התכנית המקורית היתה להישאר במזרח אירופה.
מה אכפת לי למצוא איזו משפחה יהודית בלקנית נחמדה בקרואטיה, מקדוניה, אפילו נרחיק לסלובניה, להתארח אצלם לחגים ולהמשיך לטייל בסביבה?
אבל החיפוש היה מאתגר ולא פשוט בכלל. אם הייתי מטיילת עם עוד מישהו כנראה שהיינו מסתדרים -; מוצאים הוסטל מתאים ומתארחים רק לתפילות ולארוחות. אבל המחשבה על הצעדה לבד להוסטל, שאין בו עוד יהודים, שאין בו חג ולא אווירת חג, ואפילו אירוח לארוחות נראה בעייתי -; כל העניין לא נראה לי דרך אטרקטיבית לבלות את ראש השנה ובטח שלא את יום כיפור. לחגוג שבת בהוסטל ולהסביר אותה לאנשים שמסביב ולשתף אותם זה דבר אחד. את זה כבר למדתי לעשות ואני באמת נהנית ככה. לחגוג ככה את ראש השנה זה כבר עניין אחר לגמרי, ולך תסביר לאנשים שלא מכירים את יום כיפור...
כמו עם שבת, אמרתי שאני עושה את כל שביכולתי כדי לחגוג את החג כהלכה ועכשיו החג צריך לבוא לקראתי. בדיוק כך היה -; ואפילו לא רחוק.
עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא חוזרת לאלבניה מאז הבריחה. היא יצרה קשר עם אבא שלה לפני כמה חודשים, התחילה להתכתב איתו, דיברה איתו בטלפון. עכשיו היא באה לבקר והביאה את ג'ובאני, שיראה איפה היא גדלה ומאיפה היא באה. הם מתארחים אצל מולי (שזה קצת אצלי, כי מולי לא כאן) ומבקרים בכפר אצל אבא, אצל הסבתא שלה, קוטפים אפרסקים מהעץ שהיא טיפסה עליו בילדותה. הכל מאוד רגיש וספוג זכרונות. לא פלא שהם רבים. בערב הראשון לא ידעתי איך לאכול את זה אז יצאתי להסתובב. בבוקר הם עדיין היו קצת ברוגז, אז היא הזמינה אותי לחוף הסודי -; החוף שאליו היא ואחותה תמיד היו הולכות. הוא נמצא ליד חוף קלאיה, חצי שעה נסיעה מוולורה ואין לו שם. יורדים מהאוטובוס קצת אחרי קלאיה, מדלגים מעל הגדר ואז קופצים מבטונדה אחת לשניה ומהאחרונה על סלע ענק, שממנו יורדים ממש בזהירות (אני) או פשוט קופצים (אליסה) ומגיעים לחוף הסודי -; יפה להפליא, כולו סלעים וצוקים. היה יום נהדר בים, שחינו וקפצנו, ניסינו קצת לדבר אבל לא באמת הצלחנו (אליסה מדברת שיפ ואיטלקית, אני לא).
כשחזרנו ג'ובאני חיכה לנו בבית עם זר פרחים גדול, כולו לבוש חגיגי ומוכן לארוחת ערב אצל אבא של אליסה (על זה היה הויכוח לילה קודם). היא כבר מזמן הפסיקה לכעוס עליו וכל כך שמחה לראות אותו ככה! למחרת הלכנו שלושתנו יחד חזרה לחוף, הפעם יכולנו לדבר יותר, כשג'ובאני מדלג בין אנגלית ואיטלקית בחופשיות, וגם הבאנו שנורקלים וחיפשנו מפלצות ים.

ככה העברנו שבוע בכיף.
הגיע הזמן להחליט מה עושים. נראה שאיטליה היא המקום הכי קרוב שיש בו קהילה יהודית שאפשר לבנות עליה. אבל עדיין לא ידעתי איך זה יסתדר. כשסיפרתי להם על זה הם מיד אמרו "בואי אלינו! אנחנו ניקח אותך איתנו הביתה!". ואז חברה שלחה לי מייל ובו הכרטיס שהיא קנתה בספונטניות לא אופיינית בכלל כדי לפגוש אותי ברומא יום אחרי ראש השנה... נראה שהכל מכוון לשם. רומא היא מקוֹם לא רע בכלל להגיע אליו.
למחרת נשאלתי "למה כל כך חשוב לך למצוא מארחים יהודיים? תישארי איתנו, סעי ברכבת לבית הכנסת ותחזרי לפה אחר כך". לא נכנסתי לעניין שמירת החג, אבל אמרתי לו -; "אתה נוצרי. תנסה לתאר לך מצב שבו אתה נמצא בחג המולד במדינה שלא רק שאף אחד לא חוגג את חג המולד, אף אחד אפילו לא יודע שחג המולד עכשיו! לא היית רוצה למצוא איזה איטלקי לחגוג איתו ביחד?". כנראה שההסבר היה ממש טוב, כיוון שהוא ואליסה מייד התחילו להרים טלפונים ולבדוק לגבי אנשים שהם מכירים ולנסות למצוא מקוֹם לינה במחיר סביר. בסוף הגיע הפתרון -; דאוס אקס מאכינה. יומיים לפני ערב החג כתבה מנהלת הסוכנות היהודית לאמא שלי: "שמעתי שהבת שלך ברומא ומחפשת משפחה לחגוג איתה את ראש השנה. אין לי תכניות מיוחדות לחג, אבל אם היא רוצה היא ממש מוזמנת". בחיוך ובחיבוק ענקי נפרדתי מג'ובאני ואליסה, ונסעתי לפגוש את רינה -; אישה גדולה מהחיים. הכל, הכל לטובה.