כרוניקה של עתיד לא ידוע מראש

סיפור שכולו סערות - תחילתן בסערות נפשיות ופרטיות, וסופן באחת גדולה פיזית ומאד המונית. משפחת חקלאי מגששת את דרכה בקו התפר שבין גדרה למנילה, ומתוודעת לצדדים החיוביים והשליליים של הסביבה החדשה.
עפרה רם
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: כרוניקה של עתיד לא ידוע מראש

חששות לפני הפיליפינים

שנים חלמנו על לגור בחו"ל, לשנות אוירה, לקחת סיכונים, להתמודד עם קשיים, ולצאת מתוך הדשדוש החמים בו הכל בטוח, בלי ספקולציות, בלי הימורים. על זה כתב אינשטיין "בלב ליבו של הקושי שוכנת הזדמנות". לאחר חבלי לידה קשים, ראיונות אין ספור, יש תקציב, אין תקציב, עם המשפחה בלי המשפחה, השנה או שנה הבאה, בינואר 2006 נבות קיבל את הצעת העבודה, ניהול ויעוץ בפרוייקט חקלאי בפיליפינים מטעם מדינת ישראל.

ארבעה חודשים לפני טיסה - רטט סלולרי משך את תשומת ליבי, בעודי בפגישת עבודה, נבות מצלצל ללא הרף, התנצלתי ויצאתי מחדר. "שלום מדבר בעלך, תתחילי לארוז". במילים אלו פי נחתם, מצב אנומלי לדידי, ולא ידעתי אנא אני באה.

מחד - שמחתי, לחיות בחו"ל, לעשות דברים שלא התאפשרו בארץ כמו לכתוב, פילאטיס, להתנדב, לתת לילדי שפה חדשה, תרבות חדשה, להתקדם מקצועית. מאידך - מה יהיה עלי, איך אני אממש את עצמי בשנה הקרובה, איך אצלח את השנה הזו, ללא עבודה, כפי שהורגלתי עד כה, ללא חברתי הנאמנה, ללא חברינו הנושנים, נדמה היה לי כי האדמה נשמטת תחת רגליי. שבתי לפגישה עם סבר פנים שאינו מסגיר דבר, כאילו לא התקיימה השיחה.

שלושת החודשים הקרובים הביאו באמתחתם סדרת בדיקות וראיונות מייגעים, שמטרתם לבדוק האם השליחים וילדיהם בריאים בגופם ובנפשם לביצוע המשימה. עברנו סדרת בדיקות רפואיות, אישיותיות, עם הילדים, בלי הילדים, חיסונים בשפע, מה שנקרא ג`סט ניים איט.

בסופם הגיע חג הפסח שפרש עלינו אתנחתא ראויה, החג הוסב בחיק המשפחה, וניכר היה הכאב שבפרידה. ראיתי איך הוריו של נבות מסתכלים עליו, כאילו זו הפעם האחרונה. היתה תחושה כמו "בסעודה האחרונה", השולחן היה עמוס מטעמי חג יהודיים, הרבצנו תורה בנכדים, חגגנו יומהולדת, מתנות חולקו, ורק ראש המשפחה יושב חמור סבר, הוא לא אוהב את בניו רחוקים, לא כל שכן את נכדיו.

בחצר ביתם של חברינו בקיבוץ גת קידם אותנו ריח דשא קצוץ, בעונת האביב, אפי הרגיש נצבט מריחות יסמין, אזוב משכר ופריחת עצי פרי. התאספנו פעם אחרונה לשנה זו. הפעם הקלו עלינו החברים, איחלו לנו דרך צלחה, הביעו קור-טוב של קנאה, ובעיקר בקשו שנחזור במהרה בימינו אנו. ואני צופה בכולם, בחברותיי ההריוניות שלא אזכה לראות אותן בלידתן, בחבריי שכל כך כיף להפגש ולצחוק איתם - כל זה יחסך ממני בשנה הקרובה אם לא בשנתיים הבאות.

בצאת חג הפסח נבות ארז את מטלטליו. נבות נסע במסגרת עבודתו חדשות לבקרים, ותסכים איתי כל בת זוג שהנסיעה לנתב"ג היא חוויה נעימה, גם אם זה באמצע הלילה - ההתרגשות שבהמיית מנוע סילון, קולות הבטחון ברקע, ארזת לבד, נתנו לך משהו להעביר, כרטיס טיסה ודרכון ובבקשה. כמו שאומר מאיר אריאל שינוח במשכבו, מטוס ממריא עושה לנו את זה. שלום לך בעלי היקר נתראה בצד השני של כדור הארץ. כך נפרדנו.

בנסיעה הביתה אני מביטה במושב האחורי, רואה את יורשיי חגורים בבטחה לא חושדים בדבר, חושבת שהפעם לא אאסוף את נבות, אלא הוא אותנו. הרגשה מוזרה שנקטעה מהר מאוד בחישובים פרגמטיים של האירועים המסחררים הבאים עלינו בשלושת השבועות הקרובים. בפתח הבית אף כלב לא קופץ ומברך אותי לשלום, אף תוכי לא קורא בשמי, ציה ושיממון ממש. נפרדנו מבעלי החיים לפני כשבוע ואפילו אני לא התאוששתי.

הילדים ישנים, אני שותה עוד כוס קפה, כאילו דוחה את ההתארגנות עוד קצת, כמו בקשתי עוד רגע, עוד רגע קט כאן בפינת האלוהים הקטנה שלי. ניסיתי לדמיין את הבית שיהיה לי.

בתחילה חשבנו שנגור יחד עם נבות באוניברסיטה המרוחקת 4 שעות ממנילה, דמיינתי איך אני מגדלת בזיליקום, אורגנו, טימין ממש ערוגת תבלינים, משכימה בעצלתיים לציוץ ציפורים, מבלה את יומי באוניברסיטה, מבלה זמן איכות עם ילדי, ובערב חותמת בקפה בגינה יחד עם נבות. אך הזדמנה לי האפשרות לעבוד בשגרירות במנילה, ובכך רעיון הגינה והבזיליקום נפלו, ובמקומם, תארתי לעצמי חיים עם קצת יתר קצב, בדיוק כמו שאני אוהבת.

בוקר למחרת, עדין קריר, האביב אומנם כאן, אך בעלות השחר עדין ניתן לחוש בצינת הבוקר, ובריח פריחת הפרדסים כמו מתפרץ אל חלוני. התעוררתי, יצאתי את מיטתי, ללא כל מחשבה, הראש דואב ומרוקן, אני מארגנת לבד את הילדים, הם לגן, ואני כרגיל לעבודה. צומת אשדוד, עושה צ`ק אין עם נבות, בודקת שהגיע בשלום, שקדמו את פניו, וחוץ משטיח אדום טיפלו בו כיאה לשליח מדינת ישראל.

נבות מעדכן, קצר כמו תמיד, הכל בסדר, אני מחכה לכם. שלושה שבועות עדכנתי, רשמתי, מחקתי, הוספתי, הסרתי, דחיתי, העברתי מרשימה לרשימה את כל שהיה עלי לבצע עד למועד הטיסה. רשימה מה לעשות כל יום, מה לקחת במזוודות (הרי נשהה שם כחודש עד שהמכולה תגיע), מה לקחת איתי למטוס, רשימה לחברת השילוח, מטען אוירי, מטען ימי, רשימת פרטים למכולה פרטית שנשארת בארץ, דילול דברים, רשימת תרופות לילדים (חובה חובה חובה במדינת עולם שלישי), חיסונים לילדים לפני היציאה, בדיקות כלליות אצל רופא הילדים, לקנות בגדים, לקנות תרמיל, להחליף כסף, לטפל לנבות בענייני העבודה הקודמת.

 אני מבינה שהעול כבד, ואני מקללת איך נותרתי כאן לבד עם שני תינוקות וירושה מעיקה. בין הרשימות, ובין 9 שעות עבודה ביום, מצאתי את עצמי מטפסת בכביש אחד ירושלימה עיר הקודש, נסיעה שלעולם לא אכזבה אותי. במעלה שורש אני פותחת את חלונות הרכב ונושמת עמוק. לעיתים דחופות טיפסתי במעלה אשתאול דרך צובה צאתך עין כרם, אחת הדרכים היפות יותר בארצנו. הכרתי היטב את הדרך אל משרד החוץ שבכניסה לירושלים - כמעט פעמיים בשבוע עליתי לשם לצורך דרכונים, בדיקות, קורס קונסולרי, אישורים, בטחון, ולבסוף איסוף הכרטיסים.

לתחילת הכתבה

הכנות לטיסה

יומיים לפני טיסה - באפיסת כוחות פיסיים ונפשיים אני נפרדת מילדי בגן, יודעת שהיום יהיה הקשה מכל שלושת השבועות שעברו. הסלולרי מצלצל, "שלום גברת חקלאי, באנו לארוז לך את הבית". נשמע קול חמור, אחראי ומעשי. היה זה ראש צוות האורזים, מחכה לי בפתח הבית, אני מסבירה "אבל קבענו ב- 8, ועכשיו רק 7:30". עונה לי ר"צ האורזים, "גברת חקלאי יש לי שני בתים היום, תעשי לי טובה, אין לי את כל היום בשבילך". בכניסה ממתינים חמישה אורזים, חמושים בניירות אריזה, מספרים, מסקן-טייפ וכלי עבודה התנפלו על הבית.

מעבר מהיר בחדר הילדים חושף מיטות חמימות ומריחות ריח חמוץ של בוקר, בסלון הצעצועים עדין פזורים, ועכשיו נאספים למטען האווירי, מדפי הארון התרוקנו בהרף, המיטה שלנו פורקה ונארזה, כלי המטבח שלי... "רגע בזהירות, שלא ישבר" אני מתכווצת. בהם טיפל אורז עם ותק, כוס אחר כוס עטף בנייר, את הסכום איגד בנייר דבק, את הקרמיקה עטף כאתרוגים והניח בארגז. הכל נראה כמו מבצע מתוכנן וידוע מראש, נכנסים, אורזים, מורידים למכולה, והולכים. אני מחוץ לבית, לא מאמינה שזה קורה לי, מותשת לחלוטין מכל השבועות האחרונים, עושה טלפונים אחרונים לחברת הכבלים, חברת חשמל, עיריה וכו`, סוגרת קצוות.

המכולה הגיעה בצהריים, תוך שעה כל הארגזים היו בתוכה, האורזים הלכו, ואני נותרתי בבית ריק, שומעת את עצמי נושמת, חושבת איך ב-6 שעות ארזו לי חיים שלמים, בבית הזה שני ילדי נולדו לי, בבית הזה לפני 6 שעות אכלנו ארוחת בוקר. נעלתי את הדלת אחרי, ונסעתי ללון אצל חברים, עד למחרת יום הטיסה. בקיצו של יום האריזה, בגוף כואב, בראש ולב כבדים אני בדרכי תל אביבה עם המזוודות אל שרות טרום טיסה, מניחה את המזוודות, ומבינה שאין דרך חזרה. מצב הנהיגה אצלי הינו סטייט אופ מינד, בו אני מעבדת חוויות רגשות ותובנות. וכך גם הפעם, אני מבינה שזהו זה, אני לקראת חיים חדשים, אני נרגשת, אני מצפה לשינוי דרמתי, ומאידך אני כבר מתגעגעת.

ערב הטיסה, הכל מוכן וערוך, ביקור משפחה אחרון, טלפונים אחרונים לחברה שליוותה אותי במשך כל התקופה, אני עסוקה בעוד ועוד פרידות. סבתא לקחה אותנו לשדה תעופה, עברנו את הבידוק ואז נפרדנו, סבתא ואני בדמעות, והילדים לא ממש מבינים מה קורה. תום ישן, תמר נלהבת מנתב"ג 2000. עוצרים בחנות צעצועים, קונים עוד משהו, אח"כ ישבנו תמר ואני כמו שתי חברות, תמר עם שוקו ואני עם קפה. כן עוד קצת קפאין, לא יזיק לי. אני כבר במצב של הרעלת קפאין, דבר שחסך ממני שינה ב-14 שעות הקרובות.

לא אכביר במילים על הטיסה להונג קונג, על הטרמינל המפלצתי שם, על העיכוב בצ`ק אין מהונג קונג למנילה, אסכם ואומר, לטוס לבד עם שני תינוקות, חוויה לא מומלצת בעליל. ביציאה מהמטוס המתין לי אחר כבוד קונסול ישראל במנילה, חסך ממני תלאות מכס ובידוק, ולאחר מספר דקות פגשנו בנבות. לאחר פרידה של שלושה שבועות הוא נראה לי קצת חיוור וקצת עייף, כחוש משהו, אך למראה ילדיו אורו עיניו, האדימו לחייו ודומני כי ראיתי דמעות נאגרות ונעצרות בעיניו. מחזה מרגש לראות אותו עם ילדיו, אני הנחתי לו להתפלש ברגשות האבהיים שהציפו אותו, וכעבור דקות התפנה גם אלי.

בוקר ראשון במנילה, אני ישנה וישנה וישנה, עושה השלמות של שלושה שבועות מורטים. לאחר השכמה מאוחרת, ללא עכבות, מוטחת בי המציאות החדשה. למצוא בית, למפות את הסופר הקרוב, בית מרקחת, רופא ילדים, תחבורה, למצוא עוזרת, למצוא גן לתמר, ועוד מינהלות מייגעות. זו תחושה מערערת, בגיל 35 עם שני ילדים, להתעורר בוקר אחד ולהתחיל מחדש. יציאה ראשונה מהמלון באור יום מוכיחה כי יהודה עמיחי טעה בכותבו "אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ....".

אלוהים לא מרחם כאן על אף אחד, במיוחד לא על העוללים התלויים על זרוע אימם, ללא בגדים וכפות רגלים יחפות, לומדים את מלאכת קיבוץ הנדבות. כאם, ליבי מתכרכם. אני חושבת על זה שיש לי תינוקות בגיל הזה, ולאיזה גורל נידונו תינוקות אלו.

בנסיעה במקטי אבניו Makati Avenue)) אני קולטת את גודל המטרופולין הענק הזה הנקרא מטרו מנילה. למראה המגדלים, גורדי השחקים, מרכזי עסקים, וקניונים דחוסים קשה להאמין שמדובר במדינת עולם שלישי. נכנסנו לגלוריאטה (Glorieta), קומפלס של מספר מבנים המכיל למעלה מ- 7000 חנויות. לא ניתן להכיל את מפלצת הבטון הזו. אחרי חמישה חודשים, אני עדין הולכת לאיבוד כאן, אך ביום הראשון שם, רציתי לחזור על עקבותיי, רציתי לחזור למכולת השכונתית, למרכז המסחרי הקטן של גדרה, לרחוב הבילויים, לשכונה הקטנה והמוכרת.

לתדהמתי בכל חנות שנכנסנו קידמו אותנו פנים מזמינות, שרתו אותנו בסבלנות, בסובלנות וחיוך. הסתכלתי לצדדים, לוודא שאנחנו לא היחידים כאן, טעות, בעיר הזו כ- 12 מיליון איש, וכל אחד מקבל את אותם פנים מסבירות ולא משנה אם הוא מקומי או זר.

 Makati City שבמטרו מנילה הוא רובע הנחשב לאזור היוקרתי והבטוח יחסית במנילה, ושמור רובו למקומיים ששפר עליהם המזל, ולזרים כמונו שבאים הנה בשרות המדינה או לעסקים פרטיים. מצאנו דירה במתחם ה -; Rockwell , המקבילה הפיליפינית להרצליה פיתוח/כפר שמריהו. בשלוש מילים ניתן לכנות מקום זה "קיבוץ רמת חיים". נדהמתי מרמת החיים ואיכות החיים, הכל ירוק, אין תחושה של זיהום אויר, שומרי דלתות על כל סף, אנשי אבטחה ואנשי אחזקה מקדמים את פנינו בכל פינה ומסבירים פנים, ממש גן עדן.

המכולה הגיעה לאחר חודש וחצי כמעט. האושר שבקניין האישי הינו אושר אמיתי. למרות הקושי שבפריקה ובסידור הבית, שמחתי לקבל את חפצי הנושאים ריח מוכר, עם כל פתיחת ארגז. הרגשתי כמו ילדה בת ארבע ביום הולדתה ברגע פתיחת המתנות. כל חפצי הגיעו בשלמות והפכו את דירתי לבית. סוף סוף אפשר להתפרקד על הספה, או לשכב על השטיח עם הילדים, אפשר לבשל בכלים מוכרים, אפשר להרגיש בבית. מעולם לא חשבתי שאפשר להיות קשור כל כך לחומר - חפצי מעולם לא היו עבורי קודש, אך הפעם חשתי כבוד אל כל ספל שהנחתי בארון המטבח, ואל כל בגד שתליתי בארון הבגדים.

עברו כחמישה חודשים, נבות כבר "עמוק" בפרוייקט, אני כבר השלמתי עם ביתי לעוד כשבעה חודשים, ונבות מתקן לעוד שנה ושבעה חודשים. אני משכימה לקולו של תום, הוא כבר בן שנה, בקרוב יתחיל לדבר, ואני תוהה באיזו שפה - בעברית, באנגלית כמו שהמטפלת שלו מדברת, או בטאגלו השפה הרשמית בפיליפינים. תמר מצטרפת אלינו, היא אחרי חודשיים בגן מעורב מדברת ומבינה אנגלית, כאילו נולדה כך. כל כך חששתי מהמעבר, במיוחד בגיל שנתיים וחצי עם כל הבעיתיות בגיל הזה, אך הופתעתי לגלות כי ילדים יודעים להתאים את עצמם טוב יותר מאיתנו, כנראה שזו הברירה הטבעית שלהם.

אני בדרך לעבודה. כמעט שלושה חודשים שאני פוגשת בעבודתי את כח האדם הפיליפיני המשתוקק לבוא לעבוד בארץ, ובשביל ויזת עבודה הוא יסכן את כל הונו. הפיליפינים היא בין המדינות שיצוא כח האדם הינו בין הגבוהים בעולם. עוד אני פוגשת ישראלים רבים הנישאים למקומיות ועוברים שבעה מדורי גיהנום עד לסיום תהליך הנישואין והרישום בארץ. לצערי אני לא פוגשת טיילים ישראלים כאן. כמו שכבר אמרתי הפיליפינים היא מדינה אסייתית יחסית יקרה לטיול.

לאחר העבודה אני נפגשת עם חברה או לוקחת את תמר לחוג בלט, ג`מבורי או לחברה, אחה"צ ושעות הערב כולן מוקדשות לשני ילדיי, זמן שבארץ כמעט ולא היה קיים, ובלילה כשכולם ישנים אני מקנחת בכתיבה שהינה צרכן זמן לא מבוטל, אך הינה זמן יקר שלי עם עצמי. בימים אלו אני שוקדת על פרוייקט התנדבות במכון ברליץ לשפות, מכון זה בשיתוף עם רשת מזון עולמית פועלים בקהילה ומלמדים ילדים בהתנדבות אנגלית. ארחיב בנושא בהמשך.

 סופי השבוע, הינם איחוד משפחות, נבות מגיע הילדים שמחים ואני יכולה להירגע מעט, אני נמלאת תחושת שלמות, יש משהו נח בזוגיות הזו, בשלמות המשפחה. אנחנו מבלים עם הילדים בתוך המתחם, בבריכה, בפארק, בגינה שבוילג`, או בקניון, דבר שלא עשינו איתם בארץ, היות וכאן הקניון או כל חלל ממוזג אחר הינם בין הבילויים המקובלים. בשבת או ראשון שאנחנו לא מותשים, אנחנו בוחרים יעד קרוב, במושגים מקומיים, דהיינו לא יותר משלוש שעות נסיעה, יוצאים מהעיר ונהנים ממדינה ירוקה, עשירה במים, עשירה בפירות טרופיים אקזוטיים, ובעיקר באנשים עם לב רחב בעלי יכולת נתינה ושרות מדהימה.

לתחילת הכתבה

העונה הגשומה - טייפונים

הגענו למנילה בסוף העונה היבשה. כאן יש שתי עונות - אחת יבשה והשנייה גשומה, כל עונה כחצי שנה. בעונה היבשה חם אימים ולא יורדים גשמים. בעונה הרטובה חם ולח , כמעט כל יום יורדים גשמים, אפור רב היום, וחם מעט פחות, ובעונה זו מגיעים גם הטייפונים.

השכמתי לקול גשם חזק מתמיד, אך לא נראה מבשר רעות. באזור ובמתחם הרוקוול הוכרז "מצב חרום" בעקבות התחזית על בואו של טייפון לאזור, כלומר בתי הספר סגורים, דלתות הבניינים נסגרים, אין יצא ואין נכנס. הכרזות מסוג זה שמעתי כבר כמה פעמים בחמישה חודשים שעברו, אך זעמו של הטייפון לא נפרק במנילה עד כה.

עד השעה 11 בבוקר, נראה היה כי עוד יום גשום לפנינו. בשעה 12 לערך התחילה הסערה האמיתית, ונאמר כי עין הסערה תגיע למנילה בשעה 2. מלובי של הבנין אני רואה את תום והמטפלת שלו "לכודים" במשחקיה שבבנין ממול, המשחקיה מוצפת במים ותום על הידיים של המטפלת. לא ידעתי מתי הטייפון ירפה, ותום מרחוק נראה מאבד את סבלנותו. ללא ספק עין הסערה כבר כאן, והיא משוללת כל רסן. אני רואה רוח שעוקרת עצים משורשיהם, שלטים מתרוממים ומתנפצים על חלונות, עצי קוקוס נשברים, מטחי גשם שחופרים בורות באדמה, תחושה של סוף העולם.

ללא הרבה היסוסים ניגשתי אל אחת מדלתות בניסיון לעבור לבנין ממול ולהביא את תום. המקומיים, באדיבותם, המליצו לי שלא לצאת, הסערה חזקה מדי. לאחר תחינות רבות, עשה עימי חסד מנהל הבנין ופתח את הדלת.

ליוו אותי שני עובדים, רצנו כחמישים מטר, נכנסנו למשחקיה ולקחתי את תום בידיי. הרגשתי כמו אוניה טרופה כשהרוח והגשם התעצמו. בניסיון לפתוח את דלת המשחקיה נכשלנו, המתנו כדקה ואז דחפנו שוב את הדלת ויצאנו אל הסערה. רצנו באיטיות פן נחליק, נאבקים ברוח האימתנית, אני מסוככת בידיי על פניו של תום, מפני הגשם המצליף, מהדסת את צעדי שמא אמעד. הגענו לפתח הבנין בשלום.

 פעם ראשונה בחיי חוויתי עוצמת טבע במלוא אונה, פחד אמיתי, תחושה של חוסר אונים מול איתני הטבע, שלא לומר אפסות האדם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על מנילה