הקדמה
ה- CCCB הוא מוסד רב תחומי, המארח אירועי מוזיקה ומחול ומקיים תערוכות, קורסים, דיונים, הרצאות, וסיורים בעיר. בבסיס האני מאמין שלו ניצבת העיר כתופעה שאופן פיענוחה והבנתה הוא כמערכת מתפתחת, הנתונה לתמורות דינמיות. העיר יוצרת את עיקר המחשבה והרעיונות, בה מתנהל המיקוח העיקש בין סוכניו השונים של העולם המודרני. ה- CCCB שואף להציג את התופעה העירונית לחברה ככור היתוך של רעיונות וחילופים תמידיים, כמחולל התערבויות שהן אומנותיות כמו גם סוציולוגיות ואורבניות.
בית הצדקה
המוסד שוכן ב"בית הצדקה" (Casa de Caritat) ומהווה מקבץ בניינים הטרוגניים שהוקמו בתקופות שונות כתוצאה ממספר הרחבות שבוצעו באתר. הבניין הנוכחי שימר את קוי המתאר של המבנה המקורי שכלל שלושה אגפים היוצרים צורת ח` סביב חצר מרכזית גדולה המכונה "חצר הנשים", שם המעיד על יעוד האזור למגזר הנשי בראשית דרכו של הבניין. החזית החיצונית כלפי רחוב מונטאלגרה ושלוש החזיתות של החצר שימרו את ציורי הקיר והעיטורים המזוגגים, במהלך השיפוץ שהתבצע בשנת 1991, הוחלף האגף הצפוני בגוף פריזמטי בעל חזית זכוכית שגובהו 30 מטר, המשקף את בבואות האור המתחלף של השדרה העירונית ומהווה נקודת תצפית על העיר.
שורשי המקום נטועים במחצית המאה ה- 13, עת שימש המקום אכסניה למנזר מונטאלגרה של נזירות קאנוניות ממסדר סנט אגוסטין, היכן שכבר ניצבה לפנים כנסיה מן המאה ה- 12. עם חיסול המסדר האגוסטיני בשנת 1593 יוסד במקום הסמינר לכמרים ולפקידי כנסיה של מונטאלגרה (1598) שנוהל בידי ישועים. עם גירוש הישועים מספרד בשנת 1767 נותר הבניין בשיממונו עד שבשנת 1773 החל לשמש כקסרקטין צבאי. מעט אחר-כך ציווה מושל העיר לשפצו ולהרחיבו כדי ליעדו זמנית כמוסד שיקום.
בשנת 1802 אישר המלך קרלוס הרביעי הקמתו של בית חינוך או מעון ל"פליטים, אסירים, יתומים, מפגרים, תשושי נפש, חולי רוח וילדים קשי חינוך". קיומם של מוסדות צדקה ספציפיים יותר יצרו את הצורך בהקמתו של מוסד קליטה כדי לצמצם את תנאי המצוקה החברתית והמחסור של התקופה. להבדיל ממוסדות אחרים שהיו תלויים בכנסיה ובעירייה ניסה "בית הצדקה" לממן את עצמו באמצעות גביית כספים מפעילויות שיזם: הגרלות, נשפי מסכות, קרבות שוורים... וכן אפיית עוגיות, רקמה, קדרות, טוויה ואריגה. בשנת 1838 ניתן למוסד זיכיון עירוני לביצוע שירותי קבורה והעברת גוויות לבית העלמין, כמו כן, פעל במקום בית דפוס. בנוסף שימש הבניין כמרכז הכשרה להקניית מקצועות כגון: נגרות, מסגרות, דפסות, אפיה, סנדלרות, וכיו"ב). עם חקיקת חוק הצדקה הציבורית בשנת 1853, עבר הבית לאחריותה הבלעדית של ה- Diputació (מועצת הפרובינציה של ברצלונה). בתקופה הקצרה בה התקיים בקטלוניה ממשל רפובליקני (1932-1936) הועמד הבית לשירותו של הנשיא פרנסס מאסיה. בשנת 1957 הועבר המוסד שפעל במקום למעונו החדש באיזור Vall d`Hebron, והמבנים שבמתחם הישן של בית הצדקה שימשו במשך שלושים שנה למטרות שונות, עד שבשנת 1987 יזמה העיריה את שיפוץ המקום מן המסד ועד הטפחות.
התערוכה
בימים אלה נפתחה במקום תערוכה הנקראת,"אפריקות - האמן והעיר": הרעיון הניצב בבסיס תערוכה זו הוא להדגיש את חיוניותה ועושרה של האמנות האפריקנית בת זמנינו, ואת יחסי הגומלין ההדוקים בינה ובין קצב העיור הגובר של היבשת. כנקודת פתיחה נוטל הפרויקט את חזותה של אפריקה כמציאות גועשת ורבת סתירות, הטומנת בקרבה תערובת לוהטת וטעונה של שלל קבוצות אתניות ומסורות תרבותיות, החושפת ומדגימה את קיצוניות הבעיות והפוטנציאל הגלום בעולמנו.
מצב זה ניכר במיוחד ביצירות האמנות, יצירה המעוגנת היטב עדיין בקרקע היסטורית, חברתית ותרבותית, עם זאת מסומנת עמוקות בהשתנות מרחבי החיים. אם האמנות האפריקנית המסורתית היא בבסיסה כפרית, הרי שהאמנות המודרנית היא ביסודה אורבנית.
200 היצירות המוצגות בתערוכה מתחומיה השונים של האמנות הפלסטית והוויזואלית - ציור, פיסול, צילום, קולנוע, וידאו ומיצב... - נובעות מחקירה שאינה עוסקת רק בחיפוש אחר אמנים ויצירות, אלא חותרת להבנתם של נושאים, חוויות והצעות.
שלושת החללים
התערוכה מחולקת לשלושה חללים:
חלל המבוא: כולל עבודות המתייחסות, מכמה נקודות מבט, לסוגיית היחסים בין אפריקה לבין שאר העולם (צורותיה השונות של תלות פוליטית ותרבותית, הגירה, הדימויים הקולקטיבים של שני הצדדים).
מיד בכניסה מתגלה עבודה של El Anatsui משנת 1992 מעין פסל עץ בגובה 20 ס"מ ומשתרע לאורך כשבעה מטרים ובו חקוקות דמויות חסרות פנים המזכיר תור לוויזה.
החלל המרכזי מורכב משמונה אזורי משנה המקובצים לשלושה חלקים:
דאקאר, אביג`אן, פאריז
לאגוס, הרארה, לונדון
יוהאנסבורג וקייפטאון
כעיקרון ניתן להבחין בחלל זה בשני מודולים נפרדים:
א. מעין שולחנות אור הכוללים חלקי מפות של הערים יחד עם תצלומי צבע של שכונות ואזורים בעיר. אלה סוקרים הן את ההיסטוריה הפיזית של כל אחת מן הערים הנידונות והן את הסצנה היצירתית והתרבותית העכשווית שלה. צילום תיעודי, קולנוע, ספרות, עיתונות, חומרים חינוכיים ואפילו מוזיקה ממלאים כאן תפקיד נכבד.
ב. יצירות האמנות עצמן. כל עיר מיוצגת על-ידי עבודותיהם של שניים עד שלושה אמנים, אחד הוא תמיד צלם יוצר. עבודתם תפנה/תשקף במפורש או במרומז סוגיות, בעיות, עמדות, ערכים, אופני מבט, פרשנויות וכיו"ב הקשורות לתהליכי הטרנספורמציה העירונית או לתמורות בסגנון החיים ובמנטליות עירונית.
בפרויקט "נשים- אדמה" פרי מצלמתו של האמן הסנגלי Ousmane Dago Ndiaye נראית סדרה של תשעה צילומי צבע המראה נשים בתנוחות שונות עטופות בוץ או אדמה. גופות ללא פנים גופות של נשים פוריות כמו אדמה. האדמה הופכת בוץ, הבוץ מתערבב בזיעה ואז מתחיל לגלוש. זכרונות תעתועים רגעים של משחק של תשוקה של מסתורין רגעים בהם משהו נדמה כנעור לראשונה. רגעים שנקלטו בעדשת המצלמה כאילו התרחשו באקראי.
ראוי לציון גם המיצב של האמן Viyé Diba "הרחוב הוא שלנו" משנת 2001. מי שיותר משני עשורים כיוון את מבטו לעבר אלה המאכלסים את העיר כמו גם לעבר החפצים התלויים על קירותיה על מנת להזין בדרכו שלו את הדמיון של אלה הבאים במגע או חיים את יצירותיו להיות קשוב לקצב הדברים יהיו אלה גרביים לא תואמות או חפצים המושלכים בצדי הדרך זוהי כבר תחילת ההשראה, פיתוח של רעיון, לשים עצמו בתנוחה של יוצר שברגע שהיצירה מושלמת הוא מלמד את הזולת להביט בצורה שונה על סביבתו.
Sokari Douglas Camp היא יוצרת ילידת זימבאבווה המתגוררת בלונדון. נמאס לה, היא מודה. היא עייפה מכך שמתייחסים אליה כאל אמנית אפריקנית בלבד, שמתייגים אותה אמנית "אתנית", "בעלת עניין אנתרופולוגי". נקעה נפשה מכך שמתייחסים ליצירתה כמתאימה ורלוונטית למוזיאון העוסק בתולדות התרבות, למוזיאון הטבע, או למוזיאון לאמנות אפריקה, אבל אף פעם לא למוזיאונים ותערוכות גדולות של אמנות בת-זמנינו. למה לא מתייחסים ליצירתו של ריצ`רד לונג כאמן `אתני`? היא שואלת. היצירה שלו הרבה יותר אנתרופולוגית משלי...
ואכן ביצירתה "פרויד - הקורבן בלבן" 1993, מתכת עם מנוע חשמלי. נראים קוים בינלאומיים לגמרי. פרויד יושב ברגליים משוכלות וזרועותיו שעונות על מסעד הכסא, כפות הידיים בחיקו. הוא נוקשה וחמור סבר. מעל למיטת הטיפולים של הפסיכואנלטיקן נראית דמות נשית בחזה חשוף וזרועותיה משולבות, כמבקשות להסתיר את שדיה. לפתע פתאום הכל מתחיל לנוע ונכנס לתנועה. מה ניתן להסיק מהסערה המתרחשת, מהעובדה שחוסר הבטחון הכי אינטימי שלנו נחשף לעין כל. התוצאה היא בלבול, או העדר הכרה בקשרי הלב האנושי המחוללים תוהו ובוהו.
חלל הסיום סובב סביב הצורות החדשות של יחודיות וסוביקטיביות הצצות באפריקה כיום, בעיקר בשל היותן חלק מסגנון החיים האורבני. ביצירתו של האמן הדרום אפריקני Moshekwa Langa "מרחק זמני (עם כוונת פשע) תמצא אותנו במקומות הטובים ביותר..." 1997, מיצב ענק בגודל של 8X3 מטרים בו נראות מכוניות (צעצוע), בקבוקים המדמים מגדלים, וסלילי חוטים גדולים שהחוטים נמתחים מהם בכל מקום על פני המשטח ומדמים מגדלי תקשורת, ניכר הכאוס האורבני בצורתו המתסכלת ביותר... וכך אנו למדים שאמנות ההישרדות באפריקה המתעוררת היא צורך קיומי ויומיומי. היא נמצאת בכל שלבי הסקלה החברתית. שום דבר לא מתכלה. הכל יכול להשתנות ואכן משתנה. פיקאסו לא האמין בקיומו של צבע כלשהו. הוא טען שביכולתו לעבוד עם כל דבר שנמצא תחת ידו. ואם מאמינים כמוהו שהאמנות אינה אלא תאונה, מעין נס שגרתי, אז יש להודות שהעיר באפריקה נוטלת חלק לחלוטין ביצירה האמנותית.
זווית אישית
זו הפעם הראשונה שביקרתי בבניין ובמוזיאון הזה המשלב גם בניין יפהפה וגם תערוכה מעניינת ויוצאת דופן. אני ממליץ בחום לבקר בתערוכה הזו ולשלב את הביקור בה עם הצצה במוזיאון ה- MACBA אותו אתם מכירים מהכתבה הקודמת.
Bom Boys יצירתה של הפסלת הדרום אפריקנית ג`יין אלכסנדר
תודה מיוחדת לאיתי רון.
