יציאה מאתונה
הצטרפתי לחבורה כזו של יורדי שטח מנוסים, טיילים שהיו כבר בהרבה מדינות על פני הגלובוס, שאוהבים להיות יחד כי אז הם לפתע צעירים יותר, שוכחים מהמציאות, נערים פרועים. הם שייכים לקבוצה מיוחדת שנמלאתי גאווה להכלל בה ולו לחמישה ימים ואקרא לה "המחפשים". חיפשנו אושר, חידוש, הרפתקאות אבל גם שלוה ואנשים רגועים, רצינו לעלות להר גבוה ולנשום עמוק, לשתות קפה מבושל היטב ליד אגם צלול, לחצות נהרות איתן ולעת ערב לנוח על מרפסת מול ואדי בכפר גבוה ומרוחק. את כל אלו והרבה יותר מצאנו שם, ברכסים המרכזיים של יוון, כל כך קרוב אלינו ומאוד שונה.
יצאנו מהעיר הגדולה אתונה לכיוון מערב על הכביש המהיר לכיוון לאמיה. הנופים השטוחים, המטעים, עצי הזיתים וכמובן הפרצופים מזכירים מאוד את נופי ארצנו. רק גושי רכסי הרים גבוהים ומיוערים הרחק באופק מסגירים שחצינו את הים התיכון, אנו בדרך למסע ג`יפים ביוון. בסביבות העיר טיבה שוכן הכפר אליארטוס בו לראשונה עצרנו באמצע היום. שיירת הג`יפים הפיחה רוח חיים בכפר הרדום ובטברנה בעלת החלונות הכחולים. נחנו תחת סוככי גפן, באוויר הסתלסלה מוזיקה משמחת, ולשולחן הארוך הוגשו משקאות קרים ומיני מטעמים יוונים.
הפנים המוכרות של יוון, אותן רואים מליוני תיירים בשנה הם פניה של הבירה אתונה ושווקיה או חופי האיים המקסימים, שטופי השמש כמיקונוס, סנטוריני או "אי החגיגות" איאוס. שמותיהם כמעט והפכו בשפתנו לשם נרדף לרגיעה וחופש. מעטים התיירים המעפילים אל רכסי ההרים במרכז המדינה, דבר משמח, כי אלו נותרו ראשוניים ומיוחדים, מעין שמורת טבע גבוהה למחפשי הרפתקאות בשטח השלובות בעצירות רגיעה ובדידות למכביר.
עזבנו את המישורים והכבישים המהירים ועלינו בדרכים כפריות ומשובשות אל ההרים כשבאופק נראה רכס פארנסוס ששיא גובהו מתנשא ל-2460 מטרים. כבר בתחילה חלפנו בכפר אנליפסי. מעתה והלאה עבר מסענו בין כפרים רבים, רדומים ברובם, בתיהם בתי-אבן, מרפסותיהם בנויות מעץ ובולטות מקו הבתים אל הרחוב הראשי. במרכז כנסיה אחת, שתי טברנות רגועות וכמובן עץ ותיק בעל גזע ענק, רחב ענפים גבוהים ומצילים שסביבו כמה ספסלים - זהו לב הכפר, מרכז חיי התרבות וההגות.
מגמת נסיעתנו לא השתנתה, ואנו טיפסנו מעלה דרך הכפר קריאקי השוכן בין הרים ירוקי יערות אל "קפלה" לבנה וקטנה ולה גג כחול ומעוגל ומגדל פעמון. הקדושים נתנו את ברכתם למסענו ואנו ניצלנו פיסגה גבוהה זו לשתיית קפה מהביל ולתצפית מרהיבה אל הרכסים סביבנו שנצבעו בצבעי אחר צהרים אדומים וירוקים-כהים.
רוח קרירה החלה לנשב עת שעטו הרכבים במורד דרכי העפר בין עצי זיתים אל העמקים שנחבאו בין הרכסים. באחד העיקולים פנינו אל מנזר אוסיוס-לוקאס (לוקס הקדוש) המפורסם בציורי הקיר היפים מהתקופה הביזנטית. עזבנו את הרכבים המאובקים ופנינו בדרך מדרגות האבן אל מרפסתו הרחבה של המנזר. אפלולית מנזרים מוכרת קיבלה את פנינו כשחדרנו אל אולמות המבנה העתיק וכשהתרגלו עינינו חזינו בחלונות השיש, בפסיפסים המרהיבים ובקישוטי החלונות שתורמים לתאורה המיוחדת ולמשחקי האור והצל. כמה מן הנזירים החלו בתפילה שצליליה מילאו את חלל המנזר וגלשו אל מדרונות ההרים.
בהמשך הדרך עברנו גם את הכפרים סטיריו ודיסטומו, חצינו ואדי רחב למרגלות העיירה אראכובה וכשהחשיך עצרנו את הג`יפים המאובקים ברחובו הראשי של הכפר דלפי התלוי על צוק גבוה מאוד. אם בוחרים בית מלון בצד הנכון של הכפר או אז נשקפים מחלונות חדריו וממרפסותיו התלויות בין שמיים וארץ נופים מרהיבים עד למפרץ קורינת.
ברחובה הראשי של דלפי כמה מסעדות, מאפיה, הרבה בתי מלון שמרפסותיהם בולטות מקו הבניינים, חנויות מזכרות וחפצי אומנות מקומיים ותושבים רגועים ושלווים שכבר התרגלו לתיירים המציפים את כפרם. למרות היותה כפר תיירותי ביותר נשמרה בדלפי האווירה המיוחדת והשלוה של כפר יווני, הסמטאות המרוצפות שמובילות כולן אל הואדי הרחב ומנורות הרחוב המסוגננות. ברחובותיה של דלפי הצטיידנו במצרכים לארוחת בוקר בשטח ועלינו לביקור באתר הארכיאולוגי דלפי - אולי האתר החשוב ביוון כולה.
צעדנו על מרצפות "הדרך הקדושה" לאורכה נבנו מצבות והובאו אוצרות ומתנות ל"אורקל", דרך מקדש אפולו העצום, האמפיתאטרון ועד למעלה השביל אל האצטדיון העתיק. קרני השמש הראשונות פגעו במדרונות ההרים הגבוהים כשעמדנו בנקודת התצפית הגבוהה. תחתינו נפרשו נופי העמק זרועים עצי זית וברושים. אם עומדים שם מבינים מדוע כינו היוונים הקדומים את דלפי "טבור העולם".
שיירת הג`יפים הובלה מטה מטה לכיוון הכפר קרוטס. בזמן הכיבוש התורכי (1453 - 1823) נמלטו היוונים מערי וכפרי החוף ועלו מעלה אל ההרים. במאות שנים אלו הוקמו מאות כפרי הרי יוון שבחלקם ניתן עדיין לראות בתים עתיקים מהמאות האחרונות ומשפחות ששושלתן מתחילה לפני מאות שנים. דממה שררה ברחובו הראשי והרחב של הכפר והבחנתי בכמה זוגות זקנים שישבו במרפסותיהם והחלו יום נוסף בחייהם מול נוף שאנו מוצאים שבוע בשנה כדי למצותו. הצטרפנו לשתיית קפה של בוקר בחברת כמה מזקני הכפר שנחו סביב שולחנות תחת עץ עתיק, רחב ענפים. הגברים אחזו בידיהם מקל הליכה מגולף בענף עץ ולו ידית אחיזה בעלת תבליט כלשהו.
כשנכנסים לכפר יווני מרגישים לפתע שצריך לשמור על השקט, להוריד הילוך ולהאט את הקצב. בעלת בית הקפה עמדה במרכז מטבחה הצנוע וחייכה לעברי. על מדפים סודרו הכלים ובפינת החדר על גבי כוננית הונחו שורת בקבוקי שמן זית ובכל בקבוק שמן בגוון שונה. כששאלתי אותה לפשר השוני היא סיפרה לי שלכל מאכל היא מוסיפה את השמן לפי טעמה או בדבריה "אני מבשלת לאורחים כמו שאני אוהבת".
לתחילת הכתבה
מאגם מורנוס אל נהר אבינוס
בין יערות ארזים המשכנו לאגם מורנוס ובדרך עצרנו במפעל קטן ליצור גבינות. ריח החלב החמצמץ אפף אותנו בקומת הקרקע בה ערבבו את החלב, השרו בסירי ענק והכינו את גבינות הצאן. בקומה העליונה תלו על גבי מוטות עץ גושי גבינה עטופים ברשתות מהם נטפו מים ומלחים מיותרים. מכאן יעשו דרכן גושי הגבינה המעולה הזו אל השווקים בכפרי וערי האזור. לא הרחק משם, בין הרים גבוהים, נפרץ אגם מורנוס, כחול, ענק, שליו ומזמין. הג`יפים פילסו להם דרך עד גדותיו ולאחר כמה דקות כבר שחינו במימיו הקרירים, מי הפשרת שלגים, מי גשמים היורדים מן ההרים דרך הנהרות, הנחלים והיובלים. בינתיים נשלפו העגבניות היווניות האדומות, הבצלים הסגלגלים, מלפפוני הכפר וגושי גבינת הצאן הטריה. בהעדר מגש שימש כיסוי אחד הגלגלים הרזרבים כצלחת-ענק ועליו הוכן הסלט והושקה בשמן זית מקומי. קפה ריחני ביעבע על הגזיה ובעזרת הלחם הפריך חוסל הסלט הענקי שראוי להקרא: "סלט מורנוס".
פנינו היו לכיוון הר ורדוסיה ובדרכנו עברנו בכפרים ההרריים לידוריקי, הכפר הציורי קוניאקוס והכפר בעל השם הארוך אנטניוס-דיאקוס. בזה האחרון סימן לנו אחד התושבים להתקרב בצירוף קריאות "יאסאס!" (שלום). ירדנו מן הרכבים ועלינו אל מרפסתו הגבוהה. רעייתו הצטרפה אלינו לשתיית קפה ואכילת ממתקים יוונים. ישבתי על כסא העץ הנוח במרפסת הגבוהה הצופה אל היערות ונזכרתי במצפים בגליל, שם חיים ישראלים שגם חשובה להם דרך החיים. הם סופגים את השקט סביב, יפי ההרים, הם יכולים להעסיק עצמם בקריאה, הגות, בטיולים בטבע ובהסתפקות במועט כי שם למעלה בגבהים יש אומנם אויר טוב אך גם אנשי ההרים יורדים מידי פעם לעמקים או כפי שאמר לנו בעל הבית "רק כדי להצטייד". כששמע המארח מהיכן אנו הוא חייך חיוך חסר שיניים וקרא בקול כשידיו מונפות לצדדים: "דנה אינטרנשיונל!".
התחלנו במגמת עליה. הג`יפים משכו אותנו בדרכי העפר ובין הבולדרים מעבר לקו העצים, אל האיזורים הגבוהים בהם גדלים שיחים ולאחר מכן רק עשב דל. רוח חזקה נשבה כשביצענו את הסיבובים האחרונים קרוב לפסגת הר ורדוסיה. נשמנו אויר צח מלוא הריאות וצפינו בנופים עוצרי נשימה למרחקים עצומים עד שהעין לא יכולה לראות יותר.
כבשים רעו לא הרחק מאיתנו ואכלו את העשב הירוק שצמח סביב בית אבן בודד לגמרי בעל שתי קומות ומרפסות עץ. מי האדם המיוחד שאסף כוחות ומשאבים ובנה ביתו בנקודה מרוחקת זו סמוך כל כך לפסגת הורדוסיה שנותרו עליה עדיין איי שלג מהחורף ?
עזבנו את הפסגה הקרה וירדנו שוב מטה לנסיעה ארוכה ביערות ובין הכפרים הציוריים דפנוס, דיכורו, לטובריסי ולבסוף עם ערב עצרנו בפתחו של בית מלון מפואר שנראה כגוף זר בכפר הקטן אנאחורה. במקום בו ציפינו למצוא בתי הארחה קטנים או צימרים התרומם בית מלון נאה.
רבים מתושבי כפרי מרכז יוון עזבו אותם מזמן ולא למקום אחר ביוון אלא לארצות רחוקות יותר שם בנו חיים אחרים ואף התעשרו. חלקם שב לכפרי הולדתם שנותרו שלווים ממש כפי שעזבום. אחד מהם הוא בעל בית המלון באנאחורה שעשה את הונו בארץ אחרת ושב לבנות בכפר הולדתו בית מלון לפרנסת תושבי האיזור. התיירים אומנם לא מציפים את אנאחורה אבל בארוחת הערב כשקבוצתנו הקטנה הצטרפה לחמישים נשים יווניות ממועדון "גיל הזהב" באתונה נוכחנו לדעת שתיירות מקומית בהחלט קיימת.
ערפילי בוקר כיסו את הכפר הציורי אנאחורה. בתיו הלבנים על גגותיהם האדומים התחברו אל ערפל הבוקר ונפרשו לאורך הרכס. הנעתי את הג`יפ ויצאתי אל הרחוב היחיד והראשי של הכפר. עצרתי סמוך לכנסיה בת מאה שנים וטיילתי ברחוב הראשי. מארובות הבתים היתמר עשן. כמה תושבים שישבו בפתח הטברנה בירכו אותי בברכת קלימארה (בוקר טוב) ואדון אחר טיפל בגינת הירקות של ביתו. הכפר דמם, פועל מקומי תיקן את רצפות הרחוב ואיש זקן נעצר כך סתם במרכז הכביש לדקות ארוכות. בסופו של הרחוב מעל לכל גגות הבתים התרומם מגדל השעון שאפילו דייק. אנאחורה היתה התגלמות הכפר היווני הטיפוסי שקיויתי למצוא.
שיירת הג`יפים העירה לדקה ארוכה את הכפר מתרדמתו ונעלמה, החיים שבו למסלולם האיטי. לא הרחק מהכפר יצאנו אל דרכי היערות המשמשות כ"דרכי-שירות" בהן מובילים סחורות אל הכפרים, ונוסעים עליהן גם היערנים, הרועים ולעיתים גם "מחפשים" למיניהם.
עץ ענק קרס על הדרך וחסם אותה לרוחבה. אילתרנו מעבר דרך היער כי לא היה שום סיכוי להזיז את העץ ממקומו והמשכנו לאבד גובה ולרדת מן ההרים מטה מטה אל נהר אבינוס.
כבר מרחוק ניתן היה לשמוע את המים הרבים ולאחר כמחצית השעה גם מצאנו מקום מתאים לחצותו. הג`יפים צלחו את הזרם הקר בהנאה מרובה ובאותה הזדמנות נשטפו משכבת האבק ורגבי הבוץ של הימים האחרונים. נסענו לאורכו של הנהר ומידי פעם חצינו אותו מגדתו המזרחית למערבית וחוזר חלילה על פי תוואי דרך. קינאה אחזה בי על כמות המים הרבים שזורמים בנהרות יוון ונראה שאחד מהם בלבד יכול היה להספיק למדינתנו.
לתחילת הכתבה
מהכפר דנדוכוריו לנהר הטאבופוס
לבסוף עלינו לכפר הקטן דנדוכוריו. טנדר של משפחת צוענים חסם את הכביש. ראש המשפחה עמל ליד המנוע על תיקונו. הרכב היה עמוס בירקות, פירות, סירים ומזרונים, בגדים וכמובן ילדים. גלגלי הרכב הישנים היו חלקים לגמרי וכנראה גמאו כבר עשרות אלפי קילומטרים. גם המנוע היה פאזל שכנראה רק צועני יכול ליצר. ניסינו לעזור לו ככל יכולתנו ונפרדנו מהם. בין הכפרים שראינו נזכרתי שלא ראיתי ולו פעם אחת ילדים, אלא רק מבוגרים או זקנים ואפילו לא נערים. בכמה כפרים חלקים גדולים היו עזובים ללא נפש חיה, דלתות החצרות והבתים נעולות ושרכים וגפנים שגדלו פרא כיסו את החלונות.
אחר הצהריים שבנו אל שבילי העפר והפעם טיפסנו על הר קליהודה שתחילתו נראתה מיוערת ומבטיחה אך כשהבטתי אל מעלה ההר ראיתי משטחים חשופים בין היערות, סימן לבאות. שטחים אלו נוצרו ממגלשות השלג או הקרח שגולשים מטה בסוף העונה הקרה, סוחפים איתם אדמה, סלעים ועצים, חותכים את השבילים ויוצרים מפולות. ובאמת בהמשך מעבר לקו העצים חסמה מפולת סלעים ואבנים את דרכנו. עבודת הטוריות והזזת הסלעים איפשרה לנו להמשיך הלאה למעלה ההר ולחצותו לצידו השני שם הערנו מתרדמה רועה כבשים שהופתע לשמע נהמת שיירת הג`יפים.
בנסיעות הארוכות התחלפנו מדי פעם בין הרכבים ומצאנו "שעות איכות" רבות לשקוע בשיחות על נושאים מגוונים. דיברנו על נסיעות וטיולים בעולם, על דור הישראלים הצעירים שממשיך אחרי הצבא אל המזרח הרחוק או לדרום אמריקה, עבודותינו בארץ, חיי המשפחה, מסז` תאילנדי, מוזיקה יוונית, מפעלים "ירוקים", צה"ל, היכן כדאי לגור בישראל, אוכל יווני ועוד ועוד. יוון ההררית תורמת לפיתוח המחשבות ואפילו אם אורח פורח אתה, ההגות משתלטת עליך.
לקראת ערב עזבנו את דרכי העפר, גלשנו אל הכפר מגלוכוריו
ועצרנו בטברנה אדומה להתרעננות. למרות קרבתו של הכפר הקטן והמסוגנן לכביש הראשי המוביל לעיר קרפניסי, רחובותיו המועטים וסמטאותיו היו שלוים ויפים. כל אחד היה עסוק בעניניו, בחנותו או בבישולים לקראת ערב. לחניית לילה עצרנו בכפר הסמוך גורישחדש בבית הארחה בנוי אבן בין בתי הכפר הפיצפון שחלקם ישנים מאוד אך שמורים ובנויים בסגנון כפרי יוון העתיקים.
בערב יצאנו אל העיירה הקרובה קרפניסי ומעלינו התרומם גוש שחור ומיוער - הר טימפריצוס (2320 מטרים). "שווייץ של יוון" מכנים היוונים את איזור קרפניסי המיוער וניתן לצאת לטרקים בין הרי וכפרי האיזור או לנסוע אל מנזר פרוסוס
שמוקם על צוק מורם מעל נהר הטריקריוטיס בסופה של דרך מתפתלת.
השמש האירה לנו פנים והיינו בטוחים שיצאנו לעוד יום יפה, מי יכול היה לשער את התרחשויות השעות הבאות? יומנו שאך החל הוקדש לטיול בחבל אווריטניה בו אפשר למצוא נהרות פראיים, איזורי טרקים, מסלולי סקי בחורף, מנזרים ויערות. בתחילת היום חצינו את הכפרים סטונומה ופאואלופולו שבתיהם טובלים ונחבאים בין עצי יער. מהם גלשנו מטה אל ואדי קניוני ועצרנו מול נהר הטאבופוס שנגלה לעיננו בבת אחת. בנהר זרמו מים רבים וליד גשר צהוב עמדו כמה דייגים שצפו בנו כשבדקנו עומקים וחישבנו היכן כדאי לחצותו.
מי הנהר היו עמוקים ומעט סוחפים אך ניתן היה לחצותו. השיירה החלה לנוע באיטיות ובזהירות וכשכל הג`יפים חצו את הנהר הבחנו שהג`יפ האחרון נכנס אל שקע עמוק, איבד את ההיגוי והתרומם. שני נוסעיו ניסו עוד להצילו ולצאת מן התיסבוכת אך בתוך דקותיים הוא התמלא במים. הם זינקו מהחלונות והג`יפ שקע ורק גגו בלט מעל פני המים.
בתחילה זה נראה אבוד אך לאחר כשעה הצלחנו לגרור את הג`יפ בעזרת שני ג`יפים. הרכב הכבד התקדם ממרכז הנהר אל הגדה ונחלי מים זרמו מכל פתחיו. בשעתיים הבאות הבאנו מהכפר הקרוב שמן נקי ודלק, יבשנו את הפילטרים, את חלקי החשמל ואת המנוע. חברי הקבוצה עמלו מעל המנוע ותחת הרכב ולבסוף הג`יפ שרק לפני שלוש שעות היה שקוע במים החל להשתעל. לאחר שרשרת שיעולים הוא הניע "כמו חדש" והמשיך לנסוע עד הפרידה יומיים מאוחר יותר בשדה התעופה של אתונה. "הלא הרפתקאות באנו לחפש"- פלט אחד החברים ואכן, קיבלנו אותן במנה גדושה.
לתחילת הכתבה
מאגם אגרפיוטיס חזרה לאתונה
המשכנו לנסוע לאורכו של נהר הטאבופוס כשמדי פעם אחד החבר`ה משמש כגשש במים והשיירה עוברת בשלום. לאחר כמה שעות נעצרנו מול תחנת קמח ישנה וגשר מתקופת התורכים ששקע במאות שנות סחף ורק ראשי קימרונותיו בלטו מעל הקרקע. עלינו אל כביש האספלט שהתפתל ועלה אל ההרים לכיוון הכפר כיניאני. תחתינו נפרשה תצפית נוף מרהיבה אל נהר אגרפיוטיס, יערות ועמקים ובמרחק אגם מורנוס.
בשעת ערב, מעט לפני השקיעה עצרנו לארוחת ערב בטברנה היפה של הכפר קארנדי. כמה מתושבי הכפר מילאו את המסעדה, שתו ושוחחו ביניהם. כדרכם של אנשי ההרים בחר בעל הטברנה לבנותה במדרון גבעה המשקיפה אל הנוף ובמרפסת פיזר שולחנות עץ מסוגננים עבור לקוחותיו שיהנו מהאויר הצח. הוא קיבל את פנינו בחיוכים רחבים ובברכות קליספרה (ערב טוב) עירבב משקאות קרים עבורנו ובמטבח כבר עמל הטבח על מיני בשרים וסלטים מעל גבי שולחן עבודה שכולו חתיכת גזע ענק. חוויות הטביעה סופרו שוב מעל ארוחת הערב הטעימה ההיא מכיוונים שונים ובודאי יסופרו פעמים רבות בעתיד.
למחרת בבוקר עזבנו את הכפר גורישחדש לכיוון אתונה. חלפנו על פני כמה עיירות קטנות בהן התושבים מקימים בראש עמודי החשמל פינה מיוחדת עבור קיני החסידות, מעין התחשבות יוונית כזו. ירדנו מהכביש הראשי לכיוון הכפר איפטי
ומולנו התרומם הר "איטי" לשמיים (2130 מטרים). חלפנו על פני הכפר והמנזר המקומי והמשכנו מעלה מעלה אל היערות, דרך שער טבעי שכאילו נחצב באבן. מעבר לו נפתחו בפנינו נופים ירוקים, משטחים ודרכי עפר, גן עדן ירוק וגבוה. הג`יפים בלעו את הקילומטרים, דרך נחלי המים הצרים ובין עצי הארז. במעלה האחרון נהמו הרכבים בדרך ל"סכין" הרכס שבסופו נפער מצוק תלול ונופי העמק נפרשו תחת ידינו.
מול הנופים המדהימים מישהו בישל קפה ריחני אחרון ביוון. הג`יפים שהעלו אבק הובילו אותנו חמישה ימים דרך מאות קילומטרים של דרכי עפר, צליחת נהרות איתן, כיבוש רכסי הרים, וחציית מפולות סלעים או קניונים בעומק 1000 מטרים. בין רכסי מרכז יוון לא שמענו ולו פעם אחת פוליטיקאים ובודאי שלא מבזקי חדשות מידי חצי שעה. ישראל שמייצרת חדשות כמו כמה מדינות ענק נמצאת רק שעת טיסה מיוון אבל רחוקה אלפי קילומטרים מאורח החיים השליו בה.
בדרכנו מטה אל הכביש המהיר בואכה אתונה, עצרנו במרכז הכפר קומריצי. התמונות האחרונות שצילמתי ביוון היו של קבוצת זקנות רוקדות לצלילי בוזוקי מתבכיין בטברנה מקומית וצוענייה שניגשה אלי וניסתה למכור לי שרשרת שום קלועה ויפה.
לתחילת הכתבה
