מגיעים לקיירנס
הגענו ל-Cairnes. העיר הגדולה, העיר הצפונית, בצפון מזרח היבשת. להגיע לכאן זה כאילו הגענו לאחר ריצה ומאמץ לתחנת בסיס במשחק בייסבול. זה מאפשר מנוחה, תיקוני הבית, הצטיידות: אוכל ומוצרים ויצירת קשרים עם הבית -טלפון ואינטרנט. אצלי, ציני שכמוני, זה מביא בנוסף, גם לחשבון נפש, הפעם חשבון הנפש עד כה של המסע. חלפו, עברו 4 חודשים מאז שיצאנו מהארץ. 3 חודשים בנדודים. נו? מה קורה? איך זה? האם יש שגרה, יש שעמום? המראות והנוף זהים לאורך כל הדרך. הים כחול, היערות ירוקים, השמיים כחולים. האנשים סביבך גם הם זהים. כה צפויים כאילו מתוכנתים. יוצא לפגוש אנשים מעניינים ותופעות שונות אבל נראה שאף הן נדירות וקשות לגילוי.
רוב הזמן-שיגרה. נוסעים ונוסעים. אמר מי שאמר "טוב יותר לנסוע מלהגיע". הוא בודאי לא התכוון למרחקי נסיעה של 500 ק"מ. לועסים גזר או תפוח כאשר השעמום בפה מתגבר. פותחים רדיו או שומעים דיסק כאשר השעמום באוזניים עולה. מדברים ומקשקשים כאשר השעמום מדגדג בלשון. ו... כותבים כאשר השעמום מגיע לאצבעות. מצד שני, מה הייתי עושה לו הייתי נשאר בבית? אני מניח שהייתי ממשיך לעשות מה שעשיתי ומה שחבריי שם ממשיכים ועושים, חיי שיגרה ושעמום מתפהק.
רגע פילוסופי, ברצינות, אני חושב שאני נהנה. כולם סביבי חושבים שאני נהנה. לכן אני בטוח, נהנה. נזכרתי בדבריו של אחד החברים במסיבת הפרידה: "לא שהרהורים כאלו לא עולים בנו עצמנו מעת לעת אבל אתם "בחוצפתכם" קמתם ועשיתם מעשה. אתם מגשימים חלומות. חלומות החבויים בלבנו, להרים ראש ולהסיטנו מדרך השגרה, שכל פעם שהם מנסים לבצבץ, הם נקברים עמוק על ידי הפחדנות". חשבתי לעצמי "נכון, אנו חיים בתוך החלום שלנו עצמנו", אבל בחלום אין זבובים ואין חום מעיק. המחשבות רצות בראש באי סדר גדול. לפעמים אתה נזכר במה שהיה, לעיתים אתה תוהה מה יכול היה להיות ולפעמים אתה דואג מה יהיה. או מה היית רוצה שיהיה.
בתוך גל המחשבות אני מתרגז רוגז רב מדברים של מה בכך ואשר מטרידים את מנוחתי ושלוותי ברגע זה. הייתי רוצה לא פעם ללכת לפינה ולהסתגר בתוך עצמי. אבל אין! כולנו קשורים אחד לשני קשר גורדי. אני, מיכל והשבלול שבו אנו חיים. בסוף היום אני כבר יודע שאין להם כל משקל בתוך החוויה האדירה שאני עובר. קורה ואני מתעורר באישון לילה ממחשבות מה אני מעולל לעצמי, לאשתי וליקיריי מבית, שנפרדנו מהם לתקופה כה ארוכה ואני יודע שהם זקוקים לי שם לא פעם. ואז, אני נזכר בשורה משיר שאבי נהג לשיר ליד מיטתי לפני לכתי לישון. השיר מספר על אדם זקן שחוח גב וכבד רגליים המצטער צער רב שלא עשה דברים בחייו לכשיכול היה. שיר זה מזדמר בתוכי במצב זה או אחר כל חיי. קולו של אבי מהדהד בראשי "אל תדחה דברים לאחר כך, בן, פן יהיה מאוחר". אני מקווה מאוד שבבוא היום, על כסא נדנדה לא תהייה לי סיבה להצטער על מה שעשיתי ולא עשיתי במהלך חיי.
לילות לבנים עוברים עלי, פעם עם צער ופעם עם סיפוק, ער וקרוע ממחשבות האם המסע הזה נכון ומתאים לגיל שלי הלא זה לעולם ועד. לא אוכל כנראה כבר לחזור למעגל העבודה. ואם כך מה יהיה הלאה?בשלב זה יש רעיונות מוקדמים וקרעי מחשבות לא מגובשים עדיין. מה שבטוח הוא כי לא אעביר זמני על ספסל בגן.
ממשיכים לאאוטבק
החלטנו החלטה שגרתית של בוקר לא להמשיך לכיוון Port Douglass ולא לכיוון Cooktown. הערכנו שהנוף הוא נוף שבו עברנו ומוכר לנו, ים, עיירות קייט שבעות, בתי מלון על טיילת, ואילו אנו העדפנו להמשיך לכיוון ה-Outback, המדבר בלב היבשת. אנו נעבור מסע ארוך של 3000 ק"מ בתוך המדבר.
הגענו לעיירה מבודדת בין ההרים ויערות הגשם, בעלת השם המגוחך "Ravenshoe". דבר ראשון, כהרגלינו, אנו פונים לתחנת המידע לתיירים, לבקש חומר והמלצות לביקורים באיזור. לתדהמתנו העובדת פונה אלינו בעברית! מסתבר שהיא היתה מתנדבת בישראל בימי מלחמת ששת הימים ומאז זוכרת את השפה. יהודים יש בכל פינה בעולם. העיירה מסבירה פנים לטייל. הקצתה איזור של תחנת רכבת שאינה עוברת כאן יותר, ומאפשרת לטיילים בעלי קרוואן לחנות במקום ולהתחבר למים ולחשמל במחיר של 5$ (ללא חשמל 2$). יש תופעה שהולכת ומתפשטת במיוחד בכפרים ועיירות קטנות והיא הקצאה של שטח המיועד לטיילי קרוואנים חינם או במחיר עלות של 5$ ללילה כולל מים, שירותים, מקלחות וחשמל. העירייה או המועצה בשילוב אנשי עסקים מממנים זאת על מנת להסיט טיילים ממסלולם, בהנחה צודקת כי טיילים אשר חונים במקום, יקנו וישתמשו בשירותי המקום וכך יתרמו לרווחת העיירה.
אנו ממש קרובים לרחוב הראשי, בטיול של בין הערביים בין החנויות במקום מתברר כי ירקות ופירות יקרים מאוד, יותר מהערים. בשר יותר זול ומחירו ממש מגוחך. כדאי לשם חסכון להכין כריך עם שתי סטייקים ופרוסת לחם באמצע. האנשים שאתה משוחח איתם אינם מגלים סקרנות מי אתה ומאיפה אתה למרות המבטא הזר. אולי בעצם הם אדיבים ולא נוהגים לתחוב את אפם לעניינים לא להם. אתה נוסע בדרכים, שעות רבות בכביש ראשי בן מסלול אחד ובקושי רואה מישהו נוסע מולך. משאיות ארוכות, 54 מטר של Road Trainחותכות את האויר כשהן עוברות לידך ואתה מטלטל עם הרכב מצד לצד. בדרכים אלו לכיוון הצפון אתה פוגש טיילים עם מוטורהום וטריילרים נגררים בכל הגדלים וכל הצורות. רוב רובם של טיילים אלו הם בני הגיל המבוגר, רובם אוסטרלים וניו זילנדים. וגם אירופים (גרמניה ושוויץ). כל פעם אני נדהם מהתופעה: זוהי הדרך הפופולרית להזדקן באוסטרליה. פרשת מהעבודה, בתום סבב מסיבות הפרישה, בכסף הפיצויים, אתה רוכש בית נע ומתחיל לנוע.
הסטיקרים המודבקים על גבי השמשה האחורית אף הן בדיחות הגיל המבוגר: Old Fart וכן: "I spend my children"s inheritance". גורל משותף, קולגיאליות, כמעט חברות, כולם מברכים את כולם במאור פנים ובחיוך. מיכל הנווטת, יושבת לידי, מחזיקה בידה מפה שבה מסומנים האטרקציות שחייבים לבקר בהם. שום שכנוע של סטייה מהדרך צפונה לא יזיזו אותה מעמדתה הלא מתפשרת, זה "Must". לכן אנו סוטים מהדרך צפונה אל מנהרות "Undura" תופעת טבע וולקנית אשר פיסלה באבן מערות. המחיר הוא 34$ למבקר עבור שעתיים סיור והדרכה. לטעמי לא שווה. מי שביקר במערות נטיפין וזקיפין לא יכול להתרשם ממערה ארוכה וגדולה ללא תואר וללא הדר. החניון הסמוך לאתר נמצא בלב הטבע. במקום מקפצים עדרי קנגרו להנאתם ולהקות צווחניות של תוכים ירוקים מתעופפים מעל ראשך. הצרה בכל גן העדן הזה הוא נחילי זבובים המזמזמים לך באוזניים ומתיישבים עליך על כל גופך בהמוניהם. מי שהיה בסיני לאחר מלחמת ששת הימים יודע על מה אני מדבר. תוסיף לזה שאתה צריך לגשש דרכך באפלה לשירותים ולמקלחות כי אין חשמל ואת המחיר הנדרש של 14$ תגיע למסקנה כי החניון הזה הוא הגרוע שביקרת עד כה.
החיים האלו לימדו אותנו למתוח את הזמן. המתח בחיים הולך ונעלם ואילו אנו במקום המתח מותחים את היום. למעשה אנו חיים לא רק חיים אחרים נטולי דאגות ממשיות כל שהן (כמעט). אנחנו מותחים את היום ל-60 שעות ביממה. כל דקה נמתחת. קמים בבוקר מאוחר יותר ולאט לאט מקפלים את השמיכה, מסדרים את הבית לקראת יקיצה. לאט, לאט... הייתם פעם בסרט אילם כאשר כולם אצו רצו כל הזמן? אז היום אנחנו בדיוק ההפך בקטע של "Slow Motion". היד מתרוממת לאט, הפה נפתח באיטיות והאוכל נלעס ונלעס. מתי הקדשתי כל כך הרבה זמן לדברים שעשיתי לעצמי עד היום כלאחר יד? ככה כל דקה נמתחת. אנו עוצרים ב:"Rest Area", מין תחנת עצירה שיש בה שירותים ומים. אנו יושבים בבית. איתנו עוד כמה פליטי דרכים וחום. כולנו מתיישבים על מדרגות הבית ומחכים לבריזה הראשונה אשר צפויה להגיע לקראת 7 בערב. בינתיים יושבים עם "שצופק" מאולתר, נלחמים בענן הזבובים העט על כל פיסת עור חשופה. מקשיבים לדיסק של יהודית רביץ ובוהים. לא חושבים על כלום. ככה המוח גם נח.
למדנו כלל בחיים והוא "אסור בכלל להתאמץ ולעבוד קשה". הכלל הזה תופס יותר במדבר. כאשר אתה מתאמץ במדבר, פלגי מים שוטפים את גבך. הזיעה נכנסת לעיניים ועל הכל חגיגת זבובים.
מהסל של מיכל: איזי מנדנד לי כל הזמן לגבי הפינה שלי: "תכתבי משהו, תחשבי על משהו". אין לי מה לומר דבר אבל מבחינתו זה לא תירוץ. לדעתו אני צריכה להתיישב ולא לקום מהמקום עד אשר המוזה תגיע. אני מרגישה שהמוח מתייבש-אין לי דבר לומר. החום המעיק מוציא ממני כל חשק.
הנסיעה במדבר
הנוף משמים במדבר. האדמה חומה ואדומה בין לבין, שיחים-ארץ ה:"Bushes", נמשכת אלפי קילומטרים כולם מישוריים. הכל אותו דבר כאילו לא מתקדמים כלל. משעמם, מפהקים. בעלי מנסה לעודד אותי באומרו כי אפילו בשוויץ, לאחר מספר שבועות של טיול. הייתי משתעממת. מבחינתו, הוא אומר, הטיול עונה על ציפיותיו. מטרת המסע שלו היא להכיר ארץ חדשה, אנשים חדשים. נופים יפים הוא ראה בחייו מספיק כך שזה לא בראש שלו... תמהתני! ממילא הוא לא היה נותן לאף אחד לזלזל "בבייבי" שלו- מסע זה.
הערה פרופורציונלית: לגבי התיאורים המלודרמטיים שלנו, אנא מכם, קבלו דברים בפרופורציה. הצפיפות, הקקות, הזבובים, החום, השעמום כל זה שאיזי מדגיש שוב ושוב בתיאוריו ועושה מכל זבוב פיל. את "סבלנו הרב" זה "הדאווין" שלו (ההשראה שלי היא ממנו). יש בזה המון מן ההגזמה הפראית של שנינו. אנו הופכים זוטות קטנות וארועים מגוחכים לעניין מרכזי. אנו לא גיבורים מחד, ומאידך אנו גם לא סובלים. ברצינות, כולנו נהנים מאוד מהמסע, במיוחד הוא.
קמים בבוקר, מציצים מול הטלביזיה, החדשות. שוב הקאובויס ניצחו וכולם מכל קצוות החניון צוהלים. אנשים בוכים מרוב התרגשות. אבל עוד רגע קט ועוברים לחדשות החשובות באמת של היום: מזג האויר. תחזית זו משודרת לאורך כל היום. מבזק מזג אויר קבועים קוטעים סרטים ותכניות טלביזיה.. מזג האויר, הארצי, באסיה, ביבשת ובאזור הספציפי. הלוואי חדשות כאלו גם אצלנו.
הגענו ל-"Mount Isa" התחנה האחרונה לפני המדבר. העיר בת 23,000 תושבים שרובם ככולם מתפרנסים ממכרה הנחושת והאבץ המרושת כ- 4300 ק"מ. "ארובת רידינג" מקבלת את פנינו וסמוג תל אביבי מוכר עוטף אותנו בנוסטלגיה כמו ענן הזבובים שקיבל את פנינו. למה לכל הרוחות העירייה אינה עושה דבר על מנת לפתור את בעיית הזבובים? לחשוב שזו ארץ מערבית ולא ארץ מתפתחת באפריקה? זבובים באלפיהם מתנפלים בשצף קצף על כל אדם. אנשים מהלכים ברחובות עם מגבות או ענפי עץ ע"מ לגרש את המטרידים. ללא הועיל. אחרים אף השתכללו ומתהלכים עם כילה, רשת זבובים כמו רעלה על פניהם.
לו אני תושב המקום הייתי רץ בבחירות כמועמד לראשות העיר עם הסיסמה "עיר ללא זבובים" -הייתי חייב לזכות! עצרנו בעיר ליומיים כי היום הוא ערב ראש השנה. וצריך לחגוג. יצאנו לבושים בגדי חמודות שנשלפו מהארון לרגל החג ויצאנו למקום היחיד הפתוח בשעות הערב: "הפאב האירי". תמורת 13$ קיבלנו ארוחת בופה אשר כללה על פי מיטב המסורת האוסטרלית ים של בשרים לסוגיהם, סלטים ועוד. קינחנו את הערב בהרמת כוסית נישוקים ואיחולי שנה טובה כמיטב המסורת רק ללא תפוח בדבש. בכוס השניה ראיתי בעיני רוחי את יקיריי, כולם מתכנסים וחוגגים את החג, אני יודע שהם מצטערים שאני לא איתם בערב זה. בכוס השלישית אני גם קצת מרחם על עצמי.. עם הכוס הרביעית מצב הרוח משתפר והזכרונות נמוגו.
החום מעורר אותנו מוקדם ואנו יוצאים לדרך. בימי חום כאלו אנו גומאים למעלה מ-400 ק"מ ביום. כאשר נגיע למקום גן עדן שמו, אנו מבטיחים לעצמנו נשאר שם עד כלות! (ללא הגבלת זמן) אבל בינתיים אנו שועטים קדימה יום יום ועמוק יותר בתוך המדבר. במדבר אין קליטה של טלפון סלולרי, אין אינטרנט. אנו מודים שבחניון יש חשמל כך שאנו יכולים בסופו של יום להפעיל את המזגן, להצטנן ולהרגע מהחום.
אליס ספרינגס
הגענו לאליס ספרינגס. עיירה בלב המדבר (30,000 תושבים). יש בה תחנות טלביזיה, כיסוי טלפון סלולרי, אינטרנט וכל רשתות המכירה למיניהם. החום ממש בלתי נסבל. לא רואים נפש חיה ברחוב. היחידים הם אלו שעוברים מקניון סגור וממוזג אחד למשנהו. כולם מנופפים בידיהם אנה ואנה להרחיק את נחילי הזבובים מפניהם. החולירות, החצופות הקטנות מעיזות אף להכנס לבנק ואז הפקידים מנפנפים מעליהם את הזבובים המתיישבים עליהם והלקוחות מולם מנפנפים את הזבובים חזרה.
תושבי המקום, רובם חסרי סבלנות, אינם אדיבים ואינם נעימים במיוחד כמו בשאר היבשת. ניתן להבין זאת. החום כאמור משגע ומטמטם. חבורות של אבורג`ינים מתגודדות במרכז, מהלכות אנה ואנה ללא מטרה. אוחזים בקבוקים בידיהם. חלקם יושבים באפס מעשה על המדרכות. בוהים אל עבר ההולכים ושבים, מבט אדיש בעיניהם. משפילים מבטם מול הלבנים. זה נושא מורכב ואנושי. זה לא לי, לא הזמן והמקום להתייחס אבל יש לי דיעה ברורה בעניין. מבחינתי אני, שלוות נפש כאילו עוטפת אותי. חם, מזיעים נו אז מה? עבורי זה שווה בשביל החוויה לחוות שונה ואחרת. הזבובים לעומת זאת משגעים אותי. קניתי כילה מיוחדת לפנים. "שצ`ופק" בידי. הם לא יכולים עלי!
חוויה שונה ומהנה היתה לאכול במסעדה שבאליס ספרינגס: Red Ochre Grill שבמדרחוב במרכז. נאמן למנהגי לטעום מהכל (למרות הבעת מחאה של מיכל) הזמנתי סטייק קנגרו מעושן. למעוניינים: כל בהמת בית עדיפה, כי בשרה נטול שרירים. ניתן שם גם לקבל סטייק אמו או סטייק תנין. זה, בהזדמנות חגיגית אחרת.
הכיוון הוא עתה אל האזור הצפוני, אל החופים, אל הציביליזציה. יעברו כמה ימים של נסיעה חדגונית וארוכה. אני מנסה כבר עתה להתכונן לנסיעה הארוכה ולארגן לעצמי מהן ההרהורים שאעלה לעצמי בדרך ארוכה זו. הפעם, אני אומר לעצמי, מחשבותיי לגבי משפחתי היקרה ומכלול רגשותיי ותחושותיי כלפיה, אני שומר לעצמי. לעומת זאת אהיה מוכן להתחלק במחשבותיי והערכותיי לגבי חברים וחברויות, "מה שרואים מכאן לא רואים משם".
