התפוח הגדול ואני

שעתיים וחצי ברכבת. זה הזמן שמפריד בין עיר מגוריי בארצות הברית של אמריקה, לבין ניו יורק. ולמרות זאת, לקח לי שנה וחצי עד שהואלתי סוף סוף לכבד את ניו יורק בנוכחותי. בהחלט הגיע כבר הזמן. חשוב לציין שטכנית כבר הייתי שם, כי בטיסות לארץ ומהארץ אני מחליפה מטוסים בניו יורק, אבל משום מה כולם טוענים שזה לא נחשב, ואני שומרת את כוחותי לקרבות החשובים באמת, כמו להתווכח עם האמריקאים שבמבה זה טעים.

בקיצור, מנהטן, היר איי קאם. את הרכבת חלקתי עם א`, חברתי כאחות לי, היקרה באדם, ועם עוד כל מיני אנשים, אבל הם לא משמעותיים לסיפור. הגענו לפן סטיישן בצהריים, העברנו את המטען לשמירת חפצים (אפשרות ששמורה רק למי שמחזיקים בכרטיס רכבת של אמטרק) ויצאנו לתור את העיר הגדולה. א` היא שועלת ניו יורק ותיקה, ומכיוון שבערב היא עוזבת אותי לטובת עניינים משפחתיים, נתתי לה לעשות לי את הסיור המקדים. הסתובבנו בעיקר במידטאון, שדרה שביעית, חמישית, רוקפלר סנטר, אפ.איי.או שוורץ, כאלה. מכיוון שזה היה לפני כריסטמס ניו יורק כולה היתה מקושטת. מסתבר שהם די לוקחים פה ברצינות את החג הזה. באיזה שהוא שלב מיצינו, חזרנו לתחנת הרכבת, הוצאנו את התיקים ונפרדנו לשלום. היא נסעה למלון של ההורים שלה ואני להוסטל בשם ג`אז און דה פארק.

 ההוסטל לא היה משהו, והאנשים שמנהלים אותו הם חבורה של חדלי אישים. שאלתי אם יש הנחה לסטודנטים, תוך שאני פותחת את הארנק להוציא את תעודת הסטודנט שלי. הם השיבו שיש רק לבעלי תעודת סטודנט בינ"ל, יש לי תעודה כזו, אבל תוקפה פג לפני שנה בערך, ואני שומרת אותה בעיקר מסיבות נוסטלגיות, הם הבחינו בה ואמרו שזו התעודה הדרושה. התחלתי להסביר להם שהיא כבר לא בתוקף, אבל הם קטעו אותי ואמרו שזה בסדר. מכיוון שלמחרת הטמפרטורה החזויה היתה מינוס ארבע מעלות, או אולי בלי קשר, התחוללה לה מיני סופה בחוץ, עם שריקות והכל. לא היה קר (בתוך ההוסטל, זאת אומרת), אבל הרוחות הבהירו שמחר יהיה קר. קר מאוד.

 טוב, סבבה. הם הקצו לי את מיטה מספר תשע בחדר מסויים. הלכתי לשם, אבל בחדר היו רק שמונה מיטות. אז הם העבירו אותי לחדר אחר למיטה מספר אחת. מיטה מספר אחת היתה תפוסה, אז חזרתי אליהם והם אמרו לי שאוריד את הדברים משם. כן, בדיוק מה שאני רוצה לעשות. להסתבך עם מישהו שיש פוטנציאל שהוא גדול ועצבני וישן איתי בחדר. הודעתי להם שמיטה מספר 11 פנויה ותבעתי אותה לעצמי. ההוסטל לא היה משהו, האנשים בהוסטל לא היו משהו, אבל בשביל 25 דולר ללילה במנהטן, זה היה די סביר.

לתחילת הכתבה

ביום שישי בבוקר גיליתי שארוחת הבוקר בהוסטל היא בייגל עם חמאה וריבת ענבים, מה שהיה די נחמד כי ציפיתי ללחם לבן וספוגי. משם חזרתי למידטאון, הסתובבתי עוד קצת באיזור, תמונות הכרחיות ברוקפלר סנטר, עם כל קישוטי הכריסטמס ורחבת ההחלקה, כמה חנויות מעניינות ואז הלכתי למרכז אונסיס לתרבות, מכיוון שהגלריה שם הציגה תערוכה על אתונה וספרטה. היה מאוד מעניין, ובייחוד קסם לי פסל ספרטני של לוחם שמכונה "ליאונידס". רציתי לצלם אותו ושאלתי את השומר אם אפשר והוא אמר שאי אפשר, אבל במקום הוא הרעיף עלי פוסטרים של התערוכה, ביניהם פוסטר של ליאונידס, שמקשט עכשיו את דלת המטבח שלי. א` השביעה אותי להיכנס לפחות לחנות כלבו אחת, ומכיוון שסאקס פיפת` אווניו היתה ממש מעבר לפינה, צעדתי לעברה. בדרך עברתי ליד קתדרלת פטריק הקדוש, אז נכנסתי להגיד שלום.

אני לא אומרת שתבואו במיוחד, אבל אם אתם במילא באיזור שווה להציץ. קישוטי הכריסטמס בסאקס וכו` היו פשוט מופרעים. גם בתוך החנות אבל בייחוד בחלונות הראווה. אתמול ראינו ליד הכלבו הזה תור של אנשים וחשבנו שמדובר באנשים שרוצים להיכנס לחנות אבל היום גיליתי שמדובר בתור שמווסת את האנשים שמסתכלים על חלונות הראווה. תוך רבע שעה מיציתי את הכלבו. ראיתי סוודר ירוק שמצא חן בעיני. לו היו לי 644 דולרים מיותרים אולי אפילו הייתי קונה אותו, אבל נראה לי שעדיף לשלם שכר דירה. באגף הילדים היו כמה מתלים עם שלט של "סייל", אז ניגשתי להציץ. אולי זאת אני, אבל נראה לי שההגדרה לסייל ותגיות מחיר של שלוש ספרות הם כמו שני קווים מקבילים -; הם לא אמורים להיפגש לעולם, אלא אם מדובר בסייל על מכונית. מסתבר שבסאקס פיפת` אווניו הם החליטו לשנות את חוקי הגיאומטריה. שיהיה להם לבריאות. אני הבנתי את הרמז והסתלקתי משם. בדרך עצרתי בחנות של ספרים בצרפתית כשבליבי מפעמת שאיפה אחת -; לקנות אסטריקס בצרפתית. היה להם, בודאי שהיה להם. רק שכל ספר עלה שלושים דולר. מסתבר שניו יורק די יקרה.

 משם הלכתי לסגור את ענייני ההצגות. רציתי ללכת לשתי הצגות, ובייחוד לוויקד, מחזמר שמתאר את מה שקדם למה שקרה בקוסם מארץ עוץ ואמור להיות מוצלח וכך גם ההצגה. הכרטיסים היחידים שנותרו עלו 300 דולר, ואני מניחה שמדובר בכיסאות שמוצבים על הבמה עצמה, ושהיושבים בהם מקבלים לפ-דאנס מהשחקנים. אז וויקד ירדה מהפרק. אחי אמר לי (בעצם "ציווה" יהיה פועל מתאים יותר) ללכת למלך האריות. החלטתי לציית לילד, רק שכאן הכרטיסים היחידים שנותרו היו ב- 250 דולר. אז עברתי לאופציות אחרות, ומצאתי כרטיס לאווניו קיו ב-101.25 דולר וכרטיס לספמלוט ב- 76.25. פרטים בהמשך. חשוב לשוב ולציין עד כמה קר היה בחוץ. כל חצי שעה הייתי חייבת לעשות הפסקת שוקו / סיידר / מים / סנדוויץ` ולשבת איפשהו בשביל להפשיר. אין מה להגיד, עם כל הטינה האנטי תאגידית שלי לסטארבקס, זה כל כך נוח. שלושה ומשהו דולר מקנים את הזכות לשבת בפנים עד שהתחושה באף תחזור. מה שכן, באחת מעצירות ההפשרה נכנסתי לחנות בשם סיטרלה, שהתגלתה כמין מזנון בהגשה עצמית עם אוכל חם, סלטים, סנדביצ`ים, קינוחים וכד`. קניתי סנדביץ` עם גבינת עיזים וארטישוק שהיה מוצלח מאוד. מדובר ברשת אז אם במקרה אתם רואים את אחד מהסניפים שלה, שווה לבדוק.

 אחרי שהסדרתי את ענייני הכרטיסים הלכתי למומה -; המוזיאון לאמנות מודרנית. הכריחו אותי להשאיר את התיק במלתחות, אבל לא היה לי כל כך אכפת. הבעיה היתה, שכשסיימתי את ענייני במוזיאון וחזרתי לאיזור הכניסה, היו שם הרבה יותר מדי אנשים. בהתחלה הערכתי את הניו יורקרים שבסופו של יום עבודה קופצים למוזיאון, רק שאחר כך התברר שבימי שישי מ- 16:00 הכניסה היא בחינם. והבעיה היתה שעכשיו בשביל לקבל את התיק בחזרה הייתי צריכה לעמוד בתור ארוך ארוך ומפותל מפותל. הסתובבתי אחר כך בחנות המתנות היקרה להחריד שלהם ומכיוון שנותרו לי עוד כשעתיים עד להצגה נכנסתי למסעדה שראיתי מקודם, ששייכת לרשת בשם לינדי`ס, שאמורות להיות לה עוגות גבינה מצויינות.

 האוכל לא היה משהו, הדיאט קולה היה דיאט פפסי ועלה 4 דולר, עוגת הגבינה היתה סבירה, לא יותר, וכל העסק עלה 45 דולר. עכשיו, אם הארוחה היתה מוצלחת, אז סבבה, בכיף, אבל גם אוכל לא מוצלח וגם כל כך יקר? מה שכן לפחות ניצלתי את המסעדה עד תום, וישבתי שם בערך שעה וחצי, קוראת להנאתי את הטיים אאוט. ומכיוון שהאוכל לא היה משהו, לא טרחתי לגמור אותו, אז לא היתה להם שום סיבה לנסות ולגרש אותי. אווניו קיו התגלתה כהצגה מוצלחת ביותר. מדובר במין רחוב סומסום למבוגרים, כולל סצנת סקס בין שתי בובות... לקח לי קצת זמן להתרגל, כי יש שחקנים שמגלמים דמויות אמיתיות ויש שחקנים שמפעילים כמה בובות, ורואים אותם עם הבמה, עם הבובה בחיקם. אבל מהרגע שנכנסים לעניין, זה משעשע מאוד.

בשבת, כאמור, יצאתי לעבר מבנה האו"ם, והצטרפתי לסיור המאורגן שם. באחד האולמות ראינו כל מיני מתנות שהוענקו לאו"ם על ידי מדינות שונות, פלוס תערוכה על העם הפלסטינאי. הסיור היה די משמים ויכול להיות שאני טועה, אבל באחת המפות שם ישראל מוצגת כמי שעדיין שולטת על סיני. בחנות המזכרות למטה מוכרים מזכרות מרוב העולם (לא מצאתי שום דבר ישראלי שם, למרבה הצער). מה שכן, במדפים של ספרד, עמדה שורה של בובות של רקדניות פלמנקו מהסוג הפושטי. אני לא יודעת כמה הן עולות בספרד, פה הן עלו 30 דולר.

 אחר כך הלכתי למטרופוליטן, שהוא חתיכת מוזיאון ענקי. בדרך עברתי ליד מרכז הסלבריטיז של הסיינטולוגיה, וחככתי בדעתי אם להתיישב ליד ולחכות לסלבריטיז שיבואו, פחות בגלל הסלבריטיז ויותר בגלל הלשבת, אבל החלטתי להמשיך בתוכנית. סימנתי במפה של המוזיאון את התערוכות שעניינו אותי, כי היה לי ברור שלא אספיק לראות את כולו. התחלתי בחלק של העולם היווני והרומי, שם בהיתי ארוכות בכדים. אחר כך התקדמתי לתערוכות אחרות, כולל תערוכה מרהיבה של טיפאני`ס -; נברשות, חלונות צבועים וכד`. בחלק של האמנות המודרנית ראיתי מוצג שנראה כאילו עליו כתב אפרים קישון את "תוציא את השטקר, המים רותחים". סולם עם מטאטא צבוע, נורה כחולה ועוד כמה דברים. אבל לפחות כאן האמן השקיע ו/או השתדל, בניגוד לציור אחר שראיתי יום קודם במומה שכותרתו "כחול כרומטי" או משהו בסגנון, ובמישור של התכלס -; ריבוע קנווס צבוע בכחול. הצבע היה מאוד יפה, אני לא אומרת, ומקובל עלי שיש יצירות אמנות שנשגבות מבינתי, אבל אני רוצה לראות שנעשה מאמץ מסויים, ויסלחו לי כולם.

 משם המשכתי לאיזור של טיימס סקוור, להצגה השניה שלי. טיימס סקוור היתה מפוצצת באנשים. זה בלתי נתפס כמה אנשים יש בעיר הזאת, וכמובן שלרעתי שיחקו שני גורמים -; העובדה שמדובר בתקופת הכריסטמס והעובדה שמדובר בסוף שבוע. המוני אדם, נחילי אדם. לפי דעתי עיריית ניו יורק צריכה להיות קצת יותר סלקטיבית בנוגע למי שהיא מתירה לבוא בשעריה. נגיד כל מיני זרים שלא יודעים אנגלית -; קודם כל שילכו לנברסקה וילמדו אנגלית ואחר כך יבואו למנהטן. או אנשים עם עגלות ילדים. כי לא מספיק עמוס וצפוף, אנחנו צריכים גם את העגלות האלה.

לתחילת הכתבה

ונשוב לעניינינו -; ספמלוט. איך אגדיר את ספמלוט בצורה הטובה ביותר? המילה "שיקוץ" עולה לי בראש. למי שלא שמע ולא מכיר, מדובר במחזמר המבוסס על מונטי פייטון והגביע הקדוש, סרט שאני מעריצה ואוהבת בכל נימי נפשי, סרט גאוני בכל היבט והיבט שלו. ובאמת שבאתי בראש פתוח, בציפיה לראות איך עושים מערוף לאחד הסרטים החביבים עלי. אבל הם לקחו את הסרט, הוסיפו לו דמויות, סצינות ותמות חדשות, איחדו סצנות ישנות ויצרו בלגן שלם שהעובדה שהוא מזכיר את הגביע הקדוש רק מעצימה את התסכול. הקהל, שלא תבינו לא נכון, געה מצחוק. מן הסתם כי הם לא ראו את הסרט. בהפסקה האיש שישב לידי פתח איתי בסמול טוק וציין שהמחזמר מצחיק. השבתי שהוא לא, והסברתי לו למה הוא חייב לראות את המקור. והנה כמה דוגמאות למה מצאתי אותו כל כך מחריד. התפקיד של גבירת האגם, שרק נזכרת בסרט, קורם עור וגידים, שורות ואפילו שניים שלושה שירים.

 ברמת העיקרון -; סבבה. ברמת התכלס -; לא ממש. ג`פרי ממונמאות` (וגם גראהאם צ`פמן) מתהפכים בקברם! את סר לנסלוט הם הוציאו מהארון, והכניסו לגרביונים ותחתונים עם פאייטים כסופים ובמשימה השנייה של אבירי ני, במקום שארתור ישיג להם שרוברי נוסף, בשביל האפקט הדו מפלסי, הוא צריך ללכת לברודוויי ולהעלות מחזמר, מה שמביא את סר רובין להודיע לארתור שיש להם בעיה, כי בשביל מחזמר מצליח צריך יהודים, מה שגורר שיר ארוך על איך חייבים יהודים בברודוויי, כולל מגן דוד ענק ובוהק שיורד מהתקרה. נקודת האור היחידה -; ג`ון קליז מגלם בהקלטה את קולו של אלוהים, ולכן בתוכניה רשום "אלוהים -; ג`ון קליז", שזה מה שאני טוענת כל הזמן. לפחות זה. בקיצור, עצבנו אותי כמו שמזמן לא עצבנו אותי.

לתחילת הכתבה

שבתי להוסטל, הלכתי לישון, ובערך בסביבות 06:00 למחרת התחלתי לארוז את הדברים שלי ויצאתי בדרך לפן סטיישן, שם השארתי את התרמיל הגדול ויצאתי לתור את הדאונטאון. התחלתי להסתובב בסוהו ואחר כך עברתי לוילג`. סתם נדדתי בין הרחובות, מציצה לגלריות, ממשמשת דברים בחנויות. וגם הרבה גאווה לאומית היתה היום, כי נתקלתי בסניף הניו יורקי של סבון של פעם, או "סאבון" כמו שקוראים לו פה. ובחנות אחרת למוצרי נייר ראיתי מכתביות וכד` של מיכל נגרין, והשיא -; הלכתי לסניף הניו יורקי של ארומה ואכלתי שם בורקס. גם נכנסתי לחנות שוקולד מוזרה, שמציעה שוקולדים עם מבחר קינקי משהו של תבלינים. לצד פראלינים שגרתיים למדי, יש שם גם פראלינים עם פפריקה, עם זיתי קלמטה, עם בלסמי, עם וואסאבי וכד`.

קניתי כמה, את המוזרים ביותר, כי הייתי חייבת לנסות אותם. הפראלינים הסטנדרטיים היו מוצלחים. גם זה עם הזיתים היה מוצלח. השאר היו מעניינים, ורק פראלין הבלסמי היה מוגזם מדי. אחר כך הסתובבתי באיזור של אוניברסיטת ניו יורק, רק שלמרבה הצער חנות הספרים שלהם היתה סגורה, כך שלא יכולתי להשוות אותה לחנות שלנו. מה שכן, הסנאים בכיכר הסמוכה היו הרבה יותר שמנים מהסנאים בקמפוס שלי, מה שהזכיר לי את החתולים השמנים בקפיטריה בגילמן באוניברסיטת תל אביב. והם גם לא מפחדים מאנשים -; להיפך, הם באים לבדוק מה יש לאנשים להציע להם.

 אחרי שמיציתי את הדאונטאון חזרתי לפן סטיישן וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעשות וויש במייסי`ס. למרבה הצער, מחצית מניו יורק חשבה בדיוק על אותו רעיון. היה צפוף שם בצורה היסטרית, ולכן נמלטתי משם כל עוד נפשי בי, והלכתי לבורדר`ס, חנות ספרים ענקית מעבר לבלוק. אספתי כמה ספרים, התיישבתי על הרצפה בפינה נידחת, עלעלתי בהם והייתי די מרוצה מהעובדה שאין סביבי 30,000 איש. לאחר מכן שבתי לפן סטיישן, הוצאתי את התרמיל ונפגשתי עם א`. החלפנו חוויות ואז עלינו על הרכבת שיצאה בזמן. וזהו, בזה תמו הרפתקאותי בניו יורק.