עפתי לתרמילאים

גרוזיה - הרוח מחכה

``הרוח מחכה אנחנו אוהבים שחם, ניסע להר - הדרך יפה העליות די קשות, לא אשבר אני אשיר עם ניר (ועמיר) - my girl...`` הרוח שלנו חיכתה שיהיה מזג אוויר והרוח של המזג אוויר חיכתה כדי שלא יהיה לנו קר וגם הרוח שעמדה לנו וחיכתה בעליות וחוץ מזה... גם מפולות בהרים
efa
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: גרוזיה - הרוח מחכה
גיל חן

הרים וכנסיות

 ניר קם וכבר היה אחרי צחצוח שיניים וניסה לשכנע אותי כמו בכל בוקר אחר, לצאת מהמיטה. הפעם הוא אפילו הגדיל לעשות ויצא אל החלון וקרא" "לא תאמיני, לאנשים פה יש צל". ממצא מפתיע זה והעובדה שבכל מקרה תכננו לטפס צפונה עשו את עבודתם נאמנה, וביום ראשון של שמש וענני כיבשה תפסנו מונית חיפנית וכיוון כללי להרים.

סקודה - לדה
 בתוך אוטו שנראה כמו אוטו שמציירים ילדים, קצת גבוה ולא יציב בסיבובים, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח, עלינו על הכביש הצבאי הגרוזיני המחבר בין גרוזיה לרוסיה. הבוקר נפלא והארץ היתה נהדרת, הלדה נקלעה על הדרך למערבולות של כבשים ופרות, ומאוחר יותר נסעה לה בדרך לא דרך (כי יש בה יותר לא דרך מדרך) בתוך שלג לבן מצחור, עוברת את ה-pass הגבוה ואת קו פרשת המים ואנחנו יורדים לצד האחר של הקווקז, בו יושב קאזבגי (Kazbegi), כפר קטן שעכשיו (לא בעונה) הוא קצת חור עלוב. הלדה צלחה את הדרך שלא האמנו שתעשה, בפרפור אחרון היא עצרה ופלטה את התיקים מהבגז` באנחה, נעמדה בכיכר המרכזית כשואלת: "טוב, מי חוזר איתי לטביליסי עכשיו".

כנסיות בהרים
 אחרי כמה שבועות הבנו את הפרנציפ הגרוזיני, יש הר ויפה לטפס עליו, ומי שמצליח מקבל פרס - כנסיה קטנה בקצה. על כל פיסטין בנו הגרוזינים, עם אמיץ לכל הדעות, כנסיה לתפארת המדינה בפרט והדת הנוצרית בכלל, מה שהתחיל בתורכיה המשיך גם כאן ומדי יום מצאנו אותנו עולים לכנסיות ויורדים מהן, כחלק מסיורי הטבע שלנו (ומסולם המאמצים). דילמה דתית ייחודית התחילה להציק לי במחשבה, ואני עדיין מחפשת לה תשובה חד משמעית. ישו מיודענו, מצוייר בהרבה מקומות כשהוא מחזיק את ידיו בתנוחת אצבעות שהיתה מוכרת לי מהבודהיזם. עכשיו, יש שיגידו שזה הגיע מהבודהיזם והועתק לכנסיות הנוצריות, ויש שיגידו להפך, ויש שיחזיקו בסיפור האגדה שבגיל ההתבגרות הלך לו ישו בדרך מזרחה והגיע עד קשמיר שבהודו, שם השתלם במנזר בודהיסטי. ואז מה מסתבר? - שכל התורות ההוליסטיות האלו של העידן החדש מהמזרח היו טרנדיות כבר לפני 2000 שנה, ישו נסע למזרח (אולי אחרי צבא אולי לפני צבא) וחזר מואר. אולי הוא הביא תורה חדשה ומעניינת עם סובלנות בודהיסטית ומה שיצא ממנה בסוף, עם כמה שינויים קוסמטיים של כמה שליחים, זו הנצרות. שלא נדע.

קווקז
אחרי כמה ימים של טיולי סביבה, אל הכנסיה ואל המפלים ואל המכולת הבנו שגם לקווקז, כמו לקצ`קר (אחיו הדרומי, שאולי הם אותו אחד שמישהו שיבש את השם שלו בטלפון שבור) יש מצב רוח די קבוע. הגשם מגיע אחר הצהריים, ואם יורד הרבה הרבה אז למחרת יום יפה (עד אחר הצהריים...). אמרנו יאללא ויצאנו בבוקר יפה (שאחרי לילה סוער) לעבר הכפר ג`וטה (Juta), שיושב בסוף עמק סנו (Sno Valley) הסמוך.

 הגשם תפס אותנו בדרך, ופרשנו תחת גשר בטון ישן לארוחת צהריים שתעביר את הזמן והלחות היחסית. הגענו אחרי הצהריים לבית שהיה לנו בו הכי חם בכל גרוזיה, ביתם של סוסו וחתונה. הגישו לנו מכל טוב הריבות והחצ`פורים וראינו טלנובלות עד שיצא עשן. אבל לכל מטבע יש גם צד פחות נעים, החדר שהוקצה לנו שכן מעל משכנן של הפרות והצחנה, שכידוע מרקיע שחקים, חדרה דרך הרצפה ולוותה אותנו מעדנות, עם הגשם, עד הבוקר. היום שלמחרת היה יפה וחזרנו בו בהליכה נעימה אל קאזבגי, הגענו ממש לפני אחר הצהריים כשהגשם כבר רודף אותנו מההרים והרוח לא מחכה ונושפת בעורף.

מה מה מה מה מרשרוטקה
 נדחסים לכסאות המרופדים בתוך מונית שירות עטופת וילונות. על החלון מקדימה שלט ברור בגרוזינית מצביע על כיוון הנסיעה - טביליסי. כן, מכירים, כן, חוזרים, בגרוזיה פשוט יותר לחזור כל פעם לטביליסי מאשר לטייל ממקום למקום, וכך אנחנו עושים. נכנסים ויושבים מסודר ומחכים. אנשים כבר יושבים בפנים ויש להם סבלנות, המרשרוטקה תיסע כשתתמלא, אם ייקח שעה, הם ישבו שם שעה, מקסימום יצאו לשלוש דקות לעשן סיגריה. מקסימום. התמלא ונוסעים. הרכב מתנודד לו בדרך והאנשים עם ריח של גבינות צאן קופצים בו ונדחקים למקומותיהם הסופיים, העמוקים יותר לתוך הכיסאות, הישבנים מתאימים את עצמם לישבנים מהצדדים.

 ואף חלון לא נפתח, כאילו אם יפתח כולם ישר יחטפו דלקת ריאות, כאילו שלנשום הם לא צריכים. ואני יושבת ומנסה את כוחי בנשימות גדולות שיספיקו לזמן רב. מזלנו שהנהג מעשן ופותח חריץ בחלון שיתן לעשן לצאת, אנחנו מקבלים אוויר קריר עם ארומה נעימה של שרוף. כבר לא אכפת לי, רק שיבוא עם חמצן. המרשרוטקה יורדת מעברו האחר של ההר והדרך נהיית יותר דרך, העיניים שלי לא עומדות בלחץ ההולך וגובר של קפיצי הרכב ונעצמות, הראש צונח ונחבט בהנאה בכתפו של ניר שמעיר אותי כשמגיעים.

לתחילת הכתבה

דידובה


 גבירותי ורבותי.. התחנה - דידובה. אחרי שיוצאים וחוזרים מטביליסי 80 פעם מגלים שיש לה כמה זרועות תחבורה ארוכות מהן משתגרים החוצה ופנימה ואחת מהן היא דידובה. רכבות, מטרו ומרשרוטקות על נוסעיהן מתערבבים בשוק הענק שאפשר למצוא בו הכל ואנחנו מעבירים בו את הזמן, בינתיים, כשהאנשים האחרים יושבים במרשרוטקות ותופסים לעצמם מקום עד שתתמלא. התיקים הגדולים שלנו עמוסים, שוכבים במאחורה של מרשרוטקה כחולה או אדומה (אנחנו מעדיפים אותן בצבעים) מחכים שנחזור מהסיבוב, שומרים על המרשרוטקה שלא יתחילו בלעדינו, ולמרות מנופחותם, עדיין לפעמים חסר לנו משהו, לתיק, למקלחת, לנסיעה, או שאנחנו מתגעגעים למשהו מהארץ. חצ`פורי וקפה שחור מתחלקים לגרון, נייר טואלט נעים כמו נייר עיתון, מנות חמות ועוד דברים אנחנו אוספים לנו בדוכנים. ממרחק הנסיעה נזכרים ששקדי המרק הולכים להגמר ואנחנו כבר לא נהיים צעירים יותר וליבנו (וברכינו) חפצים במקלות הליכה מקצועיים. פעם היינו אומרים - עידו יביא, או - תוסיפי לרשימה של עידו (הרשימה, אגב, הולכת ותופחת), מעכשיו כבר אומרים: "נקנה בדידובה".

אל הרוח אל המים
 הרוח חיכתה והימים היו יפים, לא בזבזנו יותר מלילה התחדשות בטביליסי, שכנראה תוכתר ליעד בו נמצאנו הכי הרבה בטיול הזה, הרמנו רגליים ותיקים עמוסים לדידובה ומשם נסענו לטייל בקווקז הנמוך (כולה 2600 מטר) בסביבות עיר המים המינרלים - בורג`ומי (Borjomi). על נהר המתקבארי, שנראה שעובר פה בכל עיר, יושבת בורג`ומי מוקפת ירוק והרים, אבל היא עצמה, אפילו חצ`פורי אחד לרפואה לא נמצא בה. השאירו אותנו לבד במלון ונתנו לנו מפתח שננעל אחרינו. אין מה לדאוג, אין מים ואין גז בכל העיר, כך שלגרום נזק ונדליסטי או כספי - לא נוכל. הכנו הכנות, שכרנו מזרונים, לקחנו מפה, הצפנו אותה יפה ויצאנו, אני בהתרגשות הרגילה של לפני עליות להרים (שלא לאמר פחד מחוסר הצלחה) וניר בשאנטי הרגיל של הטיולים.

"תישאר לי תמונה, את והתיקים ואיזה בחור אחד שעוזר לך לסחוב"
היום התחיל בלי חוכמות בעליה, אחרי צעד וחצי נפלתי בנחל, בסלטה שנדיה קומונצ`י היתה מקבלת עליה הרבה עשיריות, לצערו של ניר הוא פספס את המאורע. אמרתי ניחא והמשכנו בעליה, יאללא, לאט אבל בטוח. ככה המשכנו עוד ועוד שעות. כבר עברנו את כל הארץ-עיר עם אותיות באנגלית וספרנו על הא`-ב` העברי את כל יעדי הטיול ועדיין עולים. כבר עברו 4 שעות והעליה ממשיכה, ומסביב יער לא מתגמל ובוץ, ומאחורי היער, יום יפה ומבוזבז. בכל טיול נזכרים בטיולים אחרים שהיו בעבר, כל ימי טיוליך עוברים לך בראש ואתה עורך השוואות חוזרות ונשנות של נוף, אורך ומאמץ, העליה של היום הראשון הזכירה לי את העליה לטרק ה-skyline עם אחי, יובל, ברוקיס הקנדיים, עליה ארוכה ארוכה שעושה לך לרצות שיפול עליך איזה עץ ורק אתה תשמע. והנוף מציץ אליך רק מדי פעם בין הענפים ולא מספיק מחזק.

 הגענו לפיצול של שבילים שכבר קיווינו שפספסנו מזמן, השעה המלחיצה, העליה הנוראית, ענן אחד שעבר במקרה ופזר עלינו רסס ואי הוודאות לגבי מה ועוד כמה צפוי, בשילוב בלתי יאמן עם התפוצצות קופסת הריבה שקיבלנו מחתונה, הביאו אותי לנקודה קטנה של שבירה וניר הסתכל עלי ואמר שאני מתחילה לעשות פרצופים מדאיגים. באנרגיה שלא האמנתי שיש בו, הוא לקח לי את היד והמשכנו, הוא דחף אותי בעליות ושר לי שירים בירידות, עד שפתאום הפתיעה אותנו הבקתה של הלילה הראשון בצהבותה מבין העצים. היה יום שישי אחר הצהריים והתפנקתי בתה ובסודוקו (עבודת יד של ניר) כמו בבית. הכל נראה יותר טוב. ניר זכה בתואר תולעת המשי היומי על נחישות ואומץ לב.

האביב של גרוזיה (והחורף מכה שנית)
 שלוש דרכים התפצלו ביער ואנחנו בחרנו בזו שירדה, אחר כך התחרטנו ובחרנו בזאת שעלתה קצת יותר, ואחר כך, משלא הופיע סימון חזרנו ובחרנו בזאת שעולה הכי הרבה, אחרי כמה זמן הופיע סימון שאמר לנו שצדקנו בבחירתנו. עם העליה נחשף הנוף וראינו את ההרים המושלגים מכל הכיוונים, הלב נמס ושכח את כל ההתברברות של הבוקר, ואת זה שזה עליה. הפרחים פרחו על המפנה הדרומי והשלוגיות נצצו על המפנה הצפוני, הירוק היה ירוק מאוד ונחה עלינו דעתנו. הסימון הופיע במפתיע בנקודות שלא היינו צריכים אותו ובמרחקים לא מרגיעים, התחלנו לרדת לצד הצפוני כשאנחנו רואים את ענן הגשם מסתער על ההר מהצד. בירידות אני בסדר, זה לא קל אבל זה לא שובר אותי, לפחות לנשום קל לי. הירידה הארוכה הזכירה לי את הירידה שעושים ביום וחצי מהאגמים הקפואים בנפאל לדונצ`ה, ירידה שלא נגמרת ועלים מכסים את האדמה והברכיים מפזזות והאצבעות נתקעות בסוף של הנעל.

בעזרת מקלות שהפכו לידידינו הטובים ביותר, גלשנו במדרון הבוצי, שוב לתוך יער, בתוך גשם טרופי מוזר. סמכנו על הבוץ שריכך לנו את הבלימות ואולי, בגלל שהוא טוב לעור, הוא גם הטיב בהתחלה עם הנעליים. מחפשים סימנים על עצים מסתכלים לאחור, לפעמים הם הופיעו לכיוון השני, המשכנו לרדת וכשהגענו אל הנחל והיינו צריכים לחצות, לא מצאנו את הדרך מהצד השני. הדרך נגמרה, לא הופיעו סימונים, ירד גשם והיינו רטובים כבר גם בתוך הנעליים. אילתרנו פתרונות, גלשנו מפולות, בסוף כשכבר החלטנו ללכת במים ראינו שביל וקיללנו את הסימון שהופיע על עץ, 50 מטר משם בהמשך הדרך. ההירטבות הלא צפויה והמתקבלת כאקט אין-ברירה הזכירה לי את כל אותם טיולי מים בהם אתה ממש משתדל שלא להכנס לנחל עד שכבר אתה נופל ואז כבר לא אכפת לך, מה שנקרא "כוס אמק". ובעיקר זכרתי את הטיול עם חברתי פרח, באיזה פברואר לנחל תבור שהפך לטיול מים באמצע החורף, הנעליים, המכנסיים והכל סחוט ולנו לא אכפת.

 מהמרים נכון על הדרכים הנכונות כנראה, הגענו אחרי שעה - שעתיים קלות לבקתה, רטובים מכף רגל עד ראש ומרוצים ומגובשים. בבקתה היה יבש ובשק השינה היה חם, קיווינו לשמש המחר שתייבש אותנו על הדרך ונחרדנו קלות מהמחשבה להחזיר את הרגליים לנעליים הרטובות. אני זכיתי בתואר תולעת המשי היומי, על אומץ לב, תושיה ובעיקר על חוסר השברות ברגעים קשים.

לתחילת הכתבה

בחזרה מבורג`ומי 

אז לא היה שמש, לא נורא, הדרך קצרה ובלב יש שירים, בעיקר של עמיר לב. תהיתי איך עמיר לב החליף בלי מחאות את אהוד בנאי שמלך ללא מתחרים בטיול הקודם. אולי זו ההתבגרות, הזוגיות, הדברים שיש ללמוד על הדרך ומהדרך של אנשים אחרים, את אהוד בנאי כבר למדנו וחווינו והוא של ההתבגרות ושל המסע היחידני ואולי הראשוני. חוץ מזה שעכשיו יש את ניר, והוא מביא איתו מוסיקה חדשה.

הלכנו בגשם, חוזרים קצת בשביל להגיע לפיצול אל הדרך היורדת אל הכפר מרליסי (Merlisi), שם אנחנו מסיימים את 40 הקילומטרים האלו שרק שלושה מהם היו מפעימים באמת. אבל הסתבר שהפיצול הוא לא הפיצול הנכון, הנחל שהגענו אליו לא זורם לכיוון הרצוי, והשביל עולה ולא יורד. חיפשנו חיפשנו ושוב חיפשנו, הלכנו את אותה דרך הלוך וחזור והגשם הזה לא מפסיק אפילו לא בשביל לשפר את המצב רוח. בסוף נאחזנו בנקודת ההגיון האחרונה שיכולה להיות וחזרנו את רוב הדרך אחורה מהמרים על גשר אחד, על נהר שזורם בכיוון הנכון, שלא חצינו. אחרי כמה עצים הופיע סימון ואנחנו קללנו בהנאה. הדרך רחבה, הגשם לא מפסיק וסימונים לא הגבירו הופעתם. בעשרת הקילומטרים שהלכנו הופיעו כשלושה (ואני הייתי ברמת עירנות של נץ רעב בכדי למנוע עוד הרפתקאות רטובות). בראש כבר ניסחנו מייל זועם להנהלת הפרק, על חוסר האחריות, על מצב הביש של המסלול, על המובן מאליו ועל זה שלא.

כל הדרך עברה ליד הנחל והמים מכסים אותנו מכל הכיוונים: פלגי מים שוטפים את הדרך בדרכם הלא מתחשבת לנהר, מפלים מתקצפים מעל הדרך, גשם וגשם (כבר אמרתי שלא הפסיק? אז לא הפסיק), ואנחנו עוברים על גשרים צרים מעץ והעיקר לא לפחד כלל, למרות שהם רעועים במקצת, למרות שהנהר מתחת גועש ורועש, למרות המפגש הנראה מסוכן בין הנעל הרטובה לעץ הרטוב, למרות ולמרות כל העולם כולו. אני אמרתי לעצמי - תלכי בצעדים קטנים (פעם בקול של עמיר לב ופעם בזה של אפרת גוש) וחציתי. כבר הפסקתי לשווע לסימון שירגיע, רק התפללתי בלב שכל הגשרים שנצטרך לעבור יהיו שלמים, שלא נתחיל לעשות לנו פה הרפתקאות סטייל אינדיאנה ג`ונס על רטוב (תרתי משמע).

 היינו יותר מספוגים במים, היינו כבר יותר ממעוצבנים וכבדים ומחכים לדלקת הריאות. אבל הרוח חיכתה, ולא קיררה אותנו והגענו מחושלים עד אין קץ לבקתה של סוף הדרך, שם עסקנו בהיפנוזה גמורה בייבוש של כל עולמנו הצר כגשר על נהר גועש. שום טיול לא עלה לי בזיכרון אחרי היום הזה ושנינו זכינו בתואר תולעי המשי של היום השלישי, על הגבורה ועל זה שנשארנו בריאים אולי עם בעיית קרמה קלה וזהו.

בעיות קרמה כנראה
ניר אומר שיש לי קרמה רעה עם מזג אוויר בטרקים, פעם שלג, פעם גשם, פעם מפולות בהרים. אולי אנחנו צריכים לבקש ממישהו ברכה, הסרת קללה רוחנית זו, משהו שיסדר את העניין. כן, לטייל בעונה יכול לעזור, אני יודעת, אבל חשבנו על משהו יותר רציני, נגיד איזה מכתב מדני רופ. אז אמרנו נבקש מעידו שיביא תיקון, או שאולי בעצם... נקנה בדידובה.

 רשימת קניות ארוכה להמשך, ניר אומר שאני אפסיק, אנחנו לא נוסעים למדבר.... אז זהו שכן!!!! wooo hooo קפיצה קטנה לאזארביג`אן הירוקה והופ במטוסילון לאוזבקיסטן.

מזל טובים ותודות:
 * תודה למשפחת שפירא על ספר גרוזיה שליווה אותנו במסע (עידכנו לכם אותו ל-2006).
* תודה לאנטון שמאס על "ערבסקות" (הוצאת עם עובד), על היופי של השפה וההשראה.
 * מזל טוב ליזדים, לפרובלרים ולפרקשים על הילדים, אנחנו מסתובבים פה עם תחושה חזקה של דודים... :)

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על רכס הקווקז