הטיסה לניירובי דרך אדיס אבבה
הטיסה באתיופיין אייר-ליינס עברה בקלות יחסית, בהתחשב בנסיבות, והנסיבות אומרות שאין אלטרנטיבה ממשית. מאז הפיגוע בשגרירות ארצות הברית בניירובי, ההתקפה על כפר הנופש הישראלי במומבסה והנסיון לשלח טילי כתף במטוס שלנו שנכשל בנס - אין יותר טיסות ישירות מתל אביב לקניה, ואין דילים וצ`רטרים. אפשר לטוס דרך אירופה, אבל אם אין לך משהו מיוחד לעשות בהולנד או אנגליה אתה סתם מאריך את הדרך בעוד 5-6 שעות לכל כיוון, ומייקר את הכרטיס שעולה כ-800 דולר בלפחות 200 נוספים.
הטיסה באתיופיאן יצאה באחת ומשהו בלילה. המטוס שהיה מלא עד אפס מקום נראה משומש ביותר, הקולות והריחות הזכירו לי שאני בדרך לעולם השלישי ומישהו דאג להעיר אותי אחרי שעה בכדי לוודא שלישון לא אישן כאן והביא דווקא יופי של ארוחה באמצע החלום, שהזריחה הנפלאה על המדבר המתעורר נדמתה כחלק ממנו. עוד מעט ונחתנו באדיס-אבבה שם הגיש לנו פקיד רזה תלוש ארוחת בוקר במלמלו: "מצטערים להודיעכם כי טיסת ההמשך נדחית למועד בלתי ידוע". מסתבר שזה תהליך מקובל אשר רבים וטובים עוברים אותו עד אשר נאספים די נוסעים בכיוון מסויים, או לפחות כך טוענת השמועה.
מדדנו רצפות במזנון, קיבלנו תה מתוק וחביתה חריפה עם פיסות פלפל אדום לוהט, והבטנו בקנאה לעבר המבלים בחדר האח"מים שנותר מחוץ להישג ידנו עד שגם אנחנו נהיה חשובים מאוד. בצהרים נקראנו לאולם היוצאים מה שהתגלה כאזעקת שווא ונאלצנו לחכות לא מעט וללא שירותים וקנטינה, עד שהגיע המטוס שלנו. וכך, ללא אירועים מיוחדים נחתנו בניירובי, באיחור ניכר שהלך וגדל עם כל תור ומילוי טפסים, בדיקת חיסונים (במיוחד נגד קדחת צהובה וצהבת/הפטיטיס A), ויזה (50 דולר) ואיפה לכל הרוחות נעלמו המזוודות? (בצד).
מארחנו לא חיכה לנו, הלך לשתות בירה במקום אחר - זה מה שקורה כשיש איחור גדול ובדלפק האינפורמציה אומרים לך שהמטוס הבא מאדיס ינחת בעוד שעתיים. בערך. או שלא. החלפנו קצת כסף בבנק בשער לא משהו (68 שילנג קנייתי לדולר), ועד שאיתרנו את הנהג שלנו היה כבר ממש מאוחר וכל תוכניותנו ליום הראשון התאדו.
ביקור בבית יתומים לחיות והלאה לנאייואשה
מדהים לגלות כי ליד שדה התעופה של עיר בירה ססגונית וצפופה שוכנת לה שמורת חיות בר עצומה ושופעת. בית היתומים לפילים, שהוא חלק מהשמורה, היה אמור להיות תחנתנו הראשונה, אך הוא פתוח רק לשעה בסביבות שתים-עשרה כאשר מאכילים את הפילונים. לפיכך יצאנו לבית יתומים כללי לחיות בר הצמוד, אליו מובאים גורים פצועים, חולים או נטושים וכאן מרפאים ומסגלים אותם בחזרה לחיים בטבע עד לשיחרורם. הרעיון באמת נהדר הביצוע טיפה פחות, השאיר טעם לוואי של גן חיות בנוסח הישן, שאינו שונה למעשה מכל ביבר עירוני שהוא. אך המדריך המקומי היה חביב, הכיר לנו כל אריה וקוף בשמו הפרטי והאריך בעלילותיו הסבוכות, וגם הכניס אותנו למכלאת הצ`יטות שם ליטפנו אותן כמו היו חתולים מגודלים ולא מכונות טרף משוכללות. תיקתקנו תמונות כמשוגעים ויצאנו נרגשים ומהר, לפני שיתחרטו.
אל מרכז הג`ירפות הגענו לאחר שעת הסגירה, אבל נהגנו-יודע-הכל דיוויד הצליח בעזרת חיוכו, מעט שיכנועים ועמלה צנועה לשכנע את העובדים לאפשר לנו לבקר מחוץ לגדר הרשמית ולהציע בוטנים ועשב מדלי גדול לכמה ג`ירפות שהוצאו לטיול במיוחד עבורנו. איזו חוויה מעניינת להרגיש את הלשון הארוכה של החיה האצילית נכרכת סביב אצבעותיך וראשה מורכן לקראתך בברכה. הקנייתים חזו בהתרגשותנו ומיד ביקשו עוד בקשיש לסיום ונעלבו ממה שהצענו. התחלנו להרגיש כמו ארנק מהלך שכל מקומי רואה צורך לנסות ולחלוב אותו עד כמה שיותר וסימני הדולר מנצנצים ומצלצלים גלינג-גלינג בעיניו השחורות. השכר הממוצע ליום עבודה של פועל פשוט בקניה הוא כ-3 וחצי דולר. שילמנו בתחנת הפילים תעריף של 8 דולר לתייר - להבדיל ממקומי שכמובן אינו יכול להרשות לעצמו להוציא סכומים כאלה ולכן משלם רק משהו סמלי, וכאן היינו צרכים לשכפל ולהוסיף טיפ של 450 שילינג (לחלק ל-15 הם שווי ערך ל-30 שקל) - וזה מה שציפו מאיתנו לראש, אנחנו החלטנו שבמקרה זה כולנו ראש אחד...
לבסוף, מותשים, עשינו את דרכנו לנאיוואשה. מרחק על המפה של לא יותר מ-90 ק"מ ארך לנו שעתיים בדרך שאפשר להגדיר אותה פשוט - מזעזעת. דיוויד טען בלהט שזו הדרך הראשית למשאיות מקניה לאוגנדה ואתיופיה. אנחנו סרבנו להאמין. אבא שלי היה מכנה את מעשה הטלאים והממולאים הזה - געפילטע כביש. בלי הגזמה היו שם יותר בורות עמוקים ורחבים מאספלט. בדימדומים הבליחו לעינינו בתי אחוזה אנגליים קולוניאלים יפהפיים שהתחלפו לפעמים בצריפונים דלים וצפופים בשכנות עלובה. במחסומים של קרשים ממוסמרים עצרו אותנו אנשי צבא במדים מסמורטטים ונשק עתיק לביקורת, והניחו לנו במנוד ראש משועמם להמשיך הלאה ולהשתלב בתנועה הערה. קרוב ליעדנו הפכה הדרך לשביל עפר מפוקפק. ברכנו הגומל כשהגענו.
אבל הנוף - איזה נוף נהדר: אפריקה! תם היום הראשון.
