עם הפנים ללואיזיאנה
קמנו מוקדם בבוקר והתחלנו לנסוע לכיוון אלבאמה (Alabama). לקראת צהריים הגענו למקום מוזר - מעין יער אין סופי של גשרים מעל הים. ראינו הפניה ל-State park- ובלי לחשוב פעמיים נכנסנו (מה עוד שגם הלונלי פלנט המליץ על המקום). הפארק היה אמור להיות עתיר שבילי הליכה ואופניים עם אפשרות לשיט- מה צריך עוד הבן אדם. לצערנו כל שבילי ההליכה היו סגורים מסיבה עלומה, רציף הסירות היה סגור לרגל שיפוצים, אך הגרוע מכל עדיין היה לפנינו. בחרנו חלקה מוצלת ומישורית להחניית הקראוון ללילה, ובעוד אנו לומדים את הסביבה המליץ הבעלים לעשות ריסוס נגד נמלים עם מיכל שהעמיד לרשותי. האמת שראיתי כמה נמלים מסביב והחלטתי להרביץ ריסוס מסביב לרכב. אורלי גם ביקשה שאני ארסס על הרכב אבל החלטתי לא להרעיל אותו והסתפקתי בריסוס הגלגלים.
עם אור ראשון, אורלי קמה לכסות את הבנות וגילתה מצעד נמלים מפואר בתוך הקרוואן, אירועים מסוג זה אורלי אוהבת לחלוק ללא שהיות, ותוך 5 שניות כולנו היינו על הרגלים מתחילים במלחמת מעטים נגד רבים. האמת, אם זה לא היה מציק, הסיטואציה היתה יכולה להיות משעשעת למדי אבל באותו רגע היינו עסוקים במלחמה ללא פשרות. לקחתי את הצינור והאוטו זכה לשטיפה ראשונית, אך על כל אחד שחיסלתי הגיעו עוד 1000, הכמות שלהם היתה מדהימה וחלקים מסוימים ברכב היו ממש שחורים מנמלים. הרגעתי את אורלי שהנמלים שנכנסו- באו דרך הדלת וכמו שמים לא נכנסים לרכב כך הנמלים ישארו ברובן בחוץ, אלא שטעיתי בגדול, ברגע שהראשון מצא דרך פתלתלה פנימה הוא הודיע בכריזה לכולם ותוך שעה קלה הנחיל התחיל לזרום פנימה.
הבנו שבמלחמה כמו במלחמה יש לאתר את הבסיס המרכזי שלהם ולהכות בו בכל העוצמה. ופה התגלתה החוכמה של הנמלים - סריקה מדוקדקת של הרכב גילתה שהמפקדה שלהם היתה בתיבה החשמלית של הרכב - לא בדיוק המקום להציף במים. הם ניצלו את העובדה שלא ריססתי את הרכב (אמרתי לך...) והלכו לאורך הכבל מתיבת החשמל ונשארו שם. ניתקתי את החשמל והשפרצתי עליהם מכה רטובה ומכוונת היטב - ביום זה נרשמו לנמלים אבידות כבדות- אני מקווה שהמסר עבר לחבריהם והם לא יוסיפו להטרידנו בהמשך. יצאנו מהפארק ומאלבאמה, עייפים משהו, עם עדיין כמה מאות נמלים טרמפיסטיות מחוץ לקרוואן שהוצפו מפעם לפעם ביומיים העוקבים עד לחיסולם הסופי.
הגענו ללואיזיאנה (Louisiana), ושם על כביש 10-יציאה 121 גילינו מרכז מבקרים מקסים. למעשה התברר לנו שבכניסה לכל מדינה יש Wellcome Center שהוא למעשה תחנת התרעננות הכוללת מרכז מבקרים מרשים ומושקע, בקיצור המקום לעצור לאכול משהו ולקבל מידע. בלואיזיאנה המקום כולל תצוגה נאה של חיות מדברות ונעות שהם למעשה פוחלצים שהוחדר לתוכם מנוע, סרט המתאר את המדינה, וקפה לא רע שמוצע במקום ואפשר לשתות בכיף על כיסאות הנדנדה בחוץ.
משם המשכנו לניו אורלינס (New Orleans) עם הרבה ציפיות וכוונה להישאר שם שני לילות. לקחנו אוטובוס מהקמפינג למרכז העיר. הנסיעה באוטובוס היתה מפחידה למדי. כל הנוסעים היו שחורים שבהו בנו כל הנסיעה ולמרות שאין לי שום דבר נגדם, עדיין לא הרגשנו בנוח, מה עוד שמסלול הנסיעה לא עבר בדיוק בשכונות הפאר של העיר. כשהגענו לאיזור הרובע הצרפתי לאחר נסיעה של 20 דקות, גילינו עיר ססגונית עם הרבה מוזיקה, אנשים צבעוניים ועליזים וחנויות מעניינות. השתעשענו בחנויות ולבשנו בגדי גייז ודראג קווינס והרצנו צחוקים אחד על השניות. סיירנו לאורך הנהר וגילינו אנדרטה של יעקב אגם לזכר ששת המליונים. יפה שהוחלט להקצות מקום לציון השואה. כמו כן יש מופעי מוזיקה חיה בכל בר גם בצהריים, ואנשים שותים והרבה כבר בבוקר. בגדול אפשר להגיד שזו אחלה עיר לבילוי, אבל יותר עדיף בלי ילדים. לאור זאת החלטנו להסתפק בלילה אחד במקום.
יצאנו מהעיר ועצרנו במרכז מבקרים נחמד שיושב של שפת אגם ומאפשר לילדים לראות תנינים מקרוב, לקבל עליהם הסברים, ואפילו להחזיק תנין קטן בידיים. לא יכולתי להתאפק והחזקתי אחד בעצמי, האמת מאוד נעים, לא פלא למה עושים מהם תיקים. הבנות מאוד חששו בהתחלה מהתנין אך אחרי שהעזו, היו מאוד גאות בעצמן על האומץ שהפגינו. כרגיל האמריקאים מאוד מסודרים. מיד אחרי החזקת התנין, הם מציידים כל ילד בתכשיר לחיטוי הידיים. אין, אין עליהם בקטעים האלה של שרות וחשיבה על הפרטים.
משם המשכנו לאזור הביצות של לואיזיאנה. הכבישים שם ישרים בטירוף, ואם תגידו מה הסיפור גם לנו יש כביש הסרגל, הצחקתם את אנשי מע"צ לואיזיאנה. הכבישים שם פלס, כאשר חצי מהם על גשרים, קילומטרים של גשרים. יש עמק, נבנה גשר, ביצה- גשר, האוקיאנוס חודר לתוך היבשה- גשר גשר גשר. בקיצור כבישים עם נוף יפהפה, שמין הסתם נראים רע מתוך הביצות והים עצמו אבל כשאתה נוסע עליהם אתה למעשה נוסע בכביש מהיר וטבע מדהים פרוש מתחתיך. עצרנו ללינה במקום שהיה לגולת הכותרת שלנו עד כה-St. Huston State Park. המקום מומלץ מאוד. יש במקום ביצות יפהפיות שלפי השלטים שורצים תנינים ונחשי מים ארסיים (לא ראינו), מה שכן ראינו היו המון סנאים, עופות מים, דגים ואדמירלים (הסבר בהמשך). תפסנו חלקה נחמדה בסמוך לביצה פוטוגנית, יצאנו לסיור עם הבנות לאורך הביצות היפהפיות עתירות הצמחיה היחודית.
בהמשך, כרגיל, יצאתי ללמוד את המקום באופניים (שלי!!) מצאתי סינגל יפהפה, שזורם לאורך כ-10 קילומטר בין ומעל נחלים ביצות ויערות עד. המסלול משולט עם אזהרות באשר למכשולים בדרך, מה שמאפשר לטוס אותו ללא חשש, מעל גישרוני סינגל, דרופים - ממש תענוג - אחד המסלולים היותר טובים שיצא לי לעשות. לאורך הדרך ראיתי המוני אדמירלים, שזו חיה בגודל כלב - מעין הכלאה מוזרה בין צב לדב נמלים. למחרת התחיל גשם והחלטנו להמשיך בדרכנו כשהגענו לאוטוסטרדה הגשם היה כל כך חזק שהראות ירדה במהירות ל-0. נסעתי כמה קילומטרים עם העיניים דבוקות לשימשה, אבל הבנו שזה מסוכן מדי והחלטנו לעצור עד שיחלוף זעם. בינתיים אכלנו ארוחה טובה בקרוואן- צופים בהשתאות בגשם האדיר שניתח עלינו.
טקסס
עוד באותו יום הגענו למדינה האדירה טקסס. גם שם הכניסה ל-Wellcome Center בכביש 10 מומלצת מאוד, מעבר למידע הרב שקיבלנו שם, יש מסלול יפהפה על גישרי עץ שיוצא ממרכז המבקרים עמוק לתוך הביצות. הגשר נכנס קרוב לקילומטר פנימה ומאפשר לראות מקרוב את הצמחיה ובעלי החיים שרוחשים בביצה, רק כשמסתכלים מקרוב רואים כמה חיים יש במים האלה. בהתאם להמלצה שקיבלנו במרכז המבקרים - שמנו פעמנו לעיירה קטנה בה התקיים פסטיבל איכרים מקומי לציון סיום עונת הקטיף של האבטיחים. הארוע הטקסאני הזה כלל לונה פארק, דוכנים שונים, אך העניין העיקרי עבורנו, היה תחרות האבטיח הגדול. בתחרות זכה אבטיח במשקל של קרוב ל-100 קילו. בהמשך במכירה פומבית הוא נמכר ב- 8400$ לחוואי המשופם בשורה השנייה, את תחרות היריקה למרחק פיספסנו, השיא של השנה שעברה עומד על 25 רגל, וזה לא הולך ברגל. היתה גם תחרות אכילת אבטיחים. הזוכה שמח כאילו זכה באליפות העולם באיגרוף - קפץ עם ידיים מונפות לאויר עם הגביע כשכל צלמי המקומונים מצלמים אותו בטירוף. האנשים היו לבושים ברובם בבגדים בצבע אבטיח כולל עגילי אבטיח, חולצות ותיקים תואמים - חגיגה.
בטקסס ישנו במקום נפלא נוסף- Balmorhea St. Park, זהו מעיין עם שפיעה אדירה שממלא בריכה גדולה. שפיעת המעיין כל כך גדולה כך שהמים בבריכה מתחלפים כל 4 שעות. המקום הוא שמורת טבע לאור העובדה שהוא מהווה בית גידול נדיר לשני דגים (לי הם נראו רגילים לגמרי, אבל מילא). איסור הדיג במקום הביא לעושר דגה רב בבריכה ובתעלות שזורמות ממנה, כולל נחשי מים לא מזיקים שמעניין לעקוב איך הם אורבים לדגים ומנסים לצוד אותם, צבי מים מסוגים שונים, סרטנים ועוד. שווה לשנרקל בקטע העמוק של הבריכה שעומקה מגיע ל-8 מטר. טיילנו במקום נהנים מהקשת הענקית שקישטה את השמיים. במקום עשינו את המדורה הראשונה שלנו, הבנות מאוד נהנו, ובהמשך בכל הזדמנות שהיתה לנו הדלקנו מדורות שוב, ולצורך זה אפילו הקצתי תא בקרוואן לעצים ושם אני שומר מלאי עצים קבוע, מזרדים ועד בולי עץ בריאים.
יצאנו משם במצב רוח מרומם, בדיסק התנגנו שירים עבריים ואני נוהג במרחבים הלא נגמרים של טקסס, שר בגרון ניחר, מסתכל במראה ורואה את מעיין ישנה כמו מלאך במיטה מאחורי, מרים עוד קצת את הראש ורואה את ניצן ואורלי יושבות בפינת האוכל, מציירות ושרות איתי ובאותו הזמן גם צוחקות על הזיופים הנוראיים שלי, אני עובר לשריקה, ואושר אדיר מציף אותי. אני חושב כמה פשוט הרגע הזה, אבל בו בעת כמה נהדר ונפלא. הרגע הקטן הזה מסמל לדעתי את המהות של הטיול הזה ואני שב ונהנה להיזכר בו. הנופים של טקסס משתנים באיטיות אך עדיין מאוד מגוונים, בעיקר בגלל הגודל העצום של המדינה, אני נוסע את השעות האלה ומרגיש בבית, ופתאום קולט שהנופים מאוד דומים לנופים שלנו בישראל, הנה הגליל העליון ואחרי 200 מייל הנה הכרמל, ואחריו הנוף מתחלף להרי השומרון, הנגב ובסוף לקראת ניו מקסיקו סיני. כמובן שהכל יותר גדול, אבל הצומח ותוואי השטח מאוד דומה. לגבי בעלי החיים - המקום שורץ שפנים.
אלפים של שפנים ממלאים את צידי הדרכים. אני נוסע- הם עומדים בצד הדרך מתלבטים מה לעשות ואז חצי מהם מבינים שכדאי להתרחק מהכביש והחצי השני מחליט לשחק רולטה ולרוץ לי בין הגלגלים. ב-3 השפנים הראשונים הרבצתי עצירות חירום, אך בהמשך הבנתי שזה מאוד מסוכן- והעברתי את האחראיות אליהם. גם הציפורים שם לא חכמות במיוחד, אחת מהן לא ראתה כנראה רכבים ארוכים כמו שלי ניסתה לעבור את הכביש ביעף נמוך ונחבטה בדופן הרכב בעוצמה, במראה עוד הספקתי לראות אותה מתגלגלת על הכביש. העופות הדורסים במקום איבדו לדעתי את יכולת הציד שלהם, כל מה שהם עושים זה לעמוד על גדרות העץ בצד הכביש ולחכות. לחכות שעוד שפן אידיוט ירוץ לכיוון הלא נכון או ציפור תיתקל ברכב שעשה את כל הדרך מפלורידה כדי להיכנס בה. ראינו עשרות רבות של פגרים על הכביש, ועל כל אחד מהם 2-3 עופות.
לתחילת הכתבה
לקראת צהריים הגענו לניו מקסיקו (New Mexico). במדינה הזו יש להרים עוצמה מיוחדת, ניגוד חזק מאוד לנופים הרכים של טקסס. ההרים של ניו מקסיקו אכזריים, ענקיים, צחיחים, חמים ומשוננים. מזכירים מאוד את הרי סיני, רק בלי ים ועם מרחבים מישוריים ביניהם. יעדנו הראשון בניו מקסיקו היתה מערת קרלסבאד (Carlsbad)- מדובר במערת נטיפים מרשימה בגודלה, עם שבילי הליכה באורך של מספר קילומטרים בתוכה. המערה התגלתה דווקא בזכות העטלפים שמאכלסים אותה ושמיצרים מופע ראווה עם השקיעה, אז הם עוזבים את המערה לתור אחר אוכל, ובזמן הזריחה, כשהם חוזרים לתנומת היום שלהם.
במערה שוכנים כחצי מליון עטלפים ולוקח להם יותר מחצי שעה לצאת מהמערה. אם כן, כדאי לתזמן את ההגעה למערה מוקדם בבוקר או אחר הצהריים ולקבל את מעוף העטלפים כבונוס. בכל מקרה יש במקום הסברים מאוד מעניינים על העטלפים ולא כדאי לפספס את המצגת שניתנת מספר פעמים ביום עם הרבה הומור ומידע מעניין. אחת העובדות שהוצגה שם היא שהעטלפים החיים במערה אוכלים כל יום חרקים במשקל כולל של 3 טונות- ועדיין נשאר להם מה לאכול למחרת. המערה עצמה מאוד מרשימה, הסתפקנו בסיור הפדלאות, וירדנו למערה במעלית (אפשר גם ברגל דרך הנטיפים)- ולדעתי זה בהחלט מספיק. קחו בגדים חמים איתכם- לא חשוב כמה חם בחוץ בפנים הטמפרטורה עומדת להערכתי על 15 מעלות.
למחרת הגענו לאתר ה-White Sand- זהו איזור נרחב של דיונות לבנות לבנות, עם צמחיה יחודית למקום. במקום הזה כל אחד מרגיש כמו ילד, לקחתי חתיכת דיקט שמצאתי במקום ועשינו נסיונות נואשים לעשות גלישה רצופה עד התחתית. למרות שהדיונות מאוד תלולות לא הצלחנו ובושות שלא יתוארו נרשמו לכוחותינו (המביך מכולם הייתי אני, ומטעמים מובנים לא אפרט). הבנות התעייפו לאחר כחצי שעה ואני אפילו לא התחלתי למצות. עכשיו לך תצדיק עליה וגלישה בדיונות כשאין ילדים לצידך. אז תפסתי לי דיונה פוטוגנית נשכבתי על החול והתמכרתי לחום הנעים מסביב. בקיץ מומלץ במיוחד להגיע למקום בזמן שקיעה, אז יותר נעים והצבעים הרבה יותר מרשימים לצפיה וצילום, יש גם סיורי שקיעה מאורגנים (לא הייתי אבל נראה מעניין). כשחזרנו לקרוואן, הנוחות של הבית הנוסע קיבלה חיזוק נוסף. אחרי הגלגולים בחול נראנו כולנו כמו גוש חול מהלך, לא היה איבר בגופנו שלא היה מלא או מפוצץ בחול. הרמנו את הבנות איך שהן למקלחת, עשינו כולנו מקלחת On site, והמשכנו בדרכנו כולם נקיים ורעננים.
לאחר שעתיים של נסיעה בדרך, אולי בגלל החום, לא הייתי מרוכז ובצומת די סטנדרטית בחרתי נתיב שגוי ונסעתי נגד כיוון התנועה, פתאום אני רואה שלט Wrong Way שכאילו הוצב במיוחד בשבילי, ומה שעוד יותר גרוע משאית שהתקרבה במהירות אלינו. למזלי היה אי תנועה ללא גדר הפרדה, סטיתי במהירות אליו, תוך עליית דופק. עוד כמה עבירות תנועה הכרחיות ואנחנו שוב בדרך לכיוון אתר הלינה שלנו. ישנו במקום חביב, שהיה בו מועדון משחקים, לימדתי את הבנות לשחק ביליארד (מה שהן קלטו: יש מקל יש כדורים ושצריך להעיף אותם לכל הכיוונים), הרכבנו פאזלים גדולים- הבנות התגלו כגאונות פאזלים, בעוד אני מתבחבש בלחלק אותם לפי צבעים, ולחפש את חלקי המסגרת, הן כבר הרכיבו חצי פאזל ואני בקושי סיימתי את המיון. ג`קוזי, בריכה, כביסה, אינטרנט, ארוחת ערב. יום ארוך שכזה מחייב שינה ארוכה ואכן כך היה.
המטרה שלנו ביום העוקב היתה לנסוע בעקבות האינדיאנים. הבנות כל כך חיכו לזה, ואנחנו הרעפנו עליהם סיפורים, מה הם אינדיאנים, ואיך הם נראים, ובקיצור כל מה שהדיוטות כמונו קלטו בסרטי הספגטי. מתברר שנפלנו על חג לאומי ושמורת Acoma שתכננו להיכנס אליה, היתה סגורה לאור ההכנות לחג בהם היה עסוק השבט. לאור הזמן שהתפנה החלטנו להתרחק מהכביש הראשי ולנסוע לכיוון שבט Zuni הפחות מתוייר. בדרך לשם עצרנו בשתי מקומות: הראשון היה El Malpies- שהוא פארק וולקאני עתיר מערות אדירות. נכנסתי למערה הראשונה לבדי כדי לחקור אותה, והאמת היא היתה גדולה עלי. המערה עדיין לא נחקרה, ולא הותאמה למבקרים, ובאופן מכוון מוצעת לחובבי מערות מקצועיים AS IS. השלטים במקום ממליצים להכנס אליה עם 3 פנסים לכל אדם (!) וקסדה, אחרי כמה מטרים חשוכים בתוכה הבנתי למה וויתרתי, כדי לא לאכזב את הבנות עשינו חלק קטן במערה שמתחבר למערה אחרת. הן היו כל כך מרוצות שהם כבשו אותה, חדוות הגילוי של התוואי והדרך החוצה, עשתה להן ממש טוב, הם סייעו אחת לשניה בטיפוס, והיו כל כך קשובות להנחיות הטיפוס שלי בתוך המערה, וואלה, הייתי מבסוט מהן.
אל מורו זוני והאיזור
אחר כך המשכנו למקום הנקרא El Moro, מדובר במעיין עם מיקום מרהיב, המשמש תחנת טיילים ועוברי אורח מזה למעלה מ-400 שנה. במקום התפתח מנהג של רישום כתובות על הסלע הרך במקום, וכך יש כתובות כבר משנת 1603 שהשתמרו לגמרי. חוברת שמקבלים במקום מספרת את הסיפור שמאחורי כל כתובת, חלקם נכתבו על ידי חיילים ספרדים שעברו במקום, או חלוצים של אמריקה המתהווה. בכל מקרה המקום מאוד מעניין, ומה שנחמד הוא שאל הסיפור מתלווה נוף נפלא. המקום עצמו נמצא בצמוד לסלע מרשים וגבוה. אורלי והבנות כבר התעייפו מההליכה, ואני החלטתי לכבוש אותו לבדי. למרות מה שנראה העלייה לא היתה קשה, וכשהגעתי למעלה, נגלה לי נוף מרשים. מסתבר שבתוך הסלע מסתתר קניון קטן ויפהפה צבוע בצבעים של צהוב אדום ולבן. הייתי המטייל היחיד במקום באותה שעה, והצטערתי שהבנות ואורלי לא הצטרפו אלי. צילמתי מנת תמונות כפולה כדי להעביר להם את החוויה וירדתי הרבה יותר מהר ממה שרציתי. כשהגעתי למטה מסתבר שסתם נלחצתי, הן חגגו במרכז המבקרים, ראו תצוגות וסרטים מעניינים, החלפנו חוויות והמשכנו לכיוון Zuni.
כשהגענו ל-Zuni נראה שהגענו לעיירת רפאים. לא ראינו כמעט נפש חייה, ובטח לא אינדיאנים עם נוצות כמו שפינטזנו. נכנסנו לתוך אחת החנויות ברחוב הראשי. המוכר לא רק שלא נראה אינדיאני, הוא נראה כמו אחד מבני דודנו. לא התאפקנו וניסינו לגשש מהו מוצאו. מתברר שהבחור ירדני, ולאות מחווה לשכניו הישראלים הוא העניק לנו הנחה של 50%, לא קנינו כלום, אבל המשכנו לקשקש איתו ומסתבר שבעלי החנויות הסמוכות, הם פלסטינאי ויהודי. נקרענו מצחוק על כך שבמקום כל כך נידח, מי שמנהל את החנויות הם אנשים שהגיעו מהמזרח התיכון שלנו והתגלגלו לשם. את היהודי לא פגשנו, אבל נכנסנו לחנות של הפלסטינאי, שהתגלה כבחור בריא ונחמד מאוד - עדיין העדפנו לא לגלות לו שאנחנו מישראל.
במרכז המבקרים במקום הציעו לנו להישאר ללון בסביבה, כי למחרת מתקיים ארוע אינדיאני אמיתי ואותנטי כולל כל התלבושות המסורתיות. ברגעים אלו הכפר כולו היה עסוק בהערכות לחג ולכן הרחובות היו שוממים. לשבט הזה יש שני ארועים מרכזיים במהלך השנה, האחד ריקודי תפילה לירידת גשם, והשני ריקודי הודיה לגשם שירד. האירועים הללו מאוד משמעותיים לשבט ה-Zuni ואינם מתפרסמים, אך אורחים אקראיים כמונו, הם שמחים לצרף. לצערנו היינו חייבים מקום לינה מסודר באותו לילה (לרוקן ביוב) ולא הצלחנו למצוא מקום לינה באיזור. בלב כבד עזבנו את המקום. לקוראנו הנאמנים, נציין שהאינדיאנים רואים בצילום מכל סוג שהוא פגיעה מהותית בהם- מבחינתם, הצילום גוזל מהם משהו מכוחם. לכן אין לצלם בשום מצב תמונות באתרי אינדיאנים שאינם ממוסחרים.
לפני שעזבנו את הכפר עשינו סיבוב עם המפלצת הממונעת שלנו בין הבתים המתפוררים של האינדיאנים. החבר`ה האלה חיים בתנאים רעים מאוד, במבני בוץ, וממש ריחמנו עליהם. הבנות היו מאוד מאוכזבות מכך שלא ראו צ`יף בנוצות מעשן מ�קטרת, ואני מאוד מקווה שתהיה לנו הזדמנות לחשוף אותI לתרבות האינדיאנית בהמשך הטיול. בהמשך היום נכנסנו לאריזונה (Arizona). למעשה בנקודה זו סיימנו את רוב חציית היבשת, ובמסלולנו נגמע מעתה מרחקים יותר קצרים בין האתרים. את הלילה בילינו בקמפינג הזוי על האוטוסטרדה, וכינינו אותו שומקום.
