אבל ראשית - הפרידה מסידני:
קצת לפני שעוזבים את סידני לטובת המדבר השקט והנינוח אנחנו מעט עייפים מהעיר הסואנת. בעצם לא כולם, רונית יכולה ליהנות שוב ושוב משוטטות בעיר הגדולה והיפה ולהביט בנוף האנושי הצבעוני. אם כבר יש צדדים אורבניים למשפחה שלנו אין ספק שהם מתרכזים בה, כך שמרבית מטלות הסידורים בעיר מוטלות עליה, והיא זוכה מדי יום לאתנחתא קלה מכולנו לשעת שוטטות של חיפוש אחר אוכל (ממש כמו המלקטות של פעם), ביגוד, וכל מה שצריך. בנוגע לאוכל מצאנו כפתרון נוח וזול את המסעדות הסיניות במרכז וברובע הסיני (במדרחוב Dixson), מקסימום 20$ לארבעתנו.

יום אחרון בסידני (עד לסוף ינואר)- סגרירי, קר ומטפטף, יצאנו לטיול בגן הסיני. יפה, אבל קשה ליהנות מפסטורליות בעיניים עם רעש באוזניים (מעבודות ברחוב הסמוך). אחר הצהריים רצינו ללונה-פארק, הגענו בשייט אחרון במעבורת, וגילינו שגם הלונה-פארק נסגר כאן מוקדם. הסתפקנו בקפה ועוגה ב"סידני-קפה", מקום מדהים, המפרץ כתפאורה משגעת. מומלץ, אך עדיף בלי ילדים למי שיכול. להתראות סידני! (אליה עוד נחזור פעמיים, עם הקראוון, ובסוף הטיול לטיסה חזרה).

 
זריחה במדבר
אל המרכז האדום:
מסידני אנו ממשיכים בטיסה ללב המדבר בטריטוריה הצפונית, שם נטייל כעשרה ימים בטרם נמשיך לקירנס ומשם נרד עם קראוון לאורך כל החוף המזרחי. החלטנו על הקיצור בטיסה לאחר התלבטויות רבות, על מנת לחסוך לא מעט ימי נסיעה ארוכים (כ- 3000 ק"מ) בתוואי לא ממש מענין, ויחד עם זאת לא לוותר על אזור ייחודי זה.

הטיסה לאולרו (או בשמו המודרני "איירס-רוק") עוברת מהר. תומר מעסיק את עצמו ונרדם רגע לפני הנחיתה ושקד מנצחת בטריוויה. מתחתינו בין העננים מרחבים עצומים בלי כלום, מעבר חד מהכרך ההומה למרחבים הכמעט לא מיושבים. לקראת הנחיתה ניתן לראות בחטף את הסלעים המפורסמים, האולרו והאולגס, וסביב האדמה הצבועה אדום עז, מקור הכינוי "Red center". אנו מופתעים מכמות הירוק, משהו כמו הנגב בחורף טוב, ולפרקים אף מיוער בצפיפות. ציפינו לנוף יותר יבש. התמזל מזלנו ובחודש האחרון ירד כאן הרבה גשם (יחסית) והכל ירוק ופורח. מפתיע גם הקור- מסתבר שמקסימום 20 מעלות כעת ביום, ובלילה הממוצע בתקופה זו רק 4 מעלות, ויכול להיות גם מינוס 5! איכשהו חשבנו שתיק המעילים כבר לא יפתח בקרוב, וטעינו בגדול.

 
קולאז` פרחים
התארגנות, וניסיון מקפיא לעשות אתנחתא בבריכה (טענו שהיא מחוממת...) ומכאן לצפייה ראשונה מקרוב באולרו לעת שקיעה. הכניסה לשמורה עולה כיום לשלושה ימים 25$ למבוגר, ילדים חינם. אינפלציה רצינית שכן בלונלי-פלנט שלנו (מהדורה קצת ישנה) זה רק 10$, אבל מה זה משנה בעצם. אנחנו מתמקמים במקום המאורגן לצפיה בשקיעה, ה-Car Sunset, שולפים מחצלת, משחקים לילדים ומחכים למופע השקיעה. השמש יורדת, הסלע נצבע אדום בוהק והופך למט חיוור כשהשמש נעלמת מתחת לאופק. מיוחד ומרשים, למרות ששמים מעוננים יותר היו יכולים לעשות את המופע למעניין יותר, כמו שראינו למחרת היום מהכפר, ואני גם בזריחה אליה השכמתי בהמשך לבדי.

בנקודת התצפית מפגש משעשע: בקראוון לידינו מתגלים ארבעה צעירים וצעירה, ממוקמים על הגג עם שתייה וגיטרה. לפתע נזרק אלינו "שלום" בעברית, ומסתבר שאחד מהם דובר עברית רהוטה, ולאחר אפילו דודים ברעננה... הילדים מתלהבים מאד. החבורה העליזה מכבדת אותנו בשמפניה אוסטרלית (מעולה) וכך, למרות שלא תכננו מראש, גם אנו מוצאים עצמנו לוגמים משקה לאור שקיעה. ככל שהשמש יורדת קור מקפיא עוטף אותנו ואנו ממהרים חזרה. באור אחרון, לאורך קו דק כחלחל שנמתח מעל המישור המדברי, עצי הבוש נראים כצלליות בצד הדרך, יפה עד כדי סוראליסטי, ולאחר מכן שמיכת כוכבים נפלאה נפרשת מעלינו.

 
האולרו
 
הקפת אולרו:
על מנת להיות קרובים, לגעת בסלע, ולהתרשם באמת מהפלא הגאולוגי הזה, שהוא גם אתר קדוש לאבורג`ינים, יצאנו למסלול המקיף אותו, כ-9 ק"מ בשביל נוח, המתחיל בנקודת החניה ליד נקודת הטיפוס. הטיפוס על ההר אסור לפי אמונת המקומיים ופוגע ברגשותיהם, אולם אין אוסרים זאת על התיירים. אנו מביטים באנשים הרבים שכן מטפסים וחושבים אולי בכל זאת... אך מוותרים מתוך כבוד לבעלי הקרקע כאן, האבורג`ינים, שאמנם לא פגשנו בהם כמעט עד עתה, אולם רוחם שורה במקום. במסלול ההקפה, הסלע הענק הזה, ששני שלישים ממנו קבורים מתחת לקרקע, לובש צורה חדשה בכל פינה- מתגלים בו ערוצים ומערות, ומגוון צורות סלע שונות ומשונות, ואנו משתעשעים בדמויות שהן מזכירות לנו. המסלול כולו גם טובע בצמחיה באופן מפתיע, ואפילו הפריחה כאן, בדרכה המצטנעת, שופעת בצבעי אדום סגול וצהוב. קטה-צ`וטה (Kata Tjuta):
החצי השני של השמורה, אוסף סלעים מעוגלים, ועל כן שמו- "ראשים רבים", או בשפת המקום- קטה-צ`וטה. המתחם כולו טובע בצמחיה מדברית מגוונת ובעיקר בין סלעי הענק- היכן שזורמים מפלי המים הניגרים מהסלעים בשעת שטפונות, נחבאים להם ערוצים ירוקים כמעין נאות מדבר. כל אלו יוצרים מתחם מדהים ומרשים מהאולרו לדעתנו. מומלץ לא לוותר ולהקדיש למקום יום טיול, או לפחות תצפית. שני מסלולים עיקריים עוברים בין הסלעים, מתוכם עשינו את הקצר יותר, Walp Gorge Walk, אשר מוביל אל בין שניים מסלעי הענק האדומים בתוך ערוץ ירוק, ובו אפילו מעט מים שנשארו מהשיטפון האחרון. המרווחים הצרים בין הסלעים הופכים למנהרות רוח, וגם יוצרים הד מרשים אשר שעשע שוב ושוב את הילדים. אפרופו שיטפון- מתמונות שראינו, ללא ספק הכי מרשים לראות את הסלעים הללו בעת גשמים, אז כל מדרון ונקיק הופך למפל שוצף החורץ בסלע- חזיון נדיר של פעם בחיים!



זהו מבחן ראשון של הליכה משפחתית. שקד היא כבר הולכת מנוסה, אולם כבר אחרי כשעה מסתמן אצל תומר משבר קל. רונית מפעילה את קסם מספר הסיפורים, ומוליכה את הילדים המפטפטים ללא הרף. כך, סיפור אחרי סיפור, בעוד אני מתרחק לפעמים ונהנה מהשקט ומשלוות המדבר. הרבה אנשים מגיעים לכאן רק כדי לחזות בסלע, אך אז מגלים את היחוד הנוסף שיש למקום- שקט המתנגן בראש כמוסיקה נעימה ומרגיעה. ברבע המסלול האחרון אנו מתחלפים באחריות, ורונית מתרחקת, על מנת לגלות גם היא את השקט הזה. לאחר כ- 4-5 שעות אנו חוזרים לנקודת המוצא. הגיבוש עבר בהצלחה, שני חניכים מצטיינים- שקד ותומר!

 
החניכים המצטיינים
 
לאורך המסלול מצויות נקודות רבות הקדושות לאבורג`ינים, וכן מספר ציורי קיר מטושטשים, שכן האבורגינים נהגו לצייר ציור על גבי ציור כך שכל ציור מוחק את קודמו. בתום המסלול אנו נוסעים ל- Cultural center, המרכז התרבותי האבוריג`יני המצוי בלב השמורה. המבנה של המרכז מרשים ביופיו הנטמע בנוף המקומי, אך התצוגות מאכזבות. דווקא אומנות אבוריג`ינית שראינו בסידני היתה מלהיבה הרבה יותר. כמו בכל הסביבה, גם במרכז הזה בני המקום, האבורג`ינים, או בשמם המדויק יותר, בני האנארגו, לא נראים כמעט בשום מקום!

חייבים גם לומר כמה מילים על הסדר: זוהי השמורה הראשונה בה אנו מבקרים באוסטרליה. הכל טיפ-טופ, השבילים אפילו מסודרים מדי והנקיון מדהים. לא ראינו שקית או פיסת נייר אחת, ואף לא בדל סיגריה! כמו כן, כל המבנים בסביבה, וביולרה, הכפר המשרת את כל התיירות באזור (כחצי מליון בשנה!), מוצנע בסביבה, ומשתלב בנוף באופן כמעט בלתי מורגש, בלי לקלקל את הנוף המיוחד, והשלווה המדברית. כל השוואה לארצנו הקטנטונת מעוררת קנאה רבה!


 נהיגה בצד שמאל:
הרכב השכור שלנו נתן הזדמנות להתרגלות ב"קטן" לפני הקראוון. צריך לחשוב לפני כל פניה ולא לתת לאינסטינקטים להשתלט, לשמור על השוליים בשמאל בכבישים צרים וזה יותר קל ממה שחושבים. עדיין מתוך הרגל אני ניגש כל פעם לפתוח דלת שמאל ורונית תמהה על גינוני הג`נטלמניות, ובמקום איתות מפעיל את הוישרים (כן, גם זה הפוך).

קינגס קניון (ווטרקה Watarrka):
מאולרו אנו נוסעים 300 ק"מ, וכעת מרגישים ממש ב"אאוטבק", אלא שכאמור הוא ירוק באופן מפתיע. בדרך חיפשנו קנגורואים, אבל ראינו רק גמלים. בעצירה ב- kings Creek למנוחה קלה, בפונדק שכאילו יצא מאיזה מערבון, פגשנו תוכי מדבר (תומר מתעקש שהוא דיבר עברית), והאכלנו קנגורואים לשמחת הילדים. אחר הצהריים כבר הספקנו להגיע לשמורת Watarrka, הלא היא קינגס-קניון, ולעשות את המסלול הקצר (Creek walk) אשר בתוך הקניון עצמו. ערוץ הקניון המרהיב מוקף במצוקים של כ- 200 מטרים, מגוון תצורות סלע חול אדום מפוסלות וצמחייה עבותה, עם דקלים מרשימים.

 
למחרת יצאנו ל- Canyon Rim Walk, מסלול הליכה אשר מקיף את הקניון למעלה על המצוקים. המסלול מתחיל בעליה המוגדרת תלולה וקשה, אני עוד התעכבתי בשרותי הפארק כאשר רונית והילדים החלו להתקדם. עד שהדבקתי אותם, כבר הינו כולנו בסופו של הטיפוס... למדנו לקחת בפרופורציות את האזהרות המקומיות. את המסלול המרהיב עשינו במזג אויר סגרירי, מלווים בטפטוף חלש (קסם מעילי הגשם עבד שוב - ציוד לגשם דחוס בתרמיל - סגולה שלא ירד), ומתוך 8 ליטר מים שלקחנו, כחצי מהוראות הפארק שמורות על ליטר לשעה לאדם, הזדקקנו לשניים.

מי שיעשה את המסלול במזג אוויר חם יותר יתאמץ יותר, אך יפוצה ברחצה ב"גן העדן" (Garden of Eden) אשר באמצע המסלול. לנו הרחצה לא היתה רלוונטית, במים הקפואים תחת שמים קודרים. לאחר כ-4 שעות סיימנו את המסלול המעגלי, לא שבעים מהמראות, ובמיוחד תומר, שעבורו תצורות הסלע היו כלונה-פארק של מתקני טיפוס וניתורים. בקינגס-קניון רזורט העברנו ערב שני במסעדת הברביקיו המקומית עם פיצה, צ`יפס ובירה ובליווי הופעת קאנטרי אוסטרלי משעשעת של ה-Roadies, הרי הם פטרי וראובן, זוג יהודים נחמדים מבריסביין, עוד מפגש משעשע ולא צפוי באמצע שומקום.

 
כמה מילים על בני האנאגו:
קשה להיות כאן בלי להזכיר את בעלי הבית האמיתיים, אלו הם בני האנאגו, או האבוריג`ינים בשמם היותר מוכר, שם שמקורו פשוט במילה "ראשוני" בלטינית. להפתעתנו, כמעט ולא פגשנו בהם עד היום, אפילו לא בטריטוריות שלהם, כמו פארק האולרו הקדוש להם כל-כך, או בגלריות של האומנות המקומית.

העובדה שאלו הם התושבים ה"ראשוניים" של היבשת, אשר הגיעו לכאן כבר לפני כ- 40 אלף שנה מדרום מזרח אסיה, והיו מבודדים לגמרי במשך אלפי שנה, אינה עוזרת למצבה העגום של אוכלוסיה זו כיום. המפגש הטראומטי עם המערב אשר השתלט על היבשת, הוקעתם כ"פראי-אדם" ומדיניות שלטון של עוול (בלשון המעטה) אשר נמשכה עד אמצע המאה ה-20 (עד אז לא נחשבו אפילו אזרחים!), הרחיקה אותם מהחיים המסורתיים. במקביל, הם נשארו ללא יכולת של ממש להשתלב בעולם החדש, ורבים מהם מצאו את דרכם לאלכוהול וסעד.

באנשים עצמם, כאמור, כמעט ולא פגשנו, אולם באומנויות השבט נתקלים כאן בכל פינה. אומנות הציור, במינימליזם עד כדי הפשטה, בגאומטריה ובצבעוניות החושנית של צבעי אדמה, הלהיבה אותנו גם אם איננו מבינים את הפילוסופיה מאחוריה, שכן הציור האבורג`יני הינו ציור אשר מייצג רעיון ומהווה חלק מפולחן, ואיננו ביטוי עצמי של האומן כפי שאנו רגילים באומנות המודרנית.

 
נותר לנו לקנא באלו שזכו למפגש בלתי אמצעי ולהכיר קצת את צורת החיים המסורתית של עם הולך ונעלם זה. זהו בינתיים, נספר רק עוד שהילדים שואלים מדי יום "מתי נגיע לאוטו-בית", אבל קודם אנו עוד ממשיכים קצת במדבר בדרכנו לאליס-ספרינגס. נעדכן כמובן. להתראות לכולם.

יעדי הכתבה