מנוחה ב-ושישט
זה הלילה האחרון שלנו בושישט, לפחות בטיול הנוכחי, ובפעם הראשונה מאז התחלנו את הטיול שאני מרגיש עצב קל לעזוב את המקום הזה. כן, נכון, מחכים לנו עוד מקומות נפלאים לראות, וחוויות מרגשות לעבור, אבל ושישט תמיד ייחקק בזיכרוני ככפר עם תחושת הבית המדומה הראשונה שלי בהודו.
המרחצאות החמים הם הדבר הראשון שפגשנו בכפר, שלא מתעורר לפני 8:00 בבוקר. נהג הריקשה הוריד אותנו ברחוב שומם שהקשה עלינו להבין מה כל כך מיוחד במקום הזה. 9:00 בבוקר, אחרי ארוחה סבירה במסעדה מנומנמת ומלוכלכת מיום האתמול, התחלנו לראות את המתרחצים הראשונים מתחתינו מבעד לאדים העולים. עוד כשעתיים של שיטוטים בחיפוש אחר גסט האוס סביר, הביאו אותנו למלון Aryavart ששם אנו ישנים מאז בלי שום תלונות. מקום נקי, אוכל טוב, אינטרנט מתחת לבית, קיוסק וממתקים ושני עובדים נפאליים אדיבים שהתחבבו מאוד על ילדינו ועלינו (וכל זאת ב- 200 רופי בלבד ללילה).
לאט לאט גילינו את המסעדות הטובות והזולות, את היער העצום והשופע מסביב לרחוב הראשי, את הדרך המדליקה למפל בתוך יער חשוך מרוב עלווה ואת השבילים שצופים לנוף מרשים. גילינו גם קיצור דרך למנאלי -; יורדים במדרגות שנמצאות כ- 100 מ` במעלה הכביש מ-Aryavart Hotel, עד שמגיעים לכביש ראשי, לוקחים שמאלה והולכים ישר עד שמגיעים לעירה. הדרך מגלה את המקומות הפחות חשופים בכפר. למטה חיים פחות סביב תיירים ויותר סביב השעון -; שעון הודו כמובן. החזרה ממנאלי היא בריקשה כמובן, בגלל העלייה (40 רופי -; מחיר קבוע), וכדי לא להפסיד את הקפה והעוגה של אחר הצהריים ב- German Bakery. זהו המקום היחיד בושישט שהקפה בו הוא ממכונה והעוגות טריות. אבל הסיבה העיקרית לשבת שם היא כי משם רואים מי עזב, מי הגיע רק היום ולמי יש רעיון לאן לנסוע עוד שבוע-שבועיים. בערב מצאנו לנו מקום חם עם אוכל טעים, ומסך וידיאו 53 אינץ` שמקרין סרטים כל יום ב- 19:30.
בבוקר מתעוררים תמיד עם הפנים להרים המוריקים שמעבר לנהר. אם יתמזל מזלכם תעבור שם בדיוק איזו שיירה של עולים לרגל, ששמים פעמיהם למקדש שיווה, המקדש היחיד בכפר צמוד למרחצאות. זה בדרך כלל מלווה בנגינה רועשת שעושה חשק להתחיל את היום. ואם יתמזל מזלכם עוד יותר, יעברו שם כמה ימים אחרי מנדרט ורגונט שינגנו לכם לכבוד יום הנחשים, כשבסליהם נחשים אימתניים מכל הסוגים והגדלים. הקוברה המפחידה, ונחש דו-ראשי שמחליף ראש בזנב וזנב בראש פעם בחצי שנה. אם יכיש אתכם פעם נחש, שלא תעיזו להגיע למיון לפני שחטפתם שיחת מידע מהירה עם 2 המומחים הנפלאים האלה. נועם ומיקה הרגישו איתם כל כך בטוח, שהיום כבר התבוננתי בדאגה רבה איך שמיקה מרשה לאחד הנחשים להיכנס לה לתוך השרוול ואיך שנועם גוער בנחש גדול יותר להפסיק לדגדג אותו בצוואר.
בצהריים המסעדה הטיבטית שצמודה לברזי המרחצאות, כבר שוקקת אנשים ובצדק. האוכל שם מצויין, זול, ושם תפגשו את כל מי שבדיוק חזר מלילה סוער בקאסול. אם תשאלו איך הייתה המסיבה, ימצא בטח מישהו שיאמר לכם במבטא צרפתי כבד: "It was a party with a good energy". אם גמרתם את הארוחה ונשאר לכם מקום לתפוח טוב, רדו קצת מההר וקיטפו לכם תפוח גדול ואדום. ואל תספרו לאף אחד שהנחש פיתה אתכם. כי ביום הנחשים כל נחש שנמצא על פני האדמה הוא נחש רע, לדעת המומחים, וצריך להרוג אותו. הנחשים הטובים נמצאים או מתחת לאדמה או בתוך השק של מנדרט ורגונט.
אחר הצהריים אפשר להיכנס עם מגבת וסבון למרחצאות. יש אזורים נפרדים לגברים ונשים, וכרגיל אזור הגברים חשוף יותר לעיני המתבונן. אני לא הצלחתי לטבול יותר מאשר כף רגל במים הכמעט רותחים, ולכן העדפתי להסתכל מבעד לאדים איך שהמקומיים מקרצפים כל מקום אפשרי בגופם, עד התא האחרון. אחרי חווית ההסתכלות הזאת, מרגישים נקיים מאוד, תאמינו לי.
בלילה האחרון במלון אומרים שלום אחרון לוישנו ולבירו ואז אני וורדה חווים שוב את פער הגילאים בינינו ובין ילדינו. השלום שלנו הוא: "היה נעים מאוד ונזכור אתכם לטובה". השלום של הילדים מלווה בבכי מר. לנועם היה קשה במיוחד כי אחד השכנים ממול נהג לחבק אותו הרבה ועכשיו הוא כבר ישן. נועם מבין שכבר לא יספיק לחבק אותו בפעם האחרונה לפני שממשיכים. אני וורדה מנסים להרגיע אותו ולהבטיח לו פיצוי עלוב: "נשאיר לו פתק", אבל נועם לא קונה את זה. הוא מעדיף לעבור בדרך הקשה את תירגולי הפרידות שלו. הרי עוד יהיו לו הרבה כאלה בהודו ומחוצה לה. אני מנסה לגייס בתוכי איזה טיעון משכנע שיעזור לו לעבור את קשיי הפרידה וכל מה שעולה בראשי זה משפט מטומטם שמעיד על היותי בוגר פרידות מדופלם: " עוד יומיים תשכח בכלל מי זה וישנו ובירו". טוב, אז העדפתי לשתוק.
כמה מהגמורים יותר בקרב התיירים המערביים מתנקזים לרחוב הביתי של ושישט. בדרך כלל תמצאו אותם במקומות קבועים כמו המסעדה הטיבטית וכמובן המאפייה הגרמנית. את חלוצי המוח המאודה מצאנו ישובים במאפייה הגרמנית כבר ביום הראשון לשהותינו בכפר. שני צרפתים, האחד בשנות העשרים לחייו והשני כנראה נולד עשור אחד קודם. אני אומר כנראה, כי הם בעצם נראו כמו תינוקות שעברו מתיחה ארוכה (אחד מהם אפילו ארוכה מאוד) ונזרקו היישר אל עולם המבוגרים. הקצר יותר נראה כמו ורסיה משובשת של פינוקיו, עם סיכת ביטחון ענקית על האף. אם הוא במצב רוח טוב הוא גם מנסה לנגן עם המיתר המתכתי הענק דרך החור הנוסף באפו.
תמיד תמצאו אותו במרחק ביטחון מה"אח" הארוך-שלוך ומסביבו כאלה שאיבדו כיוון ומנסים להיאחז במצפן המוזר שיש לו על האף. התינוק המתוח יותר, נראה ונשמע כמו מקרה הרבה יותר חמור. פניו מכוסים במסיכת קעקועים צפופה, הוא כל הזמן מצהיר בצרפתית שהוא שונא יהודים ואם במקרה היה לך מזל ותפסת אותו במצב רוח סביר, הוא יגיד לך כמה מילים שמעידות על שפיות זמנית. ככה בני (חבר מהארץ) שידוע בכשרונו לדובב אנשים כרותי לשון, הצליח לחלץ ממנו סיפור חיים (אולי שלו, אולי של מישהו אחר, אבל בינינו -; מה זה חשוב) שיכול להעניק הצצה קטנה היישר אל עומק השריטה. הבחור היה פעם בכוח הרב לאומי בדרום לבנון וחטף אש יהודית מהפצצות של חיל האוויר. עם קשר או בלי קשר למלחמה הוא גם "זכה" לאירוע מוחי שגרם לו לצלוע ברגל אחת (הוא כל הזמן נתמך במקל ארוך) ובעיקר להתקפי זעם בלתי נשלטים.
פעם אחת, כשישבנו האחד מול השני בבמת המטר וחצי של המאפייה הגרמנית, זכיתי להדגמה חי של מעלליו. היה לו קפה מיותר בשולחן והוא ניסה להציע אותו, ברוב טובו, למצחצח נעליים שעבר בדיוק לידנו. מצחצח הנעליים אמר לו בעדינות "לא תודה" וזאת כנראה הייתה טעות גדולה, כי פתאום המתוח התמתח ולא הפסיק לקלל את אם אמא שלו. דקה אחר כך, תייר מערבי שהזדמן לסביבה, ניסה להבין ממנו, ברוב תמימותו, איפה הוא עשה את הקעקועים שעל פניו. המ??? הסתכל עליו בשמט נפש וצעק שהוא לא מוכן לענות לאנשים שרוצים ממנו רק אינפורמציה. השעה כבר הייתה מאוחרת ומכיוון ש"מה השעה?" היא שאלה אינפורמטיבית בהחלט, ברחתי משם בלי לדעת אפילו מה השעה.
לאחר כמה ימים, אחרי שקצת נרגעתי מהצרפתי המופצץ, פסענו כל המשפחה, ברוגע ובשלווה לאורך הרחוב המרכזי והמקסים של ושישט. לפתע, מימין, בלי שום אזהרה, צדה עיני תייר היסטרי (הפעם קצר ורחב מאוד) נכנס לתוך חנויות ומודיע בקול סמכותי מאוד על צו לסגירת עסקים. ניסיתי לברר עם בעלי החנויות ההודים מה קרה, והם הזמינו אותי לחנויות לקנות משהו, כמו אתמול ושלשום. הם לא נראו מבוהלים וגם לא גיחכו, כך שאי אפשר היה להבין מה קרה. טוב, אז מה זה חשוב מה קרה אם ההודים ממשיכים לנענע בראשם בעונג. אחרי עוד כ- 50 מ` קדימה הקצר והרחב מאוד בלם אותנו בגופו והודיע על מחסום מאולתר. שאלתי למה? והוא ענה: "יש הפסקת אש".
בחצי חיוך וחצי לא בחיוך, שאלתי אותו עד מתי הפסקת אש, והוא ענה: "אנחנו עדיין לא יודעים". אתם בטח מופתעים שאני מספר לכם את כל סיפורי הזוועה האלה מהחזית הושישטית, אבל תאמינו או לא, אני לא סתם מספר את זה. אני מספר לכם זאת כדי שתשימו לב. אם מישהו, למשל, מפתיע אתכם באזור זיכרון ומבקש מכם לא לעבור צפונה ממנו כי יש שם הפצצות, שימו לו סיכת בטחון על החץ, ושלחו אותו מיד לושישט כי פה מקבלים את כולם בנענוע ראש של פילים מתענגים ובכלל לא מתרגשים מאירועים נפשיים חריגים. פה הכל -; שאנטי שאנטי.
לתחילת הכתבה
מנאלי
מישהו ייבא את שנקין להודו. אני לא יודעת מתי זה קרה או מי אחראי, לא יודעת אם התכוונו לזה, אבל זה נתקע ב- Old Manali -; אולי השנקין הנוכחי הוא רק קמצוץ ממה שעוד מחכה לי. אבל זה בהחלט די והותר.
Old Manali כנראה הייתה פעם סוג של כפר קטן, שליו ונינוח, פרבר של מאנאלי. אולי היא הייתה הודית פעם, אולי נעימה, ססגונית ומעניינת. כיום מדובר בכביש ארוך המטפס במעלה צלע ההר ומתפתל בין דוכני בגדים "הודים" (המיוצרים למערבים בלבד, איש מההודים לא לובש בגדים מעין אלה), מסעדות, בתי קפה ומרכזי אינטרנט (המכונים כאן קפה-אינטרנט, ללא הקפה אך עם התמכרות...), והכל מאוד ישראלי ומאוד בעברית. ברור שצריך ללבוש שם את הבגדים הנכונים, לשבת בבתי קפה הנכונים, ללמד את המוכרים לדבר עברית (כי למה שאנחנו נילמד הינדי?) ואת הטבחים להכין שקשוקה כמי שצריך. שיטוט אחד הספיק לנו. חזרנו ל- Old Manali בהמשך רק כדי לקנות כרטיסי נסיעה במשרד הנסיעות "נירוונה" הממוקם ב"בית הישראלי החם", בו כרטיסי הנסיעה באוטובוס התגלו כזולים ביותר.
במנאלי האמיתית, ההודית, התאהבנו ממבט ראשון. עיר תוססת, שוקקת חיים עם שוק מופלא. אח, איזה שוק! צבעוני, ריחני, עליז ועם זאת רגוע יחסית, שקט יחסית, וכמובן -; זול. בכל ביקור בשוק מצאנו משהו שונה, משהו שהתחדש, אבל תמיד היו בו פנים מאירות ומארחות מפני מונסון פתאומי. דוכני ממתקים מרהיבים בטעמם ובצבעיהם, דאהבות (= מסעדות עממיות) מעוררות תאבון ועוד ועוד.
באחד השיטוטים שלנו שמענו מרחוק קולות תפילה. הלכנו בעקבות הצלילים והגענו לחנות גרביים בה הצטופפו מספר עשרות מתפללים. סיקי הדור פנים הסביר לנו שמזה זמן מה שורה מזל רע על חנותו והמכירות ירדו, לכן הזמין טקס תפילה מיוחד על מנת לסלק את ה"שחור". במשך 3 ימים מתפללים נציגים מהשכונה בתקווה לשיפור המצב ולפי הדבקות והמסירות לא היה לנו ספק שאל הגרביים ישמע את קול זעקת הברית ויענה לבקשתם. האמת -; לאחר מספר ימים נקלענו שוב לחנות ועצתינו הכנה לבעל החנות הייתה -; הורד מחירים, המזל הרע ייעלם.
במאנאלי יש עוד הרבה: מקדש האדימבה (Hadimba) בה התפללה לפני 6,000 שנים האלה אדימבה ולראייה השאירה את כפות רגליה השחורות המפותחות להפליא בסלע, גומפות (מבני תפילה), סמטאות צרות צופנות סוד ושומרת יער מספיקה בלב העיר. אבל השוק, השוק...
לתחילת הכתבה
מעט טיפים
במנאלי:
- בקרו במקדש הדימבה היפה הבנוי מעץ המסותת בצורה מרהיבה. המקדש העתיק, מהמאה ה-15, ממוקם בלב יער נאה וסביבו הזדמנויות שונות לבילויי ילדים. רכיבה על יאק, מפגש עם שפני אנגורה ובילוי בביתנים קטנים המזכירים דוכני שעשועים של ילדותינו.
- אם כבר הזדמנתם ל- Old Manali (כמובן שצריך לקנות חצאית מרהיבה לדודה חנה), שתי המלצות:
- טפסו במעלה הכביש עד למקדש מאש (Manu), מקדש חריג בנוף ההינדי בעיצובו.
- למתגעגעים הביתה -; ביקור ב"בית הישראלי החם" יקנה מזור למצוקתכם. אוכל הכי ישראלי שאפשר להעלות על הדעת, קבלות שבת וכמות היסטרית של סרטים עם תרגום לעברית שהנוער טוחן שם שעות על גבי שעות.
ובושישט:
- German Bakery -; דוכן קטן וצנוע עם העוגות הכי טריות והקפה הכי טוב בכפר. כצ`ופר מקבלים גם בלקון צנוע ממנו ניתן לצפות על כל באי ויוצאי הרחוב הראשי.
- לעת ערב אפשר לפרוש לסרט במלון Brigho. ארוחות אלו טובות ילוו סרט שיוקרן באיכות טובה, תוך כדי רביצה על מזרונים נוחים.
- הכי הכי - מסעדה טיבטית נפלאה ליד המרחצאות הציבוריים. פסעו לכיוון המרחצאות ופנו ימינה לחצר קטנה (יש גם שילוט צנוע למסעדת Lasha) ולקקו את האצבעות.
לתחילת הכתבה
