לפני שאתם מזמינים כרטיסי טיסה וקונקשנים - כדאי שתשימו לב טוב טוב לאותיות הקטנות.
ומעשה שהיה - כך היה:
המראנו דרך מדריד לסאו פאולו.
השהות שלנו בברזיל חייבה מספר טיסות פנים-ארציות שהזמנה והתיאום ביניהם גזלו ממני שעות רבות בחודשים האחרונים.
רק מטיסה אחת חששתי במיוחד, זו שהיתה אמורה לקחת אותנו מסאו -פאולו למנאוס - נקודת היציאה לאמזונס, עם הנחיתה בברזיל.
היא לא היתה קונקשן. היינו אמורים לאסוף את התיק הגדול ולמצוא את הדלפק של חברת הטיסה azul, לשלם על התיק ולעלות על המטוס.
תהיתי כמה מסובך זה כבר היה יכול להיות.
טיולים ברחבי העולם לימדו אותי שהכל יכול לקרות.
חששתי.
בין הנחיתה בסאו-פאולו להמראה למנאוס היו שעתיים ושעון העצר החל לספור אחורה מייד כשנחתנו.
ציפיתי לראות את הבתים הצפים על האמזונס, עליהם שמעתי, ולפתע ההגעה לשם נראתה בסכנה.
עם הנחיתה בטרמינל 3 המתנו לייד מסוע המזוודות 30 דקות מורטות עצבים עד שתיק הגב הגדול הופיע. בינתים היה לנו זמן לגלות שטיסות הפנים של חברת azul יוצאות מטרמינל אחר ולכן מייד רצנו לחפש את השאטל בדרך לטרמינל מספר 1.
מחוץ לטרמינל ערפל כיסה את הכל. צמחים טרופיים שאותם אנחנו מגדלים בישראל בעציצים - היו הנוף העיקרי שקישט את הדרכים, בגובה של עשרה ועשרים מטרים. הטיסה היתה אמורה לצאת בשעה 8 ונותרו לנו 40 דקות. הגענו בשניה האחרונה והתחלנו לחפש מישהו איתו ניתן לשוחח אנגלית. מספר אנשים, נחמדים כולם, העבירו אותנו זה לזה. בסוף הגענו לדלפק בשולי הטרמינל. הבחור הנחמד שהיה רכון על המחשב לא הבין מילה באנגלית והזמין במכשיר הקשר מישהו לעזור. בחורה נוספת הגיעה, החליפה איתו מספר מילים ואמרה לנו שהטיסה תצא בזמן אבל שאנחנו לא נהיה עליה. היא הסבירה ששדה התעופה שממנו הטיסה שלנו עומדת לצאת נמצא בעיר קמפינאס שנמצאת במרחק שעתיים וחצי מסאו פאולו.
"אבל כתוב ששדה התעופה בסאו פאולו...", אמרתי מתוסכל.
כך גיליתי שסאו פאולו הוא לא רק שם של עיר אלא גם של מחוז, שגדול ממדינת ישראל שבתוכו יש עוד שדות תעופה בערים אחרות...
שאלתי אם אפשר יהיה לשנות לנו את כרטיסי הטיסה לטיסה הקרובה למנאוס והיא ענתה שלא. היא הסבירה שכשנגיע לשדה התעופה בקמפינאס - נבקש.
"...ואם לא יהיו עד אז כרטיסים, זו כבר תהיה בעיה שלכם...", המשכתי את המשפט בראשי.
אבל לא היה טעם שאתלונן. היא הרי לא אשמה בדבר ורק ניסתה לעזור. הודיתי לה ותהיתי מה אעשה. בינתים הבחור השקט שליידה המשיך להקליד במחשב. הבטתי בו מתוך תקוה נסתרת. חלפה חצי דקה והוא פנה אליה ואחר הגיש לי פתקית שנראתה כמו חשבונית בסופרמרקט: מחיר, שמות והכי חשוב - שעה חדשה לטיסה. בשקט בשקט הוא הצליח לארגן לנו מקומות בטיסה מאוחרת בשעה 12:55. בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שבע וחצי וחיכו לנו רק שתי שעות נסיעה - חישוב מהיר גרם לי לנשום לרווחה ולומר לבחור המקסים תודה שגרמה לו לחייך מאוזן לאוזן, למרות שהוא בטח לא הבין מילה.
השעה היתה שבע ורבע.
נותרו חמש שעות ועשרים דקות. אפשר לנשום.
אבל מאיפה לוקחים עכשיו אוטובוס לקמפינס?!
הבחורה הסבירה לנו שעלינו לנסוע מטרמינל 1 לטרמינל 2 בשאטל ובהצלחה. כעבור חצי שעה עמדנו מול דלפק של אחת מחברות האוטובוסים, היחידה שיוצאת לקמפינאס, וקנינו כרטיסים לאוטובוס שצפוי היה לצאת בשמונה וחצי.
מרווח הביטחון קצת הצטמצם אבל חישוב מהיר לימד שנגיע בעשר וחצי ועדיין - יישארו לנו שעתיים וחצי. שעתיים וחצי הם די זמן והותר.
הילדים ניצלו את הזמן לחפש סטארבקס מקומי ועם שני גביעים במחיר מופקע, הלכנו לרציף האוטובוסים.
במקום חיכה לנו אוטובוס דו קומתי שבכניסה אליו היינו צריכים להציג דרכונים. בין האוטובוסים עברו נשים עם מארזים של פנקייקים וכריכים עם פרוסות בשר, מקושטות בירק.
אבל כשבאנו לעלות לאוטובוס - ספירה מהירה של התיקים גילתה שתיק גב אחד נעלם...מסביבנו לא היה לו זכר והמקום לא היה צפוף מספיק כדי שכייסים יעבדו בו. מה גם שהתיק היה בלוי להפליא והיה מטופש לגנוב דוקא אותו. כשהבנו שהתיק כנראה נשאר מאחור דפקנו ספרינט למקום בו ישבנו קודם. במצב דומה בישראל היינו מזהים את התיק לפי החבלן והרובוט לייד התיק החשוד אבל כאן הוא שכב על אותו ספסל ולא עיניין איש.
רצנו חזרה לרציף וטיפסנו לקומה השניה של האוטובוס חולפים על פני השירותים בקומה הראשונה שלו למושבים המרווחים.
השעתיים של הנסיעה עברו בנינוחות. אנשים בכל רחבי האוטובוס פשטו רגלים ונרדמו ואנחנו נהנינו מהנוף החולף והירוק בו, לצד בניינים מודרנים נראו תלויים על בלימה בתים קובייתיים בשולי יערות של אקליפטוסים.
בעשר וחצי האוטובוס עצר.
לאכזבתנו הסתבר שזו לא היתה התחנה האחרונה. הוא המשיך לנסוע עוד עשרים דקות עד שירדנו בתחנה המרכזית. השעה היתה 10:50. בינתים גילינו שהנסיעה לשדה התעופה צפויה להימשך 45 דקות נוספות. חישוב מהיר הראה שאם נתפוס עכשיו את האוטובוס - עדיין יישארו לנו שעה ועשרים לטיסה. על הגבול ממש. נשמתי עמוק וניגשנו לקופות כדי לקנות כרטיסים לאוטובוס המהיר ביותר. גוגל טרנסלייט מול קופאי בארץ זרה הוא המצאה נפלאה אך היא לא יעילה-במיוחד כשרק אתה יודע להשתמש בו והקופאי שמולך - לא...
ובכל זאת, מהפתק שהקופאי הושיט לעברנו הבנו שהאוטובוס הבא צפוי לצאת רק ב-13:30 - 35 דקות לאחר שהטיסה שלנו צפויה להמריא.
הוא היה מסביר פנים מאד - אבל זה לא קרב אותנו לטיסה.
מה עושים?!
פניתי לאנשים שעמדו בתור וברזילאית צעירה התנדבה לתרגם. לאחר שיג ושיח היא אמרה:"הוא אומר שאתם צריכים לחפש את קו 193. הוא הכי מהיר. בואו אסביר לכם איך תגיעו אליו...".
שעון החול החל להתרוקן ואת ההליכה המתונה שאיפיינה אותנו עד אז החלפנו בריצה, כשעל הגב שלי מוצ'ילה גדולה ומקדימה תיק קטן. חלפנו על פני תחנות אוטובוסים, מוכרי סים ודוכנים לממכר חטיפים ומשקאות קלים עד שגילינו את התחנה.
השעה היתה כבר 11:20. נשארו שעה ועשרים דקות.
רק היכן קונים כרטיס?! לא תכננתי לצאת משדה התעופה בסאו פאולו ולהיזדקק לכסף מקומי עד שאגיע למנאוס. ובארץ לא נמצאו בצ'יינגים ריאלים ברזילאים, גם כשחיפשתי.
בסוף מצאנו קופה.
שוב תור, שוב גוגל טרנסלייט.
הקופאית שהיתה חומה כמו שוקולד הרימה את הסמרטפון שלה וביתי - את שלה ובין שתיהן התחילה "שיחה": לא, אין לה מושג מתי האוטובוס הבא והיא גם לא יכולה לקבל תשלום באשראי עבור הכרטיסים.
מיליון מחשבות חלפו לי בראש. "אתה צריך כישרון מיוחד לפספס שתי טיסות באותו יום", הרהרתי לעצמי..."אבל זה מה יש ועם זה נסתדר...".
לבסוף, הקופאית שישבה לייד גברת שוקולד קמה וסימנה לי להמתין. היא הבינה מעט אנגלית, פתחה את הדלת וסורג-הביטחון מאחריה ובאה אלינו מסביב. היא הצביעה על תחנה סמוכה ויחד ניגשנו למכונה אוטומטית ליידנו שמיועדת, כך מסתבר, בדיוק לאנשים כמונו. הכנסתי את כרטיס האשראי ולמזלי גם זכרתי את הקוד שבו אני אף פעם לא משתמש בארץ.
השעה היתה כבר 11:35. חישבתי שעה ועשרים דקות לטיסה אך גם זכרתי שהנסיעה הצפויה נמשכת 45 דקות...
התיישבנו בתחנה מתחת לחלון של השירותים הציבוריים והאוטובוסים שעברו זה אחר זה התעקשו להיות כל מספר חוץ מקו 193.
גבר נאה בתחילת שנות השלושים לחייו עמד בתור. צבע פניו דמה לשלי. חולצה לבנה קצרה וצמודה הדגישה את תווי גופו והוא נשא תיק קטן ושחור בידו.
"אתה מדבר אנגלית?" שאלתי.
הוא ענה שכן והסביר שהאוטובוס לשדה התעופה יגיע תוך מספר דקות. מעברו השני של הכביש עמדו מבני בטון מעוטרים בגרפיטי מכוער, ומימיננו גשר תלוי הוביל אוטובוסים אל תוך התחנה.
הדקות חלפו באיטיות מותחת עצבים.
אוטובוס נוסף התקרב. חיפשתי את הספרות 193 ולא מצאתי.
"תגיעו", סימן לי האיש הטוב. נהג האוטובוס לא איפשר לנו להיכנס, כמו להכעיס. שניות אחר כך הבנתי מדוע. איש נכה על כסא גלגלים רצה לרדת ולשם כך עמד הנהג בפתח האוטובוס והפעיל, באמצעות שלט, מעלית שהורידה את הכיסא למטה, למדרכה.
"אני יורד בשדה התעופה", אמר לי הבחור, "תרדו כשאני ארד".
נכנסנו לאוטובוס הריק למחצה וישבנו בצד המוצל. כעבור דקות ספורות של נסיעה ומספר פניות הסתבר לנו שבחרנו בצד שטוף השמש דוקא. האוטובוס חסר המיזוג נסע באיטיות מרגיזה. החלונות הפתוחים לא הכניסו אויר והנהג עצר, מידי פעם, בתחנות לאורך הדרך.
לא יכולתי לקרוא, מרוב מתח, ועיני שטפו את הנוף; נוף עירוני סתמי של בניינים וסימטאות, בדקות הראשונות, ועם היציאה מהעיר - מבני תעשיה חסרי חן.
"נספיק?!", תהיתי, "וכמה זמן לוקח שם לעשות צ'ק אין?!", נזכרתי שלא נוכל פשוט לעלות למטוס כי המוצ'ילה הגדולה עלי.
נזכרתי בפעם האחרונה בה טסתי לברזיל. ביקרתי אז את אליאור חן שנאשם בכך שעמד בראש כת שהתעללה בילדים. הוא היה עצור בסאו-פאולו, לקראת הסגרתו לישראל. באותו ביקור המזוודה שלי לא הגיעה איתי, ורק כשעליתי על הטיסה חזרה לישראל מסרו לי אותה...
התפללתי שהפעם התיק לא ילך לאיבוד.
נותרו 35 דקות לטיסה ועדיין נסענו כשמגדל הפיקוח נראה באופק.
קמתי ממקומי וניגשתי לברזילאי טוב הלב. שיתפתי אותו בהרפתקאות שלנו מהבוקר, תוהה בקול מה הדרך הטובה ביותר להגיע לטיסה בשלום.
הוא הסביר לי שמדובר בשדה תעופה גדול. לשאלתי סיפר שהוא עובד שם. הוא היה כנראה דייל, או אולי טייס, לא לגמרי הבנתי.
"אני אקח אתכם", אמר לבסוף, "אני מאמין שיהיה בסדר".
"אריאל", הושטתי את ידי לעברו.
"פאולינו", הוא לחץ חזרה.
וכך, עם העצירה הוא צעד בביטחה בין הקומות והמדרגות הנעות, יודע לאן פניו מועדות. השלטים סביבנו היו בפורטוגזית ולא ניסינו לקרוא מה נכתב בהם. פשוט צעדנו-רצנו במהירות אחרי האיש הטוב.
בקומה השלישית הוא החליף שני משפטים עם דיילת קרקע כשהוא מחווה בראשו לעברנו. הבנתי רק את המילים "סאו פאולו" ו"מנאוס" . המבט המהיר שלה בשעון שלח אותו לדלפק מטרים ספורים משם.
שתי הבנות שהיו שם החליפו איתו דברים במהירות. על אף הלחץ העצום - הוא שמר על שלווה כל הזמן ואני ידעתי שהטיסה שלנו תלויה בשלווה שלו.
אחת מהן החלה להקליד במחשב והעוותה את פניה.
נדרכתי.
שאלתי אותו מתי הטיסה שלו יוצאת.
"חמש עשרה דקות", הוא ענה.
"חמישים, אתה מתכוון?!"
"כן, כן, אני תמיד טועה בין שניהם באנגלית", הוא חייך.
הוא שב ואמר משפט רגוע לפקידה והיא הביטה בריכוז במסך ואחר בדרכונים שהושטתי לעברה.
"בואו", הוא אמר. התיק הגדול של 70 הליטרים עדיין היה עלי, עם התיק של 35 הליטרים מקדימה. היא לא ביקשה אותו ואני לא ביקשתי להעביר אותו לבטן המטוס, מקווה שזה יהיה בסדר ונסתדר איתו במטוס.
נותרו 15 דקות לטיסה.
הוא התקדם איתנו לנקודת הבידוק.
"אחרי שתעברו אותה, קחו ימינה ואז שמאלה עד B06", הוא אמר, "זה יהיה בסדר".
לא ידעתי איך להודות לפאולינו. אחזתי בזרועו האחת ולחצתי את כף ידו בשניה בחום.
"אין לך מושג כמה אנחנו אסירי תודה לך", אמרתי.
"הכל בסדר", הוא ענה, "הכל בסדר"
חמש שניות אחר כך חלפנו על פני הבודקת.
נשארו רק עשר דקות להמראה...
לאחר שחלפנו על פניה ונכנסנו לאולם סובבתי את הראש כדי לנופף לו לשלום. במקום שבו הוא עמד - כבר לא עמד איש. המלאך הטוב הזה כבר לא היה שם.
