עפתי לתרמילאים

קייפטאון - אהבה למרגלות הר השולחן

קייפ טאון היא עיר נפלאה, ובמיוחד עבור מי שטייל תקופה ארוכה באפריקה - היא מרגישה כמו בית. גיל מגיע לעיר ומתאהב. על האתרים שכדאי לבקר בהם, ועוד חוויות בקצה הדרומי של היבשת השחורה - בכתבה שלפניכם.
גיל חן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: קייפטאון - אהבה למרגלות הר השולחן
Thinkstock Imagebank ©

קייפטאון - התאהבות ראשונית

התאהבתי. יכול להיות שזה נובע מחסך שצברתי במשך שבעה חודשים באפריקה, אבל עכשיו זה כבר לא משנה. התאהבתי. היא כל מה שחיפשתי: יפה, מתחוכמת, שובבה, מצחיקה, מרדנית ומזמינה. אין דבר נעים יותר מללכת איתה יד ביד, במיוחד אם נותנים לה להיות מובילה- לאורך הים או ברחוב ראשי, כשקמים בבוקר או כשנכנסים למיטה. היא אמנם מבית לא משהו, אבל יש קסם ב"כבשה לבנה". וגם כשהיא במצב רוח רע, והיא יודעת להיות די קרירה- גם אז היא עדיין מושכת ומפתה. קייפטאון.

 הגעתי לקייפטאון אחרי טיסה מייגעת מטנזניה, שכללה לילה שלם בשדה התעופה של ניירובי. מאמה וומבורה ליוותה אותי לאוטובוס לשדה התעופה ונפרדנו באופן מרגש, כך שהגעתי לשדה התעופה קילמנג`רו מותש למדי. הרי עברו פחות מ-24 שעות מהפרידה הקשה שלי מהילדים. לשדה התעופה עצמו קשה להגיע יחסית- מונית תעלה 50$ מסיבה לא ברורה בעליל, ולכן למי שיש זמן כדאי בהחלט לבדוק אופציות טובות יותר: לרוב חברת הספארי תיקח אתכם חזרה בחינם, או שניתן לארגן שאטל עם מלון Impala, או חברת Devenue (בערך 10$). גם חברת התעופה Precision מפעילה שאטל לפעמים- בחינם, או במחיר של 10$ דולר, תלוי במצב הרוח שלהם. מה שכן, רוב ההסעות מגיעות לשדה בסביבות הצהריים, בעוד רוב הטיסות ממריאות בערב, אז סביר שתמצאו עצמכם יושבים ומחכים שעות בשדה הקטנצ`יק הזה.

אני בחרתי, עדיין לא ברור לי למה, ללכת להליכה של כמה קילומטרים. יש לוד`ג ליד שהתחשק לי לראות, מה שכמובן עזר לתשישות הכללית. בערב הגעתי לניירובי, שבשדה התעופה שלה, כאמור, ביליתי את הלילה. החלטתי שבשביל 8 שעות לא שווה לי לטרוח ולמצוא מלון, לשלם לשתי מונית ולהתמודד עם העיר המסוכנת ביותר במזרח אפריקה. אז מצאתי את עצמי ישן על הספסלים בשדה. לזכותי יאמר שניסיתי להתחלות כדי לזכות במיטה נוחה במרפאה של השדה, אבל כל מה שיצא לי מהעסק זה שני אספירין (בחינם, כי "עשית עבודה טובה בארושה", הסבירה האחות. אבל לא מספיק טובה כדי לזכות במיטה, מסתבר). הסיבה שבחרתי בטיסה כל כך גרועה היא שלקחתי את הטיסה הכי זולה שיש: חברת Precision Air טסה מקילימנג`רו לקייפטאון (וגם ליוהנסבורג) ב- 400$ (!), שזה בערך חצי מהמחיר הרגיל. אלא שהחברה הזו קצת מצ`וקמקת ולכן יש להם מדיניות תמחור מוזרה מאוד: מטנזניה להזמין טיסה מקייפטאון חזרה לקילימנג`רו עולה בערך 1000$ כיוון אחד, בעוד הלוך חזור (קילי - קייפטאון - קילי) עולה 600$. כשניסיתי לחסוך קצת והצעתי להגיע לניירובי באוטובוס (20$, חמש שעות) ומשם לטוס, הסתבר לי שטיסה כזו תעלה 550$. מטורף. בנוסף, אין טעם לנסות לבדוק את כל זה באתר של החברה, כי הוא גרוע, ולכן האופציה הזו מתאימה בעיקר למי שיש לו מספיק זמן להזמין את הטיסה הזו מטנזניה.

 הנחיתה בקייפטאון שיפרה מאוד את מצב הרוח שלי. קודם כל- שמש. אחרי חודש בו בוססתי בבוץ בעונת "הגשמים הארוכים" בארושה, שמש נראתה לי כמו קסם של ממש. חוץ מזה, פתאום נזכרתי בדברים שכמעט הספקתי לשכוח: רמזורים, פקקי תנועה, רחובות שהשמות שלהם הם לא סוד, וכולי. עייף ונרגש הגעתי לאכסניה שבחרתי בקייפטאון- The Big Blue. זו אכסניה מומלצת מאוד ממספר סיבות: קודם כל התנאים שם מצוינים- היא נקיה, ממוקמת בבית מקסים (נברשות, מדרגות של המאה ה-19 וכולי), יש בר, חדר טלוויזיה, אינטרנט ובריכה קטנה. חוץ מזה, היא לא יקרה - 15$ לאדם במעונות - כמו שאר האכסניות בעיר. בנוסף, היא במיקום מצוין: 15-20 דקות הליכה ממרכז העיר מצד אחד ומהחופים מהצד השני, וקרובה מאוד לכביש הראשי, כך שאפשר בקלות לקחת את המיניבוס העירוני למתעצלים. יותר מכל, היא נמצאת במרחק 5 דקות הליכה ממרכז הקניות והבילוי השווה אלפרד וויקטוריה ווטרפרונט (V&A), והמפרץ. האכסניה משלבת היטב בין שקט ומנוחה לבין האפשרות לפגוש אנשים ולטייל יחד. יש להם גם מרכז מידע מצוין לגבי כל הפעילויות ואפשרויות הבילוי בעיר. לבסוף, בעלת המקום היא ישראלית לשעבר, וזה תמיד נחמד.

 התכנון שלי היה לטייל בדרום אפריקה, אבל כאמור- התאהבתי, ולכן נשארתי בעיר עצמה. קייפטאון הזכירה לי כל כך את תל אביב, שאחרי 4 שעות שם הרגשתי לגמרי בבית, ובדיוק כמו שאני אוהב לעשות שם- ביליתי ימים שלמים בשוטטות ברחובות. לפעמים עם חברים שהכרתי באכסניה, ולפעמים עם החבר הכי טוב שלי (אני), חרשתי את העיר היפהפיה הזו במשך 10 ימים, ולרגע לא הרגשתי כאילו זה יותר מדי. כל כך הרגשתי בבית עד שבפעם הראשונה בה נתקלתי באישה נושאת סל על הראש - מראה יומיומי עבורי בשבעת החודשים האחרונים - אמרתי בקול רם "וואו". לקח לי כמה שניות להבין מה בעצם קרה כאן. קייפטאון, אתם מבינים, לא מרגישה בכלל כמו אפריקה. אולי בגלל זה דרום אפריקה הרגישה צורך להכניס את שם היבשת לשמה- אחרת אפשר בקלות לשכוח שאנחנו עדיין ביבשת השחורה.

לתחילת הכתבה

אתרים שכדאי לבקר בעיר

בעיר יש המון דברים לראות, כאמור. מכולם המרשים ביותר הוא כמובן הר השולחן, שמשקיף מלמעלה על העיר כולה. ההר הזה מקסים כשמסתכלים עליו מלמטה, אבל הבעיה איתו היא שהוא לרוב מכוסה במפה של עננים, בעיקר בחורף. זה אומר שקצת מסובך לעלות עליו בתקופה הזו, למרות שפשוט צריך לעקוב (יש טלפון מיוחד שאליו ניתן להתקשר עם תחזית מזג אויר על ההר). ניתן לטפס עליו ברגל או ברכבל, רק צריך לעשות את זה בבוקר (בעיקר אם מטפסים), כי מאוד קל לאבד את הדרך בעננים. בגלל שבעשרת הימים שלי שם לא הוסרה המפה אפילו לרגע, בחרתי לטפס על גבעה סמוכה, Signal Hill, שממנה יש נופים מקסימים על העיר ביחד עם ההר ("כמובן שאם אתה על ההר לא תוכל לראות את שניהם יחד", עודדתי את עצמי) וגם- זה בחינם! מקום אידיאלי לפיקניקים או סתם חצי יום של בריחה מהמולת העיר. נקודת התחלת הטיפוס על הגבעה (טיפוס של כשעה, לאורך כביש) היא בצומת שלפני רכבל שעולה להר עצמו, אז קל מאוד למצוא את זה. הבחור עם הגלידה בראש הגבעה (שוקולד מנטה, תסמכו עלי) פשוט משלים את הארוע. ואם תצליחו - כמונו - לתפוס טרמפ חזרה למטה עם איזה זוג מקומי, שבמקרה גם אוהב לעשות סיורים לתיירים בחינם ומכיר את ההיסטוריה של העיר על בוריה, ובאותו אופן גם את המסעדות הכי שוות שלה- ניצחתם.

אבל ההר זה מה שנקרא ברור מאליו. תראו אותו מכל מקום. מקומות אחרים (ברורים מאליהם באותה מידה, אגב) נחבאים טיפה יותר: נתחיל ממרכז הקניות שהזכרתי Victoria and Alfred (V&A) Waterfront. המרכז עצמו הוא רגיל למדי אם באתם מהארץ (וחוויה עצומה אם במקרה הגעתם משבעה חודשים בטנזניה. פלאפל באיזור האוכל למען השם!), אבל הוא נקודה נעימה מאוד להסתובב מסביב למפרץ המקסים- מוסיקה חיה, המון מסעדות, קולנוע, שווקי אומנויות ומזכרות והכל בעיצוב גרנדיוזי של סוף המאה ה-19 (למרות שהוא נבנה רק לפני כמה שנים)- הכל ביחד מרגיש קצת כמו דיסינילנד.

 זו גם נקודת המוצא לביקור ב- Robin Island. האי, שנמצא במרחק הפלגה של כחצי שעה, שימש בתקופת האפרטהייד ככלא, והאסיר המפורסם ביותר ששכן בו היה נלסון מנדלה עצמו. הסיור מתבצע על ידי מדריכים שהיו בעצמם אסירים שם, מה שמאפשר הצצה מאוד אינטימית למה שבעצם התרחש על האי הזה. מצד שני זה אומר לפעמים שהמדריכים אינם מצטיינים כמדריכים, ולכן מדובר בקצת עניין של מזל. אני לא הצלחתי להתחבר כל כך למקום, שכן משום מה המדריך שלנו בחר להשתמש המון בחומרים קומיים, במקום שאינו קומי כלל. חברים אחרים שלי לעומת זאת סיפרו שהם יצאו משם בדמעות. לא שזה בהכרח אינדיקציה לסיור מוצלח יותר, אבל הם בטוח זוכרים אותו טוב יותר. האי עצמו יפהפה, עם מושבת פינגוויונים ענקית (חייבים לראות! יש 20 דקות עד שהסירה באה לקחת אתכם חזרה, אז לכו לשם. באמת. חנות המזכרות לא מעניינת כל כך! משום מה מתוך קבוצה של 50 איש אני הייתי היחיד שהלך, אבל זה באמת מקסים). ככלל, למרות שקייפטאון מרגישה כעיר רגילה לגמרי כיום, גירוד של שכבה קטנה מאוד תעלה מיד שאריות מתקופת האפרטהייד האיומה, ואת דמותו של מנדלה, שנדמה שעדיין מצוי בכל מקום. ניתן רק לקוות שדרום אפריקה כולה תצליח לשמר את האיזון העדין שבין זיכרון העבר לחיי העתיד, ולא תפסע באותו מסלול השמדה עצמית שעליו מצויה בימים אלה זימבבוואה.

הזכרתי כבר שהאכסניה ממוקמת בדיוק בין העיר לחופים, אז הנה עוד שני דברים שווים בכל אחד מהמקומות האלה: בעיר יש שכונה שנקראת BoKaap, שהיא השכונה המוסלמית בעיר, והיא פשוט מקסימה- היא בנויה על גבעה ומורכבת מעשרות בתים שלכל אחד יש צבע אחר. העובדה שמדובר בגבעה הופכת את המקום לנקודה מדהימה לתמונות. זו גם נקודה מדהימה, מוכיח הנסיון שלי, לקנות גויאבה מיובשת ולטייל ככה סתם ברגל. אני לא בטוח, אבל כנראה אפשר גם בלי הגויאבה. זה בזבוז אם אתם שואלים אותי, אבל אתם לא, אז לא משנה.

 מהצד השני ישנם החופים. קודם כל כדאי שנבהיר- זה ממש לא החופים של ת"א: הם קטנים מאוד, ממסופרים (1,2,3,3.5,4 אין לי הסבר טוב לגבי ה-3.5 אבל הוא המועדף עלי. הקסם של האנדרדוג, כמובן), מוסתרים בין בתים והמים בהם קפואים. ובכל זאת הם נעימים מאוד לטיול, מחוץ להמולת העיר. מביני דבר (שאני כמובן לא בינהם) מספרים שיש הבחנה בין החופים: חוף המשפחות, חוף היפים, חוף הגאים וחוף העירומים. השאלה שעלתה לי מיד היא מה אמור לעשות נודיסט גאה שנראה טוב ויש לו משפחה, אבל לשמחתי רעש הגלים הסיח את דעתי מהסוגיה הבוערת. חוץ מזה, מאחר ואנחנו ביקרנו בחוף ביום חורפי למדי, החלוקה הזו נראית קצת מוגזמת. כשאין אף אחד בחוף, קשה לדעת איזה מספר שייך לאיזו קבוצה.

ומכיוון שאי אפשר לסיים ביקור כאן בלי מזכרות, רציתי להמליץ על השוק שמתקיים ביום ראשון ליד צומת הכניסה ל- V&A. כבר ראיתי המון שווקי מזכרות באפריקה, אבל זה הגדול והמוצלח מכולם. מה שכן, אמנות המסחרה שלמדתי במזרח אפריקה משתלמת מאוד גם כאן, אז שווה לטרוח ולהתמקח. למי שיש גם כמה מילים בסווהילית זה הזמן לשלוף אותן, שכן חלק גדול מהמוכרים הם מזרח-אפריקנים, וההתרגשות מניחוח הבית שווה להם הפחתה של 10% במחיר. לא להרגיש רע- זה עדיין יהיה 50% יותר מהמחיר האמיתי.

לתחילת הכתבה

סיורים מחוץ לעיר

עוד שני סיורים מאוד תיירותים אבל גם מאוד מומלצים הם סיור היין וסיור כף התקווה הטובה. דרום אפריקה ידועה ביינות שלה, ובצדק, וזה נכון במיוחד לאיזור הקייפ המערבי. אפשר בקלות לארגן סיורי יין למי שיש רכב, אבל למי שאין, כמוני, האופציה של הסיורים המאורגנים היא מוצלחת במיוחד. חברת day tripers, כמו חברות נוספות, מארגנת נסיעות מוצלחות מאוד, שכוללות ביקור ב- 2-3 יקבים, ארוחת צהרים, סיור בעיירות יין נחמדות וכדומה (300 ראנד). ניתן לעשות טיול של חצי יום ושל יום שלם, אבל בכל מקרה צפו להאנגובר שימשך עד הבוקר.

 סיור מוצלח נוסף הוא הסיור לכף התקווה הטובה, שלמעשה כולל את הפנינסולה כולה. אני עשיתי את הסיור עם חברת Buz bus (300 ראנד), בסיור שכולל ביקור באי כלבי הים (מיותר אם תשאלו אותי. אבל זו לא חוכמה, יש לי מחלת ים אז ברור שסבלתי), חוף הפינגווינים (אני בעדם, כבר אמרתי) וירידה לכף. כף התקווה הטובה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, אינה הנקודה הדרומית ביותר באפריקה, אבל היא הרבה יותר מרשימה מהנקודה הזו. ניתן לעמוד בראש הצוק, שהוא הכף עצמו, ולראות את המפגש בין שני האוקינוסים. חוויה מרשימה מאוד. הסיור כולל גם טיול אופניים קצר ומוצלח לאורך הכביש המוביל אל הצוק. זה המקום לציין שאת שני הסיורים, כמו גם אלפי אחרים, אפשר לארגן דרך שני מרכזי המידע המצוינים לתיירים, ובאמצעות רוב האכסניות.

לתחילת הכתבה

הווי יהודי בקייפטאון

למזלי איתרע מזלי להיות בליל הסדר בקייפטאון. אני אומר "למזלי" משום שהקהילה היהודית בארושה היא, איך נאמר, מוגבלת. אמנם הבטחתי לכל החברים הטנזנים שלי סדר כהלכתו, אבל הקושי למצוא מצות כשרות ומעבד מזון להכין חרוסת גרם לי לא להצטער יותר מדי על זה שנאלצתי לעזוב לפני. אז כמו כל ישראלי בחו"ל, האינסטינקט הראשוני שלי היה לחפש בית חב"ד, שאכן קל למדי למצוא- אלא שבדיעבד אין כל כך סיבה: הם היו הרבה פחות ממזמינים, ואני לא יודע אם הם כאלה או שזה בגלל שבאתי אליהם עם חברה סינית, אבל הם ממש לא עשו חשק להישאר. לעומת זאת הלכתי לבית כנסת סמוך, ברחוב ארתור ב- Sea Point, ושם כבר מהרגע הראשון גרמו לי להרגיש בבית. הסדר עצמו היה חוויה מאוד נעימה משום שהיה מאוד שונה מזה שאני רגיל אליו: את הסדר ניהל רב מקסים, ששילב טקסטים ושירים שכתבה אישתו (היא היתה חולה ולכן לא באה, הוא הסביר) תוך שהוא מנסה לשעשע את ילדו בן השלוש ולשלוט בהשתכרותו המתקדמת מכוסית לכוסית. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו עדים לריקוד סוער בין הרב לבנו, שהצטרפו אליו שאר הילדים הנוכחים. מקסים.

 ואם כבר ביהדות עסקינן- ניסיתי את מזלי בכל המוזיאונים בעיר (כולם! היה לי חסך שהצטבר מטנזניה...), והיחיד שהיה שווה הוא המוזיאון היהודי, שכולל גם את מוזיאון השואה. מרגש היה לראות עד כמה שני המקומות האלה מושקעים ורלוונטיים- ובעיקר עד כמה הם טבועים בדרום אפריקאיות שלהם. בלי התנצלויות - לא מהעולם היהודי (הישראלי...) ולא מזה הדרום אפריקאי - אנחנו יהודים, הם אומרים, וגם דרום אפריקאים, וזהו שילוב שמתקיים באופן טבעי.

 בכלל לא ציינתי, שכל הביקור בקייפטאון היה במקרה. בכלל התכוונתי להגיע לנמיביה, וקייפטאון סתם היתה הדרך הזולה ביותר לעשות את זה. על נמיביה אני מפנטז כבר שנים, ועם כל המבוכה שבדבר, אני אתוודה עכשיו מדוע: לפני שנים, או ככה זה מרגיש, זכתה בתואר מיס יוניברס מלכת היופי הנמיבית. זו סטיה, אני יודע, אבל מאז חלמתי להגיע לשם. ההשתאות של ילד ששמע כל החיים שלו על הרעב באפריקה (זה ההסבר העיקרי לשאלה מדוע אסור לזרוק חצי תפוח שכבר ישב במקרר יומיים, מחכה נואשות למי שיגאל אותו מיסוריו- סבתא פולניה, זיהיתם נכון), לגלות שיש שם גם חיים אמיתיים, ובכלל זה גם נשים יפות (מאוד)- משכה אותי לשם. רק בשביל לא לצאת פאתטי לגמרי, אני לא אשתף אתכם במחשבה שאולי זה היה גורם המשיכה הראשי לאפריקה מלכתחילה. אבל על זה בכתבה הבאה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה