קצת על קייפטאון
מדריך הטיולים – אורן תדמור, שחיי בקייפטאון עושה לנו סדר ומספר לנו על היעד שיגרום לכם להתאהב. קייפטאון ממוקמת בקצה הדרומי של אפריקה בין האוקיינוס האטלנטי להר השולחן המפורסם. העיר, הידועה גם כ"העיר האם", היא העתיקה בערי דרא"פ ומתגאה בהסטוריה תרבותית של מאות שנים.
בקייפטאון קיימות אטרקציות מרתקות המתאימות למגוון טעמים ואותן ניתן לשלב במסלול של כל תייר בעיר בכל עת. אלה כוללים בין היתר עליה להר השולחן, בין ברכבל או ברגל בשבילים מעניינים, וכן את הגנים הבוטניים המרהיבים בקירסטנבוש, המוכרים ברחבי העולם. כמו כן ניתן לבקר בVICTORIA AND ALBERT WATER FRONT , האטרקציה התיירותית מספר אחת בדרא"פ, המספקת חוויית קניות וחופשה מעולה בתוך נמל פעיל. משם מבקרים יכולים לשוט לרובין איילנד, היכן שנכלא נלסון מנדלה.
מקייפטאון ניתן לצאת לטיול לאורך הGARDEN ROUTE המפורסם, לבקר בפארק הלאומי של CAPE POINT, לצפות בפינגווינים של BOULDER BEACH ובמרחק פחות משעת נסיעה לבקר באזור היין המרהיב של הקייפ.
בין ההר לים, היחודיות התרבותית וההיסטורית של העיר והנופים היפים שלה, הופכים את קייפטאון לביקור חובה לכל מטייל בדרא"פ.
למידע נוסף היכנסו לעמוד המדריך של אורן תדמור
קייפטאון - התאהבות ראשונית
גיל חן, מספר לנו על קייפטאון – על האתרים, האטרקציות והמקומות שאסור לפספס ביעד שבדרום אפריקה.
התאהבתי. יכול להיות שזה נובע מחסך שצברתי במשך שבעה חודשים באפריקה, אבל עכשיו זה כבר לא משנה. התאהבתי. היא כל מה שחיפשתי: יפה, מתחוכמת, שובבה, מצחיקה, מרדנית ומזמינה. אין דבר נעים יותר מללכת איתה יד ביד, במיוחד אם נותנים לה להיות מובילה- לאורך הים או ברחוב ראשי, כשקמים בבוקר או כשנכנסים למיטה. היא אמנם מבית לא משהו, אבל יש קסם ב"כבשה לבנה". וגם כשהיא במצב רוח רע, והיא יודעת להיות די קרירה- גם אז היא עדיין מושכת ומפתה. קייפטאון.
התכנון שלי היה לטייל בדרום אפריקה, אבל כאמור- התאהבתי, ולכן נשארתי בעיר עצמה. קייפטאון הזכירה לי כל כך את תל אביב, שאחרי 4 שעות שם הרגשתי לגמרי בבית, ובדיוק כמו שאני אוהב לעשות שם- ביליתי ימים שלמים בשוטטות ברחובות. לפעמים עם חברים שהכרתי באכסניה, ולפעמים עם החבר הכי טוב שלי (אני), חרשתי את העיר היפהפיה הזו במשך 10 ימים, ולרגע לא הרגשתי כאילו זה יותר מדי. כל כך הרגשתי בבית עד שבפעם הראשונה בה נתקלתי באישה נושאת סל על הראש - מראה יומיומי עבורי בשבעת החודשים האחרונים - אמרתי בקול רם "וואו". לקח לי כמה שניות להבין מה בעצם קרה כאן. קייפטאון, אתם מבינים, לא מרגישה בכלל כמו אפריקה. אולי בגלל זה דרום אפריקה הרגישה צורך להכניס את שם היבשת לשמה- אחרת אפשר בקלות לשכוח שאנחנו עדיין ביבשת השחורה.
אתרים שכדאי לבקר בעיר
בעיר יש המון דברים לראות, כאמור. מכולם המרשים ביותר הוא כמובן הר השולחן, שמשקיף מלמעלה על העיר כולה. ההר הזה מקסים כשמסתכלים עליו מלמטה, אבל הבעיה איתו היא שהוא לרוב מכוסה במפה של עננים, בעיקר בחורף. זה אומר שקצת מסובך לעלות עליו בתקופה הזו, למרות שפשוט צריך לעקוב (יש טלפון מיוחד שאליו ניתן להתקשר עם תחזית מזג אויר על ההר). ניתן לטפס עליו ברגל או ברכבל, רק צריך לעשות את זה בבוקר (בעיקר אם מטפסים), כי מאוד קל לאבד את הדרך בעננים. בגלל שבעשרת הימים שלי שם לא הוסרה המפה אפילו לרגע, בחרתי לטפס על גבעה סמוכה, Signal Hill, שממנה יש נופים מקסימים על העיר ביחד עם ההר ("כמובן שאם אתה על ההר לא תוכל לראות את שניהם יחד", עודדתי את עצמי) וגם- זה בחינם! מקום אידיאלי לפיקניקים או סתם חצי יום של בריחה מהמולת העיר. נקודת התחלת הטיפוס על הגבעה (טיפוס של כשעה, לאורך כביש) היא בצומת שלפני רכבל שעולה להר עצמו, אז קל מאוד למצוא את זה. הבחור עם הגלידה בראש הגבעה (שוקולד מנטה, תסמכו עלי) פשוט משלים את הארוע. ואם תצליחו - כמונו - לתפוס טרמפ חזרה למטה עם איזה זוג מקומי, שבמקרה גם אוהב לעשות סיורים לתיירים בחינם ומכיר את ההיסטוריה של העיר על בוריה, ובאותו אופן גם את המסעדות הכי שוות שלה- ניצחתם.
אבל ההר זה מה שנקרא ברור מאליו. תראו אותו מכל מקום. מקומות אחרים (ברורים מאליהם באותה מידה, אגב) נחבאים טיפה יותר: נתחיל ממרכז הקניות שהזכרתי Victoria and Alfred (V&A) Waterfront. המרכז עצמו הוא רגיל למדי אם באתם מהארץ (וחוויה עצומה אם במקרה הגעתם משבעה חודשים בטנזניה. פלאפל באיזור האוכל למען השם!), אבל הוא נקודה נעימה מאוד להסתובב מסביב למפרץ המקסים- מוסיקה חיה, המון מסעדות, קולנוע, שווקי אומנויות ומזכרות והכל בעיצוב גרנדיוזי של סוף המאה ה-19 (למרות שהוא נבנה רק לפני כמה שנים)- הכל ביחד מרגיש קצת כמו דיסינילנד.
זו גם נקודת המוצא לביקור ב- Robin Island. האי, שנמצא במרחק הפלגה של כחצי שעה, שימש בתקופת האפרטהייד ככלא, והאסיר המפורסם ביותר ששכן בו היה נלסון מנדלה עצמו. הסיור מתבצע על ידי מדריכים שהיו בעצמם אסירים שם, מה שמאפשר הצצה מאוד אינטימית למה שבעצם התרחש על האי הזה. מצד שני זה אומר לפעמים שהמדריכים אינם מצטיינים כמדריכים, ולכן מדובר בקצת עניין של מזל. אני לא הצלחתי להתחבר כל כך למקום, שכן משום מה המדריך שלנו בחר להשתמש המון בחומרים קומיים, במקום שאינו קומי כלל. חברים אחרים שלי לעומת זאת סיפרו שהם יצאו משם בדמעות. לא שזה בהכרח אינדיקציה לסיור מוצלח יותר, אבל הם בטוח זוכרים אותו טוב יותר. האי עצמו יפהפה, עם מושבת פינגוויונים ענקית (חייבים לראות! יש 20 דקות עד שהסירה באה לקחת אתכם חזרה, אז לכו לשם. באמת. חנות המזכרות לא מעניינת כל כך! משום מה מתוך קבוצה של 50 איש אני הייתי היחיד שהלך, אבל זה באמת מקסים). ככלל, למרות שקייפטאון מרגישה כעיר רגילה לגמרי כיום, גירוד של שכבה קטנה מאוד תעלה מיד שאריות מתקופת האפרטהייד האיומה, ואת דמותו של מנדלה, שנדמה שעדיין מצוי בכל מקום. ניתן רק לקוות שדרום אפריקה כולה תצליח לשמר את האיזון העדין שבין זיכרון העבר לחיי העתיד, ולא תפסע באותו מסלול השמדה עצמית שעליו מצויה בימים אלה זימבבוואה.
הזכרתי כבר שהאכסניה ממוקמת בדיוק בין העיר לחופים, אז הנה עוד שני דברים שווים בכל אחד מהמקומות האלה: בעיר יש שכונה שנקראת BoKaap, שהיא השכונה המוסלמית בעיר, והיא פשוט מקסימה- היא בנויה על גבעה ומורכבת מעשרות בתים שלכל אחד יש צבע אחר. העובדה שמדובר בגבעה הופכת את המקום לנקודה מדהימה לתמונות. זו גם נקודה מדהימה, מוכיח הנסיון שלי, לקנות גויאבה מיובשת ולטייל ככה סתם ברגל. אני לא בטוח, אבל כנראה אפשר גם בלי הגויאבה. זה בזבוז אם אתם שואלים אותי, אבל אתם לא, אז לא משנה.
מהצד השני ישנם החופים. קודם כל כדאי שנבהיר- זה ממש לא החופים של ת"א: הם קטנים מאוד, ממסופרים (1,2,3,3.5,4 אין לי הסבר טוב לגבי ה-3.5 אבל הוא המועדף עלי. הקסם של האנדרדוג, כמובן), מוסתרים בין בתים והמים בהם קפואים. ובכל זאת הם נעימים מאוד לטיול, מחוץ להמולת העיר. מביני דבר (שאני כמובן לא בינהם) מספרים שיש הבחנה בין החופים: חוף המשפחות, חוף היפים, חוף הגאים וחוף העירומים. השאלה שעלתה לי מיד היא מה אמור לעשות נודיסט גאה שנראה טוב ויש לו משפחה, אבל לשמחתי רעש הגלים הסיח את דעתי מהסוגיה הבוערת. חוץ מזה, מאחר ואנחנו ביקרנו בחוף ביום חורפי למדי, החלוקה הזו נראית קצת מוגזמת. כשאין אף אחד בחוף, קשה לדעת איזה מספר שייך לאיזו קבוצה.
ומכיוון שאי אפשר לסיים ביקור כאן בלי מזכרות, רציתי להמליץ על השוק שמתקיים ביום ראשון ליד צומת הכניסה ל- V&A. כבר ראיתי המון שווקי מזכרות באפריקה, אבל זה הגדול והמוצלח מכולם. מה שכן, אמנות המסחרה שלמדתי במזרח אפריקה משתלמת מאוד גם כאן, אז שווה לטרוח ולהתמקח. למי שיש גם כמה מילים בסווהילית זה הזמן לשלוף אותן, שכן חלק גדול מהמוכרים הם מזרח-אפריקנים, וההתרגשות מניחוח הבית שווה להם הפחתה של 10% במחיר. לא להרגיש רע- זה עדיין יהיה 50% יותר מהמחיר האמיתי.
סיורים מחוץ לעיר
עוד שני סיורים מאוד תיירותים אבל גם מאוד מומלצים הם סיור היין וסיור כף התקווה הטובה. דרום אפריקה ידועה ביינות שלה, ובצדק, וזה נכון במיוחד לאיזור הקייפ המערבי. אפשר בקלות לארגן סיורי יין למי שיש רכב, אבל למי שאין, כמוני, האופציה של הסיורים המאורגנים היא מוצלחת במיוחד. חברת day tripers, כמו חברות נוספות, מארגנת נסיעות מוצלחות מאוד, שכוללות ביקור ב- 2-3 יקבים, ארוחת צהרים, סיור בעיירות יין נחמדות וכדומה (300 ראנד). ניתן לעשות טיול של חצי יום ושל יום שלם, אבל בכל מקרה צפו להאנגובר שימשך עד הבוקר.
סיור מוצלח נוסף הוא הסיור לכף התקווה הטובה, שלמעשה כולל את הפנינסולה כולה. אני עשיתי את הסיור עם חברת Buz bus (300 ראנד), בסיור שכולל ביקור באי כלבי הים (מיותר אם תשאלו אותי. אבל זו לא חוכמה, יש לי מחלת ים אז ברור שסבלתי), חוף הפינגווינים (אני בעדם, כבר אמרתי) וירידה לכף. כף התקווה הטובה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, אינה הנקודה הדרומית ביותר באפריקה, אבל היא הרבה יותר מרשימה מהנקודה הזו. ניתן לעמוד בראש הצוק, שהוא הכף עצמו, ולראות את המפגש בין שני האוקינוסים. חוויה מרשימה מאוד. הסיור כולל גם טיול אופניים קצר ומוצלח לאורך הכביש המוביל אל הצוק. זה המקום לציין שאת שני הסיורים, כמו גם אלפי אחרים, אפשר לארגן דרך שני מרכזי המידע המצוינים לתיירים, ובאמצעות רוב האכסניות.
הווי יהודי בקייפטאון
למזלי איתרע מזלי להיות בליל הסדר בקייפטאון. אני אומר "למזלי" משום שהקהילה היהודית בארושה היא, איך נאמר, מוגבלת. אמנם הבטחתי לכל החברים הטנזנים שלי סדר כהלכתו, אבל הקושי למצוא מצות כשרות ומעבד מזון להכין חרוסת גרם לי לא להצטער יותר מדי על זה שנאלצתי לעזוב לפני. אז כמו כל ישראלי בחו"ל, האינסטינקט הראשוני שלי היה לחפש בית חב"ד, שאכן קל למדי למצוא- אלא שבדיעבד אין כל כך סיבה: הם היו הרבה פחות ממזמינים, ואני לא יודע אם הם כאלה או שזה בגלל שבאתי אליהם עם חברה סינית, אבל הם ממש לא עשו חשק להישאר. לעומת זאת הלכתי לבית כנסת סמוך, ברחוב ארתור ב- Sea Point, ושם כבר מהרגע הראשון גרמו לי להרגיש בבית. הסדר עצמו היה חוויה מאוד נעימה משום שהיה מאוד שונה מזה שאני רגיל אליו: את הסדר ניהל רב מקסים, ששילב טקסטים ושירים שכתבה אישתו (היא היתה חולה ולכן לא באה, הוא הסביר) תוך שהוא מנסה לשעשע את ילדו בן השלוש ולשלוט בהשתכרותו המתקדמת מכוסית לכוסית. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו עדים לריקוד סוער בין הרב לבנו, שהצטרפו אליו שאר הילדים הנוכחים. מקסים.
ואם כבר ביהדות עסקינן- ניסיתי את מזלי בכל המוזיאונים בעיר (כולם! היה לי חסך שהצטבר מטנזניה...), והיחיד שהיה שווה הוא המוזיאון היהודי, שכולל גם את מוזיאון השואה. מרגש היה לראות עד כמה שני המקומות האלה מושקעים ורלוונטיים- ובעיקר עד כמה הם טבועים בדרום אפריקאיות שלהם. בלי התנצלויות - לא מהעולם היהודי (הישראלי...) ולא מזה הדרום אפריקאי - אנחנו יהודים, הם אומרים, וגם דרום אפריקאים, וזהו שילוב שמתקיים באופן טבעי.
בכלל לא ציינתי, שכל הביקור בקייפטאון היה במקרה. בכלל התכוונתי להגיע לנמיביה, וקייפטאון סתם היתה הדרך הזולה ביותר לעשות את זה. על נמיביה אני מפנטז כבר שנים, ועם כל המבוכה שבדבר, אני אתוודה עכשיו מדוע: לפני שנים, או ככה זה מרגיש, זכתה בתואר מיס יוניברס מלכת היופי הנמיבית. זו סטיה, אני יודע, אבל מאז חלמתי להגיע לשם. ההשתאות של ילד ששמע כל החיים שלו על הרעב באפריקה (זה ההסבר העיקרי לשאלה מדוע אסור לזרוק חצי תפוח שכבר ישב במקרר יומיים, מחכה נואשות למי שיגאל אותו מיסוריו- סבתא פולניה, זיהיתם נכון), לגלות שיש שם גם חיים אמיתיים, ובכלל זה גם נשים יפות (מאוד)- משכה אותי לשם. רק בשביל לא לצאת פאתטי לגמרי, אני לא אשתף אתכם במחשבה שאולי זה היה גורם המשיכה הראשי לאפריקה מלכתחילה. אבל על זה בכתבה הבאה...
