על פסגת ההר הגבוה באירופה

ההרים בקווקז הם גן-עדן למטפסים אלפיניים, מתחילים ומנוסים, המבטיחים לנו חוויה שלא תשכח במהרה. זהו סיפורה המסעיר ומסמר השיער של משלחת הטיפוס לקווקז. איך פספסנו את הפסגה הראשונה ולא מצאנו את המחנה, אך סיימנו על פסגת ההר הגבוה באירופה.
מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: על פסגת ההר הגבוה באירופה
גיל חן

משלחת ראשונה לקווקז

עומד על הפסגה של או-קיו, אני מנסה להבין מה הביא אותי לכאן. זה ודאי לא הנוף, שכן סביבי אני רואה רק עננות לבנה וכבדה שמסתירה את הנוף המדהים שוודאי ניצב לרגלי. אתגר פיזי? אפשר לעשות טיול אופניים או ריצה ארוכה. חיפוש אחר סכנות וריגושים? כרגע אני דווקא נחרד מהמחשבה של ירידה מההר בתוך הסערה שאותותיה כבר כאן. כנראה שזה משהו יותר מזה, ואולי שילוב של הכל.

 על המשלחת שמעתי בפעם הראשונה רק חודשיים וקצת לפני היציאה. זוהי המשלחת הראשונה של המועדון האלפיני הישראלי - שלושה וחצי שבועות ברוסיה, בהרי הקווקז. הגעתי לפגישה של המתעניינים במשלחת בלי לדעת למה לצפות אבל עם הרבה סקרנות ותקוות לעתיד. כל אחד הציג את עצמו ואת הניסיון שלו בטיפוס, והיה איזה מתח באוויר, של דברים שהולכים לקרות. דיברנו הרבה על עניינים לוגיסטיים כמו קניית ציוד, על התכנית של המשלחת, ואחריות המובילים. ביום שאחרי זה כבר התחלתי להתאמן.

 אימונים למשלחת טיפוס הם דבר שלא כדאי לזלזל בו, ורוצים להגיע בכושר הטוב ביותר, אך גם להיזהר שלא להיפצע באימונים. בניתי תכנית אימונים שכללה ריצות, נסיעות באופניים, עלייה במדרגות ושחייה, וניסיתי לדבוק בה ככל האפשר. יש כאלה שאומרים שהאימונים זה החלק השנוא עליהם, אבל אני דווקא נהניתי מאד.

רכס הרי הקווקז משתרע על פני יותר מ-1100 ק"מ צפונית לטורקיה, ממערב לצ`צ`ניה, בין הים השחור לים הכספי. בעבר האזור היה רווי באלימות, אך בשנים האחרונות ישנה רגיעה יחסית. לקווקז לא מגיעים תיירים רבים, למרות שלאחרונה הם מתחילים לחזור. תשתיות התיירות לא מפותחות, וקשה עד בלתי אפשרי להסתדר ללא דוברי רוסית.

 ההרים בקווקז הם גן-עדן למטפסים אלפיניים, מתחילים ומנוסים. יש מסלולים מ-F (הכי קל, לא טכני בכלל) ועד ED (טכני מאד), והפסגות הגבוהות ביותר הן מעל 5000 מ`. הכל זול, כולל אוכל, מגורים, טיסה, ונסיעות. יש טיסות סדירות מישראל למינבודי ולרוסטוב, שתי ערים במרחק נסיעה ארוכה אך הגיונית. אופציה אחרת היא לטוס דרך מוסקבה. מלבד בעיית השפה, יש מספר בעיות אחרות, כמו בעיית הויזה, לדוגמא. הויזה הסטנדרטית לתיירים היא רק לשבועיים, ולכן הוצאנו ויזת עסקים פיקטיבית שהיא גם יקרה הרבה יותר (קרוב ל-200$ כולל התשלום לקומבינטור שהוציא אותה). בשדה התעופה של מינבודי עשו לנו "קצת" בעיות בגלל הויזה - הפקיד איים שישלח אותנו חזרה לישראל בטיסה הבאה. כמה שטרות החליפו ידיים, ויצאנו משדה התעופה אנשים חופשיים.

לתחילת הכתבה

טיפוס באזור בזנגי

לאחר לילה ארוך בדרכים מפותלות ובמיניבוס חבוט, הגענו לבזנגי (Bezengi). זהו מחנה טיפוס רוסי, בגובה קצת מעל אלפיים מטרים, שהתנאים בו טובים למדי. במחנה יש חדר אוכל, חדרי שינה, מועדון, סאונה, פאב ומחסן אוכל שבו ניתן להצטייד לקראת יציאה להרים. כשהגענו התברר שהחדרים שהיו אמורים להיות שמורים עבורנו ניתנו לילדי קייטנה. נאלצנו לישון במועדון, שקירותיו מכוסים בתמונות מרהיבות של הרים באזור ושל מטפסים. מדי פעם, ביום או בלילה, נכנסו אנשים שרצו להסתכל בתמונות.

אחרי שהתאוששנו מהנסיעה הלילית הארוכה, יצאנו לטיול התאקלמות ראשון. עצרנו בבית הקברות למטפסים, שעזר להחדיר בתוכנו את המורשת ארוכת השנים של הטיפוס באזור. המקום היווה תזכורת מרה לסכנות שבטיפוס, ולעובדה שגם למנוסים ביותר זה יכול לקרות.

למחרת שוב עשינו טיול התאקלמות, אך הפעם עצרנו בקרחון והתאמנו על אבטחה עצמית, הליכה על שלג וקרח, וטיפוס קרח. נעלי טיפוס הקרח שקניתי במיוחד לנסיעה התפרקו לגמרי, ומאז נאלצתי להשתמש כמעט ורק בנעלי הטרקים. בערב התארגנו לקראת יציאה ל"פינה החמה", שבה התכוונו לשהות שישה ימים. ההתארגנות כללה קניית אוכל ודלק, אריזת הציוד, מקלחת ושליחת אימייל הביתה. הטלפון בבזנגי עובד בשיטה מוזרה - כשרוצים להתקשר מחפשים את האוטו האדום ואת הילד שאחראי על הטלפון. לרוב אי אפשר למצוא לפחות אחד מהם. אם בכל זאת הצלחתם, הילד צריך להתניע את האוטו וצריך לחכות עד שהטלפון יטען. אם התמזל מזלכם ויש קליטה, אפשר להתקשר, במחיר מופקע כמובן.

בשלב הזה התחלקנו לשתי קבוצות. איתי בקבוצה היו ויטלי, נבו ואורי. הדרך ל"פינה החמה" כולה בעלייה. עבורנו העלייה הייתה קשה מאד, מכיוון שהיא תלולה, עוד לא התאקלמנו לגובה, והתיקים כבדים (25-30 ק"ג). בלילה הספקנו לישון רק שלוש וחצי שעות לפני שהתעוררנו על מנת לטפס פסגה בשם גידנטאו, בדירוג PD. למרות שזאת פסגה קלה מאד לטיפוס, הצלחנו להסתבך כהוגן.

אנחנו מתעוררים ב-2 לפנות בוקר, אחרי שלוש וחצי שעות שינה, ומתארגנים לאט מאד. ארוחת הבוקר היא דייסה דלילה אך מתוקה וטעימה. יוצאים לדרך קצת אחרי 4, לאור פנסים, תוך עצירות תכופות לצילום ההרים המרהיבים. הקטע הראשון הוא עלייה תלולה על מדרון מדושא לאורך שביל צר ומפותל.

הירח זורח וכבר אין צורך בפנסים. ממול ניצב מדרון הבנוי מסלעים המונחים זה על זה - דרדרת. כאשר עולים בדרדרת, מדי פעם מדרדרים סלעים מטה, ואז יש לצעוק "אבן" או "ק�מ�ן" (ברוסית) כדי להזהיר את ההולכים האחרים. אנחנו נתקלים במספר קבוצות אחרות היוצאות ממחנה גבוה יותר. כולם עוקפים אותנו ואנו נשארים אחרונים. מדי פעם שומעים קולות ריסוק של מפולות אבנים קטנות. מגיעים לסוף הדרדרת - הרכס. המסלול שלנו מתקדם לאורך הרכס עד הפסגה. מימין מורדות קרח תלולים ומפחידים. השמש כבר זרחה מזמן, וצולה אותנו ללא רחמים.

 אנו מתחילים את הטיפוס בשיטה הנקראת "running belay" - כל המטפסים נעים יחד. המטפס הראשון נקרא ה"מוביל" והוא בדרך כלל גם המטפס המנוסה ביותר בקבוצה. אחד מתפקידיו של המוביל במסלול כזה הוא להציב עגינות כל כמה מטרים. העגינות הן בדרך כלל התקנים מיוחדים המוחדרים לתוך סדקים בסלע, או רצועות המקיפות סלעים גדולים. במקרה של נפילה, העגינות יחזיקו את המטפסים קשורים אל ההר. היתרון בשיטה זו היא מהירות התנועה והחיסרון הוא שאם אחד המטפסים נופל, הוא נופל מרחק גדול יחסית ומפיל איתו את כל שאר המטפסים. לכן משתמשים בשיטה זו רק מטפסים הבטוחים למדי שהם לא יפלו. ויטלי מוביל, אני אחריו ואז נבו ואורי.

אני נחרד כאשר אני רואה את העגינות בהן משתמש ויטלי - הוא מקיף סלע בולט מצידו האחד עם החבל, וזה מה שאמור להחזיק נפילה. ויטלי מגיע מהר מאד למסקנה שעלינו לעבור לטיפוס מאובטח רגיל כיוון שאנו איננו מנוסים מספיק להמשיך בצורה זו. אנחנו מסתבכים עם החבלים, וכאן מתגלה עקב אכילס שלנו - עבודת חבלים איטית.

אורי צועק "take in" כלומר, מישכו אליכם את החבל, ומתחיל לטפס. כאשר הוא מגיע אלינו, ויטלי צועק עליו שהוא טיפס לא מאובטח כי הוא לא אמר את הביטוי המתאים. זוהי ה-"כמעט תאונה" הראשונה ליום זה. מהר מאד אנו מבינים שאנו נעים לאט מאד וכל הקבוצות האחרות כבר יורדות מההר. הטיפוס קל טכנית אך מפחיד. אנחנו איננו רגילים לטפס בלי נעלי סלע, הנפילה משני צידי הרכס ארוכה מאד, ואנו לא סומכים על העגינות. לכן אנחנו מטפסים לאט מאד. ויטלי אומר שיש רק עוד שלושה קטעי טיפוס, אך כאשר אנו מגיעים לסוף הקטע השלישי, מתברר שיש שלושה קטעי טיפוס נוספים... זה מייאש.

בשלב זה אנחנו כבר רעבים מאד (לא אכלנו כבר יותר מ-14 שעות) וגרוע מכך - מיובשים. השמש קופחת, ואנו מזיעים וצמאים מאד. אין ספק שליטר מים לכל מטפס זה לא מספיק ביום כזה, בניגוד למה שאמרו לנו. המים נגמרו מזמן ואני מתחיל לחפש פתרונות אחרים: אולי נאכל איזה צמח או נמצא קצת מים בין הסלעים. בא לי פשוט להתכרבל בתנוחה עוברית ולא לזוז, אך אני מכריח את עצמי להתקדם. עוד מעט יחשיך, והסלע שחשבנו שהוא הפסגה התברר כסתם עוד סלע בדרך. אנו מנסים לשכנע את ויטלי שכדאי לרדת אך הוא מציין שהמסלול המקובל והמוכר לירידה מההר הוא מצידה השני של הפסגה.

הקש ששבר את גב הגמל היה קטע טיפוס קשה שלא היה מאובטח כראוי. עבור המטפס האחרון - נבו, זה היה גרוע במיוחד, מכיוון שנפילה היתה גורמת לו להתנדנד במטוטלת כ-10 מטרים ולהתרסק לסלעים. נבו מתעקש שנרד מההר, דרך הדרדרת שמשמאלנו. לאחר דיון של חצי שעה, מתחילים לרדת. תחילה עלינו לגלוש 50 מטרים וזה לוקח המון זמן, היות והסכנה שנפיל סלעים אחד על השני גדולה מאד. בהמשך עוד דרדרת שיש לרדת. ויטלי ואורי שוברים הצידה באמצע כדי להביא את הציוד שהשארנו בתחילת המסלול. נבו ואני יורדים למטה ומחכים ליד אגם קטן, נקודת המפגש שקבענו.

אורי מבואס מזה שלא הגענו לפסגה, ויטלי כועס על "חוסר המשמעת" שלנו, ונבו ואני שמחים שיצאנו מהסיפור בחיים ואפילו שלמים. אך המסע עדיין לא נגמר - עלינו לרדת עוד כשלוש וחצי שעות בחושך עד שנגיע למחנה. כולנו תשושים ומיובשים וההליכה קשה. כדי לרדת בדרדרת יש להחליק למטה, כמו בסקי, אך הסכנה היא שוב הפלת אבנים זה על זה.

כבר אחרי חצות ועדיין לא הגענו. ויטלי מכריז שהוא לא יודע מה הכיוון. מזל שיש לאורי GPS ואנו מגלים שאנו נמצאים רק 500 מטרים מהמחנה. מה היינו עושים בלי חידושי הטכנולוגיה? רצוצים מעייפות אנחנו מגיעים לבסוף לאוהלים לאחר כמעט 24 שעות בתנועה. היה יום קשה ומאתגר, חווית הישרדות שלא תשכח במהרה. אמנם עשינו כמה טעויות אך לפחות נוכל ללמוד מהיום הזה כמה לקחים לעתיד, והוא לא ישכח במהרה.

 בהמשך טיפסנו עוד ארבע פסגות באזור בזנגי, ולאט לאט התחלנו לתקן את הטעויות ולהשתפר. עדיין קרו כמה מקרים מביכים, כמו המקרה שבו שני מטפסים שלקחו רק בקבוק מים אחד, הפילו אותו ונאלצו להשלים את הטיפוס ללא מים בכלל. הם חזרו למחנה מיובשים לגמרי.

לתחילת הכתבה

טיפוס על הר אלברוס

לאחר שבועיים וחצי בבזנגי, הגיע הזמן לעזוב. ארזנו את התיקים ונסענו לטרסקול, כפר לרגלי הר אלברוס. זהו ההר הגבוה באירופה (5642 מ`), וזוהי הסיבה לפופולריות שלו. ההר אינו טכני, והקשיים בטיפוס הם הגובה, מזג האוויר, ועלייה של 1500 מ` מהמחנה הגבוה עד הפסגה. אל מחנה הבסיס הראשון הגענו בשלושה רכבלים. למען האמת, אין שום בעיה לעשות את הדרך הזאת ברגל, אבל זה פשוט לא מעניין. מהתחנה האחרונה של הרכבל עלינו עוד כ-300 מ` והקמנו את האוהלים על שלג קשה. מכיוון שידענו שאפילו בקיץ עלול להיות מזג אוויר סוער, הקמנו סביב האוהלים חומת אבנים ושלג על מנת לספק הגנה מרוחות חזקות.

 מיד כשסיימנו להקים את האוהלים החלה לנשוב רוח חזקה, וירד שלג. הרוח הייתה כה חזקה שחשבתי שהיא עשויה להעיף את האוהל שלנו לאוויר. באותו הלילה התכוונו לטפס עד צוקי פוסטוחוב, חצי מהדרך לפסגה, על מנת להתאקלם לגובה. כשהתעוררנו בשתיים לפנות בוקר הסופה הייתה בעיצומה, ולכן ויתרנו על הטיפוס באותו הלילה. למחרת הרוחות לא נרגעו ונאלצנו לבלות גם את היום שאחרי ספונים באוהלים. בבוקר יצאנו לפנות את השלג שנאסף על דפנות האוהל, על מנת שהוא לא ימוטט אותו. בזמן שחיכינו למזג אוויר מתאים לטיפוס עיסוקנו העיקרי היה שינה ואכילה. בזיכרוני נחרטה ארוחה שבה הצטרפו אלי ואל אורי עוד ארבעה אנשים לארוחה צפופה באוהל של שניים. החברה של איגור, שלא מדברת אנגלית, שרה לנו שירים ברוסית, וכך תיקשרנו איתה למרות מחסום השפה.

בלילה הבא יצאנו לדרך באישון הלילה. מכיוון שכבר "ביזבזנו" יום אחד, התכנית היא לעלות עד צוקי פוסטוחוב, ומי שירגיש טוב ימשיך לפסגה. הטיפוס הפעם שונה מהרים אחרים אותם טיפסנו. בפסגות הקודמות הייתה הרגשה של נוף בתולי, שידי אדם לא נגעו בו. בנוסף לכך, לרוב לא ראינו אנשים אחרים על אותו המסלול, וכך השקט נשמר. כאן לעומת זאת, רוב המסלול אל הפסגה מסומן במקלות במבוק, ולפנינו נמצאים עשרות מטפסים אחרים.

השמיים בהירים הלילה, אך נושבת רוח המקררת אותנו מהר. אנחנו מנסים לקבוע קצב ולעמוד בו, אבל אי אפשר שלא לעצור ולצפות בזריחה המדהימה. אנחנו מגיעים לאוכף בין שתי הפסגות, ועוצרים למנוחה קצרה. אצבעות הרגליים שלי קפואות לגמרי ואני מנצל את העצירה לשפשף אותן במשך רבע שעה, למרות הטרחה הכרוכה בהורדת הנעליים, החותלות והקרמפונים. מכאן עד לפסגה מחכות לנו עוד שעתיים של עלייה.

 אני עובר את המרחק במהירות, כה מרוכז במטרה שאני כמעט לא שם לב למה שקורה סביבי. הקטע האחרון מישורי, עד לגבעה קטנה שהיא בעצם הפסגה. הצעדים האחרונים הם הקשים ביותר. הגוף רוצה להפסיק, אבל אני מכריח אותו להמשיך, אי אפשר לעצור עכשיו. אני מניח רגל על הפסגה וברגע אחד הכל משתנה. אני נרגע. אפשר לעצור ולנוח, ליהנות מהנוף ומההרגשה. לאכול חתיכת נקניק וחופן צימוקים. איזו תחושת הקלה - עשינו את זה. כמובן שזה לא מספיק, ואחרי זה אנחנו יורדים לאוכף כדי לטפס גם את הפסגה השנייה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על רכס הקווקז