עפתי לתרמילאים

יומן מסע בפרו - פרק ב`

פרו מציעה אין סוף למטייל בה, ורויטל ויובל לא מתכוונים לפספס כלום! הם מתחילים עם דולפינים במעמקי הים, מטפסים להרים מושלגים, חודרים לג`ונגלים הלחים, ופוגשים באנשים מרתקים. אם אתם מתלבטים לגבי ביקור בפרו, הכתבה הבאה תשכנע אתכם שאין בכלל שאלה... פרו הנה אנחנו באים!
יובל ורויטל גולדשמידט
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: יומן מסע בפרו - פרק ב`
© עידו ויסמן

פיסקו וקוסקו

"השכמה! השכמה! קומו עורו פיתחו את העיינים! כי יום חדש על פני המים!" הבוקר, השכמה ב -; 04:50, מונית מחכה ב-05:20 והכל מתוכנן, משולם (50 סול לאדם) ומאורגן דרך ג`ינו בעל ההוסטל שלנו שבאמת ארגן הכל עד הפרט האחרון. אנחנו נוסעים לפיסקו לראות שמורת טבע ימית עם חיות, וכך גם התייחסנו לזה - יום רגוע עם שייט וחיות -; כאן לא גלפאגוס, אז אל תצפו לגלפאגוס ולא תתאכזבו.

 נסענו במונית לאיקה ומשם באוטובוס, עם המון מקומיים משכימי קום, עוד שעה לפיסקו, ברקע מוסיקה שנשמעת כמו שתי תחנות שעלו אחת על השנייה -; שילוב של שידורי מונדיאל ואישה עם קול צווחני שרה עם מקהלת ילדים שעוד לא התחלף להם הקול. בפיסקו פגשנו חבר של ג`ינו, שהעלה אותנו על אוטובוס לפאראקאס שעל חוף הים -; ומשם לקחנו את השייט לאיים.

 פיסקו נראת כמו כל עיר ענייה שקרובה לים, כמו יפו -; בתים מתקלפים בצבעים של כחול-תכלת, צהוב ורוד ולבן עם מודעות קיר מודבקות- חצי מקולפות וריח תמידי של דגים וזבל באוויר. בפאראקאס העוני המשיך, והתעצם הריח של הדגים, אך שם יש כבר מפעלים חשובים של הפרואנים: תחנת גז טבעי שמגיע מהג`ונגלים של קוסקו, בית הספר לטיסה של חיל-האוויר הפרואני (כי יותר נוח להם לטוס כאן מבחינת מזג-האוויר...) ועוד.

 בשייט עצמו המדריך יידע להסביר לנו באנגלית טובה על הסמל של נסקה (התמונה של הסמל כמו קילשון מצויר בחול) שחשבו שהוא שייך לקווי נסקה אך הסתבר שהוא סמל שליטה של חוזה דה סאן-מרטין מ-1820. קיבלנו הסברים גם על האיים בשמורה הימית שעליהם כ-3000 כלבי ים, אלפי ציפורים שונות, סרטני ענק, פינגווינים, ובדרך ראינו גם דולפינים. באיים אסור לדוג ולצוד, וכך , אחת ל-7 שנים מורידים כמה טונות של לשלשת שמכסה את האי, ומפיקים ממנה זבל אורגני. יש לפרואנים אפילו שר בממשלה לענייני ייצור שאחראי על כך. חזרנו לאיקה בדיוק לארוחת הצהרים בתפריט עסקי של מסעדה של מקומיים (3 סול ל-3 מנות...), לקנות כרטיסי נסיעה לקוסקו (שאח"כ הצטערנו שלא נשארנו עוד וים במקום הנחמד והרגוע הזה , קצת לנוח...)

 דמיינו את הירידות מערד לים המלח. עכשיו דמיינו שזה נמשך 16 שעות... נסענו ב-Cial (אחת החברות שמסיעות לקוסקו) באוטובוס קומותיים מרווח עם שירותים, ארוחת ערב ובוקר (כי זו הייתה נסיעת לילה). התענוג עלה 90 סול לאדם. מאד חכם לעשות את הנסיעה הזו בלילה, כי אז מגיעים לקוסקו לקראת הצהריים ומחפשים מקום לישון בשעות האור.

 יצאנו מאיקה ב- 18:00 והתחלנו בנסיעה מפותלת. פשוט לא יאמן עד כמה זה יכול להוציא אדם מדעתו לנסוע 16 שעות בפיתולים, באוטובוס שנוסע רוב הדרך ב-30 קמ"ש, וההזדמנות היחידה ללכת לשירותים היא כשהאוטובוס עוצר בתחנות שקילה או להחלפות נהגים. רוב הדרך ישנו או שראינו סרטים אמריקאים מדובבים לספרדית עם תרגום ברוסית, ואחרי ליל שימורים, מותשים -; הגענו לקוסקו.

 שלום לתמימות. אם חשבתם שבצפון פרו ניסו לתחמן אתכם בקטנה, אז כאן יעשו את זה בלי למצמץ פעמיים. למשל סוכנות הופ - תמורת כסף מלא (ופה ידברו איתכם בדולרים -; לא בסולים!) יסדרו לכם לינה בהוספדחה שאין בו מקום ואתם תמצאו את עצמכם ישנים במחסן...

 אבל על כל זאת בהמשך, כי בכל זאת קוסקו היא תל-אביב השנייה של ישראל, מתבססת על תיירות, אנשים פה יודעים לדבר בעיקר ספרדית ועברית (לא אנגלית), מסעדת ויקטור-ויקטוריה ומסעדת נרגילה יציעו לכם תפריטים בעברית, שלטי רחוב בעברית יזמינו אתכם לשתות שייק-פירות אצל הברזילאית ברחוב סאפי, או לאכול מהסנדוויצ`ים הענקיים (2-3 סול סה"כ!) של מרתה או נעמי, האחרונה גם תשאל אתכם, בעברית כמובן, אם "לשים חריף או שאתם אשכנזים?".

 לקינוח תוכלו לבקר אצל ברטה בקפה, השלט בעברית כמובן, והמוזלי הגדול והטעים עולה 3.5 סול. גם אם תרצו לכבס את בגדיכם -; מקומות שונים עם המלצות בעברית והנחות לישראלים פרושים לאורך רחוב סאפי ( 3 סול לק"ג בגדים). בקוסקו יגידו לכם שבעולם יש כמה יבשות, אחת מהן ישראל. ושלא יתכן שיש רק 7 מליון ישראלים, כי כולם כאן, בדרום אמריקה.

מקומות הלינה בתעריפים שלנו (10-15 סול ללילה) ניתן למצוא ברחובות האחוריים של הכיכר המרכזית (פלאזה דה ארמס - כמה מקורי: הם קוראים כך לכל כיכר מרכזית בכל עיר וכל כפר). הרחוב הכי פופולארי ללינה הוא רחוב סאפי, המחירים דומים האיכות שונה -; מצאנו חדר זוגי ללא שירותים-מקלחת צמודים במחיר 10 סול ללילה שנראה כמו תא בבית סוהר: גודלו כמעט כגודל המיטות, ללא חלונות, קירות מתקלפים מעובש, וריח עמוס של אבק ועובש.

 לעומת זאת מצאנו גם את המקום בשבילנו: ה-Kay Pacha במעלה רחוב סאפי, דלת זכוכית מובילה למדרגות אל חצר פנימית מטופחת, תמורת 15 סול ללילה תקבלו חדר זוגי רחב ומאוורר עם שירותים ומקלחת צמודים - מים חמים תמיד! הם ישמרו לכם על התיקים כשתצאו לטרק. במקום יש מטבחון לשימוש חופשי, טלוויזיה עם כבלים שבה גם ערוץ ישראלי כלשהוא, והעובד במקום דובר שתי שפות: ספרדית ומעט עברית.

 כשהגענו לקוסקו העיר נראתה חסרת חיים ותיירותית להחריד עד שהתחלנו להתגעגע להוואראז הכפרית. שום דבר לא הכין אותנו לבאות. למחרת התעוררנו בבוקר וגילינו שכל הרחוב שלנו (רחוב סאפי) התמלא בדוכני אוכל פרואני, מוסיקה מקומית וריחות מעוררי תאבון. מסתבר, שהגענו בשבוע הכי נכון לקוסקו! מעט לפני הפסטיבל הגדול אינטי-ראיימי (פסטיבל השמש ב-24/6, היום הכי קצר בשנה) כך שעוד היו מקומות לינה בשפע ועדיין לא היה בלגאן ברחובות , אבל כבר בשבוע של כמה פסטיבלים קטנים ומרשימים לא פחות: פסטיבל אוכל מקומי משולב בחג נוצרי עם תהלוכות ענק ברחוב, פסטיבל ריקודי פולקלור של ילדים... בקיצור חגיגה צבעונית של תלבושות, מוסיקה פרואנית ואוכל.

פסטיבל האוכל העמיד דוכנים רבים שמכרו כולם את אותו הדבר: תמורת 10 סול אפשר לקבל צלחת גדולה שבה שכבות של אורז, אצות, גבינה, תפוחי-אדמה, בשר עוף ובשר קוויות (חזירוני-;ים) שנראה כמו חולדה, שזהו המאכל הלאומי שלהם. לכל אורך רחוב סאפי הועמדו הדוכנים בסדר מופתי: כל דוכן מוספר וקיבל הקצאת מקום, אנשים שנראו כמו סוקרים ממעבדה עם חלוקים לבנים עברו וסקרו את הדוכנים ורשמו רשימות, מעל פתחי הביובים בקצה הרחוב הועמדו שרותים ציבוריים לקהל הרחב. כך שהכל התמלא במוסיקה פרואנית, בירה ועשן מנגאלים...

 בכיכר המרכזית והרחובות הסמוכים לכיוון השוק נערכו תהלוכות ענק עם ההמון הפרואני שחלקו מחופש לדמויות שונות לפי נושאים מההיסטוריה הפרואנית. כך למדנו: מסיכות פנים לבנות מאפיינות את אנשי העיר פונו, למשל, משהוא דמוי טווסים מקש, סבלים הסוחבים גושי קרח, מבוגרים שסוחבים דגלים גדולים ונוצצים עם כתובות רקומות בספרדית, ילדים בבגדים צבעוניים...

 כל קבוצת דמויות בתהלוכה רקדה ריקוד שמאפיין אותה בליווי תזמורת כלי נשיפה והקשה, וכל ההמון צועד אחרי דמויות ענק של קדושים נוצריים הנסחבות על ידי כ-30 גברים. לפניהם רצים כ-15 ילדים הסוחבים שולחן ענק על הגב, כשהגברים מתעייפים -; הם מניחים את הדמות הענקית על השולחן למנוחה. מי שלא היה מחופש ולא השתתף בתהלוכה עמד לאורך המדרכה וצפה מהצד. כמונו.

ואם כבר בעינייני פסטיבלים, נציין אחד נוסף, למרות שנוכחנו בו רק אחרי שחזרנו מטרק האזנגטה (פירוט מייד) - ריקודי פולקלור (תחרות!) של ילדים. בתחרות נבחרות שלמות של בתי ספר יסודיים-עד תיכון, בתלבושות מסורתיות והקהל שלהם -; שאר ילדי בית הספר בתלבושת אחידה והמון הורים גאים, בתהלוכת ענק ססגונית שהתחילה (איך לא...) ברחוב שלנו (סאפי) וזרמה כהמון אנושי סביב הכיכר המרכזית אל דוכן השופטים בתחרות. כן, הנבחרות התחרו בניהן, והמאמץ לנצח ניכר בפניהם של הילדים, שהשקיעו שעות של אימון בריקוד המונוטוני-קופצני, בתלבושות הססגוניות ובמכוניות התהלוכה שקושטו באלמנטים מהמסורת.

 כל פעם שהילדים ראו מצלמה מכונת לעברם -; הם ביקשו להצטלם (מה שהקל מאד להצליח להשיג תמונות טובות...), אבל הסיבה לא הייתה כסף! אחרי הצילום הם ביקשו לראות איך הם יצאו. זה הצחיק אותם להסתכל על המסך של המצלמה הדיגיטאלית ולראות את עצמם בתלבושות. מעבר למרפסת בית הקפה שבקומה השנייה של הכיכר המרכזית, (יקר, לא מומלץ!) ההמון נראה מלמעלה כאי-סדר ססגוני, אך הבלגאן היה מסודר. כל ילד שסיים לרקוד מצא את אמא שלו עם בקבוק מים וחיוך של גאווה, אחרי תהלוכת הרוקדים עברו אנשי ניקיון עם מטאטאי כביש גדולים, ואחרי יומיים של חגיגות, שהתחילו כבר ב- 07:00 בבוקר והמשיכו אל תוך הלילה, הסדר הושב על כנו עד הפסטיבל הבא...

לתחילת הכתבה

טרק האזנגטה

שני הטרקים שהם אולי המפורסמים ביותר בקוסקו הינם לשני רכסי הרים מתוך שלושת ההרים המקודשים לפרואנים: האזנגטה והסלנקטאי. טרק האזנגטה אורך 4 ימים על סוסים. גירסה נוספת של הטרק שנכנסת אל תוך הרכס אורכת 6 ימים. טרק הסלנקטאי נגמר במאצ`ו פיצ`ו ולוקח 5 ימי הליכה. מכיוון ששעון החול המסמל את סוף הטיול שלנו התהפך זה מכבר ואנו, לצערינו, מחשבים כל יום וכל שעה שנותרה, החלטנו ללכת על טרק האזנגטה. 4 ימים על סוסים, שאמרו לנו שהוא מדהים ואנחנו אפילו יודעים שהוא מקרב לבבות (זוג חברים שלנו הכירו בטרק, ובהמשך התחתנו...). קיבלנו גם אזהרות והמלצות על סוכנויות, ואז החלטנו לעשות משגה רציני ולצאת לטרק דרך סוכנות הופ של רונל.

 אולי זה המקום להגיד עליו כמה מילים: הארס הפרואני הזה, עם טבעת הזהב הענקית, מעט עברית וחיוך רחב יפיל אתכם ברשתו, ואחר כך תגלו שלכסף ששילמתם אתם מקבלים תמורה נחותה בהרבה ממה שאפשר. הוא יגדיל את הרווח שלו על חשבונכם בדיוק בדרך הכי מסריחה, ולכם לא יהיה מה לעשות חוץ מלהתעצבן! למשל, הוא יתאם לכם לינה בהוספדחה שאין בו מקום בכלל. אתם תגיעו להוספדחה ותצטרכו לאלתר לעצמכם מקום לישון, ואם תתקשרו אליו כדי לבדוק מה קרה -; הוא ינתק לכם את הטלפון! זה קרה יותר מפעם אחת - הוא חתיכת רמאי! תזכרו את השם שלו טוב-; אל תלכו לסוכנות הופ ואל תלכו לרונל!

 וחזרה לטרק האזנגטה: אקדים ואומר, שאת הטרק הזה ניתן לעשות בתכנון נכון ביומיים. לא צריך 4 ימים. חוצמזה, למי שטירק קודם בהוואראז -; הטרק הזה הרבה פחות מרשים.

לתחילת הכתבה



 כעבור 8 שעות נסיעת טלטלה בכביש לא סלול של `פודרה`, אבק ואבנים באוטובוס קולקטיבו (ציבורי), ומאבק סמוי נגד ילדה שישבה מאחורינו וניסתה כל הזמן לשלוח ידיים לתיקים שלנו, הגענו לעיירה Tinki (שנקראה על ידי stinki...). השעה היתה 16:00 אחה"צ, ולנו, קבוצה של 8 ישראלים שהגענו רק כדי להעביר פה את הלילה, לא נותר אלא לבזבז זמן ולחכות ... (לחיסכון בזמן אפשר פשוט להגיע בשעות הבוקר המוקדמות וישר לצאת לטרק...).

בהוסטל שבו רונל תאם לנו לינה לא היו חדרים פנויים כמובן, ואילתרו לנו חדרים: 6 ישראלים קיבלו 5 מיטות (כן, אפילו לא מיטה לכל אחד!) בחדר-אורווה שהיה מחוץ להוסטל, בחצר האחורית של הפרות. ולנו, כזוג נשוי, נתנו חדר מחסן במתחם של ההוסטל -; ריח עז של נפט-טחב-חומר כימי היה ספוג בקירות, המיטה עם קרשים שבורים, והחלונות שהיו שבורים -; כוסו בנייר מחברת שהוצמד למשקוף בסיכות שדכן. את המיטה ביקשנו להחליף אבל עם כל השאר האמנו שנסתדר. אז זהו, שלא: בערב, כעבור שעתיים מהרגע שניסינו להירדם הקור החל לחדור דרך האין-חלונות שכוסו בנייר מחברת, הריח העז שרף לנו בעיניים, בריאות ובגרון, הרגשנו ממש רע מהריח והקור אבל כבר לא היה עם מי לדבר.

 אחרי סריקה בכל החדרים, ראינו שכולם תפוסים והחלטנו להעביר את המיטה למקום החם והנקי היחידי שהיה פנוי -; חדר האוכל. אני לא צריכה לתאר לכם את ההפתעה על פניה של הסניורה בשעה 04:00 לפנות בוקר כשהיא קמה להכין ארוחת בוקר לפועלים, אבל היא השלימה עם התיירים הסוררים שישנים לה במקום שאליו צריכים עוד 10 דקות להגיע 30 פועלים לאכול. כנראה שהיא ידעה בדיוק אפוא היא תקעה אותנו! הם גם לא התרגשו כשצעקתי עליהם להסתלק כי אנחנו ישנים. הסניורה פשוט כיסתה אותנו בחיוך וביקשה מהם להיות בשקט. הם בקושי דיברו בניהם , באו, אכלו, ויצאו ובקושי שמענו שזה קרה. בשלב מסוים יובל חשב לבקש תה למיטה - להושיט את היד ולקחת, ממש Room service ... אבל ויתרנו.

אחרי ארוחת בוקר של חמאה וריבה יצאנו לטרק עם סוסים. בדגש "עם" ולא "על" סוסים כי בקושי רכבנו. הלכנו לידם את רוב הזמן, ובעיקר אכלנו. הגענו למאהל כבר ב-15:00 והעברנו את הזמן במשחק טאקי והכנת תה עד ארוחת הערב ב-17:00, שאחריה, מהרגע שהשמש שקעה, נהייה מאד מאד קר. אחד הישראלים בקבוצה הדליק יחד עם המקומיים מדורה מקרשים וגללים של סוסים. המדורה דעכה אחרי 20 דקות, ולמרות המראה הנהדר של שמים מכוסים באינסוף כוכבים- אנחנו ברחנו לאוהלים כדי להתחמם. קר, קר נורא. כל כך קר עד שמדדנו טמפרטורה של -5 מעלות באוהל, ועל דופן האוהל מבפנים מצאנו בבוקר קרח. מי שהשאיר את בקבוקי המים שלו בלילה מחוץ לאוהל -; הם קפאו.

המישורים הרחבים שהפרידו בינינו לבין רכס האזנגטה התכסו במעטה קרח דק ולבן שהפשיר לקראת שעות הבוקר המאוחרות, אבל המראה המרהיב של העשב הצהוב הנמוך מכוסה קרח ונמשך עד לרכס היפייפה של האזנגטה היה שווה כל רגע! האגם הקטן שחנינו בצידו קפא בחלקו הסמוך לאדמה (בד"כ אגמים קופאים מהאמצע, אבל פה האדמה היתה כל-כך קרה, עד שהוא קפא בשוליים). היו שניסו להשליך אבנים לאגם ולראות מה קורה כשהוא קפוא, מה שהבריח לנו את כל הסוסים בדהרת פאניקה עצבנית אל מעבר לרכס, ולקח חצי יום לכנס אותם חזרה.

 אז היום התחיל באיחור, ורכבנו כשעה אל עבר רכס האזנגטה על סוסים-חמוריים שהיו עייפים מריצת הבוקר וצעדו בקצב פרואני איטי. אח"כ נפרדנו מהסוסים לשלום והמשכנו ברגל, מטפסים אל אגם קפוא ומשם יורדים חזרה אל המישורים הרחבים, להליכה של שעתיים עד לארוחת הצהרים שחנתה בסמוך לסוסים אי שם...

 בתוואי השטח הקשה, שרופד היטב על ידי הטבע בטרשים ובורות בוץ, נאלצנו להיפרד מהסוסים מעט אחרי שעלינו עליהם והמשכנו ברגל לעיירה חסרת שם עם 4 בתי בוץ, שלקומה השנייה של אחד מהם טיפסנו בסולם וגילינו רחבה גדולה עם מזרונים על הריצפה לכולנו (וזה הולך להיות הלילה הכי חם ונעים בטרק!). הבית השקיף על האטרקציה הנהדרת של בריכת מים חמים טבעיים (Aqua Calientes…), שתמורת 2 סול ניתן להיכנס למים. וכאילו לא אכלנו מספיק, קיבלנו קערה גדולה של פופקורן שצפה על המים - דרך מופלאה לסיים את היום בשקיעה שהאדימה אט אט את רכס האזנגטה המושלג מאחורינו...

הבוקר הפציע. יום חדש לטרק. אולי היום נרכב על הסוסים? אמרו לנו שהאוטובוס יוצא בשעה 18:00 ויש לנו זמן ללכת את סוף הטרק ולחכות, אבל בגלל שהטרק הזה כל כך פארש, אחרי שעה וחצי של -; לא תאמינו -; רכיבה(!) על הסוסים-חמוריים שלנו, הורידו אותנו מהסוסים, והמשכנו כהרגלינו ברגל חזרה לכפר טינקי - נקודת המוצא. סידרנו אוטובוס כבר ב-14:00 שהביא אותנו חזרה לקוסקו ב-19:00, שם האנשים הנחמדים מה-Kay Pacha שמרו לנו חדר! נהננו לחזור למקום מוכר, להכנס למקלחת החמה וללכת לאכול פיצה פרואנית משובחת רוויה בגבינה.

לתחילת הכתבה

טיול אופניים ב- Maras ו- Moray

רצינו טיול חד יומי קצר עם אופניים, למקום שבו אפשר לראות משהו מהתרבות המקומית, והחלטנו לנסוע ל-Maras ו-Moray. ביררנו מחירים והחלטנו לתת צ`אנס לסוכנות קטנה ולא מוכרת בשם Trudy. הם היו נחמדים והבטיחו מדריך מקצועי. בפועל קיבלנו את הנער שעובד בחנות שלהם ושיודע אנגלית ברמה נמוכה, אבל, יאמר לזכותו שהוא מאד השתדל!

 הבוקר התחיל כמו מבצע משפחתי כאשר מנהלת הסוכנות הלכה לשכור לנו אופניים, בעלה הקפיץ אותנו לאוטובוס ושם את האופניים על גג האוטובוס, והנער הגיע עם שקית כסף, דפי הדרכה והמון מוטיבציה. באוטובוס קיבלנו מקומות 28-30 כאשר הכיסא האחרון באוטובוס היה...27! כך הסתבר שזכינו לשבת מקדימה ליד הנהג. עלינו על קולקטיבו לכפר Cruspata , מרחק שעה וחצי נסיעה, שם ירדנו מהאוטובוס כדי לראות לגונה קטנה ומשם המשכנו לכיוון מוריי.

אחרי שעתיים הגענו לכפר בדרך שחלקה עלייה, שזה הישג לא מבוטל כשמדובר בגובה 3500 ובכך שהמדריך שלנו לא ידע את הדרך ועצר ליד כל חקלאי שנקרא על דרכינו כדי לשאול איך לנסוע, מטבל את השאלות שלו בהמון תירוצים כדי להסוות את העובדה שהוא מעולם לא היה כאן ואין לו מושג לאן הולכים. מוריי הוא אתר ארכיאולוגי חקלאי של טרסות עתיקות עגולות בתוך עמק.

משם רכבנו ל-מוראס, עדיין בדרכים לא דרכים. ליובל היה פאנצ`ר ראשון בגלגל האחורי (בהמשך יהייה לו פאנצ`ר נוסף בגלגל הקדמי...) ומזל שהוא יודע איך לתקן ולהחליף פנימית כי המדריך, כמה מפתיע, לא ידע לעשות את זה. ירדנו בירידת `אקסטרים` תלולה לעמק שאת צידו השני עלינו ברגל כי היה תלול מדי והגענו לכפר מאראס ומשם אל עבר בריכות המלח, אתר מדהים ביופיו בשל גווני הבריכות מחום-אדמה ללבן-מלח, במיוחד בשעות הערב. הנחל שנכנס לאתר מוביל מים עם מלחים, שמוטים לבריכות שמתמלאות ומאוידות בשמש. את המלח המצטבר `קוצרים` ומוכרים. את הבריכות מתחזקים יחד אנשי מאראס, לכל משפחה בכפר שטח בריכות שהוקצה לה.

 המשכנו בנסיעת אקסטרים בירידה אל העמק ומשם בעלייה לעיר Urubamba לכיוון תחנת האוטובוס לקוסקו. הגענו מותשים אחרי שבע וחצי שעות ועלינו על האוטובוס. כשחזרנו הם ביקשו שנשלם כסף על הפנצ`רים ואנחנו הסברנו להם בנחישות של ישראלים ובאסרטיביות, שזה היה חוסר מקצועיות מצידם לשלוח אותנו עם מדריך לא מנוסה, שאני אתפלא לשמוע אם הוא אי פעם היה שם לפני כן. הנער אמנם השתדל והכין הדרכות על דפים אך הוביל אותנו בשבילים הלא נכונים וזו לא אשמתינו שהיה פנצ`ר. והם וויתרו. לדעתי, הם היו צריכים לשלם לנו על כך שעשינו להם פיילוט לטיול חדש בסוכנות...

לתחילת הכתבה

הג`ונגלים במאנו

ברגע שחצינו את קו הגובה המרבי והתחלנו לרדת לתוך הג`ונגל, הנוף השתנה במהירות מנוף צחיח ליער סבוך ומעונן. יש כמה סוגים של יערות ג`ונגל בינהם יער גשם, ויער עננים, שהוא יער שההרים סביבו כולאים את העננים מעליו.

 התחלנו בנסיעה מטלטלת בתוך הג`ונגל בשביל צר לכיוון הלודג` שלנו הממוקם בסופו של שביל אבנים הנמשך מהדרך הראשית שמאלה אל תוך הג`ונגל הפראי, בסמוך לנהר. הגענו בשעה שהחשיך וצעדנו עם התיקים על הגב אל החדרים. בחוץ החלו להישמע קולות הלילה, שריקות ציפורים וחיות אחרות. התארגנו, אכלנו אוכל נהדר, ונאמר לנו שבשעה 20:15 האור יכבה. נשכבנו במיטה תחת הכילה...וחיכינו. לא זכרנו אם הכיבוי הוא ב-20:15 או 20:50, אז חיכינו שמשהוא כבר יקרה.... ואז הגנרטור פסק- הג`ונגל נכנס אלינו לחדר והחושך רבץ על הכל.

שמענו לפתע את הנהר הקרוב, את הציפורים, הצרצרים, ריח של עשב התפשט סביב. כעבור שעה התחיל גשם אופייני. זה התחיל בטפטוף חזק של טיפות גדולות והמשיך למטח עז עם ברקים ורעמים ודפיקות על הפח שנמשכו כל הלילה. מדי פעם הדלקנו את הפנס כדי לבדוק שהחדר לא מוצף וגם כדי לוודא שהחיה שעושה את קולות התיפוף העוצמתי על הפח בחוץ -; לא פרצה לחדר. הבוקר הגיע במפתיע - ועמו הפסיק הגשם. קרלוס, המדריך, דפק על הדלת והעיר אותנו לסיור בוקר ב-05:30. עוד תצפית מעולה על תוכים וקוף, וגם גילינו שהחיה האימתנית בפח הייתה חולדת במבוק שנפלה פנימה וניסתה לקפוץ החוצה ללא הצלחה. כך החל היום השני -

 אחרי ארוחת בוקר מעולה יצאנו לרכיבת אופניים של חצי יום בשבילי הג`ונגל שהייתה ירידה אחת ארוכה בדרך מלאת בוץ ואבנים, החרקים מכים בפנים, הצמחייה נהיית גבוה מעלינו והאוויר נהייה לח יותר ויותר. אנחנו עוברים בכפרי ג`ונגל קטנים והילדים רצים החוצה וצועקים Hola! בכפרים ראינו מטע שיחי קוקה, צמחיה שימושית של עצי פרי (כמו הפקאייה דמוית החרוב) , שיח/עץ Achite שמשתמשים בפירותיו לצביעת הפנים ולאכילה במקום עגבניות. הצטלמנו ושכחנו מזה.

המשכנו לדהור עם האופניים בכפרים ולא הבנו למה הילדים צוחקים עלינו, הגרינגוס האינדיאנים שעוברים בכפר שלהם... כשנזכרנו, הגענו כבר לרפטינג.

 שוב ארוחת צהרים מעולה, ואחריה סוחבים את הסירה למים אל נהר ה-Pilkopata. בגלל הגשם השוטף שירד כל הלילה הנהר היה גועש, מערבולתי ובוצי. אולי בעצם ככה זה תמיד? היו ראפידים של 1,2 אולי 3 - משהוא עממי לחלוטין אבל אחת מהקבוצה עפה למים. אספנו אותה והמשכנו לכיוון נקודת הסיום של הרפטינג בעיר Atalaya, שהיא גם נקודת ההתחלה לשייט רגוע על הנהר בסירת עץ באחד מנהרות הג`ונגל שמובילים לאמזונס -; נהר ה -; Alto Madre de Dios.

הנהר חוצה דרך יער ג`ונגל אינסופי ומביא אותנו אל הלודג` שלנו (Arika) שאין אליו גישה ברכב. חוויה של פעם בחיים. מקסים, על שפת הנהר, ביתני עץ, מקלחות שבהם מים חמים, ערסלים סמוכים לנהר וג`ונגל מסביב. קיבלנו מגפי גומי גבוהות עד הברכיים ונכנסנו לסיור ערב בג`ונגל, מטר מהחדר, כדי לפגוש את ה`שכן` שלנו, הטבע, מציץ מהחלון. ראינו אגוז שוקולד, חצינו נחלי מים, צעדנו על עלים מתחת לקן ענק של טרמיטים, הוזהרנו מנמלות ענק בשם Isula (כ-3 ס"מ) שעקיצתן משכיבה אותך ל-3 ימים של חום גבוה, עכבישים, אפילו טרנטולה, קופים על העצים, עצי ענק...ריח של אדמה רטובה...אסור לגעת בשום עץ ובשום ענף, לך תדע מי חי על העלה...

החושך ירד, הפחד עלה, הפנסים נדלקו וכל היתושים שהגיעו לאור עקצו בפנים ובעורף. אחרי שעתיים חזרנו ללודג` והרגשנו ציביליזציה, ארוחת ערב נהדרת ואחריה הקצבת זמן עד כיבוי הגנרטור... (למה הם לא עובדים על אנרגיה סולארית במקום בו יש שמש כל השנה?!)

היום החל רגוע, ארוחת בוקר מאוחרת ב -; 07:30 ואחריה יוצאים ל- Kanopi (אומגה) ! הדרך לשם מתחילה בצעידה בעלייה אל ההר המיוער, וחשוב להפנים את כלל הג`ונגל מספר אחד שנלמד אתמול בלילה: הג`ונגל לא סלחן - מי שעושה טעות בג`ונגל משלם עליה! אם מניחים אצבע על עץ -; הנמלים באות ומתקיפות תוך כמה שניות, אם דורכים על משהוא לא נכון - לשים לב!

 עלינו בעלייה בוצית ג`ונגלית טיפוסית אי שם לגובה העצים. האומגה הייתה מעולה! 40 מטר מעל הקרקע בין גובה העצים הנמוכים ומתחת לגבוהים מותקנות ראמפות באמצע הצמרות , גולשים מעץ לעץ כמו קופים... הגלגלת נושאת אותנו ללא מאמץ, יש לנו אפשרות להאיץ, להאט ולעצור. מהרמפה האחרונה ירדנו בסנפלינג וחזרנו לקרקע.

אחר הצהריים חצינו את הנהר והלכנו לראות ציפורים נדירות באגם ביצתי מאחורי מטע בננות דרך הרבה בוץ וגשרי מקלות קטנים. במקביל האוויר התמלא בקריאות ערב של הרבה תוכים שחזרו אל מקום הלינה שלהם ביער, כשהחלו להאפיר השמיים ולהישמע רעמים... חששנו שהגשם ישיג אותנו. אבל הוא לא. שטנו בהנאה ואיטיות על רפסודת באלזה מנווטת על ידי מקל ארוך.

 השייט הסתיים עם רדת החושך. הגענו ללודג` זקוקים למשהו מתוק, וזו הייתה ההזדמנות להכיר לקארלוס המדריך ולאמריקאים שאיתנו מה זאת חלווה! ומסתבר שהם מכירים חלווה וקונים אותה בחנות מיוחדת של איזה לבנוני... למחרת האמריקאים עזבו, ואנחנו נשארנו לעוד יום (מיותר!) בג`ונגל לבד עם קארלוס. נהנינו מהעובדה שכולם נמצאים בפסטיבל בקוסקו ולכן הלודג` יחסית ריק, נקי, שקט ופרטי עם ארוחות מושקעות, אחרת, היו כאן עשרות אנשים.

קמנו עם הזריחה ליום הרביעי ללא תוכניות. האמריקאים עוזבים היום, ואנחנו נלך לפגוש את פיליפה, ";The bush man", הנייטיב המקומי, לראות צמחי מרפא ביער.
קרלוס לקח אותנו דרך היער לביתו של פיליפה, שם פגשנו את המשפחה שאיתו, למשל נערה יחפה עם מאצ`טה ושרשרת שיניים סביב הצוואר - נייטיב לגמרי...

ראינו צמחים שמכינים מהם תרופות לסרטן, בעיות כליות, שיניים, הקאות, ועוד. ראינו עץ Sava ענק שרק אם יעמדו 20 איש סביבו יוכלו להושיט ידיים אחד לשני ולהקיף אותו. לאחר 3 שעות חזרנו איתו לביתו, סמוך לביתו יש נהר בו הוא מגדל את חיית המחמד שמצא יום קודם כשהלך לדוג -; גור של Black Kaiman, התנין הכי אכזרי בג`ונגל. ואני שואלת -; אם יש שם גור, אז איפה האמא...?!

 אחרי זריחת ג`ונגל מרהיבה וניסיון כושל לראות מקאו על קיר התוכים שהתמוטט בינואר משיטפון הנהר, וכבר לא קיים עוד במתכונתו הפראית בתוך הג`ונגל, יצאנו לנסיעה חזרה לקוסקו שארכה 8 שעות.

לתחילת הכתבה

קוסקו -; המאצ`ו פיצ`ו

להגיע לפרו ולא לראות את המאצ`ו פיצ`ו זה כמו להגיע לישראל ולא ללכת לראות את הכותל. להבדיל, כמובן. את המאצ`ו פיצ`ו אפשר לעשות לבד - לא צריך סוכנויות ובמיוחד להתרחק מ"Hope" בקוסקו שנותנים לך רושם ראשוני של "הבית של הישראלים" ולמעשה מתחמנים אתכם לגמרי ומגדילים את הרווח שלהם על חשבונכם וחשבון מה שהייתם אמורים לקבל תמורת כספכם.

 השיטה: כמה ימים מראש לגשת לתחנת הרכבת בקוסקו עם דרכון וכסף דולרי, ולקנות כרטיס של Back-Packer, שהוא כרטיס מוזל הלוך וחזור לרכבת שיוצאת ב-20:00 מהעיירה Ollantaytambu לכיוון Aqua-Callentes, העיירה הסמוכה למצ`ו-פיצ`ו. המחיר: 44$. האוטובוס מקוסקו לעיירה הזו עולה 5 סול. הרכבת יוצאת מהתחנה, 10 דקות הליכה מהמדרחוב.

העיירה מאד נחמדה וגם בה יש אתר עתיקות מרשים שניתן להיכנס לבקר בו עד 17:00 (תמורת תשלום) וכן מדרחוב קטן ומרוצף עם חנויות של מזכרות, קצת תיירותי אבל אנחנו מצאנו ברחוב צדדי בית-קפה שתמורת 2 סול תקבלו קפה נהדר על חלב חם.

 כשמגיעים לעיירה הסמוכה למאצ`ו פיצ`ו יש הרבה סוכנים של מקומות לינה שמחכים בכיכר המרכזית. העיירה מאד תיירותית ויקרה! אבל ניתן למצוא לינה ב-10-20 סול ללילה בהוספדחס, 5 סול ל-Menu (ארוחה עיסקית) של צהריים ברחוב צדדי. למחרת, הטיפוס לאתר באוטובוס יעלה 6$ לכל כיוון (!), כניסה לאתר תעלה לכם 25$ ותקף (בהצגת דרכון!) ל-3 ימים רצופים. מדריך יעלה 16$ נוספים. קבוצה מומלצת היא עם המדריך קוסמי.

אנחנו עשינו את הטעות ובמקום לשלם 80$ ולעשות הכל לבד, הלכנו דרך סוכנות ";Hope" הרמאים ושילמנו 110$ ל-3 ימים שכלל: רכבת, לינה ליומיים בעיירה של המאצ`ו פיצ`ו, סיור מודרך ב-Sacred valley וכניסה לאתר המאצ`ו פיצ`ו עם מדריך. מיותר: הסיור בעתיקות של ה - Sacred valley (פיסאק ואוליינטאמבו) שהיה קצר, מודרך באנגלית עילגת על ידי מדריך גרוע שבקושי הצליח להסביר משהו, בקושי ראינו את האתרים כי הוא מיהר לסיים את היום והדריך בעיקר איפה השירותים ונופף בדגל באובססיביות.

 רונל תאם לנו לינה בהוספדחה שהיה מלא, הגענו בלילה ובעלי המקום אלתרו לנו חדר בבית של האמא של זו שמנהלת את ההוספדחה ולא בהוספדחה עצמו! כשהתקשרנו אליו במצוקה הוא סגר את הטלפון. אל תלכו אליו!

היום החל בשעה 04:30 כדי להספיק לארוחת הבוקר ואח"כ לעלות אל הזריחה באתר. רצינו לעלות ברגל כי 6$ לאוטובוס זה המון, אבל בעצתו החכמה של מדריך מקומי עלינו באוטובוס (ורק ירדנו ברגל...) כדי לשמור כוחות לסיור שהולך לקחת את כל היום. נכנסנו לאתר המאצ`ו פיצ`ו וטיפסנו 20 דקות על ההר שבמזרח כדי לראות את הזריחה שולחת קרניים ראשונות על הרי האנדים מסביב, ולאט לאט מציפה את העיר באור, טרסה אחרי טרסה, מפיגה את השקט של הלילה לתוך יום של סיור רגלי בין כל העתיקות והבתים בעיר שנשמרו כמעט לגמרי. מרשים!

אחרי הזריחה ירדנו מההר הסמוך אל העיר וחברנו אל המדריך שלנו שכבר היה באמצעו של הסבר מעניין. האינקה, היו כאן לפני 500 שנה, עם מאד דתי רוחני פולחני. חייהם סבבו סביב האמונה ולא הכסף והדבר ניכר באופן שבו חיו ובנו את הערים שלהם: אתרי הפולחן נמצאים במרכז החיים, והשכונות בנויות בצורות של חיות מקודשות (כמו הקונדור למשל).

 לאינקה יש 3 דיברות (ולא 10 כמונו...) לפיהן ניהלו את חייהן: 1) אל תהייה עצלן 2) אל תשקר 3) אל תגנוב. מכיוון שהדיבר "אל תרצח" הוא הדיבר ה-6 שלנו והם ספרו רק עד שלוש(...) היה נראה להם לגיטימי להקריב לאל השמש לבבות של ילדים שהוקרבו על מזבחות פולחן במרכז העיר. הילדים הונחו על המזבח, כוהני האינקה פתחו את החזה של הילדים והוציאו את הלב לכיוון השמש. האמהות שהקריבו את בניהן קיבלו מהשליט זכויות עודפות ובית ולא היו צריכות לעבוד יותר.

 מצד שני, האינקה היו "אבות הסוציאליזם" למעשה. אצלם היה איסור על רעב, חולי ועוני ואם מישהו היה חולה או שהיה חסר לו אוכל או שטחי חקלאות אז הקהילה הייתה דואגת לו, עוזרת לו לקצור ולחרוש אם חלה ולא יכל לעבד את האדמה - ממש קיבוץ עתיק... האינקה היו ללא ספק שילוב של ברבארים פרימיטיבים חברותיים וחוכמה מקדימת זמנה. כך למשל מבחינת טכנולוגיות ניווט: בנקודה מרכזית בעיר: Inti Wanta שנחשבת "מרכז האנדים" נמצא מן שעון/מצפן מאבן שמצביע על הצפון המגנטי והוכחנו את הנכונות של הדברים על ידי מצפן שהיה לנו...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרו