמא עם ילד קטן, בערך בן 3. שניהם שוכבים על הדרגש ומנסים להירדם, רק שהילד רוצה להמשיך לשחק ומבעד לשמיכה אני רואה את שתי ידיו הקטנות טווות קורים באוויר, ומציירות ציורים דמיוניים, אחר כך נרגעות מעט, נחות, ושוב יוצאות למסע אווירי מעל ראשה של אימו. עכשיו מסדרים את שני הדרגשים הנפתחים שמתחתי ומתחת לשכני, ושתי עלמות חן הודיות צחקניות בגיל לא ברור (עדיין לא למדתי להעריך את גילם של ההודים), משהו סביב עשרים נראה לי, פורשות עליהם סדינים, מוציאות שמיכות, ותוך כמה דקות הן כבר שקועות בעולם החלומות.
יש כאן 6 דרגשים בתא הפתוח, 3 בכל צד, ועוד שניים במסדרון מולנו, וקצת יותר נוסעים, שנדחקים בשכיבה וישיבה בדרגשים התחתונים, ועוד כאלה שממשיכים להסתובב במסדרון. בינתיים מישהו אצלנו כיבה את האור, אך עדיין מגיע אור מהתאים הסמוכים, שכולם פתוחים אל המסדרון הצר. כבר אחרי 11 בלילה, הרכבת דוהרת צפונה ואני מצרף את המסטיק שלי לאוסף המסטיקים הדבוקים לתקרה, בצמוד לבסיס מנורת הניאון, שכמעט צמודה לי לראש, וכך כולנו שותפים לאיטום יפה ומסודר של החריץ שבין מנורת הניאון לתקרת הקרון, קו-פרודוקציה הודית-ישראלית... לפני שגם אני מנסה לישון, ואחרי שהקרון נרגע והשתתק והמסדרון העמוס התרוקן, אני יורד מהר לשירותים להשתין, מקווה שאף אחד לא ישים בינתיים יד על ה`בית` שלי, ששרוע לו בנחת בקצה האפר-בד שמחכה לי.
בערך בחצות נדלק פתאום האור בקרון, ומישהו עובר ומדגדג לכולם ברגליים ומעיר אותם- הכרטיסן ועוזרו. כל אחד מתבקש להראות את כרטיסו, ושניהם בודקים בקפידה ומסמנים סימון מיוחד על כל כרטיס שנבדק. ההודי בדרגש לידי מתקשה לקום, ועוזר הכרטיסן מדגדג את כפות רגליו שוב ושוב, עד שהוא מרים ראש, רוצה להבין מי מנסה להצחיק אותו... האמא שמולי, מצד המסדרון, מחייכת אלי חיוך טוב ומבין, כזה של `אין מה לעשות, ככה זה עובד כאן`. הילד שלה כבר מזמן ישן ואינו מתעורר, אפילו שמנורת הניאון דולקת לו ישר בפרצוף. והיא, היא מזכירה לי את אהרונדטי רוי, רק שיש לה צמה שחורה עבותה, והתמונה היחידה שראיתי עד היום של אהרונדטי היא עם שיער קצר.
29.10.2003: "קופי, קופי, קופי-קופי", "צ`אי, צ`אי, צ`אי" מעירות אותי בשש בבוקר קריאות מוכרי הקפה והתה, שעוברים במסדרון הרכבת חמושים במיכלי שתיה ממתכת וכוסות חד-פעמיות. אחריהם מגיעה מישהי שמוכרת כל מיני חטיפים, ומישהי שמוכרת כל מיני בגדים ומגבות קטנות, ואחריהן בחור שמוכר מים, ובסוף גם מישהו שמוכר עיתוני בוקר. הם הולכים וחוזרים, קוראים בקול, וממלאים את חלל הקרונות בקריאותיהם, וגם מי שהצליח לישון עד עכשיו חייב להתעורר. אשר לי, כל הלילה התהפכתי מצד לצד, ברגליים מקופלות, עטוף במעיל הפליס שלי, מנסה למצוא לעצמי תנוחה מתאימה וגם להתחמם קצת, אך ללא הצלחה רבה. ההודי בדרגש מולי ירד מתישהו בלילה ופינה את המאווררים, וכעת אני מזדרז להניח עליהם את הנעליים שלי, נעל על כל מאוורר, ומרגיש כמו מישהו שכבר שנים נוסע בקרון הלילה, מחלקה שניה, מדלהי לפטנקוט. גם האמא עם הילד ממול מתחילה להתעורר, וכפות רגליה נחשפות מתחת לשמיכה. היא מזיזה את כפות הרגליים, מעמלת אותן, ופתאום אני שם לב שהאצבע שליד האגודל, בכל רגל, עטופה במין סליל מתכת כזה. מעניין מה זה אומר.
דרגשים ומושבים מחליפים בעלים, אנשים יורדים בתחנות וחדשים עולים, ואלה תרים בעיניהם אחר דרגש עליון פנוי, כיוון שאלה האמצעיים כבר קופלו והאנשים עברו למצב ישיבה על הספסל התחתון. כל דרגש עליון פנוי נתפס במהירות על ידי מישהו שמוציא שמיכה ומיד פוצח בשינה... מוכרת גרביים, מטפחות אף, מברשות שיניים ומגבות קטנות מגיעה אלינו ופורשת את מרכולתה לפני יושבי הספסלים התחתונים, ואנשים קונים: מגבות, זוג גרביים ועוד. מרחוק נשמע קול שירה ובעקבותיו מגיעה אלינו גברת עם מגש קטורת, ששרה ומתפללת עבור כל אחד מאתנו, ומסמנת לו על המצח סימן אדום. שני מוכרי תה נפגשים במסדרון לידנו, כל אחד מגיע מכוון אחר, הם מחייכים אחד אל השני, אומרים משהו, צוחקים וממשיכים כל אחד לדרכו- "צ`אי, צ`אי, צ`אי...". הבחורות בקרון מוציאות מברשות ומשחת שיניים, ומתחילות לצחצח את שיניהן, חלקן ללא מים, ואחרות הולכות לשירותים לצחצח עם מים. והגברים? מוזר, לא ראיתי אף אחד מהם הולך לצחצח שיניים. הקרון מתעורר לחיים ואני יורד למטה ומנסה לקשור שיחה, להבין איפה אנחנו עכשיו. עד כה לא ראיתי אף פרצוף מערבי על הרכבת, ואני מקבל על עצמי בגאון לייצג את התרבות המערבית כולה, וזה מחייב, כי כולם כאן בוחנים אותי במבטיהם ועוקבים אחר תנועותי.
עם היד על הדופק
הרכבת הזאת ממשיכה עד ג`אמו, קשמיר, למרות שחשבתי שהתחנה האחרונה שלה היא פטנקוט, ועכשיו המשימה שלי לרדת בתחנה הנכונה וזה לא פשוט, כי שמות התחנות כתובים בהינדית ואת הודעות הכרוז בשפה זו קשה לי לפענח. למרות ששעת ההגעה המתוכננת כבר מתקרבת אומר לי הודי אחד שיש עוד שעה וחצי, ואילו אחר אומר שיש עוד שלוש שעות. הם מתווכחים ביניהם בהינדית אבל לא מצליחים להגיע להסכמה, ואני אומר לעצמי שצריך להיות מוכן לרדת החל מעוד שעה וחצי. בסוף, אגב, אנחנו מגיעים אחרי שעתיים וחצי... בינתיים מאמצים אותי שני הודים מבוגרים, שיושבים על הספסל במסדרון ומפנים לי מקום ביניהם. הם מביטים בעניין במפה שהוצאתי מהתיק, מנסים למצוא עליה שמות מקומות שהם מכירים ויחד אנחנו מסכמים עוד כמה תחנות נשארו עד פטנקוט. אני מרגיש שהביטחון חוזר אלי אחרי הלילה ההזוי הזה, ואני יודע פחות או יותר מה קורה אתי, וזאת כבר הרגשה טובה.
אחד משני המאמצים שלי, שיודע כמה מילים באנגלית יותר מהשני, מנסה לקשור איתי שיחה, שמרביתה תנועות ידיים שביניהן משובצות מילה או שתיים באנגלית. הקרון כולו מקשיב ואני מנסה להבין ולענות. עכשיו הוא שואל אותי בקשר למקצועי ואני מתלבט לכמה שניות. לא שיש לי משהו נגד מקצועי כפסיכולוג, ובסוף אומר שאני כותב (Writer), אולי בגלל שזה מצדיק את העובדה שקודם ישבתי וכתבתי, וגם דרך טובה לשמוע מהאנשים סיפורים. ברגע שאמרתי `כותב` כל הקרון מביט לעברי, וכולם מחייכים אחד לשני בהקלה (?) ובחיבה מופגנת. עכשיו יש להם הסבר למעשי, וגם, אולי, בכלל כתבתי עליהם... הבנות צוחקות במבוכה, הילדים הקטנים מביטים בהוריהם, מנסים להבין, וכולנו מחייכים אחד אל השני, ולרגע אחד משתררת בתא הפתוח ובסביבתו מין אווירה טובה כזו של חברים למסע, שעד עכשיו לא ידעו שהם כאלה, ופתאום הבינו, באמצעות הזר הזה שיושב כאן, שיש בין כולנו משהו משותף...
