הקדמה
לאחר שהגוף התאושש מהטראומה שהונחתה עליו בשבוע הקודם מגיע זמנם של אתגרים חדשים בגליל התחתון: טיפוס על הארבל, התבור והרי נצרת. השבוע התחיל בהליכה מעורפלת בחום של הכנרת. המשיך במפגשים מעניינים בכניסה לעמק יזרעאל והסתיים בחיק המשפחה בכרמל. אבל הזיכרון החזק ביותר מאותו שבוע הוא דווקא לילה אחד מוזר מאוד ליד בית הקברות של יבניאל.
לתחילת הכתבה
זינוק בעליה -; צוק הארבל
בבוקר השבוע השני של השביל קמתי למחזה מוזר ובלתי מובן. מקל הליכה אחד רחוק מהמחנה מספר מטרים. הכיצד זה יתכן? הרי כשהלכתי לישון הוא היה יחד עם שאר המקלות, בערך 10 ס"מ ממני. קמתי וראיתי שידית המקל לעוסה. מעניין איזה בעל חיים סעד את נפשו במקל ההליכה. התחלנו ללכת עם הנץ החמה. עברנו מתחת לכביש 85 אל נחל עמוד תחתון. השעות האלה של הבוקר הן מדהימות -; לראות את כל הטבע מתעורר. מהגדה ממול נראתה משפחת חזירי בר חוזרת מהשיטוט הלילי שלה, אולי הוא כלל לעיסת מקלות הליכה. כעבור שעה עצרנו להפסקת בוקר קצרה והמשכנו בהליכה.
אחרי האוכל כבר אבד הקסם של הבוקר ונחל עמוד תחתון לא היה שונה מהתיאורים המקובלים כ"מיותר". מעברים צרים בצמחייה קוצנית ושורטת, עליות וירידות, וחום שהולך וגובר. בדרכינו עברנו את הסיפון של המוביל הארצי, אכן מבנה מרשים. פגשנו בעוד משפחת חזירי בר והוספנו לכת. הדבר שהרשים אותי מכל היה העמוד של נחל עמוד. מרוב ההספדים ששמעתי עליו דמיינתי אותו כסלע דקיק בגובה מטרים בודדים, אך זהו סלע גדול המתנשא לגובה של 20-30 מטר ובהחלט ראוי הנחל להיקרא על שמו. בשעה טובה יצאנו מהנחל ונכנסנו לדרך 4X4 טובה. בצדי הדרכים פריחת החצבים בשיאה, נקודות של חן כאשר האוויר הלוהט של הכנרת מכה בגופנו.
נכנסנו לאזור חקלאי של הרבה פרדסים והנה אנחנו חולפים ליד היישוב מגדל. לפתע משמאל נראים מים, ספק זורמים, ספק עומדים. הלכנו לבדוק מה העניין ואנחנו מגלים להפתעתנו נביעה ששמה הסתבר כ"עין נון". המים צלולים ונקיים. נכנסנו ישר עם הבגדים כדי לצנן את גופנו. נשארנו לרבוץ שם והכנו תה מנענע שגדלה במקום. למקום הגיע במקרה מדריך של"ח ותיק בשם דרור, שהזהיר אותנו מטיפוס על הארבל בחום הזה. לא נרתענו ואנחנו נחושים לטפס עליו. הנפנו תיקים ויצאנו לכיוון הארבל. בדרך מילאנו מים במסעדת דליה ועשינו תמונת "לפני" כשהארבל מאחורינו. אחרי הליכה של כמה קילומטרים הגענו לנקודת ההתחלה. נחנו מספר דקות בצל לפני מה שמצפה לנו.
לבסוף, קמנו והסתערנו על העלייה. טיפסנו בנחישות בעלייה התלולה על הארבל שקרעה לנו ת`צורה בחום הכבד של אותו יום. אבל איזה נוף מלמעלה! עשינו תמונת "אחרי" מיוזעת וקרסנו על הרצפה עם התיקים. נזכרתי אז שלפני 4 שנים עשיתי מחווה רומנטית לחברה (לשעבר) ולקחתי אותה לצפות בשקיעה מהארבל. אז לא חשבתי על לרדת אותו. בטח שלא לעלות אותו, ובטח שלא עם משקל של 20 ק"ג על הגב. הרבה השתנה מאז. אחרי התקררות ומנוחה המשכנו בהליכה לכפר חיטים. מחוץ לישוב פרסנו מחנה לילה עם נוף לכנרת מתחת לאחד העצים. סיכמנו יום ראשון ללא כאבים עזים וללא שימוש בבנגיי. הגוף מסתגל ועמד במאמץ גדול וכבר מוכן יותר להמשך הדרך.
לתחילת הכתבה
היום החם ביותר בשביל
בבוקר קמנו והתארגנו, באופן שיטתי כבר וצעדנו עד לטבריה עילית. בכניסה קנינו מספר מצרכים במינימרקט וגם כתבנו במחברת שביליסטים (מן ספר אורחים) שלהפתעתנו מצאנו שם. מילאנו מים בתחנת הדלק, העמסנו הכל והמשכנו שועטים ברחובות טבריה. הלכנו עד שנגמר לנו "כוח הבוקר" והגענו ליער שוייץ לארוחה. כאשר המשכנו ללכת השעה הייתה כבר 9 והשמש החלה להכות ללא רחם. הטמפרטורה באיזור היום הייתה 38 מעלות והרגשנו כל מעלה ומעלה, כאשר כל המסלול שלפנינו לא היה מוצל. החום הקשה על ההתקדמות, למרות התוואי הפשוט. כל 20 -30 דקות נאלצנו לעצור מתחת לעץ שיזף מזדמן לשתייה והתקררות.
לקראת 11 הגענו לעין פוריה -; אתר מוזנח סביב מעיין שהיה יפה בתכנון אבל בפועל זוהי בריכה מלאת זבל וירוקת. משם התחלנו לרדת למושבה כנרת. בדרך אליה, איבדנו את הסימון, ומצאנו אותו שוב ליד בית הקברות של המושבה כנרת. מקום ראוי לביקור ובתסריט המקורי של השביל ראיתי את עצמנו נכנסים פנימה לאתר ההיסטורי. בהליכה בטמפרטורה שקרובה ל-40 מעלות זרקתי את התסריט לפח (הכל מטאפורה, כן?) כי דבר אחד היה בראש -; הירדנית. חלפנו על פני אגמים עכורים וקבר הסוסה בובה, שחרשה שדות בימי החלוצים. מיוזעים ומעורפלים הגענו לירדנית. לא עברו שתי דקות וכבר שנינו היינו בתוך המים עם הבגדים. כמו גבינה בולגרית לאבטיח, הטבילה בירדנית התאימה ליום החם הזה. כשיצאנו התענגנו על תה קינמון וופלים וטבלנו שוב. עם הבגדים הרטובים יצאנו לדרך.
ניצלנו את הרטיבות שלנו שהנמיכה קצת את חום הגוף והלכנו בקצב שיא. תוך שעה עברנו 6 ק"מ והיינו כבר עמוק בתוך נחל יבניאל. מתחילים להרגיש את האווירה של המקום הריק מאדם. שקט מוחלט וריח עצי השיזף נישא באוויר. התקדמנו בנחל ועצרנו להפסקה ליד העלייה ממנו לרמת יבניאל. התחלנו לעלות במעלה השביל וכעבור כמה דקות פגשנו מתחת לעץ את אלדיס האוסטרלי, סוג של קרוקודייל דנדי. הוא עשה את שביל ישראל לבד והוא ביום הששי שלו, עצר לנוח בגלל החום. היו לו כל מני פטנטים כמו ערסל-מיטה עם כיסוי גשם ומשאבה לטיהור מים איתה שתה ממי הנחל הלא כל כך נקי שזרם ליד -; בהחלט אישיות מרשימה.
נפרדנו לדרכינו ועלינו במעלה הואדי. עליה חדה אך לא ארוכה. כבר היינו ממש עייפים מהיום הארוך והמשכנו בדרך עפר ליבניאל כשהשמש שוקעת מולנו. כשהגענו למושב התחלנו לחפש מים. נזכרתי בתדרוך שעברנו בועדה לסימון שבילים, שם אמרו לנו שתמיד יש מים בבתי קברות יהודיים. כולם הרימו גבה וגם אני, אבל תכל`ס למה לא במצבנו, הלכנו היום 24 ק"מ בחום כבד והפתרון המהיר ביותר תופס. עלינו בשביל אל עבר הברושים הזקופים, שתמיד סובבים בתי קברות. ישר מצאנו מים והתמקמנו ללילה כמה עשרות מטרים משם.
לתחילת הכתבה
לילה בשטח
בזמן שעשינו מתיחות הגיעו למקום שלושה נערי ישיבה כדי לראות מי המשוגעים שהתמקמו ללילה ליד בית הקברות. הזמנו אותם לשבת איתנו והתחלנו לדבר. דיברנו על הכל: החיים שלנו ושלהם, צבא ולימודים. זה פלוס גדול של השביל, מפגשים עם אנשים שבחיי היום יום פשוט לא היו קורים, וצ`אנס לראות קצת עולמות של אנשים אחרים ששונים כל כך מהעולם שאנחנו רגילים אליו. אחרי שהם הלכו התיישבנו לארוחת ערב. הכנתי פתיתים עם בצל, עגבניות וקבנוס מטוגנים. מעדן שטח. לאורך כל הארוחה התבוננה בנו חתולה שחורה של בתי קברות עם עיניה הירוקות והזוהרות. זה היה קצת מטריד ומפחיד אז גרשתי אותה משם. יותר מאוחר התיישבתי על אחד הסלעים לכתוב ביומן. אור הירח האיר את בקעת יבניאל. בבירור נראו השדות, הבתים של המושבה, ומכוניות חולפות בכביש שקולן לא נשמע. במבט רחוק מערבה אני כמעט בטוח שראיתי את חיפה. אחר כך הלכתי לישון.
כעבור שעה שנינו התעוררנו בבהלה לקול צעדים וזמן קצר אחרי זה צרחות. נדרכנו והתחלתי לחשוב על איפה שמתי את תרסיס הגז המדמיע. לקח לנו כמה שניות להבין שהצרחות היו חלקי תפילה. אחר כך הן לוו במחיאות כפיים. אחד מתושבי יבניאל עלה להרים להתבודד ולצרוח את נפשו לבורא. כשהוא סיים את מנת הצעקות שלו חזרנו לישון בלי לדעת שהגרוע מכל באותו הלילה עוד לפנינו.
קמתי ב-2 לפנות בוקר כאשר הרגשתי הרבה עקיצות ומגע חרקי. תחילה התעצבנתי על האל-תוש הצבאי של בן שלא עושה את העבודה. קמתי למרוח עוד והדלקתי את פנס הראש, ואז התגלה מחזה מזעזע. אנחנו נמצאים בלב נחיל נמלים, כמו יוסי גינסברג, בספר "בחזרה מטואיצ`י", הישראלי שבשנות ה-80 הלך לאיבוד בג`ונגלים של בוליביה וקם לילה אחד כשהוא בתוך נחיל טרמיטים. הנמלים "שלנו" הגיעו במיוחד לאסוף את שאריות ארוחת הערב הטעימה. מרימות, סוחבות, עומלות ומסתובבות על הגוף שלי, על המזרן וכל הציוד מבפנים ומבחוץ. הערתי את בן שאליו הנמלים עוד לא הגיעו. לא הייתה לנו ברירה אלא להעביר את כל המתחם כמה מטרים הצידה. שפכתי מים על רוב הנחיל ומסביב למזרנים כדי למנוע מהנמלים מחשבות זדוניות נוספות. לאחר הפקת לקחים (לא ללכת לישון בדיוק איפה שאכלנו ערב) הלכנו לישון שוב.
לתחילת הכתבה
יום בשדות העמק
קמנו בבוקר עייפים מכל היקיצות בלילה ההזוי ההוא, וישר טיפסנו בעלייה לרמת יבניאל. בימים אחרים עשיתי את הדרך כאן עם הג`יפ בירידה, כל כך שונה. 40 דקות וכבר היינו למעלה, שפתנו קפה בפינג`ן ואכלנו ארוחת בוקר. באמצע הארוחה ראינו חבורת אנשים מתקרבת במרץ. חבר`ה של פלס"ר שריון בתרגיל מסכם. הזמנו אותם לוופלים וקפה והמפקד שלהם, שבעצמו עשה את השביל לפני שהתגייס, הרשה להם לשבת איתנו לכמה דקות במחווה ספונטנית. "כבר נמציא איזה שקר" הוא אמר. קיבלנו ממנו כמה טיפים על המשך השביל ואחר כך נפרדנו לדרכינו.
התבור כבר נראה באופן ברור, וגם שדות עמק יזרעאל -; פשוט ויפה. הלכנו רצוף עד לעין אולם. היה חם כמעט כמו אתמול אבל רוח נעימה נשבה וההתקדמות שלנו הייתה סבירה. נתקלנו כמה פעמים בסימוני שביל לשעבר -; אבנים עם סימון שביל ישראל שפשוט נזרקו הצידה לגל כלשהו. אבל בעיקר הבחנו במאמץ שהושקע בסימון האזור הבעייתי הזה של עבודות חקלאיות. בנקודות מסוימות ראינו 3 סימונים על אותה נקודה. אחד על אבן, אחד קבוע בעמוד ועוד אחד נוסף על מיכל חקלאי כלשהו -; שיישאר לפחות סימון אחד.
סך הכל לא הייתה לנו בעיה רצינית להישאר על השביל, כן הייתה לנו בעיה עם החום ועם המים שהולכים ואוזלים. בשעה 2 הרמנו "לחיים!" בקבוקים ושתינו טיפות מים אחרונות. מזלנו הוא שכבר היינו קרובים לכפר קיש, וגם שיש לנו שם מארחים, משפחת אבירם -; קרובי משפחה שלי. חתכנו דרך שדות המושבה וחסכנו קילומטר. הגענו לבית משפחת אבירם סחוטים ומיוזעים וללא טיפת מים. התקבלנו בחום ובבקבוקי מים קרים שנשתו במהרה. עשינו מקלחת טובה ואכלנו ארוחות שהכין חיים, אבי המשפחה. האמא מלכה, טרחה ועזרה לנו עם כביסה ראשונה מאז תחילת השביל. אחר כך ישבנו כולנו, חיים, מלכה ובני הדודים והחלפנו סיפורים וחוויות. אין כמו משפחה.
לתחילת הכתבה
תבור, דבורה ונצרת -; רכבת הרים
ב-6 בבוקר למחרת חיים הקפיץ אותנו לצומת גזית. נעמדנו מול התבור מוכנים לרכבת ההרים של הגליל התחתון: הר תבור, הר דבורה, והרי נצרת. התחלנו לטפס על התבור שנראה מאיים מלמטה. הדרך למעלה עוברת כולה בחורש ואי אפשר לדעת כמה מהטיפוס עברנו וכמה עוד נשאר. קצת תלול ומאמץ אבל בהחלט אפשרי. לקח לנו כמעט שעתיים להגיע לפסגה היפה והמפורסמת, שם התיישבנו למנוחה ולארוחת בוקר. את הירידה עשינו בסופר זהירות. לא רק שהמדרונות תלולים ומלאי עפר, ישנם עלים יבשים ומחטי אורנים שמגבירים את החלקלקות. תנועה אחת לא טובה יכולה להוביל לקרסול נקוע, מתיחה או קרע בשריר, ואף לשברים. הירידה הזאת כבר קטעה את המסע עוד בראשיתו עבור לא מעט שביליסטים.
ממש לקראת סוף הירידה כבר איבדתי ריכוז וללא אזהרה רגל אחת נתקלה במקל ההליכה, השנייה עפה לתוך שיח תוך כדי שהיא מתעקמת בזוית גדולה מדי. קצת כואב אבל הודות לנעל הגבוהה האירוע הסתיים ללא פגע. במורדות התבור ישבנו במין מרכז מבקרים ושתינו קולה ומירנדה קרה -; כל כך במקום. בהמשך החלטנו ללכת בתוואי הישן של השביל, שכבר לא מסומן במפות ועובר דרך דבוריה. צעדנו ברחובותיה התלולים של דבוריה בכיוון כללי הר דבורה ואחרי שחלפנו על פני המיזבלה של הכפר שמטפסת במעלה ההר, הרשנו לעצמנו קצת לשבת לפני העלייה. העלייה להר דבורה לא תלולה אך ארוכה, ולשמחתנו ליוותה אותנו רוח נעימה בדרך למעלה. אחרי שהגענו לפסגה נותר רק לנשנש קצת פירות יבשים ולרדת משם לכיוון הואדיות שמתחת לנצרת. משם עלינו לנצרת והכרזנו על סוף יום ההליכה. עשינו קניות והתמקמנו ללילה בחורשת אורנים שצמודה לתוואי השביל.
לתחילת הכתבה
מתקרבים לבית
למחרת קמנו, התארגנו והתחלנו לצעוד במרץ. מרוב מרץ בוקר איבדנו את הסימון והוספנו לעצמנו עוד שני ק"מ של הליכה למשהד. ביציאה מהכפר, הדרך רצה בתוך יער אורנים שחלקו הראשון הוא מזבלתה של משהד וחלקו האחר הוא פשוט יער אורנים שקט ושליו. עוד הליכה ובתי הושעיה נראים ממול וגם הנוף המוכר והאהוב של הגליל התחתון. גבעות עדינות, עצי זית עתיקים ודרכי כורכר נוחות. ממש נוף תנ"כי, שלא הושפע משנים של מלחמות, חילופי שלטון וקידמה. הגענו להפסקת בוקר בקבר רבי יהודה הנשיא -; בערך 10 ק"מ עד ארוחת הבוקר, שיא חדש! אכלנו ארוחת בוקר מגוונת ועשירה ואפילו קצת כבדה. גם קיבלנו 2 ליטר שוקו ,פג תוקף בשלושה ימים, מעובר אורח שבא להתפלל במקום. הפיתוי גדול, השוקו טעים ולקיבות שלום.
יצאנו חזרה לדרך כשאנחנו ממש כבדים מארוחת הבוקר. בקושי סחבנו 50 מטר עליה למצפה ריש לכיש (היה שם מצפה בכלל?!). מי זוכר שאתמול עלינו יותר מ-500 מטר לתבור. עצרנו להפסקה מתחת לעץ אלון גדול כק"מ לפני צומת המוביל וחגגנו על כוס קפה את המעבר בין מפה 3 למפה 4. מזג האוויר היה מצוין -; פשוט לשבת וליהנות מהחיים. עברנו בצומת המוביל המרכזית בשעת צהריים של יום ששי. כל הנהגים מנסים להספיק ולהגיע לחיק משפחתם למנוחה המיוחלת מכל השבוע. אנחנו המשכנו בדרכינו, לא קשורים לציר הזמן ולימי השבוע. הגענו לאיזור אלון הגליל. זה המקום הכי קרוב לבית שלי (קרית ביאליק) שהשביל עובר בו. עוד נוסטלגיה קטנה חלפה במחשבותי: נסיעות הסולו באופניים שעשיתי באיזור בסופי השבוע מהצבא, בימים בהם חלמתי על השביל. למרות הקרבה לבית, בן ואני החלטנו מראש שלא חוזרים הביתה עד סוף השביל כדי לא לקטוע את המומנטום, אלא אם ממש חייבים (בגלל פציעה, מחלה).
האיזור יפה בפשטות שלו וריח של בית מורגש באוויר. ירדנו, עלינו והלכנו כבר פחות בכבדות עד לכעביה. שם חברנו ארז פגש אותנו ואסף אותנו אל ביתו ברמת ישי. התקבלנו יפה, בקולה קרה, וכיבוד. המשפחה טרחה והכינה עבורנו ארוחה אדירה, שאחריה נרדמנו בקלות מדהימה.
לתחילת הכתבה
סופשבוע משפחתי
אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד. קמתי בבוקר ה-13 של השביל בידיעה שהיום אראה את כל משפחתי. ארז ואבא שלו הקפיצו אותנו חזרה לכעביה. למקום הגיעו אחי טל ובן דודי רותם לטייל איתנו עד הכרמל. אחרי צילום של כל הצוות התחלנו בדרך שעוברת בנחל ציפורי. הגענו לבריכת "עין יבקע" הלא כל כך נקייה והמשכנו בדרכנו עד לתחנת הנזירים שתמיד מצטלמת יפה בתמונות. שם, מתחת לעץ זית, התיישבנו לארוחת בוקר. הדרך בהמשך לא הייתה כל כך מעניינת אבל עברה בכיף באווירה משפחתית. לקראת צהריים חצינו את הכביש המתחבר לטבעון והמשכנו בדרך מלאה ב"מוקשי" פרות. נכנסנו לכפר חסידים ויצאנו לכיוון קיבוץ יגור.
לפני העלייה לכרמל השעה הייתה 3. קיווינו שנגיע לפסגה לפני שהשמש תסגור עלינו. התחלנו לעלות בנחל נחש/המעפילים והעלייה דווקא הייתה בסדר. שביל שמתפתל בהדרגתיות ולא עולה דוך כמו הרבה עליות עד עכשיו. במהלך העלייה אנחנו שומעים המולה. חדשות רעות דרכן קצרה, 250 צופיפניקים בדרכם מטה. לא הייתה ברירה והתחלנו לחלוף על פני המוני הילדים הקטנים בשביל הצר תוך התעלמות שוב ושוב מאותה הבדיחה הלא מוצלחת: "המקלות האלה לסקי?". כשהגענו לדרך נוף כרמל בשעה חמש השמש כבר שקעה. הדוד מיקי, אבא של רותם, קצת דאג ולא הפסיק להתקשר. תיאמתי איתו בכניסה לעוספיה שיבוא לאסוף אותנו. כעבור 20 דקות כבר היינו אצלו באוטו, תשושים ומיוזעים. הוא בישר בשמחה בדיבורית לדודה שלי "הבאתי ארבעה חללים". הגענו לבית המשפחה בחיפה וישבנו לארוחת ערב מפנקת של הדודה ברוריה. אחרי המקלחת גם הגיעה המשפחה שלי בהרכב מלא והשמחה רבה.
למחרת העברנו יום חופש בחיפה. נתנו מנוחה לשרירים ולנפש. יצאנו לעיר, הפעם כל אחד לבד, לפגוש חברים ולאכול. בערב ראינו את הסרט "לגעת בקצה". סיפור הישרדות מדהים על שני מטפסי הרים שיצאו בשן ועין מאחת הפסגות המסוכנות בעולם. עוד ניזכר בסרט הזה בהמשך השביל. בינתיים מסכימים סוף מתוק לשבוע השני בשביל, לקראת הפרידה מהצפון וטיול במחוזות הפחות מוכרים לנו במרכז ובדרום.
לתחילת הכתבה
