מבוא (קצרצר) לפרו
פתיחה: פרו : מדינה שרוב שטחה (60%) ג`ונגלים אך רוב האנשים גרים בהרי האנדים הגבוהים ולאורך קו החוף החולי. הפרואנים חייכנים, מלאי שמחת חיים ולא הולכים לישון אף-פעם. בכל מקום ובכל שעה תוכלו לראות את הפרואנים מוכרים משהוא למחייתם, עובדים בשדות, סוחבים סחורות, מסעדות פתוחות וגם ב -; 03:00 לפנות בוקר אפשר לראות אנשים מתקנים פאנצ`רים במוסך. לעומת זאת לא תמצאו כמעט קבצני רחוב.
בפרו אין מקום רחוק מדי. אוטובוסים לצד השני של המדינה חוצים בשעות לילה לא שגרתיות דרכים אינסופיות, ארוכות, מפותלות, לעיתים אף 22 שעות ומעלה. אוטובוס אזורי בין כפרים יכול להשתרך בדרכי עפר כ-8 שעות. צריך אורך רוח, ולפרואנים, יש גם המון סבלנות.
אבל לא רק סבלנות, אלא גם סובלנות חברתית ועזרה הדדית. בכפרי הדרום הם המציאו את ה"קיבוץ" עוד בתקופת האינקה לפני 500 שנה, והיום הם ממשיכים לחיות בסוציאליזם טהור: כל אדם שמתחתן מקבל שטח חקלאי, בהמות ועזרה בבניית בית הבוץ שלו. כשנולדים לו ילדים, הקהילה עוזרת לו להרחיב את הבית והוא מקבל עוד אדמה. בתקופת הזריעה או הקציר כולם עובדים יחד על השדות של כולם, והשכר מהתוצרת מתוקצב לכל משפחה דרך הקהילה.
הבעיה העיקרית שלהם כיום, היא עם מתבגרים שעוזבים את הכפר לעיר הגדולה. אין פרזיטים, כנראה, וה"קיבוץ" הפרואני מחזיק מעמד כדרך חיים מושרשת היטב באוכלוסייה. אולי בגלל זה לא נתקלנו ברעב, למרות שזו מדינה ענייה יחסית, אלא בהתנהלות חיים פשוטה ומינימליסטית בכפרים. הפרואנים, אפילו יותר מאיתנו, חיים סביב האוכל. כל הזמן יש מישהו שמכין/ מוכר/ קונה/ מנייד תוצרת חקלאית או אוכל. ב"מאחורי הקלעים" של כל פסטיבל יש דוכני אוכל.
רוב התושבים חיים באזורי ההרים. דרכי הגישה לא סלולות ומתפתלות על צלע ההר בין תהומות למצוקים. בבוליביה היו קוראים לדרכים כאלו-דרכי מוות. גם כאן, הדרך המאובקת, לרוב לא יכולה להכיל יותר ממכונית אחת לכיוון אחד, ואם מגיעה מכונית מהצד השני -; היא ממתינה במפרצים המיועדים לכך. הפרואנים שנוסעים בפראות מהירה מסתכנים לא פעם בנסיעה על שפת התהום - דרכי מוות פרואניות מאובקות.
הכל אפשרי בפרו, גם לנשים. למעשה, יש להן זכויות וחובות שווים. ניתן לראות נשים כמו גברים עובדות בשדה, סוחבות סחורה, נדחפות לאוטובוס, מצביעות בבחירות, רוכבות על סוסים, מנהלות סוכנויות של תיירות. גידול הילדים? זה נראה כאילו הם מגדלים את עצמם. ילדים בגיל צעיר מאד כבר עובדים ומוכרים ברחוב. בכפרים ראינו הרבה ילדים. לא ראינו נשים בהריון.
הכפריים ראו את שיירות התיירים המצוידים היטב, פוסעים סמוך לשדות שלהם, בתוך הכפר, על אדמתם, גם נמאס להם לראות תיירים בנעלים יקרות משתינים להם בשדה, ולפי האופי הפרואני החרוץ שלא מפספס הזדמנות לעשות כמה ג`ובות כדי להתקיים -; הם החליטו לעשות מעשה שיכניס להם רווח מהעניין. הם לוקחים "דמי כניסה" לשמורות, כאשר העלות משתנה לפי פופולאריות הטרק. בכניסה לסנטה-קרוז למשל, משלמים 5 סול וביציאה עוד 20$. זה כמו פרוטקשן. לא שילמת -; יש סיכוי שישדדו אותך בדרך.
לא הכל כאן הגיוני, ונראה שהם לא מסוגלים לזרום עם הפתעות ושינוים. אם תזמינו במסעדה ארוחה עסקית של צלחת אורז + תפו"א + עוף = 2.5 סול, ואם תרצו אורז + תפו"א + ללא עוף = זה יעלה לכם 5 סול. אם אתם צמחונים (ותסכימו לשלם מחיר מלא!) הם לא יצליחו להבין איך לעזאזל אתם אוכלים כזו ארוחה -; ויביאו לכם משהוא אחר בכלל, בדרך-כלל יקר יותר ולגמרי שונה ממה שביקשתם. בסוף הסכמתי לקבל את העוף -; וכך יובל (בן זוגי) תמיד אכל 2 עופות ואני נהניתי מאורז ותפוחי אדמה שהיו תמיד מעולים וזולים.
לסיכום, פרו מקסימה וצבעונית, מדהימה בנופיה, אנשים טובים, אוכל טעים מאד, פשוט ומשביע, זול. חזרנו ממנה מוקסמים עם המון זיכרונות נהדרים מטיול מיוחד במינו. כדאי לפחות לדעת באופן כללי מקומות מרכזיים מהם ניתן לצאת לטרקים ושאליהם כדאי להתאסף כמו: הוואראז, קוסקו, איקה, אריקיפה, טרוחיו, וכו`. אנחנו עשינו עבודת הכנה קצת יותר רצינית מכיוון שנסענו רק לחודש ורצינו לחסוך זמן בשטח.
אספנו מכל הפורומים ויומני המסע טיפים על כל מקום ועצות יומיומיות, וגם אזהרות -; עם אילו סוכנויות לא להתעסק ומקומות מסוכנים לטייל בהם ושרטטנו לנו תמונה כללית (נתונה לשינויים) של הטיול. אנחנו מצרפים פה את יומן המסע של הטיול שלנו ובו משולבות גם העצות הנדיבות והיעילות שלפיהם פעלנו.
לימה
מדהים איך עיר של 12 מליון תושבים, שרובם מאד עניים, מצליחה להישאר כל-כך נקייה, צבעונית ומסבירת פנים. אבל אני מקדימה את המאוחר -; נחתנו כעבור 23 שעות טיסה מישראל ללימה, ובחוץ חיכה לנו שמואל מ"בית בסבבה" שאיתו תאמנו שיגיע לקחת אותנו משדה התעופה. איש נחמד, ישראלי לשעבר, בעל הוספדחה שהרבה ישראלים עברו אצלו (הדבר ניכר בספר המטיילים שבחדר).
הנסיעה אליו משדה התעופה עלתה 10 סול, השהות 10 סול לאדם כולל ארוחת בוקר והמון טוב לב -; הוא נתן לנו טיפים על לימה, לקח אותנו להחליף כסף במקום בטוח בשער גבוה, נסע איתנו לקנות כרטיסים לאוטובוס לילה להוואראז, ואפילו הביא אותנו בלילה לאוטובוס, עצם העובדה שהוא דובר עברית ומציע את כל העזרה ללא עמלות (אלא בתשלום הנסיעות, הדלק והחנייה) - זה שווה את הכסף! במיוחד אם אתם רק נחתתם בלימה, אתם לא מבינים ספרדית כל כך טוב (אם בכלל...) ואין לכם עדין מושג איך המקום הזה מתנהל.
משך היום בלימה, כשמחכים לאוטובוס לילה להוואראז (Huaraz), היה מלא מראות, ריחות וצלילים של ארץ אחרת, ובכל זאת אני הרגשתי כמו בעיר התחתית של חיפה (רוב הזמן), ובשכונת מיראפלורס כמו בטיילת של חיפה על הים.
התחלנו את היום בנסיעה (8 סול - מחיר מופקע!) לכיכר המרכזית : Plasa de arms שם נמצא ארמון הנשיא. הכיכר גדולה ומלאת פרחים שנשתלים כל פעם בגוונים שונים לקראת חגים שונים : לכבוד יום העצמאות באדום-לבן (צבעי הדגל) , בחג אחר בסגול, והפעם לקראת הבחירות בצהוב-אדום. סמוך לכיכר ישנו מדרחוב Siron de la union עם בתי-קפה וחנויות שם ישבנו לקפה של בוקר (2.5 סול) וחיכינו לשעה 12:00.
בשעה זו יש חילופי משמר בארמון הנשיא בכיכר הכוללים חילופי דגלים, מצעד קטן והמון מוסיקה פרואנית טובה של תזמורת מקומית. שוטרים איבטחו את האירוע היומי סמוך לארמון כאשר הקהל (תיירים + מקומיים) עומד מעבר לכביש (והמכוניות ממשיכות לנסוע...!). חשוב לציין -; שימו לב לכיסים ולארנקים בזמן שכולם עסוקים בלהסתכל על המצעד ממול...
את היום סיימנו בשכונת מיראפלורס, השוכנת על שפת האוקיינוס השקט. שקט הוא לא -; ממרומי המצוק והטיילת שמעליו נשמעו הגלים העצומים באורכם כרכבת השועטת אל החוף - עוצמתו של האוקיינוס... גלים הנמתחים מאופק עד אופק וגולשי גלים רבים במים. ישנו קניון חנויות יקר במרומי הצוק, אבל הוא יקר מדי, אפילו לא ישבנו שם לאכול. כשממשיכים מערבה לאורך המצוק מגיעים ל"גן אהבה" עם פסל ענק של זוג וקירות הגן הנמוכים מכוסים פסיפס צבעוני. בהמשך יש מגדלור ובהמשך גן לזכרו של יצחק רבין עם פסל חלול בדמותו, עשוי כך שתווי פניו עשויים מתכת ועורו צופה אל השקיעה. חזרנו כשהחשיך.
בעצתו של שמואל לא לקחנו מונית מקו החוף ליד הטיילת והקניון אלא חצינו את הכביש לצד השני ומשם -; הפלא ופלא המוניות זולות ב-75% (7 סול במקום 12). חזרנו להתארגן לקראת הנסיעה להוואראז, ויש מה לארגן: הנסיעה ארוכה (8 שעות) ומטפסת אל אקלים קר, לכן אנחנו ממליצים להצטייד בגרביים חמות, מעיל פליז, צ`ופארים (אנחנו הבאנו פירות יבשים מהארץ...) ונייר טואלט. לקחנו איתנו גם שמיכת פליז והתכסינו בה באוטובוס כך שגם התיקים היו מכוסים - זה טוב גם נגד גנבים.
יש כמה חברות שמוציאות אוטובוסי תיירים עם שירותים: Cial הכי מפורסמת, Novil ו- Cavesa. אנחנו נסענו ב-Cavese בהמלצת שמואל מבית בסבבה, שהיו מצוינים: באו ויצאו בזמן, הרבה מקום לרגליים, האוטובוס היה מחומם וכלל שירותים שנוקו במהלך הנסיעה. 2 אנשים פיקחו על מספור התיקים כך שהמספר שהוצמד לתיק-הוצמד גם לכרטיס הנסיעה מה שמביא לכך שרק בעל הכרטיס/תיק יכול לקבלו חזרה (מקטין סיכויים לגניבות). התענוג היה אמור לעלות 40 סול, אבל היו בחירות, וכשיש בחירות מחיר התחבורה הציבורית עולה (ועלה לנו 50 סול). פיצינו על כך בדרך חזרה ללימה שעלה לנו רק 20 סול... נרדמנו כשהתיקים צמודים אלינו, מכוסים בשמיכת פליז, ולקראת 06:00 בבוקר הגענו להוואראז.
טרק ה- Santa Cruz
חשבנו שאם אנחנו כבר יומיים בגובה 3100, ואם בטרקים שמים את המוצ`ילה הגדולה על חמור, אז אולי נעשה איזה טרק הכנה להוואי-אש שלמעשה בשבילו עלינו להוואראז. החלטנו לצאת לסנטה-קרוז שאמרו לנו שהוא הכנה מצוינת להסתגלות לגובה. יצאנו דרך אנדם-קינגדום, 13 ישראלים וצרפתי אחד, באוטובוס פרטי לנסיעה של 3 שעות עד תחילת הטרק. בשיטת המקל והגזר -; כשהגענו קיבלנו שקית עם פירות וממתקים לדרך, אבל גם נאלצנו לשלם 5 סול כניסה לשמורה. זה משהו חדש בפרו -; כמו פרוטקשן בכניסות ויציאות משמורות שאף אחד לא מזהיר אתכם מראש וצריך להיות מודעים לכך שלכל מחיר של טרק בכל מקום יש להוסיף את מחיר הפרוטקשן של כניסה ויציאה מהשמורות - ולהביא את הכסף במזומן לטרק...
ואז התחלנו לעלות...ולעלות... בהתחלה עוד הייתה שמש והבטיחו לנו שזו סך הכל עלייה של שעתיים ואז ירידה, אז היינו אופטימים. בהמשך התחילה רוח קרה מצליפה והעלייה המשיכה כ-5 שעות עד למאהל (ללא ירידה...). הנוף היה מדהים -; נהר וצמחייה מעניינת של ברומליות על ענפי עצים, הרים אדירים סביבנו... וקר! בשלב מסוים כשנגמר לי לגמרי האוויר, התיישבנו להפסקת קפה. חשבנו שהעלייה לא תיגמר לעולם והסתבר שהינו כבר 10 דקות מהמחנה! ברגע שראיתי מרחוק שבשבת רוח ואוהלים התחלתי לרוץ בהתלהבות -; ריצה שהחזיקה מעמד 4 צעדים - בכל זאת גובה 3780 פה...
המחנה הוקם באמצעו של וואדי המשקיף אל הרים איתנים ונהר שוצף. האוהלים הוקמו במדרגת גובה אחת מעל הנהר וארוחת הערב הייתה בתהליכי בישול ואנחנו ניצלנו את הזמן למשחק TAKI (תודה לדנה!). בדיוק כאשר הצרפתי היחיד בקבוצה ניצח את כל הישראלים -; האוכל היה מוכן (אוכל מצוין: מרק, אורז, תפו"א, עוף/סויה לצמחונים כמוני). אחרי האוכל כולם עשו מדורה ואנחנו פרשנו לשנת לילה באוהל מצוין עם שקי-שינה מעולים ותסמינים של מחלת גבהים (כאב ראש ובחילות). כאן טיפ שקיבלנו מחברים, מטיילים מומחים, עזר מאד: בגובה ובקור הזה שבמילא החמורים סוחבים את הציוד שכרנו עוד שק-שינה והכנסנו בתוכו את השק-שינה שלנו- ואז הובטח לנו לילה חם ונעים!
היום השני - מטפסים 500 מטר ועולים מ-3700 מטר ל-4200 מטר זה הכל. רק שזה לוקח את כל היום. העלייה מתונה יותר מאתמול וההליכה בכמעט מישור שנפתח לעמק רחב ידיים שבאמצעו אגם-ספק ביצה וצמחי מים שאנחנו צועדים בשוליו. מסביב מתנשאים הרים אדירים שראשם מכוסה שלג וגובהם עובר את ה-5000 מטר. לפחות היום בגובה הזה אין יתושים... אבל יש גשם.
הוצאנו את כיסוי הגשם של התיקים והמשכנו ללכת בגשם טורדני כמעט כל היום עד לנקודה בה התפצלו דרכינו -; הבנים מלאי האגו הגברי לכבוש את העולם עלו בעלייה תלולה לרכס גבוה כדי לראות לגונה קפואה ונוף, ואנו, הבנות, המשכנו בשביל שאמור היה להיות יותר קל ועלה וטיפס אל הרכס ממול לגובה של 4200 מטר - אל המחנה. הנוף שנשקף מהשביל היה מדהים: כל העמק והלגונה שצעדנו כל היום סביבה וההרים שסוגרים על העמק מסביב -; כל זה היה פרוש לפנינו עד האופק. גם הגשם פסק ונתן לנו את האפשרות להתייבש מעט ולהמשיך אל המחנה.
האוהלים הוקמו, שוב, במקום של פעם בחיים -; המשקיף אל הרי שלג אימתניים, בצד נחל שזורם ברוגע ופרות מסתובבות בעמק. עכשיו מחכים לבנים שירדו מההר כדי שנוכל להתחיל לאכול ארוחת ערב. עד כה ה-6.6.06 עבר בנעימים. הינו צריכים להיות 13 במספר, ממש סרט של היצ`קוק, אבל הצרפתי הציל אותנו ל-14.
היום השלישי -; היום עולים לפסגה! בוקר טוב אל מול זריחת אש שנראית כמו הר געש על הרים מושלגים, ועננות בוקר שנכנסת אל העמק כמו ה"לא כלום שרודף אחריך!" (מה`סיפור שאינו נגמר`) ומאיימת להבריח אותנו אל ההר למעלה. אחרי ארוחת בוקר של לחם, ריבה, חמאה, גבינה צהובה, ביצה ותה חם והמון הכנה נפשית -; התחלנו בטיפוס איטי אל עבר -4700 מטר שבקצה הפסגה.
ההרים המושלגים שאמש היו תפאורת הרקע למחנה שלנו, נהיו היעד לחצייה- צעד רודף צעד, עקב של רגל כמעט נוגע באגודל, הצעדים נהיים איטיים וכבדים והנשימה קשה בעלייה תלולה שמצריכה הפסקה לצורך הסדרת נשימה כל 5 דקות. מתחתינו העמק שהיה עמוס בערפילי בוקר מתבהר, אנחנו ממשיכים לעלות. רחשי רקע של צעדים כבדים הנגררים על חצץ וחול ונשימה כבדה... והנוף הנגלה מדהים ביופיו: עמק רחב ידיים במרכזו לגונה בכחול עמוק, את העמק עוטפים ההרים האדירים שראשיהם טבולים בשלג, ומימיננו בגובה שלנו לגונה נוספת בגוון טורקיז-ירקרק הבולט כל כך על הרקע הלבן המושלג. השמים שהתבהרו לזמן מה נותנים לנו מרווח זמן לטיפוס נוח וראות טובה.
כעבור כמה שעות הינו כבר עמוק בתוך ההרים הלבנים, וככל שהעלייה נהייתה קשה גברה הנחישות שלנו לנצח את ההר כי הבנו שאנו כבר קרובים אל הקצה.
נעצרנו להפסקת קפה במעבר הפסגה. השמים התקדרו והחל לרדת ברד דק- ספק שלג, מלווה ברוח חזקה שהתגברה ככל שהתקרבנו למעבר הפסגה.
ואז עברנו לצידו השני ונגלה אלינו עולם אחר לחלוטין! עננות נמוכה שהתפזרה חשפה 3 לגונות קטנות, השמש יצאה וחיממה אותנו מעט, ולראשונה מזה 3 ימים -; הפסקנו לטפס והתחלנו לרדת במורד ההר על מדרון טרשי עם פרחים שמצליחים לשרוד את הגובה והקור. דילגנו, כי יותר קל לרדת בגובה, והגענו ללגונה שם חיכו לנו 3 אנשי צוות והמדריך פרדי עם "פריסה" של צהרים: לחמניות, סלט אבוקדו, סלט טונה - ויובל הכין לכולם תה חם.
חשבנו שהנה כבר צהרים, ובטח המחנה כבר קרוב, אבל נכונה לנו עוד הליכה ארוכה ארוכה. המשכנו במדרון במהירות, ודרך מישור רחב ידיים חלפנו על פני שלט שאמר "עוד 3 ק"מ למחנה" אבל בפרו, כמו בפרו, זמנים ומרחקים הם בעיני המתבונן בלבד, כי מאותו רגע הלכנו שעתיים ביער ובמישור על שביל דרוך על-ידי בני אדם ובהמות, מה שסימל עבורנו שאנו בכל-זאת בדרך הנכונה, מה גם שלא הייתה שום דרך אחרת וגם לא אף אחד מלפנינו או מאחורינו.
חצינו עוד יער, עוד גבעה, והתחלנו לחשוש שטעינו איפשהו, ופספסנו פיצול בדרך. החושך היה כבר קרוב, וכבר חשבנו איך נעביר את הלילה חשופים בעמק, עד שהגענו למישור רחב ידיים, שבפתחו רבץ עדר של לאמות, ובסופו -; המאהל שלנו!
שאר האנשים הגיעו כשכבר ירד הערב והחושך שלט במרחבים. אל הלילה החשוך עלה חצי ירח ואיתו ענני גשם. השמים שהיו צחים ונאים במהלך היום התחלפו בגשם זלעפות שנכנס אל דפנות האוהל והרטיב את שולי שקי-השינה ואת כל מה שנגע ביריעות האוהל מבפנים כולל הבגדים והנעליים של יובלי. בבוקר סירבנו לעזוב את האוהל החם והיחסית יבש, ובמקום ב-07:00 יצאנו ב 09:00 לדרך לחוויה אנטרופולוגית מעניינת.
היום הרביעי - זהו יום חוצה כפרים. נכנסנו אל כפר שכוח-אל שרחובותיו הם סמטה צרה וארוכה של בוץ, שצידה האחד מדרון הר שעליו בתי עץ ובוץ ועצים וצידה השני הינו מדרון תלול אל מישור רחב ידים שבו בתים כפריים ושדות גידולים בעיקר של חיטה ותירס. לכפר קוראים Huaripampa ואני ממליצה על שם חדש "Carameloo" = סוכריה, מפני שאת פנינו קידמו עשרות ילדים בדרכם מפה לשם על השביל, עם או בלי סוס, נערות עם או בלי ילד על הגב, ילדים קטנים שראו גרינגוס (זרים) מתקרבים לכפר ורצו החוצה מהבית ומלמלו ללא הפסקה "כרמלו! כרמלו!" -; כי הם פשוט רגילים שהתיירים עוברים ומחלקים להם סוכריות.
ואיך אפשר שלא -; ילדים קטנים, מטונפים מבוץ, יחפים או בסנדלים-בקור ורטיבות שגרמו לנו להתעטף ב-3 שכבות... ידענו על כך מראש ושמרנו להם כל יום את הסוכריות משקית ארוחת הצהרים שקיבלנו .
המשך הדרך היה על ההר ממול לכיוון כפר A Vaqueria שם יחכה לנו האוטובוס. בניגוד לשאר ימי הטרק -; לא היה כאן שביל ברור אלא מסכת פיצולי שבילים ענפה. "המשפחה" (3 חברה` שהיו בני משפחה) "שכרו" להם ילד בן 8 תמורת "תדלוק" רציף של סוכריות לאורך הדרך, ואנחנו הצטרפנו אליהם. כך הובלנו על ידי ילד קטן קומה עם תיק גדול בסמטאות הכפר, חצינו נחל, טיפסנו הר... והגענו.
יום מנוחה ב-הוארז
מהצד זה לא נראה קשה לטפס 15 מטר עם הקרפונים על הנעליים המיוחדות שקיבלנו ועם הקרדומים שקשורים אלינו לידיים בחבל, מקסימום קצת טכניקה! אבל יובלי הוציא את נשמתו, פעימות ליבו וכוחות ידיו כדי להגיע אל קצה המצוק -; והוא הצליח!!!
לתחילת הכתבה
איקה (Ica)
המדהים הוא שחצינו את הלילה בנסיעה, והפרואנים הם עם שפשוט לא הולך לישון! בכל מקום שהגענו ובכל שעה מישהו עלה על האוטובוס לנסות למכור לנו לחמניות/ שתייה/ תירס/ כובעי צמר וכו`. בלימה ראינו ב-04:00 לפנות בוקר אנשים יושבים במסעדה, ב-05:00 בבוקר ראינו מוסך פתוח ואנשים מתקנים פנצ`רים ועושים פחחות במלוא המרץ. דוכני ממתקים בכל מקום, אנשים עם שקים של תוצרת חקלאית מתניידים ממקום למקום בשלוש לפנות בוקר. ככה היא פרו, לא נחה לעולם.
באיקה יש מעט מלונות (הוסטלים) בשכונת וואקאצ`ינה שעל שפת האגם ושממנה יוצאים לסקי חולות. הצ`ק אין מתבצע בשעת הצ`ק אאוט -; בשעה 12:00 בצהרים, לכן מי שמגיע לפני כן מחכה ומי שמגיע אחרי כן לא מובטח שיהיה לו בכלל חדר בשומקום... לכן כדאי ואף רצוי מאד לתזמן את ההגעה לשעה זו או לפני כן, או להזמין מקום יומיים-שלושה מראש!
הגענו לעיר הנופש הכייפית הזו לפחות מ-24 שעות וחבל שלא נשארנו יותר - לפחות יומיים למי שלא לחוץ בזמן - נשארנו עם המון "טעם של עוד"! העיר איקה מרוחקת 10 דקות נסיעה משכונת וואקאצ`ינה שבה נמצאים המלונות והאטרקציות. השכונה שוכנת על שפת אגם קטן שסביבו בתי-קפה נחמדים, ייקב, מוזיאון ואוטובוסים לנסקה ופיסקו.
רוב הישראלים שוהים במלון Casa de arena 2 שלא פונה לאגם אלא לדיונות הגדולות. יש לו בריכה נחמדה וחדרים קטנים ומשלמים על חדר מעונות לאדם-15 סול ללילה, וחדר זוגי 20 סול לאדם ללילה (יש 5 סול הנחה למי שיוצא לאטרקציות דרך המלון). המקום הזה מאופיין במסיבות עד הלילה, ובחברה` ברמה של "שכונה" והרבה סמים. אנחנו ממש לא בקטע, ולכן אנחנו ממליצים על מקום אחר מעבר לכביש, על שפת האגם, שקט ונחמד, בשם: Hospedaje del Barco. מחיר ללילה בחדר זוגי מרווח עם ארון גדול + מקלחת ושירותים פרטיים הוא 20 סול לאדם (לישראלים... כי לזרים זה עולה יותר). חדר זוגי ללא מקלחת עולה 15 לאדם. יש שם חצר פנימית, מרפסת שפונה לאגם, מטבח לשימוש חופשי.
בעל המקום, ג`ינו, בחור חצי איטלקי נחמד שמוציא טיולי באגי + סקי חולות במחיר הכי זול שביררנו (יותר זול מקאזה דה ארנה 2!) במחיר 35 סול לאדם שכוללים יציאה בשעה 16:00 אל הדיונות הגדולות לנסיעה מטורפת ועצירות רבות לסקי -; עד החושך! (לפחות שעתיים וחצי). ג`ינו נוקט בעמדה ש"הכל אפשרי בפרו!" והוא גם ילך לקראתכם במידה הזו. ביום הוא "הבחור הקשוח במשקפי השמש" ובלילה "הבחור בפיג`אמה מצוירת במיקי-מאוס ומשקפי הקריאה" ואחרי שהשכיב את 2 הילדים שלו לישון הוא יתפנה לעזור לכם לתכנן טיול בפיסקו, ויארגן לכם הכל.
אז הגענו בצהרים ואחרי שמצאנו מקום להניח בו את חפצינו יצאנו בשעה 16:00 לבאגי וסקי חולות. מתחילים בעליות וירידות מטורפות בג`יפ ואני פחדתי שנתהפך למרות שהינו קשורים בחגורות והג`יפ היה מוגן במוטות ברזל מסביב. עברנו בין דיונות ענק במרחבי חול אדירים מאופק עד אופק - זו לא הדיונה באשדוד! אלו דיונות ענק שלא רואים את הקצה. מרחבים של מאות ק"מ של רצועת חוף חולית אדירה ואינסופית! התחלנו לגלוש בדיונה נמוכה יחסית ולאט לאט עלינו לדיונות בגובה ותלילות הולכים וגוברים. בדיונה הגדולה -; גלשנו במקביל לשמש השוקעת, וממזרח עלה הירח המלא, עגול וצהוב כמו חלמון ענק של ביצה.
בערב אכלנו עם חברים ישראלים בקאזה דה ארנה 2, אבל האוכל שם יקר מאד והשרות איטי נורא! אח"כ הסתלקנו משם לישון כי בשעה הזו המקום כבר נהייה מאורת סמים, וגם, כי למחרת אנחנו קמים מוקדם מאד...
