איפה היינו ומה עשינו
יומן זה מתאר טיול בן עשרים וחמישה ימים של משפחה בת ארבעה מבוגרים בפרו. למרות שכולנו תיירים מנוסים, זו היתה הפעם הראשונה של כולנו בדרום אמריקה ומצאנו את פרו כאחת המדינות המרתקות והמגוונות בהן יצא לנו לבקר. יש הרבה מאוד מה לראות והמדינה מאוד מעניינת לכל סוגי המטיילים - טבע, נופים, בעלי חיים, אנשים, היסטוריה, ארכיאולוגיה, תרבות, אדריכלות וכו'. יש ודאי כמה אלפי ספרים טובים בעולם, שמתארים את פרו ויכולים לעזור לארגן טיול (אנחנו השתמשנו בספר של Footprint על פרו, שהיה מצוין. תוך כדי טיול קנינו עוד ספר מקומי בשביל העמקה בהבנת ההיסטוריה והתרבות המיוחדת של תקופת האינקה). אבל טוב מראה עיניים, אז כללנו ביומננו גם כמה הסברים כלליים.
פרו היא מדינה גדולה בשטחה - אורכה המרבי כ-2000 ק"מ ורוחבה המרבי יותר מ-1000 ק"מ. שטחה 1.3 מיליון קמ"ר (פי כ-50 מישראל) ומספר תושביה קרוב ל-30 מיליון נפש (פי 4 מישראל). מכאן שהצפיפות נמוכה מאוד, המרחקים בין הישובים גדולים והנסיעות ארוכות. הגיאוגרפיה של פרו מגוונת מאוד ומחולקת לאזורים המובחנים זה מזה באופן קיצוני, בעיקר בגלל הרי האנדים הגבוהים החוצים אותה.
אפשר להקדיש לטיול בפרו חודשים, אבל לרוב המטיילים (גם לנו) הזמן מוגבל. יש המסתפקים בביקור חטוף וטסים מאטרקציה לאטרקציה, אבל אנחנו נוהגים לעשות בדרך כלל טיולי עומק יחסית, ולכן התמקדנו בחלק הדרומי של המדינה בלבד (לצפון עוד נגיע בפעם הבאה). את המרחקים עברנו בחלקם ברכבים פרטיים (עם נהג), בחלקם באוטובוסים (לא המקומיים, אלא המיועדים לתיירים) ובחלקם הקטן בטיסות.
התחלנו באזור החוף, דרומית ללימה (שגולת הכותרת שלו היא שמורת הטבע הימית Paracas על מגוון חיות הבר שבה). משם המשכנו דרומה ומזרחה לכמה ימים במדבר (אזור Nazca על העתיקות הרבות שבו). נסיעה דרומה לאורך החוף וטיפוס לרמה עד Arequipa ומשם גיחה ראשונה להרים (קניון Colca העמוק והמרשים). המשכנו באוטובוס ל-Puno, שעל שפת אגם Titicaca, שנמצא באזור צחיח הרבה פחות, והתרבויות המעניינות של החיים באיים שבו. משם נסענו לאורך הרמה הגבוהה עד Cusco, ובילינו כמה ימים טובים באתרי עתיקות האינקה (השיא, כמובן, ב-Machu Picchu). משם טסנו לחבילה מוזמנת מראש בג'ונגלים הדרומיים של פרו - חוויה אדירה. טיסה ללימה ומשם באוטובוס בחזרה להרים (האזור המתויר פחות, אבל המרתק, של Huancayo, ועוד גיחה קטנה לשולי הג'ונגל שבהרי הערפל). סיימנו בלימה עצמה - ומשם בחזרה הביתה.
לתחילת הכתבה
תכנון עירוני ואדריכלות
הבנייה האופיינית בפרו היא של 2-1 קומות בטכניקות מסורתיות. בנייה מודרנית ובנייה לגובה אפשר לראות רק בערים הגדולות (לימה, ארקיפה, פונו) וגם אז לא מאוד גבוהה (10 קומות) ולא מאוד מודרנית או מעוצבת - מזכירה קצת את דרום תל אביב. בכפרים ובחוות, המפוזרות בשטח הבנייה, היא פשוטה מאוד - קירות לבנים עשויות בוץ או אבנים מקומיות (לפעמים בלי מלט ביניהן) עם גג משופע מקש או מלוחות פח גלי, עם אבנים שמונחות עליהם כדי שלא יעופו ברוח. לוחות הפח משמשים לפעמים גם תחליף לקירות.
בערים ובעיירות בונים גם מלבנים רגילות - כנראה בדרך כלל טרה קוטה - ומטייחים וצובעים את הבתים מבחוץ, לפעמים רק בחזית הפונה לרחוב. גם כאן הבנייה לרוב נמוכה וצפופה מאוד - ממש בית צמוד לבית ולפעמים חצר קטנה למשק ביתי (בעיקר בשכונות הפרבריות). מנהג מוזר שרווח מאוד הוא להשאיר קוצים בגגות הבתים (בעיירות הגגות שטוחים) כאילו הבית לא גמור, למרות שברור שהבית ניצב ככה כבר שנים. כיוון שיש קוצים לפעמים כמעט על כל בית, נוצר מראה מוזר מאוד לרחוב.
מאפיין בנייה נפוץ נוסף הוא חומות נמוכות בין הבתים, סביב מפעלים ומכלאות לבעלי חיים. החומות בנויות מלבני בוץ במקרה הטוב או פשוט מאבנים שמונחות אחת על השנייה. החומות בערים ולאורך הכבישים הן עם המון גרפיטי (אם הבנו נכון אז זו בעיקר תעמולת בחירות משנים עברו) וגם קצת ציורי קיר יפים. שלטי בחירות ענקיים בונים גם על פסגות ההרים, מאבנים, לצד סוגים אחרים של גרפיטי (פרסומות, שם ביה"ס המקומי וכו') - שריד לציורי הקיר של הפרה-אינקאים.
כל זה נכון לגבי פרו המודרנית. פרו העתיקה הצטיינה באדריכלות מפוארת, במיוחד בימי האינקה. האינקה בנו ערים, מקדשים ודרכים מהונדסות באופן מדהים עד כדי כך שרוב המבנים (אלה שעמדו בפני ההרס והגזל הספרדי) שרדו גם את רעידות האדמה והשטפונות האדירים המאפיינים את פרו. מפליא במיוחד הוא סיתות האבנים האינקאי - הקירות בנויים באופן מדויק להפליא, אבן על אבן, ללא צורך במלט, ובמקדשים - אבני ענק המוצבות במיקום מדויק. במעט מקומות שרד גם הטיח הצבעוני שכיסה את הקירות, אבל במרביתם הם עומדים עירומים כך שניתן להתרשם מיופיו ודיוקו של הסיתות. צריך לזכור שהאינקה חיו מבחינה תרבותית בתקופת הברונזה, כלומר, לא היו להם כלים מברזל. רבים ניסו לשחזר במשך השנים את השיטות באמצעותן, לכאורה, הצליחו האינקה להקים את ההישגים הארכיטקטוניים האדירים שלהם, אבל כל התיאוריות כשלו. הדרך היחידה בה מצליחים להסביר את ההישג הוא - סיתות איטי וסבלני בתנאים פרימיטיביים ובעבודת יד.
התכנון העירוני של האינקה מעניין גם הוא. אם מסתכלים על הערים (במבט על ומזוויות מסוימות) יש להן צורות של למה, קונדור או פומה. במא'צו פיקצ'ו, שנבנתה על פסגת צוק אדיר, עובר באמצע האתר שבר גיאולוגי, והעיר נבנתה כך שהשבר הוא הקו המפריד בין החלק הבנוי של העיר לבין החלק החקלאי שלה (שטח של טראסות). בתכנון הטראסות יש גם מורכבות הנדסית שמאפשרת גם לחסוך במים וגם למנוע התמוטטות בעקבות תזוזות קרקע.
לתחילת הכתבה
קפה, שתיה ואוכל
למכורי (או משוגעי) קפה כמונו, הטיול הוא חגיגה אמיתית, כצפוי ממדינה שמגדלת קפה. מגישים אותו בדרך כלל בשני קנקנים: בקנקן אחד מוגש תרכיז קפה (מבושל ומרוכז מאוד, ומסונן מהבוץ) ובקנקן שני - מים חמים. החלב לקפה מוגש בכלי נפרד והוא בדרך כלל שמן מאוד (וצהבהב). במרבית המקרים אין בעיה לבקש ולקבל תוספת של קפה (בוודאי בארוחת הבוקר במלון) או תוספת של מים חמים לדילול נוסף.
האוכל מבוסס על תוצרת מקומית טריה. באזור החוף יש שפע של מאכלי דגים, כולל הסביצ'ה המפורסם המקומי. בהרים אכלנו גם בשר אלפקה (לא רע) וכמובן כל סוגי הבשרים האחרים קיימים ונפוצים (בעיקר עוף). פלפל חריף הוא תבלין פופולארי מאוד, וגם כאשר הוא רק לקישוט, יש לו נטייה מסוכנת להחריף את המנה כולה. גם בצל אדום הוא קישוט פופולארי וחריף. קינואה היא דגן נפוץ, שמככב גם במרקים וגם קלוי ומתוק בארוחות בוקר. גם אורז אפשר למצוא בקלות, והרבה תירס (בצבעים ומסוגים שונים), אבל התוספת הנפוצה ביותר היא מגוון גדול מאוד של שורשים - החל מתפוחי אדמה לסוגיהם הרבים ועד לשורשי קקטוס טעימים (יוקה).
ארוחות הבוקר בבתי המלון שונות זו מזו אך משביעות ונדיבות. הן מבוססות ברובן על לחם חמאה וריבה, מיץ פירות (מפירות מקומיים טריים כמו אננס, מנגו, פפאיה או מעורב) וקפה טוב. בחלק מהמקומות גם חביתה ו/או נקניק ו/או סלט פירות. ביחד עם סלט הפירות מגישים הרבה פעמים חיטה תפוחה וממותקת ("שלווה") וקינואה מסוגים שונים - מעין גרנולה. אוכל רחוב מאוד נפוץ וזול מאוד, ולפעמים גם נראה מעניין, אבל אנחנו לא העזנו, אז אכלנו במסעדות מסודרות (שגם הן זולות) והרבה מאוד פירות שקנינו בשווקים ואכלנו בדרך (אחרי ששטפנו היטב או קלפנו).
לתחילת הכתבה
גן עדן של קניות
פרו היא גן עדן מופלא לאוהבי הקניות והשווקים, ואפשר לקנות בה עבודות יד יפהפיות, החל ממוצרי טקסטיל וצמר בצבעוניות מרשימה, דרך תכשיטים, עבודות עץ, אבן וכו'. והכל - בזיל הזול, ובכל מקום. כמעט בכל נקודת עצירה של תיירים, כולל נקודת תצפית על הכביש הנידח ביותר ובוודאי בחניון אוטובוסים ליד אתר מבוקש, תמצאו באופן קבוע כמה נשים עם הרבה סחורה - על שולחן מאולתר או פשוט מועמסת על עצמן בתור קולב.
התמקחות היא חלק בלתי נפרד מהטקס, אבל קחו בחשבון שלא תמיד פשוט "רק להסתכל". ברגע ששאלתם למחיר, יצרתם לעצמכם תדמית של לקוחות רציניים ויהיה קשה לברוח... מצד שני, במונחים ישראליים הכל באמת מאוד זול, וזו ממש מצווה להשאיר קצת כסף אצל התושבים העניים הפרואנים, אז למה לא לקנות? אנחנו, למשל, קנינו כמויות של פונצ'ואים, צעיפים וסוודרים, וגם שטיחים, פסלונים ותכשיטים. כבר אמרנו - מצווה. חוץ מזה, למרות שקנינו הרבה, היום אנחנו מצטערים שלא קנינו עוד.
לתחילת הכתבה
תנאים ותשתיות
למעט אזורי תיירות מובהקים, תשתיות התיירות והתשתיות הפיזיות בפרו הן במצב פרימיטיבי למדי. התשתיות המפגרות בולטות בעיקר לאור הפוטנציאל התיירותי האדיר וכמות התיירים ההולכת וגדלה. לפיכך, התארגנו יוזמות פרטיות כדי לפצות על החסרים ולספק את השירותים הנדרשים על ידי התיירים הרבים, כך שאפשר להסתדר בלי הרבה קושי. ברוב אתרי התיירות והמוזיאונים אין בכלל הדרכה במקום - לא דף הסבר ולא שילוט (במקרה הטוב, יש שילוט חלקי בספרדית), אז אם רוצים להבין יותר לעומק, צריך מדריך (או ספר מאוד רציני). בחלק מהאתרים יש מדריכים לא יקרים שאפשר לשכור בכניסה, לפעמים תמורת תשר בלבד, וחלקם מגמגמים גם באנגלית. אם מארגנים את הטיול דרך סוכנות, צריך לחשוב היכן ניתן להסתפק בנהג והיכן צריך גם מדריך צמוד - לפעמים מספיק נהג דובר אנגלית, דבר נדיר כשלעצמו אלא אם מבקשים מראש, כדי לקבל הסברים על השטח ועל אורח החיים המקומי.
כבישים צרים, אך סלולים במצב סביר, מקשרים בין הערים הראשיות, אבל מרבית הפניות לישובים קטנים, שאינם בשיא הפופולאריות, הן בדרכי עפר או בדרכים שהיו סלולות פעם או בלי דרך בכלל. את הדרכים הללו עושים הנהגים הפרואנים במהירות גבוהה ברכב פרטי ותוך כדי עקיפות פרועות וצפצופים תמידיים (למכוניות אחרות, לאנשים ולעדרים).
כיוון שהמרחקים גדולים, ולא תמיד יש אטרקציות בדרך, חלק מהנסיעות עדיף לעשות באוטובוס. אנחנו השתמשו בשירותי חברת Cruz del Sur, שהיתה בסדר גמור ואפילו דייקנית. האוטובוסים נוחים ומותאמים לנסיעות ארוכות, כולל שירותים צמודים, כיבוד קל, דיילת וסרטים טיפשיים. ממש טיסה. רבים נוהגים לעשות את נסיעות האוטובוס בלילה, ולחסוך תשלום למלון - לא ניסינו. לעומת האיכות הרעועה של הכבישים, קליטה לטלפון סלולרי דווקא יש כמעט בכל מקום (גם באמצע מסלול נידח על ראש הר) וגישה לאינטרנט יש בחינם בכל מלון ששהינו בו וגם באינטרנט קפה רבים שבכל ישוב מתויר.
בבעיות חשמל ומים לא נתקלנו, פרט לכך שמי ברז אינם ראויים לשתייה אלא לרחצה ולבישול בלבד - גם המקומיים שותים מים מינראליים מבקבוקים. מים חמים זו סוגיה קצת יותר מסובכת. אנחנו שהינו במלונות מדרגה 3+ כוכבים, שזה אמור לכלול שירותים ומקלחת בחדר ומים חמים במשך כל היום. למרות זאת, בחלק גדול מהמלונות היה צורך להמתין דקות ארוכות עם הברז פתוח עד שהמים החמים הגיעו ובחלק מהמלונות הם הגיעו רק לדרגת פושרים. מרבית המלונות היו יפים מאוד ומתוחזקים ברמה סבירה.
לתחילת הכתבה
ארגון הטיול
בכל ישוב, שהוא מרכז לתיירים, יש המוני משרדים וסוכני תיירות, שמספקים שירותי ארגון, הזמנת מלונות, נהגים (מאוד לא מומלץ לנהוג לבד), רכבים ומדריכים דוברי אנגלית/ספרדית. בהחלט אפשר להגיע לישוב כזה, לעשות סקר שוק בין הסוכנויות ברחוב הראשי ולארגן את הטיול בכל אזור באמצעות סוכן מקומי. גם המלונות יכולים לקשר אתכם לסוכן שהם עובדים איתו או לארגן לכם את הטיול באזור ישירות.
אנחנו העדפנו, מטעמים של חסכון בזמן תוך כדי הטיול, לארגן את מרבית הטיול מראש במיילים מהארץ, באמצעות סוכן מקומי - בחור נחמד ויסודי בשם חוזה גרגוריו הואמני (Jose Huamani -; [email protected]), שקיבלנו עליו המלצה דרך אתר "למטייל". בדקנו עוד אופציות - לארגן דרך מתווך ישראלי, למשל, או לפנות למשרדים גדולים יותר בפרו - אבל המחירים של כולם היו יקרים ממנו באופן משמעותי. הטיול שלנו היה מאורגן באופן מופתי, כמעט בלי פאשלות ועם גמישות לשינויים לפי הצורך. חוזה גם היה מאוד נחמד מבחינה אישית, התקשר במהלך הדרך כדי לברר שהכל בסדר, התקשר למלונות לפני שהגענו כדי לוודא שדואגים ללקוחות שלו, צייד אותנו במכשיר טלפון סלולארי מקומי כדי שנוכל להתקשר אליו בזול וכו'. בסך הכל שילמנו כ-6,000 $ לטיול בן שלושה וחצי שבועות לארבעה איש, כולל מלונות, רכבים, נהגים, מדריכים (כשצריך), טיסות פנימיות ואוטובוסים לנסיעות ארוכות, כניסות לאתרים (כולל הנסיעה והכניסה היקרות למאצ'ו פיקצ'ו) וחבילת הטיסה והביקור בג'ונגל. בקיצור, הכל למעט אוכל וקניות.
השיטה עובדת בצורה מאוד פשוטה - הסוכן האחראי, שבמקרה שלנו ישב בלימה, לא מארגן הכל ישירות אלא מקושר לסוכנים מקומיים בכל אזור. ברוב המקרים, כל הקשר הזה שקוף לגמרי למטיילים - אלא אם רוצים שינויים (ואז יש הזדמנות לסוכן המקומי לעשות עליכם "קופה") או אם יש סוכן מקומי לא מוצלח (היו, אבל בודדים). מבחינת המשתמש, לכל מקום שאנו מגיעים מגיע במקביל רכב עם נהג, שאוסף אותנו ומביא אותנו לנקודה הבאה, שנקבעה מראש עם הסוכן (למלון שהוזמן, לאתר שכתוב בתכנית הטיול וכו'). אם הזמנו גם מדריך, הנהג כמעט תמיד יאסוף אותו קודם, כדי לחסוך לנו זמן. הנהג גם אחראי לשלם ישירות לכל דבר שדורש תשלום וכלול בעסקה (בנוסף לערימה של ואוצ'רים שבהם ציידו אותנו מראש מלימה, בעיקר למלונות). היו ימים שלמים שבהם הוצאנו את הארנק רק כדי לשלם לארוחות וטיפים - כמה דולרים בודדים לנהג ולמדריך ליום שלם. בסך הכל שיטה מאוד נוחה וחוסכת זמן, אם הסוכן שלכם טוב והארגון מתוקתק.
לתחילת הכתבה
פירוט יומן המסע בכתבה הבאה
