דרום אפריקה - טיול מרתק בכף הצפון-מערבי

אזור הכף הצפון-מערבי הוא מקום פחות מתוייר בדרום אפריקה, אולם האזור משופע באטרקציות רבות כל כך, שעושות חשק לשוב ולטייל באזור. המסלול באזור עובר בין אתרי טבע מרהיבים, מאפשר רפטינג נהרות וגם קפמינג שליו בשטח - הכל בכתבה זו.
eytanin
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: דרום אפריקה - טיול מרתק בכף הצפון-מערבי
© רתם סוננברג

התחלה בבלומהוף: מים, מים ועוד מים!

עם התקרבותו של המונדיאל, אשתף אתכם בטיול 'שאינו מהעולם הזה', באזור הכף הצפון-מערבי, הפחות מפורסם 'מאחיו' הידועים: 'נתיב-הגנים', 'נתיב-היין' או 'טרנסוואל המזרחית' (שהיום נקראת 'מפומלנגה', Mpumalanga - 'המקום שבו זורחת השמש'). היעד הראשי בטיול היה לראות את הפריחה העונתית בנמקוואלאנד (Namaqualand), אולם האזור משופע באטרקציות רבות כל כך, שרבים מהמבקרים רוצים לחזור לשם שנית וכך עשינו.

את נתיב 'צפון מערב הכף' אפשר לעשות ממערב למזרח או הפוך. אנו נסענו ממזרח מערבה. התחלנו את הנסיעה ביוהנסבורג ונסענו דרום מערבה, על כביש מספר N12 לכוון העיירות/ערים פוטצ'פסטרום וקלרקסדוֹרפּ (Potchefstroom & Klerksdorp). שתי ערים אלו נראות מנומנמות ומשעממות, למרות שבשתיהן ניתן למצוא את כל חנויות המותגים שמוצאים בדרום אפריקה. אפילו שבפוצ'סטרום יש אוניברסיטה גדולה, העיר חסרה את קצב החיים של יוהנסבורג. הכול הוא איטי יותר, זחלני יותר. קלארקסדורף, כשמה כן היא: 'הכפר של קלארק', הכול ישן ומזכיר ערים אמריקאיות קטנות במיד-ווסט (Mid-West). מספר תחנות איסוף לדגנים, חנויות שאינן בדיוק מזמינות להיכנס אליהן ובתים קטנים וישנים. משהו בסגנון של 'אין מה לדווח הביתה'.

כאן 'נגמרת' חאוטנג, זאת אומרת שנכנסנו לפרובינצייה 'הצפון-מערבית' ומכאן מתחיל הטיול 'האמיתי'. בשעות הצהריים הגענו לעיירה בלומהוף (Bloomhof). העיירה נמצאת קרוב לסכר הענקי שעל נהר הוואל (Vaal). הסכר הוא גדול ומרשים וצריך רשות מיוחדת לעלות עליו. במידה וירדו גשמים רבים, נפתחים על הסכר מספר סכרי משנה וכמויות המים שזורמות דרכם הן עצומות. גם הרעש שהמים מקימים לא מביישים את רעש מפלי ויקטוריה האדירים. את שעות אחר הצהריים בילינו בשיוט מפרשית מרגיע על אגם הוואל (Vall-Dam). כיוון שחלק מהעיירה בלומהוף משמש כאזור נופש, לא הייתה כל בעיה למצוא דירת נופש ריקה לשינת לילה. יש בעיירה גם מסעדות, כך שגם אוכל לא היווה בעיה. בבוקר נפרדנו מבלומהוף והמשכנו לכוון העיירה פרייבורג (Vryburg), על כביש אזורי מספר 34R חלפנו על פני העיירה, שמשמשת כמרכז עירוני לחקלאים שבסביבה. לאורך כל הדרך חלפנו על פני מאות חוות חקלאיות. חלקן מתמחה בגידולי רפת ואחרות בגידולי שדה, בייחוד חמניות ותירס. החוות הן ענקיות ומעובדות היטב. בפרייבורג פנינו לכביש הארצי 14N והמשכנו איתו מערבה, לכוון העיירה קורומאן (Kuruman). האזור הולך ונהיה צחיח, אולם קורומאן התברכה באחד המעיינות הגדולים ביותר בדרום אפריקה. אל מעיין זה נמשכו אנשים במשך דורות רבים וציורי סלע בסביבה מעידים על כך. המעיין של קורומאן נמצא בלב העיר ונותן הרגשה פסטוראלית של חווה איטלקית. אטרקציה נוספת בקורומאן היא הכנסייה העתיקה משנת 1833 - 'כנסיית מופָת'.

מקורומאן נסענו דרומה לכוון העיירה פוסטמאסבורג (Postmasburg). זוהי עיירת כורים קטנה ונסענו לבקר שם במכרה יהלומים קטן. בדרך עברנו בעיירה סישאן (Sishen), שלידה נמצא אחד המכרות הגדולים ביותר לעפרת ברזל בדרום אפריקה. ההרים שסביב ממש בוהקים באור השמש ומסנוורים כמראה. אבנים מבהיקות שמרימים, שוקלות כמו משקלות ברזל. ליד פוסטמאסבורג, נמצאים 'החולות המזמרים'. אלו הן דיונות של חול אדמדם, שכאשר נושבת בהן הרוח, הן משמיעות קולות יבבה חרישיים. נסענו בדרכי עפר כמה עשרות קילומטרים, מתפתלים בין חוות לגידול כבשים וכשהגענו לחולות, יוק! לא נשבה רוח! בילינו בשמורה עד שעות הערב המאוחרות, תוך שטיפסנו על דיונות החול, צפינו בנוף וניסינו לחפש נחשים ארסיים, שהתחבאו בצמחייה בחולות. חזרנו לישון בעיירה פוסטמאסבורג, שם יש מוטל, מלון, בתי-הארחה בסגנון B&B ובעיר יש גם פארק קרוונים עירוני ומסודר. לפוסטמאסבורג נסענו לא רק בגלל 'החולות המזמרים', אלא גם כי בפאתי העיר יש מכרה יהלומים קטן, שבו התעתדנו לבקר. המכרה הוא בור עמוק ולא גדול במיוחד, שהוא המכרה הפתוח ולידו קיים פתח כניסה ומעלית אל המכרה התת-קרקעי. בעלי המכרה סיפרו לנו שהמכרה אמנם קטן, אולם הוא עשיר מאוד ביהלומים. בגלל בעיות בטיחותיות, נאלצים הבעלים, בהוראת המפקח על המכרות, לסגור מפעם לפעם את החלק הפתוח.

 עלי להזהירכם, שאתם עלולים להיתקל בעיר בכל מיני טיפוסים, שיציעו לכם יהלומי גלם במחירי 'מציאה'. היזהרו! אל תתפתו! רובם הם 'מלשינים' של היחידה המיוחדת במשטרת דרום אפריקה, שאחראית על מסחר תקין של יהלומי גלם וזהב. המשכנו בבוקר דרומה לכוון העיירה חריקווה-טאון (Girquatown). באפריקאנס הוגים את ה-G כמו ח' בעברית. 'חריקוואה' הוא שמו של השבט שישב באזורים הללו במשך שנים ורואה באזור הזה את 'המקום-שלו' ומכנה אותו חריקווה-לאנד. אנשי החריקווה נחשבים 'שחורים', אולם הם מאוד בהירים בצבע עורם ומאוד מאוד לבביים (לא שתמיד אפשר להבין מה שהם מדברים). רובם דוברים אפריקאנס בניב מצחיק. חוסר התעסוקה במקום משווע ובהרבה פינות רחוב מתקבצים מובטלים והולכי בטל. במקום נמצא מוזיאון מרי מאפט (Mary Moffat) הקטן, אבל המפתחות נמצאות בידי מזכיר העיר, שאינו תמיד הוא נמצא.

לתחילת הכתבה

העיר קימברלי: 'יהלומים לנצח'

מחריקווה-טאון המשכנו לכוון דרום מזרח, לכיוון העיר קימברלי (Kimberley). היה בדעתנו לראות שוב את 'החור הגדול' - מכרה היהלומים העמוק ביותר בעולם, שנחפר כולו בידיים! העיר קימברלי הוקמה כולה בגלל אותו מכרה יהלומים אגדי. אלפים רבים של אנשים נמשכו אליה כמו אל מגנט ענק והגיעו אליה מכל רחבי העולם (היה אפילו אחד, שהגיע אליה רכוב על הארגז האישי שלו שאליו הצמיד גלגלים ומפרש!). מכיוון שקימברלי היא עריסתה של חברת היהלומים הענקית "דה-בירז", הרי משרדיה הראשיים של החברה נמצאים עד היום בעיר ושם מתבצע גם מיון היהלומים המגיעים ממכרות דה-בירז, שבסביבת העיר. שמות הרחובות, יש להם הרבה במשותף עם כריית יהלומים, עם שמות כגון: רחוב הכורים, רחוב היהלום ורחוב המכוש. שמות אלו מהווים חלק בלתי נפרד מהווי העיר.

אין בעיה להגיע 'לחור-הגדול' מכיוון ששלטים רבים מכוונים את המעוניינים מכל פינה בעיר ועד אליו ממש. דרך יוצאת דופן להגיע אל המכרה ממש מתוך העיר, היא בנסיעה בקרונית הקטנה שנעה על מסילה ומחברת בין העיר לפתח המכרה הישן. זהו שחזור של קטע קטן של המסילה בתוך העיר, שריד מימים עברו בעיר. והקרונית, גם היא אותנטית לחלוטין. 'החור הגדול' מגודר, מפחד שאנשים ובעלי חיים יכולים ליפול מדפנותיו אל מותם. ישנו שער כניסה אחד, שמוביל את המטיילים אל 'מוזיאון החור-הגדול' ואל 'מוזיאון היהלומים' של דה-בירז. המוזיאון מחולק לשניים, חלקו מצוי במבנה וחלקו היותר מעניין (לדעתי) נמצא בחוץ, כמו לדוגמא: קרון הרכבת המפואר, שהיה שייך לבעלי המכרה. כל המוזיאון מוקדש לקורותיו של המכרה ובעליו השונים. אחד הטיפוסים המעניינים שבהם היה היהודי בארני ברנאטו, שסיפור חייו ומותו צולם לעלילת סרט באורך מלא. האחר, ג'ון רודס, התעשר כל כך, שקנה לעצמו מדינה וקרא אותה על שמו 'רודזיה' (היום זימבבואה) ואת קברו אפשר לראות בארץ המטבלו (Matabelo-Land) שבזימבבואה. יש במוזיאון החור-הגדול גם פעילות לילדים. לדוגמא, מיון יהלומים 'וגילוי יהלום' בתוך ערימת חצץ גדולה, כך שגם ילדים אינם יוצאים 'מופסדים'. אחת מגולות הכותרת של ביקור במכרה היא כניסה אל מרפסת-תצפית, שממש 'בולטת' אל תוך המכרה. ממנה משקיפים ישר אל החור שבעומק 200 מטרים מתחתינו. הבור-הגדול התמלא במשך השנים בתחתיתו במים שבהם משתקפים השמים בצבע כחול ומעניקים למקום מראה סוריאליסטי. לסובלים מפחד גבהים, אין לי מה להמליץ. אולי רשת המתכת המקיפה את המצפה מכל צדדיו תעניק להם בטחון להסתכל מטה.

לאחר ביקור מעניין במכרה ובסביבתו, יצאנו לביקור במשרדים הראשיים של חברת דה-בירז. הביקור אורגן מראש והתבצע לאחר תאומים מרובים והתכתבות ענפה במשך זמן ארוך. הדבר שהרשים אותנו יותר מכל, היו שולחנות המיון ליהלומי גלם שעליהם היו פרושות כמויות עצומות של יהלומים. המדרגים עבדו במהירות וביעילות. מדי רגע הרימו יהלום מהשולחן, הציצו עליו לרגע בעזרת זכוכית מגדלת וצרפו אותו לערמה הנכונה. כמה 'מהערמות' הללו היו בהחלט מרשימות בגדלן. אחד התנאים לביקור היה שנשאיר את כל הציוד האלקטרוני שלנו (טלפונים ומצלמות) מחוץ לאזור המשרדים וכי ביציאה, יערך עלינו חיפוש במידה ואנשי הביטחון ירצו. בערב הסתדרנו לשינת לילה בליטל-פארם. זהו לודג' מחוץ לעיר, שם גבו מאיתנו 70 דולר ללילה, כולל ארוחת בוקר. בהחלט מחיר שווה לכל נפש. בלילה חלמנו את החלום הקלאסי, שבו אנו 'משתכשכים' בתוך בריכות מלאות ביהלומים ואוספים לכיסים ככול שרוצים.

לתחילת הכתבה

העיר אפינגטון וטיול לאורך נהר האורנג'

בבוקר המשכנו מערבה על כביש 64R. האזור מאוד צחיח ויבש והצמחייה היא צמחיית מדבר. מעתה, אנו נושקים למדבר הקרו (Karoo) הענק, שמכסה כשני שליש משטחה של דרום אפריקה, תוך שאנו מעמיקים אליו הלוך והעמק. בקטע מסוים פגשנו בנהר האורנג' (Orange) ולווינו אותו בדרכו צפונה, לאורך כביש 10N. הכביש מתפתל במקביל לפיתולי הנהר, עד שלפתע מבחינים בשדות חקלאיים ירוקים באמצע השממה וגדות הנחל עטורות בקני סוף צפופים. מדי פעם ירדנו לראות ציפורים ואכן קני הסוף והעצים שליד הנחל היו גדושים בציפורים.

 בשעות אחר הצהריים הגענו לעיירה אפינגטון (Upington). זוהי עיירה מדברית והמקום המעניין ביותר באפינגטון הוא 'האי'. באמצע נהר האורנג' נוצר אי גדול, שעליו הוקם ריזורט. כדי להגיע אליו יש לחצות גשר ואז נכנסים לשדרת תמרים ארוכה ויפה, המשתרעת משני צידי הדרך. למטייל הישראלי המקום יזכיר את יריחו. מאוד פסטוראלי ושקט. המון ציפורים מזמרות בין העצים. העולם נראה רחוק ולא חשוב. למעשה, אחד היובלים המקיפים את 'האי' כמעט והתייבש, אבל עבור המקומיים הוא תמיד יקרא 'האי'. הצטרפנו לשייט קצר בסירת תיור על פני הנהר. הנהר הוא רחב מאד במקומות מסוימים ובהרבה מקומות הוא מתפצל ליובלים קטנים. כיוון שהגענו בתקופה, בה עדיין פני המים בנהר היו נמוכים, לא נכנסה הסירה אל תוך היובלים ובין האיים. המשיט הסתפק בשיוט במורד ובמעלה הנחל, כשלפנינו חולפים בתי חווה רבים, שחלקם משמשים היום כבתי הארחה ונופש. לרבים מהבתים יש מזח פרטי ולכמה מהם אפילו בית-סירה קטן.

 אפינגטון היא גם צומת דרכים חשוב. ממנה ניתן לנסוע צפונה על כביש 360R ולהגיע לשמורת קלהרי חמסבוק (Kalahari Gemsbok), שידועה באריות בעלי הרעמה השחורה שלהם. ניתן גם לחצות משם לתוך בוצוואנה ולהגיע לאגנים האלקליים שבשמורת קחאלהחאדי (Kgalagadi). זהו יכול להיות טיול מעניין מאוד, אבל לנסיעה על פני האגמים (כאשר הם יבשים) זקוקים לרכב מיוחד, קל מאוד ובעל צמיגים רחבים ושטוחים. ניתן גם לנסוע לכוון צפון-מערב, על כביש 10N. כביש זה מגיע לגבול עם נמיביה ולאלו שמתכוננים לטייל שם, יש אפשרות לחצות את הגבול. המרחק לגבול, לעיירה נקופ (Nakop), הוא רק 130 ק"מ. אנו המשכנו על כביש 14N מערבה, צמודים לנהר האורנג' עד לעיירה קאקאמאס (Kakamas), לשינת לילה. באיזור קאקאמאס, יצאנו לטיול קצר 'בנתיב היין' הצפוני. הוא אינו ידוע כמו 'אחיו' באזור קייפטאון-סטלנבוש (Stellenbosch), אבל הוא תפס לאחרונה תאוצה וכל שנה עולים וצומחים בו יקבים חדשים. מכוון שהאזור הוא חצי מדברי, התברך שם הפרי בחמיצות מעט גבוהה מהמקובל, דבר המעניק ליינות טעמים שונים מיינות הכף. כן מיוצר באזור הזה יין מבציר מאוחר, שאינו משתבח בטעמו, אבל הוא זול יותר.

 התארגנו לשהיית לילה בחוות היין של האיכר אבן-עזר. בית החווה שלו ממוקם על גדת הנהר ממש ומוקף בכרמים. המחיר יחסית זול, 75 דולר לאדם, וארוחת הבוקר כל כך עשירה, שאפשר 'לשכוח' מאוכל עד הלילה. כמויות ומיני הציפורים בסביבה הוא רב וצפרים ימצאו במקום הרבה עניין. בכלל, אני ממליץ למטיילים בדרום אפריקה לנסות ולהירשם תמיד ללינה בבתי הארחה שבחוות! חוואים רבים פתחו את בתיהם להארחה - אם בסגנון B&B או שיש אצלם בחצר קוטג' קטן, שאותו ישכירו כיחידה למשפחה או כחדרים בודדים, למטיילים בזוגות ובבודדים. בטוח אני, שמטיילים ישראליים בעלי רקע חקלאי, ימצאו שפה משותפת רבה עם החוואים הדרום אפריקאיים, שהם כבר חקלאים בני דור עשירי ויותר. לרבים מהם חוות בגודל של 3,000 דונמים ויותר. ככלל, רמת האירוח בדרום אפריקה היא גבוהה. יש מודעות לצרכי התייר המודרני. תמיד יהיו במקומות שכאלו מים חמים וסדינים נקיים.

לתחילת הכתבה

שמורת אוחראביס: אלוהים שכח לעשות סדר בבלגאן!

לאחר הארוחה המשכנו לכוון שמורת אוחראביס (Augrabies). זו אחת השמורות הנידחות ביותר בדרום אפריקה, אולם אחת הפראיות ביותר. מבחינתי הייתה זו גולת הכותרת של הטיול כולו, אפילו שהיינו בדרכנו מערבה לנמקווהלאנד (Namaqualand), לחזות בפריחה העונתית. שמורת אוחראביס היא גם אחת מהצעירות בשמורות דרום אפריקה. לפני כמה שנים הורחבו גבולותיה והובאו אליה מספר אוכלי עשב, שמותאמים להתגורר באזורים מדבריים. מספרם של הבונגלוס בבית הארחה היחיד בשמורה הוא מוגבל ולאלו שרוצים לישון בתוך השמורה, מומלץ להזמין מקום מראש. הבונגלוס ממוקמים במרחק לא רב מהמפלים ורעש המים הנופלים, נשמע עד אליהם. זו גם באופן טבעי נקודת המשיכה המיידית. המטיילים הולכים על סלע שטוח, ממש עד לנקודת תצפית שנמצאת ליד המפלים. כשביקרנו, הייתה זו רק תחילתה של עונת הגשמים, כך שלא הרבה מים זרמו במפלים. אנשים מסביבה, סיפרו לנו שלפעמים הזרם בנהר הוא כל כך חזק, שממש כל הקיר שמול נקודות התצפית, נראה כמפל אחד עצום. המפל עצמו אינו כל כך גבוה, אבל לראות כל כך הרבה מים זורמים בשצף באיזור מדברי, זהו בהחלט מראה מרגש.

סביב מונחים גושי סלע ענקיים, שהוסעו בעבר על ידי המים ונשארו במקומם לזיכרון נצח. רבים מהמבקרים בשמורה מגדירים אותה כשמורה 'על הירח' ולא על כדור הארץ! כה רב אי-הסדר ששורר במקום. מדהים ומפליא ממש! 'הסוד הגדול' טמון, לפי דבר הידענים, בתחתית המפל. 'מומחים' אלו טוענים, שביום שהמפל יתייבש, ימצאו בבסיסו ערמות גדולות של יהלומים. הם מבססים זאת על ניסיון העבר של כריית יהלומים לאורך הנתיב הישן של נהר הוואל. "שם" הם מספרים, "בכל פעם שמישהו מוצא באזור שלו מפל מים עתיק, הוא מתעשר בין לילה! הוא אוסף יהלומים בקערות!" טוב, לא נראה שהנהר יתייבש בין לילה ובטח לא לכבודנו, כך שהמשכנו לכוון צפון-מערב, אל תוך השמורה. דרך העפר מקבילה לנהר שזורם בקניון עמוק ומתגלה מדי פעם לעיני הנוסעים. המראה הוא סוריאליסטי לגמרי ויש הרגשה שעזבנו את כדור הארץ ועברנו לטיול על פני הירח! רק חיות שאנו מכירים מכאן מחזירות אותנו מעט אל המציאות. ככל שמתקדמים לאורך הנתיב, הנוף הופך פראי יותר ויותר. ההרגשה היא שהאלוהים, שעסק בבניית כדור הארץ, אגר כאן את כל חמרי הבניה, השליך אותם בערמות ושכח לחזור ולעשות כאן סדר!

 הגענו לנקודת תצפית שבה הנהר פונה צפונה ויש אפשרות לצפות עליו ממרומי המצוקים. המראה הוא כה מרהיב, שקשה לבטא אותו במילים. ההרגשה שהוא מעניק היא עד כמה אפסיים אנחנו ולא נחשבים! כך בהחלט! בשמורה יש שני נתיבים עיקריים, שאפשר לעשות רגלית, עם אפשרות של שינה תחת כיפת השמיים. לאלו שמתכוונים לבצע טרק שכזה, אני ממליץ על שני דברים: הצטיידו בהרבה מים ואל תנסו לחצות את הנהר כאשר זורמים בו מים רבים והוא בגאונו! אני ממליץ לכל מי שיבקר בשמורה להישאר בה לפחות שני לילות.

לתחילת הכתבה

רפטינג על נהר האורנג'

רפטינג על נהר האורנג', בין צוקים מדבריים, הוא חוויה בלתי נשכחת. קבענו ראפטינג ליומיים עם חברת "אומקולו", שנבצע בהמשך בנמקוואלאנד ושיתחיל ליד העיירה Vioolsdrift. לחברת אומקולו יש שם מחנה קבע ומשם הם יוצאים לשיוטים על נהר האורנג', שאורכים בין יום אחד לשבעה. מכוון שבאזור אוחראביס יש לחברה 'בסיס אימונים' קטן, הם הציעו לנו, שבתור 'אימון', נצטרף אליהם למשט ניסיון של חצי יום. החלטנו שזה שווה ניסיון, בייחוד במידה ונשייט 'בלב-המדבר' וכך נדברנו שהם יאספו אותנו למחרת היום מביתו של החוואי אבן-עזר. את הערב העברנו כמו דרום אפריקאים אמיתיים, בצליית בשר על האש (בראיי Brai , בלשון העם) ובשתיית בירה קרה למכביר. למחרת (ושוב לאחר ארוחת בוקר 'מפוצצת'), נאספנו על ידי טנדר (שכאן מכנים אותו 'באקי' Bakie) ונלקחנו לנקודת ההשקה של הסירות. הוחתמנו על טפסי אינדמניטי (שיתפסו גם בהמשך), קיבלנו חגורות הצלה, משוטים, קסדות ושיעור קצר בחתירה בקיאקים. מיד מצאנו את עצמנו חותרים בזוגות בזרם בין צוקי מדבר ענקיים. על הצוקים יכולנו להבחין במשפחות שלמות של בבונים, שממש 'ליוו' מלמעלה את התקדמותנו במורד הנחל ומדי פעם היו מתקבצים בקבוצות קטנות, מגרדים במבושיהם ונראו כקבוצות אוהדים המתווכחת מי 'ינצח במרוץ' שנערך בנהר שמתחתם. שלוש וחצי שעות חלפו להן מבלי שהרגשנו ונרטבנו רק כשאחד החותרים לא שם לב והתיז מים על האחרים עם המשוט שלו. נחתנו בקטע מהקניון, שאיפשר לנו לעלות למעלה בקלות יחסית וחזרנו לרכב שלנו, להמשיך בדרכנו עם הבטחה להתראות בהמשך. שתי קבוצות של בבונים ליוו אותנו בדרך, כפי שאוהדים מלווים את מסע-הניצחון של קבוצת הכדורגל האהודה עליהם. הם כנראה ציפו לתשר, אבל לא היה לנו מה לתת להם חוץ מבקבוקי מים ריקים שלא רצינו להשאיר בשטח.

לתחילת הכתבה

נמקוואלאנד: מרבדי פרחים יפים

מאוחרביס המשכנו מערבה על כביש N14 עד לעיירה המדברית פופאדר (Pofadder - צפע, בלשוננו). פופאדר משמשת כעיירת מעבר בדרך לדרום נמיביה. מעטים מאוד עוברים במעבר הגבול ההוא וגם על ה-N14 בכללו. הנוף הוא מדברי לחלוטין. משני צידי הדרך קיימים מישורים נרחבים וצחיחים לחלוטין ובאופק רואים שרשראות הרים גבוהות. ההרים בעלי צבעים שונים, שחורים וכל גווני החום והצהוב. לאחר כשעה, הגענו לספרינגבוק (Springbok), קרש הקפיצה שלנו ליעד הסופי. זוהי עיר מדברית 'בקצה הממלכה', שמספקת שירותים למכרות שסביבה (במיוחד מכרות נחושת). העיר היא גם קרש קפיצה לנוסעים לווינדהוק, בירת נמיביה, או לאלו שנוסעים לאלכסנדר-ביי (Alexander Bay), שהוא מרכז הכרייה הגדול ביותר בעולם ליהלומים תת ימיים. בעיר אכלנו ארוחה טובה ויצאנו לחפש את החווה, שבה עלינו להתמקם בלילה. שם החווה הוא ספרינגבוק-נאריס והיא נמצאת מחוץ לעיר. על כביש מספר R355 בתי ההארחה שלה 'פזורים', בין סלעים בנוף המדברי והצחיח.

עונת הפריחה הגדולה בנמקוואלאנד היא בין החודשים אוגוסט לאוקטובר, שזו תקופת הגשמים באזור זה, אולם אל תצפו לראות את כל האזור כולו מתכסה בפריחה. רק האזורים שבהם ירדו גשמים, יהיו 'מכוסים' במרבד פורח. מכוון שאין הפרחים פורחים בעת ובעונה אחת ומכסים את האזור כולו, עסקנו במשך היום כולו 'בצייד' של מרבדי פרחים. הדרכים הפנימיות הן דרכי עפר ובהן התרוצצנו מהבוקר ועד הערב, כשאנו שואלים כל עובר אורח (ולא עם הרבה הצלחה) "היכן הפרחים פורחים?" התשובה הסטנדרטית הייתה משהו בסגנון של: "אני לא בדיוק יודע, אבל הם פורחים בכל מקום! בייחוד היכן שירד גשם". היכן ירד הגשם? אף אחד מהם לא ידע וכולם היו מצביעים לכל הכוונים בעת ובעונה אחת. שטח השמורה (ואין צורך לבקר ספציפית בשמורה כי הפרחים פורחים בכל מקום שבו ירד גשם) הוא ענקי, כמעט כמו השטח שבין תל אביב וחדרה. מספר דרכים חוצות אותה ממערב למזרח ומצפון לדרום, אולם, כפי שהזכרתי, הן דרכי עפר כבוש. תופעה מדהימה זו, של מדבר ההופך בין-לילה לשטיח פורח, הונצחה בסרט 'המדבר-המתעורר' והייתי ממליץ לכל אוהב טבע באשר הוא לראות סרט מעניין זה (גם במידה והוא אינו נוסע לטיול בארץ הכף הצפוני). הצלחנו כמובן במשימה (רק מהסיבה הזו נהגנו אלף חמש מאות ק"מ וחסר היה להם שלא נמצא אותם!) וצפינו בכמה וכמה 'שטיחי-פרחים' יוצאים מהכלל. בחלקם, שלט הצבע הכתום, בחלקם הצבע הצהוב, אחרים היו לבנים ברובם או סגולים וכמה היו בעלי צבע מעורב.

חזרנו לחווה, שבה התגוררנו, לשינת הלילה, עייפים אך מרוצים... בערב צלינו בשרים על האש 'בדרך-המקומית' (בהיותך ברומא....). ליד כל מבנה קיים מתקן לצליית בשר והדרום אפריקאים מתייחסים אליו (למתקן) ממש בחרדת קודש. ביתן אירוח ללא מתקן בראיי בצידו, נחשב כ'סחורה קלוקלת'! את בשר הכבש לצלייה קנינו מהאיכר בזיל הזול. הכבשים מאזור זה ידועות בטעמן המצוין וקניית כבש מהקרו (Karoo מדבר הקרו) נחשב כמעדן בכל רחבי דרום אפריקה. כמובן שאי אפשר לסיים את היום ללא יין משובח, ודרום אפריקה התברכה ביינות משובחים...

 רק נרדמנו וכבר עלתה השמש. לאחר ארוחת בוקר, כמו שרק נשות איכרים יודעות להגיש, יצאנו לטרק רגלי בהרים, יחד עם מדריך שהחוואי שלח איתנו, כדי שלא נלך לאיבוד. הבחור שייך לאנשי הנמקוואה, שאינם כהים כמו אנשי הבנטו. הבחור דיבר רק אפריקאנס ונאלצנו לאמץ את כל כוח הזיכרון שלנו באפריקאנס ובשפות האירופאיות בכדי להבין מה הוא אומר. האזור ידוע בצמחיו הסוקולנטיים, בגלל תנאי היובש הקיצוניים ששוררים בו ברוב חדשי השנה. הצמח הראשון שהוא הראה לנו הוא צמח ה'הלפקליינסמאן' (חצי איש הקטן). זהו צמח בשרני וקוצני, שניצב בבדידות כעמודון בודד או בקבוצה של שניים שלושה וראשו תמיד פונה צפונה! זוהי תופעת טבע מעניינת, שבעזרתה המקומיים יודעים לנווט את דרכם בשטח. עבור בני הנמאקווה, הצמח מסמל את בני עמם שנדדו מהצפון בלחצם של שבטים חזקים מהם ונאלצו להתיישב באזור צחיח זה. הצמח 'מסתכל' לכוון שמהם באו ואליו יחזרו ביום מן הימים (נוגע ללב). הוא הראה לנו עוד צמחים בשרניים וקקטוסים רבים, אולם זה ששבה את לבנו יותר מכולם היה 'צמח-האבן'. צמח זה נראה ממש כמו אבן מדבר. צבעיו רפים והוא מוסווה כל כך, שלעיין לא מנוסה הוא נראה ממש כאבן והרבה פעמים דרכנו עליו מבלי להרגיש. מכוון שהאזור כל כך צחיח רוב ימות השנה, מתקפלים צמחים אלו וכמעט ומאבדים את כל הנוזלים שבתוכם. הם מגנים על עצמם בפני השמש היוקדת עד לרדת הגשמים, אז הם סופגים מים במהירות ואוגרים אותם 'לסיבוב הבא'. אכן צמחים מופלאים!

לתחילת הכתבה

סיום סוער: רעמים, שיטפונות וקשתות במדבר

חזרנו מותשים בשעות הצהריים וטבילה בבריכה היתה הדבר הכי נכון לעשות. תוך כדי טבילה, קדרו לפתע השמיים ומטרים עזים, מלווים במפצי רעם אדירים, החלו לרדת. בדרום אפריקה נפגעים בעונת הגשמים אנשים רבים על ידי ברקים. אחד המקומות המסוכנים ביותר יהיו בריכות שחיה ומגרשי גולף. ראינו את פגיעת הברקים על הגבעות שסביב בתי החווה וזה היה מראה מרהיב. מסכים של גשם ירדו במערב והשחירו את פני השמים. רצנו לחדרים למקלחת חמה, התלבשנו ויצאנו בדרכנו למחנה הקבע של חברת אומקולו, משם היינו אמורים לצאת בבוקר המחרת לשני ימי רפטינג במדבר. בדרכנו, כבר עברה הסופה וחלפה לה, השמים התבהרו וקשתות נהדרות החלו לצבוע פינות שונות באופק, הפרוש לפנינו. הצלחנו לראות קשתות כפולות ומשולשות. מראות מלבבים ממש מעל האופק שנפרש לפנינו מכאן ועד הודעה חדשה.

בסיס היציאה של חברת אומקולו מסודר ומאורגן מאוד והתקבלנו בשמחת 'האחים-האובדים' על ידי הצוות. כדי לחסוך זמן בבוקר, החל ארגון הציוד עוד באותו ערב. קיבלנו מארזים אטומים למים והתבקשנו להכניס בהם את כל הציוד שלנו באופן הגיוני (ארוחות ליום השני, שקי שינה, בגדים להחלפה כלי רחצה ולמעלה, ארוחות קלות ליום הראשון). בערב שוב נערך ערב של צליית בשר על האש - איזו 'הפתעה' מלבבת (מה ההפתעה בעצם...?).

ציפורי הבוש העירו אותנו מוקדם בבוקר. קפה הבוקר החם היה בדיוק הדבר הנכון בזמן הנכון. אפילו הצלחנו לראות עדר קטן של איילים שהגיעו לשתות מים מהנהר, לגמו במהירות וברחו. משפחה אחת של חזירי בר, אימא חזירה וחזירונים קטנים, התקרבה אלינו ללא פחד ואחדים מהם נברו בחול. עם זריחת השמש, עלינו לקיאקים ויצאנו לדרך. בתחילה, הנהר הוא רחב והזרימה חלשה, אולם ככול שצוקי המדבר 'מתקרבים' וסוגרים עלינו משני הצדדים, הזרימה הולכת ומתגברת וצריך לפתח כשרון ניווט, בכדי לא להיסחף לעבר אחת הגדות. הקטע 'המצחיק' הוא, שאם נסחפתם לגדה הימנית, הייתם בנמיביה ואם לשמאלית, 'חזרתם' לדרום אפריקה וחוזר חלילה. בשייט ממוצע שכזה, אפשר 'לעבור את הגבול' מאות פעמים, ללא צורך בחתימה בדרכון!

מומלץ לכל המשתתפים להביא אתם מארז אטום למים למצלמות הדיגיטליות והנגנים למיניהם. עצרנו לארוחה קלה על אחת הגדות החוליות, שבהמשכה סלעים שטוחים, עליהם ניתן להשתטח ולחמם מעט את העצמות (השרירים כבר היו חמים מהחתירה, העצמות, עדיין לא). בהמשך, לאחר ההפסקה, הצלחנו לראות כמה קיני נשרים בצוקים שמעלינו. עוד הרבה ציפורי מים קיננו בצמחיה שלאורך הנחל. השילוב של הרבה מים ומדבר הוא מלהיב, לפי כל אמת מידה! לישראלים, החוויה תזכיר הרבה את איזור עין-גדי (ולאמריקאים, שיוט במורד נהר הקולוראדו).

 את הלילה העברנו בשטח סביב מדורה שבנינו. כל אחד הכין או חימם את המזון שהביא איתו. אמנם החברה ממליצה איזה סוגי מזונות להביא לשטח, אולם רובנו ככולנו היינו פעם בצבא ויודעים... מה לא להביא! לאחר הארוחה השתרענו על הסלעים החמימים והבטנו השמימה. השמיים היו בהירים מעננים וכוכבים זרחניים נצנצו בשמיים השחורים, כמו יהלומים קטנים. היינו מרוחקים ממקורות אור והאוויר היה נקי מאבק ומאדי מים. גם תחתינו, במים האפלים מונחים יהלומים לרוב. אלו קורצים לאלו ואנו באמצע, בין מים לשמים לא מגיעים לאלו ולא לאחרים. סיום מושלם, לטיול יוצא דופן ועמוס בחוויות!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על דרום אפריקה