הקדמה
עם תחילת הקיץ נפתחה אצלי עונת המבקרים, כך שביקרתי בו שוב השבוע בחברת דוד דני ודודה עמליה. אני ממליץ לשלב ביקור בו כאשר מטיילים בשדרת הרמבלה.
המוזיאון MACBA, ראשי תיבות של Museu d`Art Contemporani de Barcelona , שוכן בלב רובע ראוואל, אשר עד שנת 1992 היה מסוכן להסתובב בו הן ביום והן בלילה בשל סכנה להתקל בשודדים, ולעתים אף יותר מזה, מצד האוכלוסיה החלשה שהתגוררה בו. לקראת אירוח המשחקים האולימפים הוחלט בעירייה לשנות את פני הרובע, השוכן ממש במרכז העיר. תושבי הרובע הועברו אחר כבוד לשכונות אחרות מרוחקות מן המרכז, בנייני ציבור נטושים עד אז שהיוו מקום כינוס לסרסורי זונות וסוחרי סמים שופצו והפכו למקומות בילוי, הוראה או לימוד, שכונת מגורים צפופה המטה לנפול נהרסה ביד נדיבה כדי לפנות רחבה פתוחה ומוארת להקמת המוזיאון לאומנות. כך שלפתע כמו יש מאין נגלה לפנייך מבין הסמטאות הצרות והבתים הצפופים בניין ענק מבהיק בלובנו הנמצא באמצע רחבת אבן פתוחה, המהווה ניגוד בולט לסביבתו.
המוזיאון שנפתח לקראת סוף שנת 1995 הפך מיד עם פתיחתו נקודת ייחוס מרתקת בסדר היום האמנותי והתרבותי. המבנה פרי תיכנונו של הארכיטקט האמריקאי Richard Meier כולל שלוש קומות של תצוגה כאשר המעבר ביניהן הוא דרך מפלס משופע המטפס עקלתונית בין אולמות הבניין. תוך כדי הטיפוס בין החדרים בוהקים חלונות הזכוכית המשקיפים אל הרחבה שטופת השמש (בה מחליקים ילדים על סקטבורד), שמולם אולמות התצוגה. התקרה שמעל למסדרון הגובל באולמות התצוגה עשויה לבני זכוכית אטומה, כך שבמבט כלפי מעלה נראות רק סוליות נעלי המבקרים המסיירות בקומה מעל.
התערוכות שבמוזיאון
על מנת לסייע למבקר להתרשם מעיצובו המפתיע והמיוחד של הבניין הוצבו במקומות אחדים בקומת הכניסה שולחנות עליהם הונחו קופסאות עץ המכילות משחקי תצרף בגדלים שונים ובמספר חלקים משתנה של תצלום החזית, וקהל המבקרים יכול לנסות כוחו בהרכבה פעילה של דמות המוזיאון. אוסף מוזיאון ה- MACBA מתרכז במחצית השניה של המאה ה- 20, ומאגד מבחר מקיף של עבודות מעשי ידיהם של אמנים קטלאנים, ספרדיים וזרים. הוא כורך היבטי מפתח של מעשה היצירה העכשווי, מבלי לחטוא באנתולוגיות. התערוכות המתחלפות מקנות נקודת מבט ביקורתית על המצב העכשווי ומהוות נדבך לבניית האוסף הקבוע. טווח הפעילויות המאורגנות סביב התערוכות מיועדות לבחון כמה מן הסוגיות המועלות בחברה המודרנית הן לגבי תפקידה ומעמדה של יצירת האמנות והן באשר לאחריותו של האמן.
אוסף היצירות הקבוע של המוזיאון מתחיל בשלהי שנות ה- 40 של המאה ה- 20, ומחולק לשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון מוקדש לתקופה שבין ראשית שנות ה- 40 עד שלהי שנות ה- 60, החותמת את נעוריה של האמנות המודרנית, שהחלו עם תום עידן האוואנגארד שבין שתי מלחמות העולם. אותן שנים התבסס הדיון האסתטי על חלוציות שאימצה מספר ניכר של אופני יצירה, שהמוכר שבהם הוא הסוריאליזם. תקופה זו כוללת את יצירותיהם ההיסטוריות של: Alexander Calder, Paul Klee, Leandre Cristòfol, Àngel Ferrant, Hans Hoffman ויצירות מעשי ידיהם של Antoni Tàpies שיצירתו מתגלית מיד בכניסה לבניין בדמות מיטת ברזל שעליה חפצים שונים התלויה מן התקרה. Lucio Fontana, Jean Dubufett
התקופה השניה חובקת את שנות ה- 60 וה- 70 בה התגבשו דיוני ביקורת חדשים, שהחלו צצים בעקבות אירועי מאי 1968, שהיוו נקודת מפנה חברתית ותרבותית. פעילות, מידע ופולמוס נוקב הם הצירים המחברים את זרמי היצירה של אותה תקופה המתבטאים ביצירותיהם של היוצרים הקונספטואלים הקטלאנים כגון: פרנסס טוראס שיצירתו "שיכחה זיכרון" מורכבת מדיוקנאות בשחור לבן על רקע אותיות בתלת מימד המרכיבות את שם היצירה.
במישור הבינלאומי, מיוצגת התקופה בעבודותיהם של רוברט ראושנברג, דיטר רות, מרסל ברודתארס ומריו מרץ שביקשו להגדיר מחדש את האמנות וצורות הביטוי הייחודיות שלה.
התקופה השלישית היא החדשנית ביותר, ומתאפיינת בעיקר בטשטוש הגבולות בין טכניקות, שיטות יצירה ומה שנקרא תרבות גבוהה ונמוכה. תקופה זו מסומנת בביסוס השימוש בטכנולוגיות חדשות ופורמליזציה של הדיון האמנותי. האוסף כולל עבודות חשובות מעשי ידיהם של: A.R. Penck, Ferran Garcia Sevilla, Zush, Carlos Pazos, Juan Muñoz, Rosemarie Trockel, ושל William Kentridge, Jordi Colomer ואחרים.
זאת בנוסף כאמור לתערוכות המתחלפות המוצגות במוזיאון.
* הצילומים באדיבות דני ברקר
