הקדמה
אליס היא העיר ה "גדולה" האחרונה שנפגוש עד אדלייד, מרחק של כ - 1,500 ק"מ דרומה ולפיכך אנו חייבים להקדיש כמה שעות לקניות: ירדן גדלה מהסנדלים שלה, הכפכפים שלי התפרקו והכי חשוב : אזלו לנו הקלטות של מצלמת הווידאו. המצלמה הנה מצלמה קטנת מימדים שהקלטות שלה ממש קטנות וממש ממש נדירות, כך שאנו מקווים שנצליח למצוא מקום המוכר אותן (עד עתה ראינו קלטות כאלה רק בסידני ובבריסביין, החזיקו לנו אצבעות). וכך במקום ללכת ל- "Desert Park" הסתובבנו בין החנויות. בסיום מסע הקניות היו לנו שלושה זוגות נעליים חדשות והבטחה טלפונית מנציג המכירות של "סוני" באוסטרליה, היושב בסידני, כי תוך שלושה ימים ימתינו לנו ארבע קלטות בקמפניג (היחיד) ליד סלע איירס, לשם אנו אמורים להגיע עוד כשבוע.
חוות הגמלים
סוף סוף יכולנו להפרד מאליס ולצאת לכיוון לב היבשת בדרכנו ל-Kings Canyon ולמוקד המשיכה התיירותי הראשון במעלה של אוסטרליה, ה- Ayres Rock. את העצירה הראשונה בדרך עשינו בחוות גמלים, אומנם עבורנו, שבילינו את כל חיינו בציון, ספינות מדבר ה"שטות" ברחבי הנגב אינן מחזה נדיר ובכל זאת הילדים שמחו לרכב על גמלים ברחבי החווה וממש צהלו כשהגמלים החלו לדהור, ושהמסכן שהוביל אותם היה צריך לרוץ גם כן בחום הנורא ששרר בחוץ. בזמן שהילדים בילו על גב הגמלים אנחנו פטפטנו עם זוג הורים אוסטרליים מבריסביין, שגם ילדיהם בילו על גבו של גמל. החלטנו לבלות את הלילה באותו חניון (אנחנו בעד שיהיו לנו חברים מבריסביין... ) וכך, במקום לנהוג עד Erldunda קיצרנו את הדרך ועצרנו ב rest area כ - 90 ק"מ מאליס. ההתחלה נראתה מאוד מעודדת: פתחנו שולחן ארוך, האבות שתו בירה והכינו עוף בסיר האפייה המיוחד של משפחת בל, האמהות הכינו סלט (ינשופים - התיאור הנ"ל מזכיר לכם משהו ? לנו זה מזכיר שיש בישראל דברים טובים שבשבילם כדאי לחזור ... ) והילדים שיחקו יחדיו.
לעומר ולרותם לא היה פשוט להתחבר עם ילדים דוברי אנגלית בלבד - בכלל, בטיול ראינו שהאגדה, לפיה ילדים לא צריכים שפת דיבור משותפת כדי לתקשר ולשחק, הופכת למציאות רק אחרי שחולפות שעות המבוכה הראשונות, ולצערנו, ברוב המקרים, שעות המבוכה הראשונות הללו הן כל מה שיש כשנוסעים בדרכים... , אך, נחזור לסיפור: כשהאוכל היה מוכן ורצינו לשבת ליד השולחן חשכו עיננו, גם משום שהחל להחשיך אך בעיקר בגלל שסביב כלי הרכב והשולחן ובכל מקום שאינו ליד האש עליה בושל האוכל, היו עננים של יתושים. ניל אמר ששם החיבה של היתושים הללו הוא mozzies והם אינם עוקצים, אנו קיווינו שגם היתושים יודעים זאת ... וישבנו לאכול. האוכל נראה מבטיח ואולי הוא היה גם מקיים.... לולא היה מתובל בכל כך הרבה "מוזיסים" קטנים... אחד אחד הודיעו הילדים שבעצם הם לא רעבים ופרשו למשחקיהם (בשלב זה כבר חלפו אותן "שעות מבוכה ראשונות" עליהן דיברתי קודם), אנחנו נשארנו, בחושך כדי שהיתושים לא ימצאו אותנו, לשוחח עם ניל ומריאן.
השיחה גלשה, בין השאר, לנושא הבלתי נמנע : איך אפשר לעזוב את החיים לכמה שבועות/חודשים ולצאת לחופשה. לפליאתנו הסתבר לנו שהבעיה העיקרית של ניל ומריאן לא היתה איך ייקחו שלושה חודשי חופשה מהעבודה וגם לא מי יממן את החיים בזמן החופשה, אלא מי ישמור על: שני הכלבים, על התוכי ועל הדגים.... ,הסיבה לכך היא שבאוסטרליה קיים סידור הנקרא: Long service leave והכוונה : מקומות עבודה רבים מאפשרים לעובדיהם מדי עשר שנים בהן עבד העובד באותו מקום עבודה באופן רצוף, לקחת חופשה בת שלושה חודשים בתשלום, משהו כמו שבתון בהוראה או כמו חופשת לידה בלי לידה - נראה לנו שזה עוד רעיון מדליק שכדאי לייבא לישראל... (כמובן לא מהצד של המעסיקים...). אחרי שעתיים בחוץ, למרות החושך, היתושים מצאו אותנו ונכנסנו איש איש לקרוואן שלו לחפש מפלט מהיתושים המציקים.
לחרדתנו ראינו שגם וויני מלא ביתושים, לא הבנו איך הם נכנסו שכן וויני מצויד ברשתות על כל פתחיו, אך העובדה היא שאי אפשר היה לנחש את צבע התקרה שכוסתה במרבדים של יתושים וברחשים. מיד שינסנו מותניים והתחלנו להילחם בפולשים לביתנו, אחרי חצי שעה בה הילדים ואנוכי -הצלפנו בלוחמים המעופפים ועופר - מצביא הקרב, מתמרן עם שואב האבק בידו ושואב את הגופות, הגענו למסקנה שהמעופפים קטנים וכנראה מצליחים להכנס דרך הרשת ולפיכך, מצביא הקרב והאחראי לאסטרטגיה הורה להכניס למערכה גם לוחמה ארטילרית: תרסיסי יתושים. התרסיס עזר בעיקר למי שמכר לנו אותו. על היתושים הוא לא עשה כל רושם ובנוסף הוא גרם לצרבת ושרף לנו בעיניים ...והשפיע לרעה בעיקר על עומר המסכן ששאף ממנו בכמויות והקיא את המעט שאכל. הכרזנו על כניעה, לא היתה לנו כל ברירה, זה היה מקרה קלאסי בו הכמות הכריעה את האיכות... , למצביא לא נותר אלא להוריד את הדגל לחצי התורן, לקפל את חפצינו ולסגת משדה הקרב, נפרדנו ממשפחת בל, החלפנו כתובות מייל ונסענו דרומה.
השעה היתה 23:00 בלילה ללא ירח, בדרך כלל אנחנו משתדלים להימנע מנהיגה בשעות הדמדומים ומאוחר יותר פן נפגוש בקנגורו המקפץ על הכביש. אומנם לאחר התיקון היסודי שעבר וויני, עקב פגישתו הקודמת עם קנגורו, עופר הרכיב על פגושו של וויני שתי משרוקיות המייצרות, כשהרכב נוסע במהירות העולה על 30 קמ"ש, קול שריקה האמור להפחיד את הקנגורואים ועקב כך מונע מהם מלהתקרב לרכב. עדיין לא החלטנו אם מדובר בהמצאת המאה או בדרך להוציא כסף מאנשים תמימים.... אך הפעם, כפי שיכולתם להבין מתיאור המערכה בה השתתפנו, מדובר במצב חירום ולא היתה לנו ברירה אלא להמלט... וכך נהגנו, לא מהר מדי, לכיוון Erldunda , כנראה שלוח הזמנים שלנו אינו נתון לשינויים ומשמיים מסדרים שנעמוד בו. ראינו קנגורואים בצידי הכביש אך למזלנו לאף לא אחד מהם התחשק להתאבד על הכביש..., אולי המשרוקיות הללו הן פטנט מוצלח בכל זאת...
קינגס קניון
לאחר כמה עשרות ק"מ ראינו שלט ירוק המורה על פניה ימינה ל Kings Canyon, (שיכונה להלן, לשם נוחות ההקלדה : קינגס קניון) . השלט ציין כי המרחק לקניון הוא 202 ק"מ, נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, לפי התכנון שלנו אנחנו רחוקים 347 ק"מ מהיעד, ואכן, עיון בשלט לימד אותנו ש "יש בעיה" (כפי שרותם אומרת ... ) והבעיה היא שמחצית מה- 202 הק"מ הנ"ל אינם סלולים. למרות האמור בשלט החלטנו לבדוק את הדרך וכאן אפתח סוגריים גדולים ואסביר: אפשרויות התעבורה במדבר מגוונות, יש road, משמע כביש, ואם מדובר בכביש ראשי הוא מכונה לעיתים high way (למרות שכל קשר בין האוטוסטרדות שאנחנו מכירים לבין הכבישים הללו מקרי בהחלט, במחשבה שניה יש דמיון בין השניים: בשניהם אין רמזורים, באוטוסטרדות "שלנו" יש במקום רמזורים גשרים ומסעפים, ב hwy של המדבר פשוט אין צורך ברמזורים.... ).
חוץ מה road יש גם unsealed road, משמע: דרך כבושה בה בדרך כלל אפשר לנסוע בכל רכב ובתנאי שהוא עמיד, (זה סוג הדרך עליה היו אומרים בישראל שהיא אידאלית לנהיגה ברכב בעל העבירות הטובה ביותר : הרכב של המעביד....), יש גם dirt road שהיא בעצם דרך עפר ובה מומלץ לנהוג רק ברכבי wd4 וישנם roads wd4 משמע: דרכים בלתי עבירות למכוניות בעלות הנעה "רגילה" (4X2) - כל ההסבר הזה נכון רק לעונה היבשה, בעונה הרטובה כל ההתניידות, בכל סוגי הדרכים קשה יותר ולפרקים, כפי שכבר ציינתי, גם כדי לנהוג ב-hwy צריך 4X4 ולפעמים זה לא מספיק וצריך סירה...
ובכן, אנחנו בדרכנו לבדוק את הדרך הלא סלולה לקינגס קניון, לאחר כמה מאות מטרים ראינו שלט, הפעם צהוב, המודיע:" 4WD Recommended ", ואחרי עוד ק"מ או שניים של קפיצות, חריקות וקירקושים הופיע שלט, הפעם אדום, שמתחיל במילים :" No Caravans" ואחריו תיאור של כל המכשולים שהנוהגים בדרך עלולים לפגוש: בורות מכוסיי אבק חול, סלעים על הנתיב ועוד מיני מרעין בישין... , O.K, אנחנו מבינים מהר כשמסבירים לנו לאט... , סבנו על עקבותינו וחזרנו לכביש הראשי. עופר נהג עוד 80-70 ק"מ עד שהגענו ל rest area , העפנו מבט על וויני המרוח כולו בפסים שחורים, זכר ליתושים שקיפדו את חייהם על קירותיו ו... הלכנו לישון.
ארלדונדה
עופר קם מוקדם בבוקר והסיע אותנו עד Erldunda. שם בקמפינג, בטרם הילדים התעוררו, השקענו שעה ומחצה בניקיון הקרוואן ומחיקת סימני ליל הקרבות. את יתרת היום בילינו בנסיעה נינוחה. עשינו הפסקה תרבותית בגלריה אבורג`ינית שפגשנו על אם הדרך במקום הקרוי Mount Ebenezer (לא ידוע על קשר לאבן עזר משיעורי הספרות שעסקו בימי הבינים... ), עשינו הפסקת אוכל במקום עצירה מוסדר לצד הדרך, אכלנו snag, משמע נקניקיות, שהוכנו על מנגל שהותקן שם לנוחות הציבור והיה נקי ומצוחצח (אנחנו באוסטרליה... אם שכחתם ?!... כאן, ברוב המקרים, כשגומרים להשתמש במשהו המיועד לכלל - מנקים), צפינו ברכבות הכביש שחלפו בסערה בכביש ואפילו השקענו שעה בהשלמות שיעורים ולימודים - כזכור לכם שנת הלימודים החלה כבר ב - 1 בספטמבר. ואז המשכנו לנסוע עד ש ... נמאס לנו.
למזלנו נמאס לנו ממש סמוך ל- roadside stop, לא רחוק מהקינגס קניון. לפני שנחליט על השתקעות במקום למשך הלילה יצאנו לבדוק מה מצב היתושים. בדיקה ראשונית העלתה שאין יתושים ולעומת זאת יש דבורים. אבל, למיטב ידיעתנו דבורים אינן עושות דבר כל עוד לא מלחיצים אותן ואם הן, בכל זאת, תתקופנה נוכל להפעיל נגדן את הנשק הסודי, נמלמל לעומתן: "מלח - מים, מלח - מים... " והן תברחנה מיד. אז, התנחלנו שם, הילדים שמחו לגלות שבשתי המכוניות, שכבר חנו שם, היו ישראלים (ד"ש לאחים רון ואמיר מפתח תקווה להם הבטחנו שנזכיר אותם באינטרנט...וגם להדר מהוד השרון ). כמובן שברגע שהחל להחשיך הגיעו נחילי היתושים, אך החלטנו שלא ניתן להם לקלקל לנו את השמחה, לעומת זאת נשבענו שזאת הפעם האחרונה שאנו חונים ב rest area בו יש מיכל מי שתיה (שכן היתושים מטילים את ביציהם בשלוליות שנוצרות ליד המיכל ... אלמנטרי ווטסון... ), לפני שהלכנו לישון, עופר, בר המזל של המשפחה, הספיק לראות דינגו (כלב בר) וחתול בר גדול מימדים שותים מהמים בצוותא - האם יכול להיות שבטבע חתול וכלב חיים בשלום ורק כשהם מתבייתים וחיים בחברת בני אדם הם מפסיקים להסתדר זה עם זה.
התעוררנו מלאי מרץ לקראת המפגש עם הקינגס קניון, וטוב שקמנו מלאי מרץ שכן אנו מתכננים לראות את הקניון מלמעלה ולשם כך צריך ללכת ברגל את המסלול הארוך המקיף את הקניון : 6 ק"מ בדרגת קושי בינונית עד קשה (כמובן שאפשר לראות את הקניון מלמעלה בלי להתאמץ, בטיסה בהליקופטר, 120 דולר אוסטרלי לסיור של 30 דקות, אך ההליקופטר הרעוע והרוחות החזקות שכנעו אותנו לדבוק בתוכניתנו המקורית ולצעוד...).
החננו את וויני בחניון, עלינו על בגדי "ט" (=בגדי טיול...) וכשאנו עמוסים במצלמות וב- 13 ליטרים של מים (היה חם, שלטי ההדרכה המליצו על חצי ליטר לאדם לשעת הליכה, משמע עשרה ליטרים ואנחנו לקחנו עוד כמה, שיהיה... ). התחלנו את ה"טרק".
הק"מ הראשון היה תלול מאוד וקשה עוד יותר אך הצעירים שביננו טיפסו בגבורה כך שלמבוגרים לא היה נעים לקטר..., כשהגענו למעלה המתין לנו פיצוי בגין כל המאמץ, הקינגס קניון או בשמו האבורג`יני : וואטרקה, הוא קניון מרהיב שגובה קירותיו עולה על 100 מטרים, השביל מוליך אותנו לאורך שפת הקניון עד ערוץ צר המכונה גן עדן (Garden of Eden), המראות עוצרי נשימה: צוקים זקופים וישרים הנראים כאילו מישהו מאוד מאוד חזק חתך אותם בסכין, סלעי שכבות במגוון גווני חום-אדמדם עליהם מתרוצצות לטאות באותו גוון - להסוואה, ודקלים ירוקים, המראה מרהיב ולא מומלץ למי שסובל מפחד גבהים....סיימנו את המסלול בחמש אחר הצהריים כשבאמתחתנו ליטר אחד של מים ובלבנו גאווה רבה ש "עשינו זאת", דרך נהדרת לסיים את השנה !.
התחנה של קינגס קריק
היום ערב ראש השנה ואנו מיהרנו לקמפינג שלנו: Kings Creek Station , אתר קמפינג בסיסי אך חביב ומרווח, הממוקם בין עצי אלון מדברי גדולים, והתחלנו להתכונן לארוחת החג שלנו. בקמפינג השאילו לנו סיר ברזל יצוק ובו הכין לנו עופר עוף ותפוחי אדמה בנוסח ה bush tucker (מאכלים מקומיים שאוכלים בבוש=אזור כפרי, כל מקום שרחוק מהעיר). הניסיון הראשון נכשל, הארוחה התפחמה עקב חום יתר. הדבר לא ריפה את ידינו, שאריות הארוחה הושארו בצלחת בצד לטובת חתולי הבר החיים בסביבות הקמפינג ואנו מילאנו את הסיר בשנית, הפעם העמדנו אותו על הגחלים (ללא אש ישירה/להבות), האוכל היה ממש טעים והשתלב נהדר עם התפוח בדבש שאכלנו כדי להבטיח שהשנה כולה, גם התקופה שלאחר תום הטיול שלנו, תהיה מתוקה...- אומנם היה מאוד מאוחר אך התנחמנו בכך שאנו אוכלים את ארוחת החג האוסטרלית שלנו כמעט בשעה בה אוכלים את ארוחות החג בישראל.
בתום הזלילה כולם נפלו למיטות ואני סיימתי להדיח את הכלים ויצאתי למסע לכיוון הטלפון הציבורי, לאחל שנה טובה למשפחה. למותר לציין שאין קליטה בטלפונים הניידים, אנחנו באמצע המדבר, ב"אאוטבק", (משמע: באזור נידח רחוק מכל מקום אחר). היה כבר מאוד מאוחר, הלכתי בתוך הדממה בין שבילי החול האדומים, שבלילה נראו הרבה יותר כהים והרבה פחות נעימים, ושמחתי שזכרתי לקחת פנס. אחרי פרק זמן שנמשך כנצח הגעתי לטלפונים, חייגתי, מנסה להתעלם מכל החריקות והרעשים שמסביב, מרגיעה את עצמי שזאת רק הרוח ומשתדלת להתרכז ברצף הספרות המודפס על כרטיס החיוג. ניסיון חיוג ראשון - נכשל, ניסיון שני - נכשל, נסיון שלישי - הצליח, נוצר קשר. בעודי מדברת הרגשתי שמישהו נועץ עיניים בגבי, ללא נשימה הסתובבתי לאט אחורנית עד שמבטי פגש זוג עיניים ירוקות נוצצות בתוך האפלה, ליבי החסיר כמה פעימות וכל מיני תסריטים החלו לרוץ במוחי... , הרמתי את הפנס לכיוון העיניים הירוקות ו... אנחת רווחה נתמלטה מפי : זה היה רק חתול בר. קיוויתי שהוא זוכר לי לטובה את ארוחת הערב שאכל ומיהרתי לחזור לוויני שנראה לי כמו המקום הבטוח והנעים ביותר עלי אדמות.
את יום שבת, שהוא היום הראשון בשנה החדשה בילינו בהתבטלות נעימה בקמפינג : היום נפתח בארוחת בוקר חגיגית, כשעופר השף מכין פנקיקיים, נמשך בבילוי בבריכה ובגן גרוטאות והסתיים בצפייה בסרט, והגדולים הספיקו, אפילו, לתפוס "שלאף שטונדה". בקמפינג היתה מכלאה בה אפשר לראות קנגרואים מקרוב ואף להאכיל אותם, אך ילדינו העדיפו לבלות שעה נוספת בבריכה - האם אתם חושבים שהוויתור על בילוי עם החיה המזוהה ביותר עם אוסטרליה אומר שנמאס להם מהטיול ? אנחנו בטוחים שעדיין לא, ובכל מקרה אנו מקווים שהשנה הזאת תמשיך טוב לפחות כמו שהתחילה... !
לתחילת הכתבה
